* הניצחון הגדול של חיזבאללה – מטרת פירסום סרטון חיזבאללה עם צילום האתרים בחיפה, היא להרתיע את ישראל ממתקפה בלבנון. נסראללה אינו רוצה היום מלחמה מלאה. טוב לו המצב הנוכחי. אין לו ניצחון גדול מעקירה בת כמעט תשעה חודשים של למעלה מ-60,000 ישראלים מאדמתם. הוא רוצה שהמצב יימשך לאורך זמן מקסימלי, בתקווה שהתושבים לא יחזרו. מבחינתו, הוא הצליח לסלק התנחלויות ציוניות מצפון פלשתין, בלי לשלם את מחיר המלחמה. ובאשר למלחמה מלאה – אותה בכוונתו לפתוח בהפתעה, בעיתוי הנוח לו.
למלחמה עם לבנון יהיה מחיר כבד מאוד. אבל השאלה אינה האם תהיה מלחמה, אלא האם נותקף בהפתעה או נכה בהם היום. אחרי 7 באוקטובר, ברור מה החלופה העדיפה מבחינתנו.
 
* המשך הקונספציה – חיזבאללה החליט להשבית את חג השבועות באזור הצפון. מתקפת הרקטות היתה עצימה במיוחד בחג. חגיגות הביכורים ביישובי הצפון הושבתו מאזעקות בעיצומן. שריפות ענק השתוללו בגליל ובגולן.
ויהי ערב ויהי בוקר, הסתיים חג השבועות שלנו והחל חג הקורבן שלהם. בחג הקורבן הם השביתו את האש. ואנחנו? במקום להרחיב את ההפצצות וההפגזות בימי החג, שיחקנו את המשחק הציני שלהם. "שקט ייענה בשקט." קונספציית ההתמכרות לשקט של נתניהו, שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר, נמשכת.
 
* העכבר ששאג – נתניהו הורה לצה"ל על הפוגה הומניטרית ברפיח מדי יום, רוב שעות היום. זו החלטה גרועה, המשך ישיר למלחמת הדשדוש. עוד דשדוש, עוד הססנות, עוד הקרנת חולשה, במקום הקרנת נחישות. כך לא מקרבים הכרעה. כך לא מנצחים במלחמה. על אף שזו החלטה גרועה ואני מתנגד לה, ברור לי מה הסיבה לה. היא תוצאת הלחץ הבינלאומי ובעיקר האמריקאי הכבד, עלילות הדם הבינלאומיות על "הרעבה" כביכול והרצון בלגיטימציה למלחמה. אלו שיקולים לגיטימיים במלחמה. מנהיג חזק יותר היה עומד בלחצים ונמנע מהחלטה כזו, בוודאי גורפת כל כך. אך שוב, השיקולים לגיטימיים.
אם נתניהו היה מנהיג, מרגע שקיבל את ההחלטה, היה עומד מאחוריה. אך ברגע שההחלטה התפרסמה, והחלה להישמע ביקורת, ואחרי ששמע את העכבר ששאג – ראש הכנופיעה, נתניהו התקפל. לגיטימי לשנות דעה ולבטל החלטה. אם נתניהו היה מנהיג, היה מסביר את החלטתו הראשונה ואת החלטתו השנייה. אך נתניהו התנער מהחלטתו הראשונה, הטיל אותה על השעיר לעזאזל שאינו יכול להגיב – צה"ל, ו"נזף" בצה"ל על שמילא את הוראתו. זה נתניהו וככה נראית המלחמה שהוא מנהל.
 
