ה"נתונים" כביכול, שמוטי הרכבי הציג [גיליון 1961] על גיוס 2020, רצים כבר חודשים ברשת בתפוצה ויראלית.
הפניתי את הדברים לראש אכ"א והוא הגיב שהנתונים אינם נכונים. פירסמתי לא מכבר את תגובתו המלאה ב"צרור הערות".
פשוט פייק.
 
2. צרור הערות 23.6.24
* תרבות של דשדוש – התמונה המצטיירת מההדלפות של התחקיר הצה"לי על מחדל 7 באוקטובר מעידה על כשל טקטי, שהוא סימפטום של שבר אסטרטגי, של פרדיגמה תרבותית קלוקלת החל מהדרג המדיני ועד הדרגים הטקטיים בשטח.
הכוחות לא נכנסו ליישובים כי הם המתינו למודיעין ולצבירת כוחות. ברור שמודיעין חשוב. ברור שחשוב לצבור כוחות. אבל כרגע המחבלים שוחטים אזרחים וילדים. זה אפילו לא "הסורים על הגדרות" – כבר אין גדרות. המחבלים רוצחים עכשיו את הילדים במיטותיהם.
במצב כזה מוותרים על מודיעין ועל צבירת כוחות. במצב כזה צריך לחתור למגע. במצב כזה המפקדים הזוטרים בשטח יקבלו את ההחלטות במקום.
התרבות של הליכה על בטוח והימנעות מנטילת סיכונים מתחילה מהראש, מראש הממשלה, ומחלחלת מטה עד לרמת המ"כ.
הנה מקרה בוחן נוסף - המאחז שהקים חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל חצי שנה לפני המלחמה. זה אירוע שצריך היה להיסגר ברמת המ"כ. סיור של צה"ל רואה אויב שחדר לשטחנו – עליו לפתוח באש ולסלק את הפולש. אבל המ"כ התקשר למ"מ, שהתקשר למ"פ, שהתקשר למג"ד וכן הלאה עד לרמטכ"ל שהעביר לדרג המדיני. אצל ראש הממשלה זה נתקע וחצי שנה הוא היסס ולא קיבל את ההחלטה המובנת מאליה, והפחד שסילוק כמה מחבלים משטחנו יגרום למלחמה קשה ואיומה שיתק אותו. ... וזה אמור היה להיפתר ברמת המ"כ.
וכך מתנהלת המלחמה, מלחמת הדשדוש.
שלושה שבועות וחצי רק תקיפות מהאוויר ואש מנגד, כדי לא לסכן את חיילינו. ואח"כ תמרון איטי איטי בשטח מוגבל, כדי לא לסכן את חיילינו. ובכל זאת, הופעל לחץ, הופעלה עוצמה, שהניבו את עסקת החטופים הראשונה ומאז – דשדוש, דשדוש, דשדוש. במקום להשתלט ב-8 באוקטובר על ציר פילדלפי חיכינו לסוף מאי.
כמובן שחשוב לחסוך בחיי חיילינו. אבל אם אחרי כמעט תשעה חודשים לא הוכרעה המלחמה, לא מוטטנו את חמאס, לא שחררנו את החטופים, אז מה עשינו? חסכנו חיי חיילים, אך לשם מה נפלו החללים? היום, אחרי כתשעה חודשים, הסיכוי לנצח התרחק מאוד, לעומת מה שהיה בתחילת המלחמה. מלחמת הדשדוש, הדחיינות, ההססנות והמריחה, החמיצה הכול.
במקום חתירה להכרעה מהירה במלחמת בזק, כשרוב העולם לצינו, כאשר הלכידות בתוכנו בשיאה, כאשר רוח הקרב מפעמת בלבו של כל ישראלי, מרחנו ומרחנו ואיבדנו את הלגיטימציה הבינלאומית, ומסמסנו את הלכידות הפנימית, ושחקנו את החוסן הלאומי ושיעור התייצבות למילואים צנח מ-150% ל-60%.
ובצפון פינינו את היישובים כי פחדנו ממחיר ההגנה עליהם והקמנו רצועת ביטחון בצד שלנו כי פחדנו להקים אותה בצד שלהם וזה נמשך כמעט תשעה חודשים ולא רואים את הסוף.
אופן ניהול המלחמה הוא המשך תרבות ההתמכרות לשקט של נתניהו, אך גם של הדרג הצבאי, בשנים שקדמו לטבח. ההתמכרות לשקט היא שאיפשרה לארגון טרור להפוך לצבא טרור והיא שהולידה את הטבח. והיא גם הסיבה לכך שלא השמדנו עד היום את מיזם הגרעין האיראני.
מדינת ישראל התאפיינה בעבר בתעוזה, בנכונות ליטול סיכונים, באומץ לקבל החלטות קשות. כך הוחלט להכריז על הקמת המדינה, מתוך ידיעה שלמחרת יפלשו כל צבאות ערב ועל אף לחץ אמריקאי כבד להימנע מהצעד וכאשר מפקדי ההגנה מגדירים את הסיכויים לנצח כ"פיפטי-פיפטי". כך ניצחנו במלחמות ישראל, כך הרחבנו את גבולות המדינה במלחמת השחרור, כך ניצחנו בששת הימים, כך ניצחנו מתוך מצב בלתי אפשרי במלחמת יום הכיפורים, כך שחררנו את החטופים באנטבה, כך הפצצנו את הכור העיראקי ואת הכור הסורי. כך קלטנו גלי עליה אדירים, כך יישבנו את הגבולות, כך יצרנו את אומת ההיי-טק.
איך הידרדרנו לתרבות פחדנית, תרבות של אי נטילת סיכונים, תרבות של פחד מקבלת החלטות, תרבות של דשדוש.
נתניהו הוא התגלמות התרבות הזאת, אך אל נשלה את עצמנו שהבעייה מתחילה ונגמרת בו. אם נחליף אותו בלי להחליף את הפרדיגמה, בלי לתקן את תרבות הדשדוש, עתידנו בסכנה.
[אהוד: שכחת? נתניהו ורק נתניהו אשם בטבח ה-7 באוקטובר!]
 
