פרנץ קפקא, הסופר שהשפיע יותר מכל סופר אחר על ספרות המאה העשרים, נפטר בגיל ארבעים ב-3 ביוני 1924 ממחלת השחפת. בימים אלה מתקיימים בארץ כנסים הדנים ביצירותיו "הגלגול", "המשפט", "הטירה", "לפני שער החוק"  ובהשפעתו על רבים וטובים בספרות העולם – בקט, יונסקו, קאמי, ברונו שולץ ורבים רבים אחרים, וגם בספרות שלנו – בראש ובראשונה – עגנון (בעיקר "ספר המעשים"), שהוא עצמו השפיע על סופרי דור במדינה, כמו א"ב יהושע הצעיר.

נראה לי שבכתיבה אבסורדית, בה מתואר חוסר האונים של האדם אל מול כוחות ענקיים (כמו הממסד ביורוקרטי) קדם לקפקא  ניקולאי גוגול – בסיפורו "האדרת"  הגיבור אקאקי אקאקייביץ' נתקל באטימות מבהילה מצד הממסד, ולאחר מותו רוח הרפאים שלו מתנקמת בכל אלה שהיו אדישים לאסונו. בסיפורו "החוטם", הפקיד קוראלאייב מאבד בוקר אחד את האף (על כל הקונוטציות של איבר זה), האף שלו נודד לתוך הבצק של אשת הספר (שנהג למשוך באף בזמן הגילוח). האף כמעט שוקע אל נהר הנייבה, ובסופו של דבר מובא אליו בגאווה גדולה על ידי שוטר, אלא שיש בעייה – איך מדביקים אותו בחזרה. בשני הסיפורים האדם הקטן נאבק ללא סיכוי באטימות הביורוקרטיה.

 פיודור דוסטוייבסקי, שבצעירותו רצה לחקות את גוגול (הרומן "הכפיל"), אמר שכל סופרי רוסיה יצאו מקפלי האדרת של גוגול, ואני סבור שמאותם הקפלים יצאו גם קפקא, בקט, יונסקו, ברונו שולץ ועגנון שלנו.

אם מותר לי, אביע הסתייגות מהזרם הזה בספרות שסחף עמו אינספור יוצרים ומיליוני קוראים, ואביא לשם כך דוגמית מסיפורו החידתי של עגנון "עידו ועינם". זהו סיפור מוזר שחוקרי ספרות שברו את הראש כדי לפענח את מוזרויותיו. בסופו של דבר פתר משולם טוכנר את התעלומה: צריך לשכל את האותיות של שם הסיפור – לא "עידו ועינם", אלא "יעוד ומעין" (בכתיב חסר שבו נקט עגנון). כלומר, הסיפור איננו עוסק בסודותיה של עדה מרוחקת (שאיננה קיימת במציאות!) אלא בנו, בעם ישראל, שנדע מאין באנו, ולאן אנחנו הולכים. סוף סוף יגלה לנו הסופר סוד שלא ידענו: מוצאה וגורלה של האומה. בשביל הרעיון השחוק הזה, שנהגה על ידי אינספור תלמידי חכמים, צריך הקורא להתלבט עם שפע של מוזרויות, ולפגוש עשרות גיבורים ועשרות מקומות המתחילים באותיות ע' וג' - שתי האותיות הראשונות של שם המחבר – "עגנון"! (ראו הפרק "מחפשים את המטמון" בספרי "עגנון ללא מסווה" ירון גולן 1991, עמ' 55-48).

הדבר אמור גם על שאר הסיפורים החידתיים של עגנון, אשר כל מי שעיניים בראשו, יראה ללא ספק את השפעת קפקא, למרות הכחשתו הנמרצת של עגנון. ברל כצנלסון, ממרום מעמדו כאישיות מרכזית בהתיישבות העובדת ובעולם התרבות בארץ ישראל, הרשה לעצמו להודות שאינו מבין את הסיפורים של עגנון  (שלימים שובצו ב"ספר המעשים") שדוב סדן מסר לו לפרסם ב"דבר", עיתון שברל כצנלסון ערך (ראו, זיוה שמיר "אל מול השער הסגור" בבלוג מב"ע – מחקרים בספרות העברית, 2.6.2024) – סתם קורא משכיל לא יעז להודות שאינו מבין.

הדבר אמור גם לגבי מיטב היצירות מזרם האבסורד בספרות העולם – מי יותר מקולס בזרם הזה מסמואיל בקט? ובכן, נצפה ביצירת המופת שלו – "מחכים לגודו", וניאלץ להודות בלב (רק בלב, כדי שלא יתייגו אותנו כבורים במכמני הספרות) שאחרי חמש דקות של צפייה, תופסים את העיקרון, וחשים שכל ההמשך הוא מיותר.

אני מחשיב עצמי לתלמידו של אהרן מגד שדגל בכתיבה ריאליסטית, ואלה דבריו: "הסגנון הריאליסטי איננו מגביל, ויש בו אינסוף אפשרויות, כמו שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, כך גם הספרות. אפשר לכתוב בגישה ריאליסטית באינספור דרכים: אתה לא יכול להשוות את הנרי ג'יימס לג'ין אוסטין או לסול בלו – כולם ריאליסטים, אבל הם שונים זה מזה... ההיפך הוא הנכון – מה שמגביל הוא הניסויים האוונגרדיים קצרי החיים..." (ראו ראיון שקיימתי עימו ב-8.7.2001 המשובץ בספרי "שיחות עם סופרים" קווים 2007, עמ' 162).

היוצרים חייבים להבין שהספרות נועדה, בין השאר, לגרום הנאה לקוראים, ואילו הניסיונות האוונגרדיים, כפי שמכנה אותם אהרן מגד, מעיקים על הקורא המתוסכל, אבל מהנים את החוקרים והמבקרים, המתחרים ביניהם מי יצלח את זרם החידות שהיוצר הציף בהן את יצירתו.

משה גרנות

אהוד: גם אני נסחפתי בראשית דרכי בפרוזה, כמרבית הסופרים הצעירים בני דורי – אחר הקסם של קאפקא, של עגנון ושל מפרשיו, וסברתי שעל הסופר לכתוב בסמלים ובחידות, על המבקר לפרש ולהאדיר אותו, וזוהי הספרות, ולא חשוב הקורא כי לא הוא מכניס אותך להיכל הספרות העברית אלא קורצווייל, גרשון שקד, משולם טוכנר, ועוד.

לשמחתי נפטרתי מכל הבבל"ת הזה עם ספרי הראשון "המחצבה" (1963) לפני 61 שנים, שבכתיבתו הושפעתי בין השאר מ"ז'רמינאל" הנטוראליסטי של אמיל זולא, מלימודיי בחוג לפילוסופיה כללית באוניברסיטה בירושלים, מעבודתי כמדריך וכמורה בדימונה, ומעבודתי כמורה בבית ספר ערב למבוגרים של הנחלת הלשון במעוז ציון, שיסד ברוך עובדיה – ולכן אולי הרומאן מעולם לא קיבל פרס – כי נחשב, כדברי קורצווייל, בסיכומו לשנת 1963 בפרוזה העברית –"רפורטז'ה לשעתה"!

זאת למרות שלאחר הופעתו הוא שודר כתסכית בקול ישראל בבימויו של גיורא מנור עם יוסי בנאי, שרגא פרידמן, שושנה דואר ועוד ממיטב השחקנים, הוצג ב-1964 בתיאטרון "זוטא" של זיגמונט טורקוב עם מאיר ינאי, יעקב טימן, ישראל אוקסנברג, ועוד, הפך ב-1990 לסרט קולנוע בבימויו של רוני ניניו ובכיכובם של ששון גבאי, אורי גבריאל, חנה אזולאי-הספרי, סלים דאו  ואהובה בץ, ונדפס במשך שנים בהדפסות רבות ובשתי מהדורות, הראשונה ב"ספריה לעם" של "עם עובד" והשנייה, עם הפרק הגנוז, ב"אסטרולוג".

ייתכן שהקינאה בהצלחת "המחצבה" [הייתי בן 27] גרמה ליחס של ביטול כלפי הרומאן מצד ה"פיינשמקרים" שכביכול רק הם כתבו "ספרות" – וזה אולי מה שקבע את מקומי הנידח בספרות העברית בת-דורי גם כלפי ספריי הבאים, כמו "המושבה שלי".

מה עוד שבתור גבר-סופר (לא גברת-סופרת-עברית-שלה-מותר-הכול) – העזתי לכתוב ארוטיקה ארץ-ישראלית מטלטלת, לוקאלית, משעשעת, בלי סמלים וחידות, כפי שאפשר לקרוא גם ברומאן האחרון שלי "והארץ תרעד", המתפרסם כאן פעם נוספת בהמשכים, ויצא לאור בדממה לפני עשר שנים, בהיותי בגיל 78.