* סור מרע ועשה טוב – ההשתמטות החרדית מצה"ל אינה דבר חדש. כששירתי בצה"ל החרדים השתמטו. בזתי להם מעומק נשמתי. סלדתי מהשתמטותם. ראיתי בהם עגלה ריקה. ידעתי שאני יהודי טוב מהם ולו מעצם העובדה שאני מגן על המולדת והם עורקים מההגנה על המולדת. ואף להרף עין לא נסדקה כהוא זה, בשל השתמטותם, המוטיבציה שלי לשרת. לא בסדיר, לא במילואים, לא כאשר הילדים שלי שירתו בסדיר והיום במילואים, גם לא היום, כשחזרתי לשרת במילואים. אף פעם לא חשתי פראייר כיוון שהם משתמטים ואני משרת. למה? כי ידעתי שאני עושה את הטוב ואת הנכון והם עושים את הרע. ומבחינתי, "סור מרע ועשה טוב" הוא צו קטגורי מחייב.
אם מישהו גנב, אני פראייר בכך שאיני גנב? אם מישהו גנב זה יגרום לי לגנוב? באותה מידה, אם מישהו משתמט, זה לא יפגע ברצון שלי לשרת. להיפך, אם יש שבט מופקר שבורח מאחריות ואינו נכנס תחת האלונקה, החשיבות שלי תחת האלונקה גדולה יותר ולכן גם המוטיבציה גבוהה יותר. צריך להיאבק בהשתמטות, כי זה מאבק של הטוב ברע. צריך להיאבק בהשתמטות בשם הטוב, בשם ערכי הציונות, בשם ההכרח הביטחוני, בשם התרבות היהודית שהיא קודם כל תרבות של חובות ובטח לא של "מגיע לי" ושל השתמטות ברחנית ופחדנית. כאשר המאבק הוא מאבק של שיח זכויות, של לא רוצים להיות פראיירים, זו החמצת מהותו. זו החמצת מהות התביעה מהחרדים להתגייס.
 
* מחויב המציאות – הארכת השירות הסדיר (ומדובר בהארכה לפרק הזמן שהיה נהוג רוב שנות המדינה ועד לפני שנים אחדות – 3 שנים) ודחיית גיל הפטור מן המילואים, הם מחוייבי המציאות. צה"ל קטן, אינו מסוגל לעמוד במטלות הביטחוניות ולהגן על המדינה וחובה להגדיל אותו. אין לנו פריבילגיה לא לקבל את ההחלטה הזאת. גם אילו התקבל השבוע חוק המחייב גיוס של כל החרדים, צריך היה להאריך את השירות, כי הצורך בוער והחרדים לא יתגייסו מחר בבוקר – ומחרתיים בצהריים יהיו כשירים למלחמה.
נכון, ברגע שהממשלה מקדמת את חוקי ההשתמטות יש בעייה מוסרית בכך שהיא במקביל מקדמת את הארכת השירות. ואף על פי כן, אין מנוס מן ההחלטה. יש להילחם בהשתמטות כאילו אין צורך בהארכת השירות ולהאריך את השירות כאילו אין מאבק בהשתמטות.
 
