ההבטחה האלוהית הזאת, שעם ישראל נועד לצאת ממצרים  כדי לרשת ארץ זבת חלב ודבש, מופיעה כבר בהתגלות של האל למשה בסנה:  וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ... (שמות ג' 8). ההבטחה הזאת חוזרת פעמים רבות במקרא, הרי לקט: וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ  (דברים כ"ו 9); שנים עשר האנשים שה' ציווה עליהם לתור את הארץ, מאשרים שבאמת מדובר בארץ זבת חלב ודבש (במדבר י"ג 27-26). ספר דברים מפרט את סגולות הארץ: כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃ וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה (דברים י"א 10-9), לאמור, אין בארץ הזאת נהר ענק שמשקה אותה, הגשמים בארץ זאת הם מתת אלוה, ועיניו של האל עליכם, ישראל, אם ראויים אתם לחסד האל.
הנביאים ירמיה ויחזקאל מזכירים את ההבטחה האלוהית להעניק לעם ישראל ארץ זבת חלב ודבש: לְמַ֩עַן֩ הָקִ֨ים אֶת־הַשְּׁבוּעָ֜ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֽוֹתֵיכֶ֗ם לָתֵ֤ת לָהֶם֙ אֶ֣רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֛ב וּדְבַ֖שׁ כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאַ֥עַן וָאֹמַ֖ר אָמֵ֥ן  יְהֹוָֽה (ירמיה י"א 5); בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכׇל־הָאֲרָצֽוֹת (יחזקאל כ' 6).
כמו כל ההבטחות של הדת, גם הבטחה חגיגית זאת היא ממש עורבא פרח. המקרא מתאר את ארץ ישראל כחבל ארץ מוכה פגעי טבע שהחמור מביניהם הוא מכת הבצורות. הבצורת מוזכרת בתנ"ך רק בספר ירמיה: "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצורות, אבלה יהודה ושעריה אומללו, קדרו לארץ, וצווחת ירושלים עלתה, ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, באו על גבים, לא מצאו מים, שבו כליהם ריקם, בושו והוכלמו וחפו ראשם, בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ, בושו איכרים, חפו ראשם, כי גם איילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא. ופראים עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים, כלו עיניהם כי אין עשב." (ירמיה י"ד 6-1).
הבצורת  אמנם מוזכרת רק בספר זה (ראו גם פרק י"ז 8), אבל תוצאותיה הנוראות מתוארות בתנ"ך פעמים רבות, והמילה השלטת בתיאורים אלה היא "רעב": בעטיו של הרעב, אברם נוטש את הארץ שהובטחה לזרעו, ויורד מצרימה (בראשית י"ב 10). גם יצחק נאלץ לגלות לארץ פלישתים בשל הרעב שהיה בימיו (שם, כ"ו 1). גם בימיהם של יעקב ובניו שורר רעב בארץ כנען, והרעבים פונים למצרים ששואבת מימיה מהנילוס, ואיננה תלויה בגשם משמיים  (שם, מ"א 57, מ"ב 5,מ"ג 1, מ"ז 4, 13). מוזכר שבימי דויד היו שלוש שנים רעב בארץ, אירוע שנתן בידיו של דויד תירוץ  להשמיד את צאצאי שאול שאולי יכלו לתבוע זכות לכס המלכות (שמואל ב' כ"א 14-1). הרעב מוזכר גם בימי יהורם בן אחאב, מלך ישראל, ואלישע הנביא (מלכים ב' ד' 44-38). אלישע מזהיר את האישה שהחיה את בנה כי הרעב בארץ יימשך שבע שנים! (שם, ח' 1).
כמו בימינו, כך גם בימי כותבי התעודות המקראיות, תכפו הבצורות את ארץ ישראל, אלא שבאותם ימים לא שאבו מים מהמוביל הארצי, ולא התפילו מים מהים, ולא היו אז אפילו האקוודוקטים שבנו כאן הרומאים. אז תושבי הארץ היו תלויים באופן מוחלט בגשמי שמיים, שלעיתים די קרובות לא הספיקו כדי מחייה.
ובכן במציאות של חוסר ביטחון תזונתי, באים אלה שיודעים מה אלוהים דורש מעמו הנבחר, ומחייב את עובדי האדמה לנטוש את שדותיהם לא מעובדים  לאורך שנה שלימה, שנת השמיטה: "...ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזרך לא תבצור" (ויקרא כ"ה 7-2). איך אפשר להתקיים בארץ מוכת בצורות כששנה שלימה אסור לעבד את הקרקע – המקור העיקרי לפרנסה באותם ימים?
ובכך לא די, בני ישראל הצטוו לספור 7 שנות שמיטה, כלומר 49 שנים, ובשנה ה-50, שתיקרא שנת יובל, תחזורנה הנחלות לבעליהן (שם, שם 13-7), ו"לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה" (פסוק 11). כלומר, במשך שנתיים אסור לעבד את האדמה, אבל את המתנות למקדש ולכוהנים חייבים לתת כסדרן, ולמתנות אלו אין תכלה וקץ.
כשהתורה נודעה לעם ישראל (לא לפני הרפורמה המבהילה של המלך יאשיהו), העול שהטילו הכוהנים והלוויים (קורבנות אינסופיים, מעשרות, מתנות לעובדי האל) על העם בשנים השחונות היה כל כך כבד, שהפתרון המתבקש היה להגר מכאן, אל מקום שכל המצוות הקשורות לארץ אינן תקפות, והגוי יכול למלא את כל המטלות הארציות. זאת אולי הסיבה שעם ישראל, בשונה לכל עם אחר בעולם, בחר לחיות מחוץ לארצו, למרות השנאה הנוראה שהופנתה אליו בגולה, למרות הפוגרומים, עלילות הדם ומסעי ההשמדה.
מתי ארץ ישראל הפכה באמת לארץ זבת חלב ודבש? כאשר החלוצים (בעיקר בעלייה השנייה ובעלייה השלישית) החליטו למרוד בעולם התורה, להתיישב על אדמת ארץ ישראל, לעבוד אותה במסירות אין קץ, גם בשבת, גם ביום כיפור וגם בשנת שמיטה. הם הקימו יישובים לתפארת, עבדו במסירות, הגנו על יישובים אלה בחירוף נפש, והקימו כוח מגן לתפארת, כשהם בזים לדוגמה הדתית הקובעת שעם ישראל ייגאל בדרך נס על ידי המשיח.
תור הזהב הנפלא הזה הולך ומתפוגג לנגד עינינו – הציבור שיודע מה האל רוצה ומה הוא מצווה, שמבקש להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, שקובע שאוכלי חינם הפטורים מעבודה ומגיוס לכוח המגן יתרבו משנה לשנה – הציבור הזה מוביל את המדינה האהובה שלנו אל עברי פי פחת. הלוואי שאתבדה, אם לא יושם להליך האסוני הזה קו גבול – שאלה גדולה באמת אם יש למדינתנו – הנס הגדול שחווה עם ישראל – עתיד.
משה גרנות