* אפשר למוטט – דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי אמר ש"להשמיד את חמאס? זו זריית חול בעיניים."
המילה "להשמיד" אכן אינה מעשית. הוא צודק – אי אפשר להשמיד את הרעיון, את האמונה הדתית הקנאית ששולחת את מחבלי חמאס לרצוח ולמות.
"להשמיד" זו סיסמת סרק כמו "ניצחון מוחלט,"
אי אפשר להשמיד את חמאס, אבל אפשר וחייבים למוטט את חמאס. מיטוט חמאס אינה סיסמה, כי היא נפרטה ליעדים מעשיים: מיטוט כוחו השלטוני של חמאס ומיטוט כוחו הצבאי. זו הגדרת הניצחון וההכרעה במלחמה הזו. אלו יעדים ישימים. העובדה שהם לא הושגו אחרי שמונה חודשים וחצי היא כישלון מהדהד של ממשלת ישראל ושל צה"ל.
שלטון חמאס חי ובועט ומהתל בנו. כוחו הצבאי של חמאס נפגע קשות אך לא מוטט. בלי מיטוט שלטון חמאס, הוא גם לא ימוטט.
המלחמה מנוהלת בצורה כושלת. במקום להתחיל בכל הכוח ואז להגביר – מלחמת דשדוש אינסופית. לוחמי צה"ל גילו ומגלים אומץ, נחישות ומקצועיות, אך ההנהגה המדינית והצבאית עייפה, חלשה וכושלת. וכך לא השגנו אף יעד – לא מיטוט חמאס ולא השבת החטופים.
במלחמה הזאת, תיקו או ניצחון בנקודות הוא תבוסה. בלי מיטוט כוחו השלטוני והצבאי של חמאס – הטבח ניצח אותנו. ואם כך תסתיים המלחמה, צפוי לנו עתיד קודר.
 
* הכישלון הגדול ביותר – נתניהו ייזכר לעד בדברי ימי עמנו כראש הממשלה הכושל, האחראי למחדל הנורא, שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר, שלא היה כדוגמתו מראשית הציונות.
אולם יתכן שבראייה ארוכת טווח אין זה כישלונו הגדול ביותר; הכישלון הגדול ביותר שלו הוא העובדה שישראל לא השמידה את מיזם הגרעין האיראני.
יש טענה שאין לישראל יכולת לעשות כן. אם הטענה הנכונה, הרי המחדל והכישלון גדולים אף יותר. אם לאורך עשרות השנים שבהן איראן בונה את האיום הגדול ביותר על ישראל לא מצאנו דרך להסיר אותו, זהו כישלון בלתי נתפס.
שופריו של נתניהו מספרים לנו שהוא לא אחראי לכישלון. להיפך, הוא מאוד רצה, אבל מאיר דגן... גבי אשכנזי... פרדו... הם הכשילו אותו וסיכלו. כרגיל, נתניהו הוא האחראי הבלעדי לכל הצלחה, אמיתית או מדומה, ואין לו שום אחריות על אף כישלון, תמיד יש שעירים לעזאזל.
בקרב צמרת הביטחון היתה התנגדות נחרצת להפצצת הכור העיראקי. כך גם האופוזיציה בישראל, בראשות פרס. וארה"ב התנגדה בכל תוקף. אבל מרגע שבגין קיבל את ההחלטה, כל המערכת התיישרה והמבצע בוצע בצורה מושלמת.
אילו נתניהו קיבל את ההחלטה, אין כל ספק שהמערכת היתה מתיישרת, מצדיעה ומבצעת.
ולמה נתניהו לא קיבל את ההחלטה? כי הוא אינו מסוגל לקבל החלטה כזו. זה גדול עליו בכמה מספרים. מבנה האישיות שלו אינו מאפשר קבלת החלטה כזו.
אילו נתניהו היה ראש הממשלה בשנים הרלוונטיות, הכור העיראקי והכור הסורי לא היו מושמדים.
 
* למה נתניהו פוגע במאמץ המלחמתי – לשם מה נתניהו הוציא את הסרטון ההזוי, שבו תקף את ארה"ב בנושא העברת הנשק והתחמושת לישראל? אכן, היה משבר כזה. היה זה משבר נקודתי והוא נפתר, בזכות ביקורת חריפה מאוד על ביידן בארה"ב. יש קשיים בירוקרטים שדווקא הממשל לוחץ כדי להתגבר עליהם. אלו מחלוקות שיש לדון בהן בחדרים סגורים.
נתניהו, בעיצומה של מלחמה, כאשר תמיכת ארה"ב כל כך חשובה לנו, כאשר אין שום משבר בנושא החימוש, יוצר משבר מלאכותי ותוקף בפומבי את ארה"ב. למה?? מה דוחף אותו לפגוע באינטרסים הביטחוניים של ישראל בעיצומה של מלחמה קשה?
אני רואה שלושה הסברים אפשריים להתנהלותו.
א. האיש מנותק לגמרי מהמציאות. בלתי כשיר בעליל. איבד את יכולת ההתנהלות הרציונלית.
ב. נתניהו מודע לכישלון בניהול המלחמה ומכין שעירים לעזאזל. לצד מתנגדי הממשלה, בני גנץ, צה"ל והשב"כ, גם ארה"ב היא שעיר לעזאזל. היינו כפסע מניצחון מוחלט אבל ביידן הכשיל אותנו.
ג. נתניהו רוצה לחבל בשליחותו הביטחונית של גלנט לארה"ב ובעיקר בסיכוי שיחזור עם הישגים. אמנם אלה הישגים למען ביטחון ישראל, אבל מבחינת נתניהו "המדינה זה אני" וכל הישג של גלנט הוא פגיעה בו, כלומר בישראל.
מה ההסבר הנכון? רמז – זה לא בהכרח הסבר אחד בלבד.
[אהוד: אני עדיין מייעץ לך להתייעץ עם פסיכולוג ואולי גם  עם אופטימטריסט].
 
* הרוויח בחוסר יושר – נתניהו לא נסוג מהעברת חוק הרבנים כיוון שזה חוק ג'ובים מושחת, לא כיוון שהוא מוסיף פילוג ומעמיק את הקרע בזמן מלחמה, לא כיוון שהוא מעורר סלידה בקרב הציבור ובקרב כל אדם הגון, לא כיוון שראשי הערים, שמימון הג'ובים לעסקני ש"ס אמור לבוא על חשבונם, שעה שהם מתמודדים עם מחיר המלחמה, זעקו מרה, לא כיוון שרבים מחברי סיעת הליכוד נגעלים מן החוק. הוא נסוג רק כיוון שהבין שאין לחוק שום סיכוי לעבור.
ולכן, הוא ראוי לכל הביקורת שהיתה מוטחת בו, בצדק, אילו חוק הג'ובים המושחת היה עובר. הוא הרוויח אותה באי-כבוד ובחוסר יושר.
 
* הפקרות – נתניהו יודע שראש הכנופייה מדליף סודות מדינה ואף אומר זאת בפירוש, ואף על פי כן משאיר אותו בתפקיד השר לביטחון לאומי וחבר הקבינט המדיני ביטחוני.
פקרות.
 
* לא מצב נורמלי – האם זה תקין שמפכ"ל המשטרה ייצא בתקשורת נגד השר הממונה?
במציאות נורמלית – לא. אבל זו אינה מציאות נורמלית. במציאות נורמלית, לא ממנים עבריין סדרתי, ראש כנופייה, פירומן, ילד מגודל, לתפקיד השר הממונה על אכיפת החוק. במציאות נורמלית, השר לא היה ממשיך לצפצף על החוק גם כשהוא בתפקיד. במציאות נורמלית, השר לא פועל בעקביות להרס המשטרה כדי להפוך אותה למיליציה פשיסטית פרטית שלו. במציאות נורמלית, השר אינו עוקף את המפכ"ל ומחלק הוראות לשוטרים. במציאות נורמלית השר לא מורה לשוטרים לפעול בניגוד להחלטות הממשלה. במציאות נורמלית השר אינו ממנה עבריין תנועה סדרתי לנהגו ומורה לו להפר את חוקי התנועה תוך סיכון חיי האזרחים.
במצב האנומלי הזה, אם המפכ"ל לא ייצא אל הציבור ויאמר את האמת, הוא ימעל בתפקידו.
 
* די להתבכיין – אלימות שוטרים נגד מפגינים ובכלל נגד אזרחים היא תופעה שלילית וחמורה ויש לבער אותה. אין זו בעייה חדשה. מכירים אותה מפגינים, לאורך כל השנים, מכל הזרמים – מתנחלים, חרדים, ערבים, יוצאי אתיופיה, מוחים נגד נתניהו ועוד. זה לא חדש. זה לא החל בעידן בן גביר. נכון, ראש הכנופייה משסה את השוטרים במפגינים נגד הממשלה בעוד הוא פועל לסירוס המשטרה בפעולה נגד מחאות ימין או חרדים. אבל אלימות שוטרים היתה בעבר והיא קיימת גם היום.
ועם זאת, חשוב לציין, שיש אלימות שוטרים, לא אלימות המשטרה. לא אלימות השוטרים. מרבית השוטרים אינם אלימים.
דבר נוסף שחשוב במיוחד לציין, הוא שאין אלימות שוטרים נגד מפגינים שפועלים על פי חוק.
כאשר הפגנה הופכת להפרות סדר, חובת המשטרה, שתפקידה הוא הגנה על הסדר הציבורי, להשיב את הסדר על כנו. כאשר הפגנה עוברת לפסים של עבירה על החוק, חובתה של המשטרה לאכוף את החוק. כאשר מפגינים מפילים את מחסומי המשטרה ומסתערים, תפקידה של המשטרה לבלום אותם. כאשר מפגינים אינם נשמעים להוראות המשטרה, אין למשטרה ברירה אלא להפעיל כוח סביר.
ההתבכיינות של מפגיני המחאה על "משטרת בן גביר" אינה משכנעת. ברגע שאתם מפירים חוק, עליכם לשלם את המחיר. גם לעבור על החוק וגם להתבכיין, זה כבר בגדר עזות מצח.
המאבק על הגולן היה נחוש מאוד, אך על פי חוק ובלי גילויי אלימות והפרת סדר. במקביל, התנהל מאבק נגד אוסלו באופן אחר לגמרי. במאבק נגד אוסלו המשטרה פעלה בתקיפות. לעתים גם באלימות מופרזת ובלתי מוצדקת. לנו לא היו חיכוכים עם המשטרה. זו לא היתה משטרה אחרת. זו היתה אותה משטרה. המאבק התנהל אחרת. כיוון שאני רואה איך מתנהלת המחאה היום, אני לא מתרשם מדמעות התנין של המפגינים.
בהנהגת ועד יישובי הגולן היתה מחלוקת לגבי אופי המאבק. היו שסברו שהמאבק צריך להיות פחות "צמחוני". עם הטוענים כך נמנה, לעיתים, סמי בר לב, אז ראש המועצה המקומית קצרין.
פעם אחת הוא הפר את החלטות הוועד. הפגנו בצומת גולני ובתום העצרת הוא ועוד קומץ מפגינים חסם את הכביש. מיד המשטרה פינתה את הכביש ועצרה את החוסמים. לסמי ולחוסמי הכביש לא היתה שום טענה כלפי המשטרה. היא ביצעה את תפקידה. הם עברו על החוק ונעצרו. הם עברו על החוק במודע והיו נכונים לשלם את המחיר. הם לא הציתו  מדורות על הכביש, הם לא חסמו את הכביש לאורך שעות. כל המהלך נמשך דקות ספורות. והם נעצרו.
אז, די. לא מתרשמים מההתבכיינות שלכם.
 
* דיכוטומיה דמגוגית – לא אחת, כאשר אני משווה את האופן שבו ניהלנו את המאבק על הגולן עם האופן שבו מתנהל מאבק קפלן, בעיקר בנושא האיומים בסרבנות, אני נתקל בתגובה: זלא"ד. "זה לא אותו דבר." למה זה לא אותו דבר? למה ציפור הנפש של א' שונה מציפור הנפש של ב'? לא. זלא"ד.
כאן, הם מסבירים, ניסו להקים דיקטטורה ולכן לא היתה לנו ברירה. אלמלא נהגנו כך, היום כבר אי אפשר היה להפגין. לעיתים הנימוקים נשמעים ממש כמו הזמנת יגאל עמיר 2.
התנגדתי בתוקף ואני מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית, אך זה לא היה ניסיון להקים דיקטטורה. זו גם לא היתה "הפיכה". זו היתה פגיעה בדמוקרטיה, אבל הציר בין דמוקרטיה מושלמת לדיקטטורה ארוך מאוד. ואף אחד לא ניסה להקים כאן דיקטטורה. אגב, גם הדמוקרטיה שלפני המהפכה המשטרית אינה מושלמת. כן, יש צדק בביקורת של המהפכה על המצב הנוכחי. כן, יש כוח יתר לרשות השופטת, כן יש התערבות יתר של הרשות השופטת. כן, יש צורך ברפורמה משטרית ובתיקון המצב. הבעייה במהפכה המשטרית, היא הניסיון לטפל במיגרנה באמצעות עריפת הראש. לכן, נכון היה לבלום אותה. אבל המיגרנה קיימת ומציקה ויש לטפל בה באמצעות הידברות והסכמות. ואכן, היו דיונים והגיעו להסכמות בתוך החדר, אבל כאשר יצאו מהחדר, כל צד נכנע לבייס הקיצוני שלו. זה נכון בשני הצדדים.
הבייס הקפלניסטי ודמגוגים כמו אהוד ברק, שללו כל פשרה בטיעון הדמגוגי שאין פשרה בין דמוקרטיה לדיקטטורה. כל פשרה הוצגה כ"רקובה". כמובן שזו דיכוטומיה שקרית. היה צורך ברפורמה בהסכמה כדי לתקן את הפגמים בדמוקרטיה הקיימת בלי לסכן אותה באמצעות הפגמים שניסתה ליצור המהפכה. המטוטלת נטתה לצד אחד, המהפכה ניסתה להטות אותה בקיצוניות לצד השני. נכון היה לאזן אותה. והדבר נכון גם עתה.
אבל נוח היה לקיצונֵי קפלן להציג זאת כדיקטטורה, ולכן לשלול כל פשרה. הם הציגו זאת כדיקטטורה כדי להצדיק אלימות, מעבר על החוק, סרבנות וכו'. אבל עכשיו, אחרי שהמהפכה המשטרית נבלמה, הם נוהגים באותה דרך בכל הפגנה על כל נושא. למשל, בהפגנות נגד חוק ההשתמטות. הרי כאן לא מדובר בהפעלת דיקטטורה ולכן אין ברירה כי אחרת לא נוכל להפגין. אז מה? הכול מותר? במאבק למען הקדמת הבחירות – הכול מותר?
לא. לא הכול מותר. הפגנות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. השאלה היא איך להפגין. כל ההמרדה למרי אזרחי, לסרבנות, להפרת חוק – היא פגיעה בדמוקרטיה, שעלולה לדרדר אותנו לאנרכיה.
ובנוסף לכך, היא פוגעת במטרת המפגינים, כי בסופו של דבר היא מחזקת את נתניהו ומלכדת סביבו את אנשי הימין, כולל רבים שנפל להם האסימון באשר לאישיותו של נתניהו והתובנה בצורך להחליפו. אם, חלילה, נתניהו שוב ינצח, זה יהיה במידה רבה באשמת הקפלניסטים הקיצונים. ואם הוא יאבד את השלטון, זה לא יהיה בזכות המחאה אלא למרות המחאה.
 
* אקטיביזם מבורך – בית המשפט בצרפת ביטל את החלטת ממשלת צרפת לאסור על נציגי תעשיית הנשק הישראלי להציג בתערוכת הנשק.
נו, מה תגידו? דיפ-סטייט... משילות... מה פתאום בית המשפט מתערב... רצון העם... מי הריבון... אקטיביזם שיפוטי...
 
* לאחד את התנועה הקיבוצית – אני חבר בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. השנה, בצוק העיתים, ובשל שירות המילואים שלי, לא נכחתי באף מפגש (זולת אחד בזום). למפגש האחרון השנה, שנערך ביום שישי באפעל, היה ברור לי שאגיע. הנושא שלו הוא הקיבוץ הדתי ובאופן כללי הציונות הדתית, ובכותרת דובר, עם סימן שאלה, על ברית גורל ועל ברית ייעוד. הנושא קרוב מאוד לליבי. אני חש קרבת נפש רבה לקיבוץ הדתי, לא פחות ואולי אף יותר מאשר לתנועתי. אני נושא את דגל ברית הגורל בין חילונים ודתיים, בין כל היהודים, ועל הצורך החיוני להעפיל מברית גורל לברית יעוד.
היה ברור לי שאני בא לאירוע מרתק ולו בשל המרצים בו, ואכן כך היה. אך לא פחות חשוב מכך – היה לי חשוב להעביר מסר. לנצל את המפגש הזה כדי לקרוא לאיחוד התנועה הקיבוצית, כלומר לאיחוד בין התק"צ לקיבוץ הדתי. מהיכרותי עם הפורומים האלה, תיארתי לעצמי שדבריי יהיו חריגים, חלק יראו בהם מוזרים, לא לגמרי קשורים למציאות. ובכל זאת, אני רואה חובה להציג את עמדתי ואת אמונותיי.
מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים. עוד לפני הדיון, באחד הפאנלים, אמר נחמיה רפל, מהמנהיגים הבולטים של הקיבוץ הדתי, בעבר מזכיר הקיבוץ הדתי ואיש חינוך מרכזי בתנועה, שיש לאחד את התנועות. בפאנל אחר של אנשי הקיבוץ הדתי בנגב המערבי, סיפרה ד"ר גילי זיוון, אשת חינוך וממנהיגות הקבה"ד, על הקשר החזק בין הקיבוצים הדתיים והחילונים בנגב המערבי ואיך הוא התחזק והתהדק בעקבות 7 באוקטובר ועל הצורך בברית חדשה בין התנועות.
בדיון שבסוף הכנס, העליתי את הנושא. הזכרתי שלאחר 7 באוקטובר פרסמתי מאמר שכותרתו "ברית קלמנזון", שבו קראתי לראות בגבורתם של בני משפחת קלמנזון מעתניאל שנסעו מיוזמתם לבארי ב-7 באוקטובר, חילצו למעלה ממאה אנשים ואלחנן קלמנזון נהרג, את יסוד הברית שראויה להתחדש בין תנועת העבודה והציונות הדתית, ברית של ציונות, התיישבות והגשמה. כעת, כאשר החברה הישראלית חוזרת על סטרואידים לרוח 6 באוקטובר הנוראית, מן הראוי ללכת נגד הזרם וליצור את הברית הזאת ברוח 8 באוקטובר. והצעתי לאחד את התנועות הקיבוציות. איחוד אינו עניין טכני. הוא משמעותי כאשר הוא נעשה מתוך משימה גדולה. כעת אנו ניצבים בפני משימה אדירה, שלא היתה כדוגמתה עשרות שנים בתנועה הקיבוצית – אתגר התקומה של קיבוצי הנגב המערבי וקו העימות עם לבנון. את המשימה הזאת ראוי שנמנף לתחיית ההגשמה ההתיישבותית של התנועה הקיבוצית, מה גם שזו שעת רצון בחברה הישראלית, ביחסה לתנועה הקיבוצית. סביב המטרה הגדולה הזאת, ראוי לאחד את התנועות הקיבוציות. באיחוד כזה, נעביר לחברה הישראלית מסר של שותפות בין חילונים ודתיים, וזה המסר החשוב ביותר לנוכח סכנת הקרע בעם.
אחריי דיבר אלישע שפירא, יו"ר יד טבנקין ובעבר ראש ההנהגה הארצית של השומר הצעיר ומזכיר הקיבוץ הארצי. גם הוא קרא לאיחוד התנועות. והוא הציע, שאף שזה כנס של חוקרים, אנו גם אנשים בעלי דעה והשפעה בתנועה הקיבוצית, והציע שנצא מהכנס הזה בקריאה לאיחוד התנועות.
זו הרוח שנשבה בשיחה ואני מקווה שהיא תתחיל להניע מהלך כזה. אני משער שזה לא יהיה פשוט. להערכתי, מהלך כזה קשה יותר לקיבוץ הדתי, כי הוא התנועה הקטנה ולבטח יש בו חששות לאובדן הצביון הייחודי שלו. על התנועה הגדולה, התק"צ, חובת ההוכחה בעניין הזה.
אני, מכל מקום, אמשיך לקדם את היוזמה.
 
* האידיאה האלוהית – לפני שבועות אחדים יצא לאור ספרו של יאיר שלג "החוט המשולש – קיצור תולדות הציונות הדתית." עם צאת הספר, הקדשתי את פינתי למונח "החוט המשולש", שמקורו בספר משלי, ציינתי את גלגוליו השונים והזכרתי ספרים קודמים שנשאו שם זה.
באשר לציונות הדתית, הנחתי שהכוונה לשילוב המקובל בציונות הדתית: ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל.
מסתבר שטעיתי. יאיר שלג הרצה בכנס חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שהוקדש לתנועת הקיבוץ הדתי, והסביר שהוא דיבר דווקא על משולש אחר. על האידיאה האלוהית על פי הרב קוק, המורכבת משלושה יסודות – הדתי, הלאומי והאוניברסלי. כלומר, היסוד הדתי-ההלכתי אינו חזות הכול, אלא הוא אחד משלושת המרכיבים של האידיאה האלוהית, שאליה עלינו להתכוונן.
יאיר שלג, ואחריו ביתר שאת ד"ר יוחנן בן יעקב, מחלוצי קיבוץ כפר עציון ולשעבר מזכ"ל בני עקיבא וחוקר ארץ ישראל וההתיישבות, דיברו על הציונות הדתית המקורית כמחפשת הדרך לשלב בין היסודות הללו וכתנועה של דואליות: תורה ועבודה, דתי ולאומי, מסורת ומודרנה. שלושת יסודות הקיבוץ הדתי הם סוציאליסטי, לאומי ודתי. הציונות הדתית, ובעיקר הפועל המזרחי, בני עקיבא והקיבוץ הדתי, ראו כאתגר את לקיחת האחריות על כל אחד מהיסודות. אולם הקוטב החרד"לי מושך לכיוון שונה לגמרי, שאין בו אותה דואליות אלא אחדותיות. הכול נובע מהדת. כך גם הצד הלאומי, שעבר להקצנה עד לאומנות. יוחנן טוען שמאמצי הגישה הזאת, הסותרת את הציונות, הוציאו את עצמם מהציונות. יאיר שלג שותף לביקורת על האגף הזה בציונות הדתית, אך מתנגד לאמירה הקיצונית הזאת ורואה בהם ציונים, חלק מהציונות הדתית, הגם שהוא חלוק עליהם. יוחנן קרא לגורמים בציונות הדתית המאמינים בשילוב הזה לחולל את המרד הקדוש, כפי שנקרא בעבר המרד של הפועל המזרחי והקיבוץ הדתי.
יוחנן הביע צער וכעס על המיתוג של מפלגת סמוטריץ' בשם הציונות הדתית, אף שדרכו סותרת את דרך הציונות הדתית. יאיר ציין שרוב הציונים הדתיים מתנגדים היום למפלגה סקטוריאלית, רובם בוחרים בליכוד ובמחנה הממלכתי, אך רוב הציבור החילוני מזהה את כלל הציבור הדתי לאומי עם המפלגה הסקטוריאלית הזאת.
נתון מעניין שהציג יאיר, הוא שהיום קרוב ל-40% מהבנות הדתיות, כולל בקרב הציבור החרד"לי אם כי באחוז נמוך יותר, מתנדבות לשירות בצה"ל, שירות משמעותי, על אף הפטור. אני מכיר את המגמה הזאת, אך לא ידעתי שהיא כבר מתקרבת למחצית הבנות. יש לציין שרוב האחרות משרתות שירות לאומי, רובן המכריע – שירות לאומי משמעותי ביותר. וחלק ניכר מן הבנות שמצהירות על דתיות ומשתמטות מכל שירות, אינן דתיות.
הכנס כולו היה חשוב ומרתק.
 
* איש מוזר – אני שומר בשער הקיבוץ. רכב יוצא החוצה. הנהג, בלתי מוכר, פותח את החלון, ומחוץ לכל הקשר, כאילו בהמשך לאיזו שיחה, הוא אומר לי: "לזה קוראים בצרפתית..." והוסיף איזה ביטוי בצרפתית. כיוון שבעוונותיי אני עוד צריך לשפר קצת את הצרפתית שלי, שאלתי אותו: "ובעברית?"
על כך הוא השיב בזעף: "את זה תשאל את ביבי."
לחץ על הגז, ונסע.
 
* השילוב המנצח – בימים טרופים אלה, אין משב רוח מרענן יותר מאירוע סיום מחזור ג' של הפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" של השומר החדש באורטל. נוער יוצא דופן. "אני לא האמנתי לעיניי... רציתי לחבק שם את כולם." כשפוגשים את החבר'ה הנפלאים האלה, הערכיים האלה, האידיאליסטים האלה, הציונים האלה, אוהבי ארץ ישראל האלה, באמת יש כל סיבה לתקווה ואמונה בעתיד החברה הישראלית.
גולת הכותרת של הטקס, היתה המונולוגים של כל בוגר ובוגרת. הם דיברו ברהיטות, בפתיחות ובכנות. לא הסתירו גם את הקשיים, האתגרים והמכאובים. והם שידרו בעיקר אהבה, תודה וערכיות. "באדם ואדמה האוויר הוא הערכים והמים הם המשימה" אמר חצב, אחד הבוגרים. איך שהם יודעים לכתוב.
בתום הטקס הם פרצו בריקוד "שורו הביטו וראו" סוער, ההמנון הבלתי מוכתר של "אדם ואדמה". בריקוד בלט היחד המטורף שלהם. במונולוגים – האינדיבידואליות. ואני מאמין בשילוב המנצח בין שותפות חזקה לאינדיבידואליזם. זה השילוב שאתו אפשר להגשים את החלומות הגדולים ביותר.
 
* סיום י"ב ב"עינות ירדן" – תמר שלנו, בתנו הצעירה, סיימה בשעה טובה י"ב, בבית הספר "עינות ירדן". במצב נורמלי היינו חוגגים את סוף י"ב על הדשא בקיבוץ עמיר. אבל אי אפשר להתכנס שם ונדדנו לכרמיאל.  המחזור הזה חווה את שנות הקורונה והשנה את המלחמה. חלק מהתלמידים והמורים מפונים. לא פשוט.
היה מופע יפה ומצחיק מאוד. לצד ההווי של התלמידים, מערכונים על המורים וכד', היה מקום גם למלחמה, הן במערכונים והן במסרים רציניים ומרגשים. היה גם מערכון על כיתות הכוננות הגריאטריות. אמנם המערכון היה על כיתת הכוננות של עמיר, אך צילמתי אותו ומיד שלחתי לקבוצה של כיתת הכוננות של אורטל.
היה ערב יפה ומרגש.
אני גאה מאוד בתמר. גם על התעודה המהוללת שלה.
זהו, אין לנו עוד ילדים במערכת החינוך. 
 
* ביד הלשון: כפר ויתקין – כפר ויתקין הוא מושב עובדים במערב עמק חפר. המושב, בכור יישובי עמק חפר, עלה לקרקע ב-1930. הוא הורכב משני גרעינים, ויתקין וג' העמק.
המושב קרוי על שמו של המחנך יוסף ויתקין (1876-1912), דמות מרכזית בתנועת העבודה ומי שנחשב לאבי העלייה השנייה, בזכות "קול קורא: אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון", ששיגר לגולה בתחילת 1905, עת ניהל את בית הספר בכפר תבור, לאחר מותו של הרצל ופרעות קישינב, והניע צעירים אידיאליסטים רבים לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל למרות הקשיים הרבים, המחסור, הרעב והסבל שהבטיח להם, כדי לבנות את הארץ. ויתקין חתם על הקול הקורא בשם "חבורת צעירים מארץ ישראל". הקול הקורא הסתיים במילים: "קול קורא לכם מהרי ישראל: עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! עמנו גווע, ארצנו עוד מעט ותחמוק ממנו לנצח, מהרו לעזרתו."
 ויתקין נפטר מסרטן בגיל 35.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com