* מורדים בדמוקרטיה – 7 באוקטובר צריך היה לשים קץ לסרבנות הממארת. באותו יום מר ונמהר, שבו הבנו שברירת חיינו היא להילחם או להישחט, צריך היה למחוק סופית, בדה-לגיטימציה מוחלטת, כל מחשבה על סרבנות, על איום בסרבנות, על סרבנות "אפורה", על סרבנות בשמות חיבה מכובסים כמו "הפסקת התנדבות". לא שסרטן הסרבנות היה לגיטימי לפני 7 באוקטובר, אבל 7 באוקטובר צריך היה להיות וידוא ההריגה שלו. לצערי, התופעה הנלוזה הזאת נמשכת. או לפחות האיום בסרבנות, שאף הוא ממאיר.
קראתי פרסום – "מכתב לראש הממשלה", על החתום – "מאות מיוצאי מערך המבצעים המיוחדים בצה"ל במיל'." איני יודע עד כמה הוא רציני, האם יש גם שמות מאחורי החתימה הזאת. אבל הוא מדאיג וחמור. "בהתאם לחוק החדש הפוטר בחורי ישיבה משירות צבאי, שאותו מיישמת הממשלה בפועל זמן רב, אנו, מאות יוצאי מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ) בצה"ל, חיילים/ות, קצינים/ות ולוחמים במיל', מודיעים כי החל מרגע זה ננהג תוך השוואת תנאים מלאה, קרי: פטור מלא ממילואים. פטור מלא מגיוס בנינו ובנותינו. מאות מאיתנו עוסקים יומם ולילה בלימוד תורת הדמוקרטיה והשוויון. תורתנו אומנותנו. לפיכך, נדרוש את אותן זכויות הניתנות לבחורי ישיבה. ממשלה שרומסת את שלטון החוק, שתוקפת בארסיות שומרי סף, שאיבדה כל צלם ממלכתיות – היא ממשלה שדגל שחור מתנוסס מעל כל החלטותיה."
זהו מרד בדמוקרטיה בשם הדמוקרטיה. זהו מרד בשלטון החוק בשם שלטון החוק. זה מעשה אנטי ציוני, אנטי פטריוטי ואנטי דמוקרטי. די, חצופים, נמאסתם. מה הם מבצעים מיוחדים? למשל, שחרור החטופים. לא תשחררו חטופים ותפקירו אותם בידי המחבלים כי החרדים...? מבצעים מיוחדים זה להיכנס לבארי להילחם במחבלים שפלשו ולהציל את התושבים. לא תילחמו בהם כי הממשלה...?
הסרבנות היא סרטן בגוף המדינה. היא איום על קיומה, שלומה וביטחונה ועל הדמוקרטיה. הסרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. צריך להוקיע את כל מי שמשתמש בנשק הלא לגיטימי הזה, גם אם הוא רק מאיים. אנחנו אומה במלחמה, השירות הוא הקיום שלנו ואסור לפגוע בו. ואסור לעשות כל שימוש פוליטי בצה"ל. אמירה בזויה, של סירוב לשרת כי על כל החלטה של הממשלה הזו מתנוסס דגל שחור, היא אנטי דמוקרטית בעליל, ומתנוסס עלילה דגל שחור של מרד בדמוקרטיה.
בדמוקרטיה אסור לציית לפקודה שמתנוסס עליה דגל שחור של אי חוקיות בעליל וחובה לציית לכל פקודה שאין מתנוסס עליה הדגל השחור הזה. לא בכדי, המשפט המדויק, של השופט הלוי במשפט כפר קאסם, על הדגל השחור, אינו מדבר סתם על "בלתי חוקית" אלא "בלתי חוקית בעליל." כלומר, חובה לקיים גם פקודה בלתי חוקית, ומי שנושא באחריות עליה הוא מי שנתן את הפקודה. רק אם היא בלתי חוקית בעליל, אסור לבצע אותה. מהי פקודה בלתי חוקית בעליל? פקודה, שכל אדם צריך לדעת שאסור לבצע אותה. למשל, לרצוח שבויים. למשל, לרצוח במכוון אזרחים. למשל, לאנוס. מי שקיבל פקודה כזו, אסור לו לבצע אותה, ואם הוא יבצע אותה, הוא עבר עבירה פלילית והוא ייענש עליה.
קמה קבוצה פוחזת של חצופים, מרשה לעצמה להכריז שכל הפקודות של הממשלה הנבחרת והחוקית (שאני מתנגד לה מאוד, אבל זה לא רלוונטי) הן לא חוקיות, ולכן הם מסרבים לבצע. ואת זה הם אומרים בשם ה... דמוקרטיה.
ואם תתחלף הממשלה, ומתנגדיה ינהגו כמו אותה חבורה מופקרת ויאיימו בדיוק אותו איום, וזה יקרה, כי מופקרים יש בכל הצדדים, הם יוקעו כפשיסטים וכאנטי דמוקרטים. ובצדק.
וגם אלה שמאיימים היום הם אנטי דמוקרטים. הם פשיסטים. צריך להוקיע אותם ואת האיום הבזוי שלהם.
 
* הישרדות פוליטית דוחה פיקוח נפש – הציונות הדתית (לא הסמוטריצ'יה – המפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג, אלא הציבור הדתי לאומי) היא המובילה בשירות קרבי ומשמעותי בצה"ל, בהליכה לקצונה ובחתימה לקבע. הדבר נותן אותותיו גם במיספר הנופלים מהציונות הדתית, הגבוה בהרבה מחלקה היחסי באוכלוסייה.
בשבועות האחרונים יש תסיסה בציונות הדתית כנגד המשך האיתרוג של ההשתמטות מצה"ל בשם "לימוד התורה". אחד הביטויים הוא מכתב של חשובי הרבנים בציונות הדתית המציג את השירות בצה"ל כפיקוח נפש ומגנה את תופעת ההשתמטות ובעיקר את ההשתמטות בשם התורה, כביכול. הדבר הבולט בגילוי הדעת, הוא הרכב בחותמים עליו, מכל הזרמים בציונות הדתית, מהרב בני לאו והרב יהודה גלעד מהקצה הליברלי עד הרב דניאל שילה והרב אליקים לבנון מהקצה החרדל"י.
ניתן היה לצפות מהסמוטריצ'ים לכבד את גילוי הדעת ולהתנגד לחוק ההשתמטות, אך הם תמכו. והרבנים שלהם, גם אלה שחתמו על גילוי הדעת, התקרנפו והתיישרו.
הרב שילה פירסם רשומה ברורה ומנומקת מאוד נגד ההשתמטות, שבה התפלמס עם טיעוני המשתמטים, ואז אמר שבתחום הפוליטי הוא סומך על הפוליטיקאים שיידעו איך לנהוג כדי למנוע הקמת ממשלת "כניעה". מאותם נימוקים הרב לבנון אמר שהח"כים צריכים להצביע "בבכי" בעד החוק. פיקוח נפש, מסתבר, דוחה שבת, אך אינו דוחה הישרדות פוליטית.
כזכור, סמוטריץ' עצמו השתמט בתירוץ של "תורתו אומנותו" ובזמן שאמור היה להמית עצמו באוהלה של תורה הוא למד לימודי קריירה, הצעיד מצעדים מתבהמים ותיכנן פיגוע טרוריסטי לסיכול ההתנתקות. ואח"כ עשה איזה שירותונצ'יק למען הפרוטוקול.
 
* תנאי סף לרבני ערים – הציונות הדתית היא הנפגעת המרכזית מחוק הרבנים, חוק הג'ובים המושחת שנתפר למען עסקני ש"ס. החוק ידחק את הרבנים הציונים וידחוף לערים ולשכונות ש"סניקים. כמו בחוק ההשתמטות, גם כאן הסמוטריצ'יה מעדיפה את השותפות המושחתת עם מפלגות ההשתמטות לא רק על פני האינטרס הלאומי, אלא גם על האינטרס של הציונות הדתית.
מן הראוי היה שהציונות הדתית תחוקק חוק רבנים אחר לגמרי, המחייב שירות בצה"ל כתנאי סף למינוי רב עיר.
 
* חוק מושחת – חוק הג'ובים לעסקני ש"ס הוא חוק מושחת. החוק הזה פוגע ביהדות ומשניא את הדת היהודית על הציבור היהודי, ובתור שכזה הוא חילול השם מובהק. החוק הזה מופקר מיסודו, אבל העברתו בזמן מלחמה, אף שהוא חוק פלגני שמעמיק את הקרע בחברה, הוא שערורייה בלתי נסבלת של ממשלה מופקרת וראש ממשלה מנותק מן המציאות ובלתי כשיר.
החדשות הטובות הן המרד בליכוד, בתקווה שהמורדים יעמדו על דעתם עד הסוף ולא יתקרנפו וישתפנו, כהרגלם.
 
* אי אפשר להדיח מהמליאה – הליכוד הדיח את חבריו בוועדת החוקה המתנגדים לחוק הג'ובים המושחת, ובכך הבטיח (אולי) שיעבור בוועדה. אולם את החוק מקבלים במליאה. מהמליאה אי אפשר להדיח אותם ולא את המורדים האחרים. להערכתי, החוק לא יעבור, ואולי אפילו כלל לא יוגש.
 
* סחיטה – הכנופיה הכהניסטית מאיימת להצביע נגד "חוק הרבנים". מה קרה? פתאום איכפת להם משחיתות? חחחח. פתאום איכפת להם מהתחרדות? הצחקת את איתמר.
ההתנגדות היא צעד סחטני של ראש הכנופיה כלפי נתניהו. כנופייתו מאיימת להצביע נגד חוק החשוב לנתניהו ודרעי, אם נתניהו לא יצרף אותו לקבינט המלחמה (שבכלל פורק).
אגב, מה ראש הכנופייה יעשה בקבינט המלחמה? ישיר "שיישרף לכם הכפר"? יצווח "מוות לערבים"? ינהם "מוחמד מת". ידרוש להטיל פצצת אטום על עזה?
 
