הקרע בחברה הישראלית הוא איום קיומי על המדינה.
חובה לתת לכך מענה, באמצעות מהלך גדול לגיבוש הסכמה לאומית רחבה בנושאים המרכזיים שבסדר היום הלאומי.
אולם הקרע אינו נובע רק מהמחלוקות, אלא גם מאופן ניהול המחלוקת, הן במערכת הפוליטית והן במישור החוץ-פרלמנטרי – המחאה הציבורית.
מאבק ציבורי של אזרחים על נושאים שבנפשם הוא דבר חיובי מאוד וראוי לשבח ולעידוד. זהו ביטוי לאכפתיות ולרצון לתיקון. זוהי נשמת אפה של דמוקרטיה. כל מאבק הוא מאבק צודק על עניין צודק, לפחות בעיני הנאבק, והשאיפה לצדק היא יסוד מוסד ביהדות.
אולם מאבקים עלולים לגלוש לאנרכיה, להרס ציבורי ולאלימות ולסכן את לכידותה של חברה ואף את קיומה.
כפי שיש לחתור להסכמה לאומית באשר לתכנים, ראוי לחתור להסכמה לאומית על כללי המשחק, הן הפוליטיים והן החוץ פרלמנטריים. יש לקבוע, בהסכמה רחבה, את הקווים האדומים למחאה.
הייתי שותף למאבקים ציבוריים רבים. בשנות ה-90 של המאה שעברה הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי הנהגת המאבק על הגולן – "העם עם הגולן". באותו מאבק עיצבתי את השקפת עולמי באשר לאופי הראוי למאבק. העקרונות שאני מציג כאן היו עקרונות המאבק והוכח שזו דרך אפקטיבית שניתן להשיג בה ניצחון, כפי שאנו השגנו.
אף שמבחינתנו זה היה לא פחות ממאבק על עצם קיומנו, נהגנו בו באחריות לאומית.
עקרונות למאבק ציבורי:
מאבק ציבורי נועד להשפיע על הציבור הרחב ועל מקבלי ההחלטות.
מאבק ציבורי הוא כלי חיוני בידי האזרחים בדמוקרטיה. כל מאבק צריך להיעשות במסגרת כללי הדמוקרטיה, מתוך אחריות לאומית ובלי לשבור את הכלים החיוניים לקיומה של חברה ומדינה.
מאבק ציבורי יעשה על פי חוק, כלומר בלי לעבור על החוק.
 במאבק ציבורי אין מקום לאלימות, פיזית ומילולית, ולא לאיומים באלימות.
במאבק ציבורי אין מקום לחסימת כבישים ללא אישור המשטרה. הכביש הוא נתיב תחבורה השייך לכלל הציבור, ואין זכות למפגינים להפקיע אותו בכוח הזרוע מדי הציבור – למאבקם.
במאבק ציבורי אין מקום לרדיפה אישית של מנהיגים, נבחרי ציבור ואנשי השירות הציבורי – להפגנות ליד בתיהם ולרדיפה אחריהם לבתי כנסת, מסעדות, מספרות וכן הלאה. אין כל הצדקה לפגוע באורח חייהם של שכני איש הציבור, בחיי משפחתו של המנהיג וגם למנהיג עצמו זכות לחיים פרטיים.
ההפגנות צריכות להיעשות במרחב הציבורי – בכיכרות הערים ומול מוסדות המדינה כמו הכנסת, הממשלה וכד'.
אציין, שמעבר לצד העקרוני, יש לאופי המאבק הזה גם יתרון מעשי. כאשר מוחים חוסמים כביש, הם אינם גורמים לאנשים הנפגעים מכך לאהוד אותם ולתמוך במאבקם, אלא להיפך, הם משניאים את עצמם ואת הנושא שעליו הם נאבקים על הציבור. הוא הדין בשכניו של איש ציבור, המוטרדים ומופרעים בצעקות המוחים, שלעיתים ממררים את חייהם לאורך שבועות, חודשים ושנים.
כמובן שאין כל מקום לצעדים אלימים כלשהם. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה," כמאמר יצחק רבין, במילותיו האחרונות.
את הפרת החוק, החסימות וכד' הצבתי כקווים אדומים, אך הם מתגמדים לעומת מה שבעיניי הוא הקו האדום המוחלט, שאני רואה את חומרתו כמעט כמו חומרה של רצח מנהיג – סרבנות בצה"ל, גם אם היא מתכסה בשמות חיבה מכובסים כמו "הפסקת התנדבות", "אי התייצבות" וכו'. הסרבנות היא סכנה של ממש לביטחון המדינה ולקיומה של דמוקרטיה.
סרבנות היא הנפת יד על הדמוקרטיה. בסיס הדמוקרטיה הוא ההכרה בכפיפות המוחלטת של הצבא לממשלה הנבחרת וחובת הציות של הצבא להוראות הדרג המדיני ואת חובתו של כל חייל לציית לפקודות הצבא, כל עוד אין מתנוסס עליהן דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל. כשאזרח יוצא לשירות מילואים פעיל, עליו לציית לפקודות שניתנו בידי ממשלה שנגדה הוא נאבק יום לפני הגיוס וייאבק למחרת השחרור.
סרבנות פורעת את הסדר הדמוקרטי. שימוש בצה"ל כאמצעי לקידום מטרה פוליטית וסרבנות כאקדח המופנה אל רקתה של הממשלה כדי לסכל את מדיניותה, היא התנקשות בדמוקרטיה, ויש להוציא אותה מתחומי הלגיטימיות הציבורית.
ישראל היא אומה במלחמה, היא מוקפת אויבים המאיימים על עצם קיומה. ב-7 באוקטובר נוכחנו היטב במציאות חיינו כמדינה יהודית במזרח התיכון השולל את זכות היהודים למדינה. לכן, כל פגיעה בביטחון המדינה היא בלתי לגיטימית. יש להקנות לביטחון המדינה, לצה"ל, לשירות בצה"ל, לשירות במילואים ולהתנדבות למילואים מעמד של קדושה. ביטחון המדינה קודש הוא, ואין לנו רשות להשתמש בו ככלי להשגת מטרות פוליטיות ולכפיית דרך פוליטית על הממשלה הנבחרת והכנסת.
אז מה כן?
הדרך הראויה והאפקטיבית למאבק ציבורי בחברה דמוקרטית היא הגעה לציבור הרחב ביותר, והוצאת הציבור הרחב ביותר לרחובות, להפגין את התנגדותו ומחאתו.
הכוח האדיר של מאבק קפלן נבע מהמיספרים חסרי התקדים של המפגינים בקפלן ובמקביל בכל רחבי המדינה, בהתמדה יוצאת דופן, שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע במשך חודשים רבים. האפקטיביות של המאבק ההמוני הזה היתה גדולה אלף מונים יותר מחסימות הכבישים, חסימת נתב"ג, הטרדות פוליטיקאים, אלימות בריונית נגד מכון קהלת ואיומים בלתי לגיטימיים בפגיעה בכלכלת המדינה באמצעות איום בהוצאת כספים מן הארץ ובביטחונה באמצעות איום בסרבנות.
ללא פעולות הרסניות ומזיקות אלו, ובהתמקדות בפעולות שתבאנה את ההמונים, מיספר המפגינים והמוחים עשוי היה לגדול שבעתיים, האהדה במאבק היתה גדולה הרבה יותר וכך גם השפעתה על המציאות.
זה היה העיקרון במאבק שניהלנו על הגולן. ידענו שקל יותר להיכנס לתקשורת בחסימת כבישים או בהפגנות אלימות, אך למרות שהיה זה מאבק קיומי מול איום מידי ובלתי הפיך, נהגנו באחריות לאומית ולא שברנו את הכלים. כיוון שהנוכחות התקשורתית הייתה חיונית ביותר במאבק, הדבר חייב אותנו ליצירתיות.
כאשר שבתנו רעב בגמלא (גילוי נאות – הייתי בין שובתי הרעב), שביתתנו נשארה בכותרות התקשורת הכתובה והאלקטרונית בארץ ובעולם לאורך כל 19 ימי השביתה. התקשורת הביאה אלינו את הפוליטיקאים שעלו לרגל והם הביאו את התקשורת וחוזר חלילה. ורבע מיליון איש, ממטולה עד אילת, עלו לרגל לגמלא כדי להזדהות אתנו.
כאשר יצאנו במסע טרקטורים מגמלא לירושלים במשך ארבעה ימים, התקשורת ליוותה אותנו לאורך כל הדרך, ובעצרת שקיימנו בסוף כל יום, השתתפו אלפי אזרחים.
כשקיימנו את "אם כל ההפגנות" כפי שכינינו אותה, והתקשורת אימצה את הכינוי, בכיכר רבין (ינואר 2000), הייתה זו ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה והיא שודרה בשידור חי לא רק בתקשורת הישראלית אלא גם ב-CNN וברשתות הזרות, ובתקשורת פורסם שחאפז אסד צפה בשידור באדיקות.
אך גולת הכותרת של המאבק, היתה "צביעת הארץ בגולן" – חלוקת למעלה ממיליון סטיקרים שהודבקו על המכוניות ושלטי מרפסות מאולתרים על עשרות אלפי בתים ברחבי הארץ. ההד של המהלך הזה וההשפעה שלו היתה אדירה.
הוכחנו, שניתן להצליח במאבק בלי לעבור על החוק, בלי לגלוש לאלימות, בלי לאיים באלימות, אלא באופן דמוקרטי, מכובד ואחראי. אגב, אף פעם לא החלטנו לא להשתמש בנשק הסרבנות, כי רעיון כזה כלל לא עבר במוחנו. אני אישית לא הפסדתי בכל שנות המאבק אפילו יום מילואים אחד, והיו לי הרבה מאוד ימי מילואים.
הצעדים הבלתי לגיטימיים במאבק נגד הממשלה, כולל המכתב של בכירים לשעבר ב"ניו יורק טיימס", רק בשבוע שעבר, בקריאה להחרים את נאום נתניהו בפני בתי הנבחרים, לא יסתיימו כשיתחלף השלטון. כמעט ודאי שלאחר שיתחלף השלטון, מי שיהיו אופוזיציה ינהגו באותן שיטות. באופן חלקי הם עשו כן נגד ממשלת השינוי. האם נגזר על החברה הישראלית הטירוף הזה לאורך שנים, בלי לראות את הסוף? זו ממש סכנה קיומית.
יש לקדם הסכמה לאומית רחבה על קווים אדומים למאבקים ציבוריים, ברוח הרעיונות שהצגתי כאן.
 
2. צרור הערות 30.6.24
* איום קיומי – איראן מאיימת ב"מלחמת השמדה" אם ישראל תתקוף בלבנון.
תקציר הפרקים הקודמים. חמאס פלש לישראל וביצע טבח נורא באזרחים ובילדים, מלווה במעשי אונס אכזריים. באותו יום, כאשר ישראל בשיא חולשתה, מדממת וכואבת, בלי שום פרובוקציה, חיזבאללה תקף אותה בירי רקטות מלבנון. מאז, במשך כמעט 9 חודשים, התוקפנות מלבנון נמשכת ללא הפסקה ואף הולכת וגוברת. עשרות אלפי ישראלים גלו מביתם ונעקרו מאדמתם כבר 9 חודשים. וכאשר המצב עלול להסלים לכדי פעולה ישראלית להפסקת התוקפנות הטרוריסטית, להסרת האיום ולהשבת האזרחים לבתיהם, איראן מאיימת.
ביום שבו אירע הטבח והחלה התוקפנות מלבנון, איים נשיא מעצמת-העל הגדולה והחזקה בעולם על איראן ברטוריקה חסכנית, במילה אחת: דונט! חרף האזהרה הזאת ותוך צפצוף עליה, איראן תקפה את ישראל ישירות בירי מאות טילים לעברה. ארה"ב, אמנם, התייצבה לצידנו ויחד עם צה"ל השתתפה בהגנה על ישראל ואף הפעילה לכך את מדינות ערב האנטי איראניות. אך במקום תגובה קשה ואכזרית שתיתן תוקף לאותו "דונט", היא הפעילה באותו לילה לחץ מאסיבי דווקא על ישראל, להבליג, להכיל ולא להגיב. וכך, במקום שברגע שבו שוגרו הטילים תצא תגובה ישראלית מוחצת, ישראל הבליגה. כעבור ימים אחדים היתה תגובה ישראלית חשובה כשלעצמה, אך רחוקה מאוד מכדי להיות אפקטיבית להרתעת איראן.
וכך, כעת, איראן מצמידה אקדח לרקתה של ישראל, ומזהירה אותה מפני מימוש זכותה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה.
כך נוהגת המדינה הביריונית עוד לפני שיש לה נשק גרעיני. מה היה קורה אילו היה לה נשק גרעיני? נחזיר את הסרט תשעה חודשים אחורה. 7 באוקטובר. חמאס מבצע את הטבח. חיזבאללה יורה מהצפון. או אולי אפילו פולש לגליל כמו חמאס בדרום. ובאותו ערב חמינאי היה מצטלם ליד הכור בבושהר ומצהיר: "אני מציע מאוד לישראל לא להגיב. אם פצצה אחת תיפול בעזה או רגל של חייל ציוני תדרוך על אדמת עזה, יהיו לכך השלכות."
ועכשיו, הבה נעביר את הסרט לעתיד. החלום המשיחיסטי של "שתי המדינות" מתממש. ישראל מתגמדת לקווי 4 ביוני. המדינה הפלשתינאית תוקפת את ישראל בהפתעה בסגנון 7 באוקטובר, ומבצעת טבח המוני בנתניה, בחדרה, בכפר סבא ובפ"ת. ובאותו ערב היורש של חמינאי מצטלם ליד הכור בבושהר ומצהיר: "אני מציע מאוד לישראל לא להגיב. אם פצצה אחת תיפול במדינת פלשתין או רגל של חייל ציוני אחד תדרוך על אדמת מדינת פלשתין, יהיו לכך השלכות."
איראן גרעינית היא איום קיומי על ישראל ואיום נורא על העולם, גם אם לא תשגר בפועל פצצה אטומית. את זה ישראל חייבת למנוע בכל מחיר. על ישראל לעשות הכול כדי לשכנע את ארה"ב לתקוף בפעולה צבאית משותפת את איראן ולהשמיד את כל מתקני הגרעין שלה. ואם ארה"ב לא תעשה זאת, על ישראל לעשות זאת בעצמה. על התקפה כזו נשלם מחיר כבד. אם לא נעשה זאת, המחיר יהיה כבד לאין ערוך.
כבר כתבתי, שהמחדל הנורא של נתניהו, שהמיט עלינו את 7 באוקטובר, אינו המחדל הביטחוני החמור ביותר שלו. המחדל הגדול מכולם הוא שישראל לא השמידה את מתקני הגרעין האיראני. ואם נכונה הטענה שאין לישראל יכולת לעשות זאת, המחדל גדול שבעתיים.
המחדל זועק בעיקר כיוון שנתניהו מבין טוב מאוד את חומרת האיום האיראני. עובדה, בצורה מוצלחת ומשכנעת מאוד הוא מסביר זאת בכל הזדמנות, בארץ ובחו"ל. ולמרות שיש בתוכנו מי שלעגו לו לאורך שנים בנושא הזה, אין ספק שהוא אמר את הדברים הנכונים ונכון היה לומר אותם, גם בבתי הנבחרים של ארה"ב. ודווקא כיוון שהוא הבין היטב את משמעות האיום האיראני, העובדה שבעשור וחצי של שלטונו לא עשינו מעשה אקטיבי ואפקטיבי להסרת האיום הקיומי הזה, היא כישלון ומחדל נוראים. התירוצים והשעירים לעזאזל (אובמה, אשכנזי, דגן, פרדו וכו') הם הבריחה שלו מאחריותו למחדל. אילו הוא היה מנהיג, הוא היה מוביל החלטה ומי שהתנגדו לה היו מבצעים אותה, בדיוק כפי שעשו ראשי המערכת שהתנגדו להפצצת הכור העירקי בתקופת בגין. נתניהו לא הוביל להחלטה כזאת, כי אינו מסוגל לכך. זה גדול עליו. ראשות הממשלה, בוודאי של מדינה כמו ישראל, גדולה עליו בכמה מידות.
הזמן הולך ואוזל. האיום הקיומי מאיראן הולך ונעשה מוחשי ומסוכן יותר. ישראל חייבת להקים ממשלת אחדות לאומית לשנים הבאות, בראשות מנהיג שמסוגל לקבל החלטה כזו ומסוגל לאחד את העם מאחורי ההכרעה הזאת.
כבר עכשיו צריך להכשיר את הלבבות ואת דעת הקהל לפעולה ההיסטורית הזאת. ואם ארה"ב תבין שישראל נחושה למנוע את גרעון איראן, היא עצמה תתעשת ותעשה המתחייב ממנה כמנהיגת העולם החופשי. 
 
* מחדל הקונספציה – מתוך כתבה בוויינט: "ענף חקר הביצועים של חיל האוויר קיבל ב-8 באוקטובר משימה חסרת תקדים: לחשב בתוך שבועיים את המשמעויות של כיבוש רצועת עזה. תוכנית המגירה של צה"ל כללה מבצע צבאי מוגבל וקטן, ולא נערכו לאפשרות של כיבוש הרצועה כולה, בטח לא לאורך זמן".
לא ייאמן. במגירות של צה"ל לא היתה אפילו תוכנית מגירה לכיבוש רצועת עזה (במקום שתהיינה כמה תוכניות כאלו). עד כדי כך היינו שבויים בקונספציה, שאפילו לא נערכנו לאפשרות אחרת. אפילו לא בתוכנית מגירה.
זוכרים את ההצהרות של אריק שרון על מה שיקרה אם אחרי ההתנתקות יירה אפילו כדור אחד מעזה? זוכרים את ההצהרות מימי אוסלו על מה שיקרה אם הרש"פ תפר את ההסכם? כל האמירות הללו היו בועות סבון. אפילו תוכנית מגירה לא הכינו.
במשך השנים הללו לא היה דרג מדיני שהורה לצה"ל להכין תוכנית מגירה כזו ולא וידא שאכן יש תוכנית כזו והכיר אותה ודאג שתרוענן מפעם בפעם.
מחדל הקונספציה ארוך השנים הוא אות קלון לממשלות ולמטכ"לים בכל השנים הללו.
ואני תוהה – האם יש לנו תכנית מגירה למתקפה בלבנון? ואם לא היתה לנו כזו ב-7 באוקטובר, האם היא הוכנה בתשעת חודשי התוקפנות הלבנונית מאז?
 
* הוכח תוכיח – תגובה שקיבלתי בפייסבוק על כתיבתי נגד השתמטות החרדים, היא שמה שמניע אותי הוא שנאת חרדים.
אני אוהב את אחיי החרדים ואני חרד להם. ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. אני מקיים כלפיהם את הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך." אני בהחלט מאוכזב מהם וכועס עליהם.
מה אני דורש מהם? מה שאני דורש מעצמי ומילדיי. אני כבר קרוב ל-9 חודשים במילואים. בני שירת חמישה חודשים בעזה וקיבל צו לחודשיים נוספים בעזה. האם אני שונא את עצמי ואת ילדיי כשאני דורש מאתנו להגן על המולדת? אז למה כאשר אני דורש זאת מהמשתמטים אני "שונא" אותם?
ההיפך הוא הנכון. הפסוק מתחלק לשלושה חלקים. "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא." כל השלושה קשורים זה בזה. מי שאינו מוכיח את עמיתו, נושא עליו חטא, כלומר הוא בעצם משת"פ שלו והוא נושא בחלק מהחטא. לצורך העניין, אם איני מוכיח את המשתמט על חטאו, אני סוג של משת"פ. ואם איני מוכיח את עמיתי, אני בעצם שונא אותו בלבבי, כי איני מנסה להציל אותו מחטאו.
ולכן, הטענה שקיום הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך" כלפי המשתמטים נובעת משנאה, היא ממש טענה מטומטמת.
 
* ירידה רוחנית – השר לשעבר והאסיר המשוחרר מטעם ש"ס בניזרי אמר בראיון שהשירות בצה"ל גורם לירידה רוחנית ולכן ההתנגדות לכך.
לשמוע עבריין שהורשע בשוחד מדבר על ירידה רוחנית... האירוניה מסמיקה.
הוא הלך בדרכי מנהיג מפלגתו העבריין הסדרתי אריה דרעי ועוד רבים ורעים מהח"כים במפלגתו. אפשר לומר שמפלגת ש"ס היא במידה רבה מפלגת שב"ס.
אולי מה שגורם לירידה רוחנית של חרדים ולצלילה למחוזות הפשע היא דווקא הליכתם לפוליטיקה?
חשבו על זה.
 
* לפחות נפסיק לממן – טיעון מוזר נשמע בימים האחרונים, בעקבות פסק הדין בבג"ץ ההשתמטות: "עכשיו, אחרי הפסיקה, זהו, אין סיכוי שהחרדים יתגייסו."
אפשר לחשוב שעד פסק הדין החרדים התגייסו בהמוניהם וחירפו את נפשם על הגנת המולדת, ועכשיו בגלל הפסיקה, הם ישתמטו. עשרות שנות הידברות וניסיון להגיע לגיוס בהסכמה, לא העלו דבר. עכשיו, אחרי הפסיקה, במקרה הגרוע ביותר יימשך המצב הקיים. לפחות נפסיק לממן את השתמטותם.
 
* חרדי יכול לשרת? – גל של רשומות פייסבוק, שמציגות חרדים ששירתו ומשרתים בצה"ל, מציף את הרשת.
המסר של הקמפיין הוא שסתם מעלילים על החרדים שהם משתמטים. עובדה – אותו חסיד גור שירת כלוחם קרבי בסדיר והוא ממשיך לשרת במילואים.
אני מעריץ כל צעיר חרדי שמתגייס לצה"ל. בחברה הציונית שלנו השירות בצה"ל מובן מאליו והבחירה בשירות קרבי משמעותי היא הנורמה. צעיר חרדי שמתגייס עושה זאת אחרי 18 שנות שטיפת מוח אדירה להשתמטות, ונגד הזרם האדיר, העכור והאלים של הסביבה והמשפחה. על כך הוא ראוי לכל שבח.
המסקנה הפוכה מהמסר של הקמפיין. הנה, אותו חסיד גור הוכיח שחרדי יכול לשרת, אז קדימה, חרדים, הפסיקו להשתמט והתגייסו בהמוניכם לצה"ל.
 
* אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבמילואים – אמנם זה לא מקורי ובטח לא חדש, אבל היום זה נכון מתמיד.
 
* סכין בגב – הסמוטריץ' השתמט מצה"ל בטענה כוזבת של תורתו-אומנותו. מלימוד התורה הוא השתמט לטובת לימודי קריירה (משפטים). שעה שחבריו ובני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הוביל מצעדי-בהמות הומופוביים. הפעולה הקרבית ביותר שלו הייתה ניסיון פיגוע חבלני עויין. עד היום הוא מספר בגאווה איך חילץ את עצמו בזכות השתיקה בחקירות השב"כ. בדעותיו הוא על הרצף הכהניסטי. והוא מרשה לעצמו לנעוץ סכין בגב צה"ל בזמן מלחמה.
 
* המדינה היא של כולנו – הצטערתי על הצבעת האופוזיציה נגד הוראת השעה להארכת גיל הפטור ממילואים.
נכון, העובדה שהחוק הוגש במקביל לחוק ההשתמטות צורמת מאוד, בלשון המעטה, ומבטאת את אטימות הממשלה הצינית והכושלת. אך החוק הזה הוא הכרח המציאות, הוא חיוני לביטחון ישראל וצריך לקדם אותו. צריך להאריך את גיל הפטור לא בשנה אלא בחמש שנים ולא כהוראת שעה אלא באופן קבוע.
כמו כן, יש להחזיר את אורך השירות הסדיר לשלוש שנים, כפי שהיה למעלה מחמישים שנה. קיצור שירות המילואים היה חלק מאותה קונספציה שגויה של צבא קטן וטיפש. למה טיפש? כי צבא שמקצץ את כוחותיו, כך שאינו יכול להגן על מדינת ישראל כראוי; אינו מסוגל להילחם בעת ובעונה אחת נגד שני ארגוני טרור, שעה שאנו מאוימים בטבעת חנק רב זירתית, אינו צבא חכם.
אחרי ששילמנו את מחיר הקונספציה הזאת, לצד קונספציית ההתמכרות לשקט, יש לתקן את מה שקלקלנו. יש לתקן זאת עם או בלי גיוס החרדים.
אופוזיציה לממשלה אינה אופוזיציה למדינה ואל לה להצביע בניגוד לאינטרס הלאומי. יש להיאבק נגד חוק ההשתמטות ולהצביע בעד חיזוק צה"ל. נכון להתריע על האבסורד והאטימות שבהעברת חוק השתמטות שעה שאנו מכבידים את עול המגויסים, אך לא להצביע נגד האינטרס הביטחוני.
אל לאופוזיציה לחזור על תעלולי האופוזיציה למדינה של ביביטיבי שפגעה במזיד בביטחון ובאינטרסים הציוניים, כמו בהצבעות האנטי ישראליות על חוק האזרחות ותקנות יו"ש.
את מי האופוזיציה מענישה כשהיא מצביעה נגד צרכי הביטחון? את המשתמטים? את הממשלה? המדינה שייכת לכולנו ואם אנו פוגעים בביטחונה, זו פגיעה בכל אחד מאתנו.
פסיקת בג"ץ בנושא גיוס חרדים, עשויה להיות הסולם שיוריד את האופוזיציה מההתנגדות ההזויה לצרכים הביטחוניים.
 
* מעשה נבלה – הפשקוויל שפירסמו בכירים ישראלים לשעבר ובראשם ראש הממשלה הכושל אהוד ברק ב"ניו יורק טיימס", ובו קראו למנוע את נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים, הוא מעשה נבלה מופקר ופגיעה במזיד באינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל בשעת מלחמה. זהו המשך ישיר לסרטן האיום בסרבנות.
אנשים שפוליטיקה קטנה ועלובה שיבשה את המצפן הערכי שלהם, הפכו מאופוזיציה לשלטון לאופוזיציה למדינה.
ראש ממשלת ישראל עולה לנאום בשעת מלחמה בפורום החשוב הזה ולהביא את דברה של ישראל לעולם. כל הישראלים, תהיה השקפתם הפוליטית אשר תהיה, צריכים לעמוד מאחוריו, לגבות אותו ולרצות בהצלחתו.
אותה חבורה מופקרת של אנשים קטנים מנפצת את הכללים הבסיסיים של הדמוקרטיה. הם גורמים במזיד נזק חמור למדינת ישראל.
בנוסף לכך, הם פוגעים בסיכוי להחליף את נתניהו. כאשר באיוולתם, כדי להתנגד לו, הם פוגעים בישראל, הם מאוששים ומחזקים את הנרטיב הביביסטי הפגאני ש"המדינה זה ביבי."
אם נתניהו ישרוד את המחדל הנורא שהמיט עלינו, זה יהיה באשמת המופקרים האלה.
 
[אהוד: גם הסופר הנערץ עליך, נביא השקר דויד גרוסמן, הוא אחד מששת החותמים על הפשקוויל המתועב הזה!]
 
* לאן הידרדר ברק – כל מתקפות הימין על אהוד ברק מתגמדות לעומת עשרות שנות הסתה והפצת שנאה נגדו מצד התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, שמבחינתו ברק הוא ארכי פושע מלחמה, מגדולי הפושעים שהיו כאן.
והנה, השבוע, התועמלן הנ"ל משבח ומהלל את הפשקוויל הנקלה של ברק וחבר מרעיו ב"ניו יורק טיימס", שבו הטיפו להחרמת נאומו של ראש ממשלת ישראל בבתי הנבחרים.
לא. גדעון לוי לא השתנה. הוא אותו תועמלן אוטו-אנטישמי נחות כשהיה. מי שהשתנה הוא ברק – לוחם ומפקד מהולל, רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, שהידרדר מוסרית לדיוטא נחותה של פעולה נגד ישראל, הנהנית מתמיכת גדעון האו האו.
באותו מאמר שבו לוי שיבח את גילוי הדעת של ברק וחבריו, הוא התגאה על כך שנסע לכנס בטורונטו שהוקדש לסוגיה האם אנטי-ציונות היא אנטישמיות. האוטו-אנטישמי הזה מתכחש לאנטישמיותו בכך שהוא מגדיר אותה "רק"  אנטי-ציונות. שליחותו של לוי היתה לגונן על הגל האנטישמי, שלא היה כדוגמתו מאז השואה, ולתקוף את ישראל שמטילה טרור אינטלקטואלי לסתימת פיות של הפורעים האנטישמים במערב.
מהי אנטי ציונות? שלילת זכותו של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינת משלו, אף שזו זכות מוכרת כזכות טבעית. טבעית לכל עם זולת העם היהודי. אין זו אלא אנטישמיות מובהקת. לא בכדי, היא הולכת יד ביד עם הפרקטיקה האנטישמית של עלילות דם נגד היהודים. אני בספק אם יש בעולם עוד אדם שמפעל חייו הוא עלילות דם נגד המדינה היהודית, כמו של גדעון לוי.
לאיזה שפל הידרדר אהוד ברק, שהוא זוכה לתשואות מהטינופת האנטישמית הזה.
ומה עוד פגשתי בבוקר חמישי בסיורי ברחוב שוקן? פשקוויל השתלחות ארסי וגס נגד נעמי שמר במלאת עשרים שנה לפטירתה, מעטו נוטף הארס של רוגל אלפר.
בפרפרזה על שיר אחר של המשוררת הדגולה אכתוב:  ברחוב שוקן בת"א אני ממש שפשפתי את עיניי כשפתאום פגשתי בפינה את הישראלי המכוער במלוא כיעורו – רוגל אלפר.
 
* בוא סינוואר – משפט הסתה נואל שקראתי: "כל חלל נופל כדי שהוא לא ייפול."
הוא – נתניהו. ייפול – מהשלטון.
מה המסקנה המתבקשת מה"טיעון" הזה? שהחיילים ברצועה צריכים להשליך את נשקם לאלתר ולברוח הביתה, כדי לא ליפול במלחמה רק כדי שנתניהו יישאר בשלטון.
ואכן, כבר התפרסמה בשוקניה מודעה של כמה נבלים בני עוולה, המצהירים על סרבנות להשתתף במלחמה הזאת.
המחדל הגדול של נתניהו, הוא העובדה שהוא איפשר לחמאס לצמוח למפלצת 7 באוקטובר, במקום לצאת למתקפת-נגד מקדימה. אולם אילו הוא עשה את המתחייב ממנו כראש הממשלה, המונים היו מסרבים ומפגינים נגדו בטענה שזאת מלחמה להצלת נתניהו מהמשפט. והנה, אפילו אחרי שבעה באוקטובר, כשכל ילד עיוור וחרש מבין שאנו נלחמים על עצם קיומנו, שורפי האסמים הקנאים מסיתים נגד המלחמה, מסיתים לסרבנות.
למעשה הם אומרים לסינוואר: בוא. הגיע לנו שבעה באוקטובר. בוא, תן לנו בטובך עוד קצת מהטוב הזה.
 
* קודם כל פלמ"חניק – אחד מחותמי פשקוויל העריקים ממלחמת הקיום, הוא בוגר המכינה על שם רבין.
יש מעט מאוד דברים, אם בכלל, שרבין סלד מהם כמו מהסרבנות. רבין היה קודם כל פלמ"חניק, מחויב לאתוס של "לפקודה תמיד אנחנו." כאשר ישעיהו ליבוביץ' זכה בפרס ישראל ב-1993, ראש הממשלה ושר הביטחון רבין הודיע שיחרים את הטקס. הוא לא היה מוכן ללחוץ את ידו של מי שממריד ומסית לסרבנות. כתוצאה מכך ליבוביץ' ויתר על הפרס.
יש לציין לזכותו של מייסד המכינה דני זמיר וראשי המכינה, שהוציאו גילוי דעת נגד הסרבנות והסרבנים.
 
* ללא תנאי – אדם ניסה לשכנע את הסובבים להצטרף להפגנה. "ואם לא, לפחות תדאגו לאזרחות זרה לילדים ולנכדים שלכם שיוכלו לברוח..."
אילו התלבטתי אם להצטרף, דבריו היו משכנעים אותי לא להצטרף. אני לא מפגין עם ישראלים על תנאי. אני לא ישראלי על תנאי. אני לא אזרח על תנאי. אני לא חייל על תנאי. וכך חינכתי את ילדיי.
בתקופת המאבק על הגולן אמרה לי פעילה: "אם יעקרו אותנו, אני עוברת לאוסטרליה. אני לא אישאר יום אחד במדינה שתגרש אותנו."
השבתי לה, שדבריה סותרים את כל הרעיונות והמסרים שעליהם אנו נאבקים.
 
* סמל האטימות – השרה גילה גמליאל נקטה עיצומים ונעדרה מהצבעות בכנסת, כיוון שהכיסא של מאי גולן הוזז והיא הוצבה קרוב ממנה להוד רוממותו.
האירוע המביש הזה, הוא סמל לאטימות של הממשלה הכושלת הזאת. אלה הדברים שמעסיקים אותם בזמן מלחמה.
 
* דילמת הטמטום – כשאני שומע את ניסים ואטורי, אני מתלבט. האם נכון לתקוף מטומטם? האם זה לא סוג של התעללות בחסר ישע? מצד שני, האם טיפשותו צריכה לתת לו חסינות מביקורת, על אף הנזק שהוא גורם לו בכל יום בכנסת?
מה דעתכם?
 
* תן להם לשוב הלום – עשרים שנה למותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית.
 
זֶה סוֹף הַקַּיִץ סוֹף הַדֶּרֶךְ
תֵּן לָהֶם לָשׁוּב הֲלוֹם
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי
לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי.
 
("לו יהי").
 
אַל נָא תַּעֲקֹר נָטוּעַ,
אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַתִּקְוָה.
הֲשִׁיבֵנִי וַאֲשