על "טעות אנוש – רומן מתח"
מאת שולמית לפיד
כתר 2012, 220 עמ'
בצעירותי הרביתי לקרוא ספרי מתח, עד שנוכחתי לדעת שרובם בנויים באותה תבנית: שוטר/בלש/גמלאי של כוחות ביטחון – בעל מחשבה מקורית נחשב על ידי הממונים עליו לנודניק, והוא אפילו מיועד לנידוי, ובנוסף יש לו המון בעיות בביתו: ילדיו מוזנחים ועוינים, אשתו מבקשת להתגרש וכד', ולבסוף מסתבר שרק לו היתה ההברקה שבזכותה התגלה הפושע שכל כוחות הביטחון לא הצליחו לפענח את תעלומת הרצח/הבוננזה המחוכמת וכד'.
נגמלתי מהצורך לקרוא רומנים בלשיים, והתרכזתי בספרות הריאליסטית, שלה אינספור חשיפות של פינות עלומות ומרתקות של חיי בני אדם. הבנתי שסדרת ספריה של לפיד על העיתונאית ליזי בטיחי, שמפענחת תעלומות בלשיות, חייבת להיות שונה מהתבנית הנ"ל, אבל, כאמור היתה לי רתיעה מספרי מתח ובילוש. לבסוף, לא עמדתי בפיתוי וקראתי בעניין רב את "טעות אנוש" שלה, שכצפוי הוא ממש שונה מהרבה בחינות מכל ספר בלשי אחר. כצפוי, מי שחיברה קלסיקות כמו "גיא אוני", "חוות העלמות", ומחזות כמו "רכוש נטוש" ו"רחם פונדקי" אינה מסוגלת לכתוב בתבניות.
הגיבורה של המותחן הזה היא רחל פרלמוטר, גמלאית בת 64 מהמוסד. היא רווקה (כלומר, הקשיים הצפויים בחיי המשפחה של הגיבור התבניתי נחסכים ממנה). היו לה כמה פרשיות אהבה לא משמעותיות, ובצעירותה התאהבה בסוכן סקוטי (נשוי!) בלי ידיעתו, אהבה שמתממשת רק בהגיעה לגיל השלישי. היא שולטת במספר שפות (כמו שולמית לפיד עצמה), סולדת מאינטימיות, אינה מוצאת עניין בטבע, ואופרות משעממות אותה עד הרצון להירדם (ראו בעמ' 154 קטע מצחיק במיוחד בו מתואר יחסה של רות לאופרה לה-טרוויאטה). הרומן מרמז על פעולות עלומות בהן השתתפה רות עצמה, או חבריה במוסד. וכן, בניגוד לדלפונות הכרונית של הבלש המנודה בספרי המתח – רות פרלמוטר היא בעלת חברת תיירות בשם "ליטווינסקי".
צריך כבר כאן לציין שהספר הזה חייב תחקיר משמעותי בתחומים רבים – מלבד הפעולות העלומות של המוסד, טופוגרפיה במספר ארצות (העלילה מתפרשת בלונדון, פאריז, וינה, פרת', ניו יורק, באקו), בקיאות בתחום אספנות היודאיקה, ההווי במכירות פומביות, עולם התיירות (ראו התודות בסוף הספר).
במרכז העלילה מצויה התעלומה לגבי מותו של אחד מפורשי המוסד בשם ארתור אלון. הרוצח תכנן כך את מעשהו שייראה כאילו הוא התאבד, אבל יהודית אשתו, רות פרלמוטר, קידר, הבוס מן העבר של רות, והבוס הנוכחי ארנון אלמליח – אינם מאמינים שהאיש התאבד, למרות שבידיו נמצא האקדח. המשטרה רוצה לחקור את הפרשה, אבל היא מנועה מלחטט בתיקי המוסד (שוב, כצפוי, רומן זה שונה: השוטרים אינם שלומיאלים, ואינם טועים!) לכן אלמליח פונה לרות שרשאית לחטט בתיקי המוסד. החקירה שלה מסתעפת ומתפרשת על פני לונדון, פאריז, וינה, גראץ, פרת', ואלו הממצאים: ארתור אלון קיבל כביכול מהסוכן החשאי שלו באוסטריה מעטפה עם שישה מכתבים שחיבר הרצל לאשתו ז'ולי, ולאימו, שכביכול נמסרה על ידי טרודה, בתו של הרצל שנספתה בטרזיינשטאט. ארתור ושלושת חבריו הגמלאים של המוסד – ג'וש, סשה וחנוך עמלים על תרגום, על קביעת מהימנותם ועל חיפוש קונים אפשריים. הארבעה רכשו חברת בניין, לאחר פרישתם מהמוסד, ומתפרנסים ממנה בנוסף לפנסיה. ארתור אלון אמור לקבל חמישים אחוז מהרווחים, ושלושת חבריו, אמורים להתחלק בחמישים האחוזים הנותרים.
לא אגרום לספוילר בלתי נסלח אם אגלה את פתרון התעלומה, כי היא איננה העיקר בספר זה, אלא הדרך המפותלת והחכמה שבה צעדה רות פרלמוטר אל הפתרון: מסתבר שנודע לארתור כי התגלה שהמכתבים מזויפים (ארתור מומחה לזיוף דרכונים) – חוקר חיי הרצל בשם אבי מטלון הגיע למסקנה זאת. חנוך, הסבור שארתור עלול לחזור בו מכל העניין, גונב את האקדח שלו, ורוצח אותו על שפת הים (לשם יצא ארתור לריצת בוקר), ושם בידו את האקדח. הוא גם גורם לתאונה במכונית של אבי מטלון, תאונה שבה מטלון נהרג. כך סבר חנוך פתוחה הדרך לפניו להתעשר ממכירת המכתבים למרבה במחיר, כי הזייפן כבר לא בין החיים, וכך גם מגלה התרמית. רות פרלמוטר ונייג'ל שומאן, מיליארדר יהודי אספן יודאיקה, רוקמים לחנוך מלכודת רבתי הפרושה בפאריז וניו-יורק, המרוששת אותו ומחריבה אותו כלכלית – כל זה לפני שרס"ב נחום כהן מעכב אותו בנתב"ג בחוזרו ארצה רצוץ ואומלל, ומאשים אותו בתאונה בה נהרג ההיסטוריון אבי מטלון, וברצח ארתור אלון.
"טעות אנוש" הוא באמת רומן מתח בנוי לתלפיות (אגב, שם הרומן מתייחס ל"טעות אנוש" של המוסד, שבעטיה הוכה כמעט למוות אחד הסוכנים החשובים, דיוויד רמזי, מושא אהבתה של רות פרלמוטר בצעירותה), ויש בו מלבד חשיפת אירועים עלומים מרתקים, גם פרשיות אהבה של ארתור אלון הנחשפות אחרי מותו (כולל ילד שנולד לו מאחת המאהבות), וכן קורות חיים מעניינות של הגיבורים השונים, ומונקי ביזנס אסורים שאנשי המוסד ביצעו כדי לשפר את מצבם הפיננסי לנוכח המשכורת הצנועה שקיבלו. קטע נפלא בספר מתאר איך רות מצליחה לאלף את בנה המורד של אחת מעובדיה, שיהיה תלמיד סביר, יוותר על פירסינג וצבע כחול בשיער ויכבד את אימו – קטע חובה! (עמ' 66-61).
וכן, למרות ששולמית היא סופרת מחוננת, שניסיון רב לה בחיבור מותחנים, הנה, גם ברומן זה עין בוחנת תמצא תקלות, והתקלה הגדולה ביותר היא בעובדה שבשלב די מוקדם חנוך היה צריך להבין שאפילו לא יגלו את הזיוף – המכתבים שווים בסך הכול מאות בודדות של דולרים, ולא עשרות אלפים כפי שפינטז, ועל כן לא הגיוני שיהרוג את החבר כאח לו, את ארתור אלון, כדי להשתיק אפשרות של חשיפת המכתבים כמזויפים.
תקלה פחות רצינית, אבל כדאי להזכיר גם אותה: מיקה, לבורנטית, פגשה את אבי מטלון (האיש שלימים יגלה שהמכתבים המיוחסים להרצל הם מזויפים) בבית החולים, כשחזר פצוע ממלחמת לבנון השנייה, כלומר ב-2006 – איך ייתכן שב-2012 אבי מטלון ומיקה הם הורים לצעיר שעומד להתגייס (ראו עמ' 82). אני מודה שהייתי מרותק לאורך כל הרומן הסוחף והחכם הזה, אבל אינני מבטיח לחזור לקרוא מותחנים.
משה גרנות