* חובת בג"ץ לפסול את החוק – כאשר בן גוריון הקים את הממשלה הראשונה, הוא הציע למנהיג הציוני יצחק גרינבוים את תפקיד שר הפנים. גרינבוים למד את ההצעה, וראה שהיא כוללת אחריות על המשטרה. גרינבוים התנגד לכך שפוליטיקאי יהיה אחראי על המשטרה. המשטרה צריכה להיות גוף ממלכתי בלתי תלוי, שכפוף אך ורק לחוק, נותן שירות לאזרח ללא משוא פנים וללא אבק של חשד בהטיה פוליטית, ולכן הוא השיב בשלילה להצעתו של בן גוריון. הוא הסביר לבן גוריון שמצפונית לא יוכל למלא את התפקיד, הכולל אחריות על המשטרה. כיוון שבן גוריון רצה בו מאוד לתפקיד, הוא הוציא את האחריות על המשטרה ממשרד הפנים והקים את משרד המשטרה.
האופוזיציה יצאה נגד הקמת משרד המשטרה. בגין טען שמשרד משטרה, שמכפיף את המשטרה לפוליטיקאי, הוא סכנה לדמוקרטיה וראוי למדינה טוטליטרית. בכל שנותיו באופוזיציה בגין תקף את קיומו של המשרד. זו היתה העמדה של תנועת החירות, אח"כ גח"ל ואח"כ הליכוד בכל שנותיהם באופוזיציה. בגין התחייב שכאשר יעלה לשלטון יבטל את המשרד. וכך היה. משרד המשטרה בוטל, ובנאום הצגת הממשלה הוא התגאה בכך שהוא שם קץ למשרד שמקומו לא יכירנו במשטר דמוקרטי.
לאורך כל שנותיו של בגין כראש הממשלה, לא היה משרד משטרה ולא שר משטרה. כך נהג גם שמיר בממשלתו הראשונה. כשקמה ממשלת האחדות הלאומית ב-1984 היה צורך להגדיל את הממשלה. פרס הקים מחדש את המשרד והעמיד בראשו את חיים בר לב.
מאז המשרד קיים. לימים, כדי לרצות את משה שחל שראה בתפקיד פחיתות כבוד, הוסיפו למשרד סמכויות נוספות ושמו שונה למשרד לביטחון פנים.
אף אחד משרי המשטרה / ביטחון הפנים לא הצדיק את חששותיו של בגין. עד הממשלה הנוכחית. תאוות השלטון חסרת העכבות של נתניהו גרמה לו להיענות לדרישתו של ראש הכנופייה העבריין למנות אותו לתפקיד ולשנות את שמו למשרד לביטחון לאומי. אך ראש הכנופייה לא הסתפק בכך. הוא דרש עוד לפני הקמת הממשלה, כתנאי להצטרפות הכנופייה, לשנות את החוק ולהפוך אותו למעשה למפכ"ל-על. ראש הכנופייה עוקף את המפכ"ל ואף קצינים זוטרים ממנו, נותן לשוטרים פקודות המנוגדות להחלטות הממשלה שבה הוא חבר ותחתיה הוא חותר, והוא מנסה להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. זה איום ישיר על הדמוקרטיה הישראלית. זה גם איום ישיר על נתניהו, היודע זאת, אך נתניהו חלש, אינו מנהיג, וראש הכנופייה מנצל את חולשתו ועושה ככל העולה על רוחו.
אמש החל בג"ץ לדון ב"חוק בן גביר". בג"ץ חייב לפסול את החוק.
אני נגד אקטיביזם משפטי, וכותב על כך כבר שלושים שנה, למרות שהממשלה הנוכחית בהתנהלותה מיתנה את התנגדותי. לדוגמה, בעיניי בג"ץ צריך היה לדחות על הסף את העתירות הקוראות להגדיל את הסיוע ההומניטרי לעזה, כי אין זה מעניינו ובסמכותו להתערב באופן ניהול המלחמה. לדעתי, יש לחוקק את חוק יסוד חקיקה, ולהגביל בו את ההתערבות של בג"ץ בחקיקה וביכולתו לבטל חוקים. בין השאר, אני מציע לקבוע שבג"ץ יכול לפסול רק חוקים הפוגעים בעליל בזכויות האזרח והמיעוט.
חוק בן גביר הוא דוגמה מובהקת לחוק שמחייב פסילה. זה חוק אנטי דמוקרטי שהופך את המשטרה מגוף ממלכתי הכפוף לחוק לכלי שרת של פוליטיקאי. וכאשר הפוליטיקאי הוא ראש כנופייה פשיסטית, הסכנה לדמוקרטיה גדולה שבעתיים.
אם בג"ץ לא יפסול את החוק, הוא ימעל בתפקידו ויהיה משת"פ של התנקשות בדמוקרטיה. שופטי בג"ץ גרמו די נזק בכך שנהגו כאידיוטים שימושיים של הכהניסטים כאשר אישרו לכנופייה ולגנגסטר העומד בראשה להתמודד לכנסת.
אני מקווה מאוד שבג"ץ ינהג באחריות ויבטל את החוק. עם זאת, ברור לי שראש הכנופייה ימשיך לצפצף על החוק וגם אחרי פסיקת בג"ץ הוא ימשיך במלאכת ההתנקשות במשטרה והפיכתה למיליציה.
 
* חוק שכולו טומאה – היועמ"שית מבקשת מבג"ץ לבטל רק את הסעיף בחוק בן גביר, המאפשר לו התערבות בחקירות. לגבי שאר הסעיפים, היא אומרת שאפשר לא לבטל אותם אלא שעל בג"ץ יהיה לפרש אותם.
זו שגיאה חמורה. החוק הזה – כולו טומאה. הוא נובע רק מכוונות רעות והוא מאיים על הדמוקרטיה. החוק הזה נועד לאפשר לראש הכנופייה להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית שלו. העובדה שהבנדיט הזה מונה לתפקיד היא כתם לדורות על מדינת ישראל והעם היהודי. אבל חייבים להגן על אזרחי ישראל ועל הדמוקרטיה מפגיעתו הרעה.
אסור שיישאר ולו רסיס מהחוק הטמא הזה בספר החוקים של ישראל. אסור לתת לו להקים את משמרות המהפכה.
 
* בדרכו של יצחק שמיר – כל אימת שאבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, היה עולה לדוכן הכנסת, ראש הממשלה יצחק שמיר, כל שרי ממשלתו, כל הח"כים מהליכוד ומכל מפלגות הימין וכל חברי הכנסת קמו ויצאו בהפגנתיות. כהנא שר"י נבח מול אולם ריק. היום, תלמידו וממשיך דרכו המסוכן ממנו, ראש הכנופייה, הוא שר בכיר בממשלת הליכוד, מפלגתו של יצחק שמיר, שהיטיב להגדיר כבר לפני שלושים שנה את נתניהו, מחליפו, "מלאך חבלה".
יואב גלנט, צדיק אחד בסדום, ממשיך את דרכו של יצחק שמיר, בכך שהוא יוצא בהפגנתיות מישיבות הקבינט, כשראש הכנופייה מתחיל לנבוח. הרי מקצועית ועניינית אין מה להקשיב לנהמותיו. בעצם היציאה ההפגנתית יש מסר חשוב.
 
* הכנופייה א' והכנופייה ב' – הכנופייה הכהניסטית מתפצלת. כמה מוותיקי הכנופייה מקימים כנופייה כהניסטית חדשה. זו לא הפעם הראשונה שהכנופייה מתפצלת. אחרי רצח "הרב" כהנא שר"י, בנו רצה לרשת אותו בראשות כך (שמה המקורי של הכנופייה), ההנהגה הוותיקה סירבה והוא הקים כנופייה בראשותו שנקראה "כהנא חי" ובקיצור כֹּחַ. וכך היו כך וכח. אני כיניתי אותם "כהנא חי" ו"כהנא מת" (הוא מת, הוא מת).
בין שני הפלגים לא היה שום הבדל. לא בכדי, לאחר שמס' 3 ברשימתו של כהנא ותלמידו המובהק, מורו ורבו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ביצע את הטבח במערת המכפלה, שני הפלגים הוצאו באחת אל מחוץ לחוק.
גם בין עוצמה כהניסטית ל"ישראל יהודית שלמה ואיתנה" כפי שמכנה את עצמו הפלג החדש, אין שום הבדל אידיאולוגי. שניהם מחויבים לתורת הגזע הכהניסטית. לכאורה, הפלג החדש נאמן יותר לדרך ומאשים את בן גביר בהתפשרות פרגמטיסטית. הפלג החדש מתקשה לחיות עם הטאקיה, ההתחזות של בן גביר. אבל האמת היא, שבשל הטאקיה, בן גביר הרבה יותר מסוכן מהפלג השני. הוא גם מסוכן יותר מכהנא שר"י, מגולדשטיין ויגאל עמיר. כי באמצעות הטאקיה הוא מצליח להסתנן למוקדי ההשפעה במדינה וכמו חיידק אלים לתקוף את המערכת החיסונית שלה.
 
* מי מפחד מחקירה – שעה שבני גילו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, הילדז היורד מתהולל בגולת התפנוקים במיאמי, ומשם נועץ סכין בגב צה"ל בשעת מלחמה, ומסובב ומסובב.
המעי הגס הזה מעליל עלילות על צה"ל, מאשים אותו בבגידה, ומיתמם: "אם לא היתה בגידה, למה הם מפחדים מחקירה?"
עלוב נפש. הרי מי שמפחד מחקירה וממסמס אותה הוא אבא שלו. לא, לא היתה בגידה. אבא שלו אינו בוגד. הוא ראש ממשלה כושל, אבי קונספציית ההתמכרות לשקט שהתנפצה עלינו בקול רעש גדול בשבעה באוקטובר.
 
* הזיבורית שבזיבורית – חכ"כ (חבר כנסת כלומניק) ואטורי במתקפת הסתה נוראה, אמר שהמפגינים נגד הממשלה הם זרוע של חמאס. "יש כמה זרועות לחמאס – זרוע הלחימה של המחבלים הארורים שרוצחים ילדים, והזרוע של ההפגנות." סביר להניח שהרבה יותר כואב לוואטורי שיש הפגנות מאשר שרוצחים ילדים. העובדה שהנ"ל מטומטם, אינה נסיבה מקלה בחומרת ההסתה. הפריימריטיס מכניס לכנסת את הזיבורית שבזיבורית.
 
* עשב שוטה – במוצאי יום הבחירות המוניציפליות, לאחר ניצחונו של אורי קלנר, ראש המועצה האזורית גולן, על קודמו, ראש המועצה עד אותו יום, חיים רוקח, עשה חיים צעד חריג.
 
הוא נסע למטה הבחירות של אורי, בשיא החגיגות, ניגש לאורי, חיבק אותו בחום, בירך אותו מכל הלב ואיחל לו הצלחה. האירוע יוצא הדופן הזה הביא לשיאה את הרוח הגולנית המיוחדת.
התשליל המוחלט של רוח הגולן הוא חכ"כ ניסים ואטורי. בכל מילה שהוא אומר ובכל מעשה שהוא עושה, הוא ממיט עלינו, תושבי הגולן, בושה וכלימה. עשב שוטה.
 
* ללמד סנגוריה – למה להיות רק שלילי? הנה, יש לי מילת זכות על חכ"כ ואטורי. בהשוואה לטלי גוטליב, הוא כמעט אדם נורמטיבי.
 
* זכות שהיא מעל המדינה – דוד בן גוריון: "אין המדינה מקנה ליהודי הגולה זכות לשוב. זכות זו קדמה למדינת ישראל, והיא-היא שבנתה המדינה. זכות זו מקורה בקשר ההיסטורי, שלא נפסק אף פעם, בין העם ובין המולדת, וגם משפט העמים הכיר בקשר זה הלכה למעשה."
מה פירוש "אין המדינה מקנה"? הרי זו מהות חוק השבות. אומר ב"ג שחוק השבות אינו מעניק את הזכות. הזכות היא זכות טבעית, היא קדמה למדינה, ולמעשה היא מעל המדינה. כלומר, אין למדינה שום זכות לפגוע בזכות הזאת. כל ניסיון לפגוע בזכות הזו, הוא בלתי חוקי בעליל, גם אם יתקבל ברוב של 120 ח"כים ללא מתנגדים, גם אם הוא יתקבל במשאל עם. פשוט, אין זכות קיום למדינת ישראל ללא חוק השבות.
 
* אין מצבים מייאשים – מעולם לא נמניתי עם חסידיו של שמעון פרס, אולם אמרת כנף אחת שלו אימצתי, כי היא מיטיבה לנסח את דרך חיי: אין מצבים מייאשים. יש אנשים מיואשים.
איני יודע יאוש מהו. זה נכון גם בשנה הקשה הזאת.
 
* לא יכול לפרט – אורי גלר מספר שהוא נטל חלק ביירוט המתקפה האיראנית. "אני לא יכול לפרט."
... גם אורי הייטנר.
אני לא יכול לפרט.
 
* גיבור ישראל הגיע לגבורות – אביגדור קהלני, גיבור ישראל, הגיע לגבורות; הוא חגג יום הולדת 80. גבורתו, אומץ ליבו ומנהיגותו של קהלני בשדה הקרב חקוקים בדברי הימים של עמנו. הוא עוטר בגינם בעיטור המופת במלחמת ששת הימים ובעיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים. אני רוצה לכתוב על גבורתו האזרחית, הפוליטית.
בשבוע שעבר, כאשר כתבתי על אומץ לבו הפוליטי של יואב גלנט, צדיק אחד בסדום שהצביע נגד ההשתמטות, ציינתי שרק מעטים מגיבורי הקרבות שנכנסו לפוליטיקה גילו גם אומץ פוליטי.
קהלני הוא אחד המעטים הללו. הוא נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא ניגש ברגע האחרון לפריימריז לבקשתו האישית של רבין. רבין היה מנהיגו הנערץ. אולם כאשר רבין סטה מהדרך והחל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, קהלני נשאר נאמן לדרך, לא למנהיג ולא למסגרת הפוליטית. הוא יצא נגד רבין בפומבי, הוא עמד בראש שדולת הגולן שהובילה את המאבק הפרלמנטרי נגד הנסיגה, הוא היה שותף וחבר של ועד יישובי הגולן ולבסוף הוא פרש ממפלגתו ועמד בראש הדרך השלישית.
אני מאחל לקהלני עוד שנים רבים של עשיה מבורכת למען מדינת ישראל.
 
* ביד הלשון: כאבול – כאבול היא מועצה מקומית ערבית בגליל המערבי, מצפון לשפרעם, שאוכלוסייתה מוסלמית. על פי גבולות החלוקה, הכפר נועד להיות בשטח המדינה הערבית, אך הוא נכנע לצה"ל במבצע דקל במלחמת השחרור.
שם הכפר מנציח את שמו של הכפר היהודי כבול, שהיה במקום מתקופת המקרא, דרך תקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד. כנראה ששם המקום ניתן לו בעת העתיקה בשל אדמת הכבול שאפיינה את האזור הביצתי הזה.
הכפר כבול נזכר לראשונה בספר יהושע, בחלוקת הארץ לשבטים. הכפר היה חלק מנחלת שבט אשר. במלכים מוזכר חבל הארץ כ"ארץ כבול". שלמה מסר את האזור לחירם מלך צור, בתמורה לחומרים ולסיוע בבניין בית המקדש. חירם בא לראות את המקום וסירב לקבל אותו, כי האזור לא מצא חן בעיניו. הוא מוזכר פעמים אחדות ב"מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו. הוא היה יישוב ספר, בקצה המתחם היהודי בגליל, עיר מבוצרת לקראת המרד, אך תושביה ברחו לקראת הכיבוש הרומי ורכושם נבזז וחולק שלל ללוחמים הרומיים.
היישוב המשיך להתקיים לאחר החורבן, בתקופת המשנה והתלמוד והוא מוזכר פעמים רבות בספרות חז"ל. בתקופת מרד בר כוכבא הוא שוב חרב, באופן זמני, אך המשיך להתקיים לאחר המרד.
במאה ה-16, תחת השלטון העות'מאני, חודש קיומו של היישוב, ורוב אוכלוסייתו היתה יהודית, המורכבת ממגורשי ספרד. עד המאה ה-17 רוב תושבי היישוב היו יהודים. היישוב היהודי בתוכו הלך והידלדל אך יהודים המשיכו לחיות בו עד 1840. בעקבות מרד הפלחים בגליל שפרץ ב-1834, שלווה במעשי טבח ביהודי הגליל, נטשו אותו אחרוני המשפחות היהודיות.
מאז כאבול מורכבת מערבים מוסלמים בלבד. במלחמת השחרור, עברו לכאבול תושבי כפרים בסביבה שחרבו. מאז הכפר צמח דמוגרפית וב-1976 הוכר כמועצה מקומית. היום מונה המועצה כ-15,000 תושבים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com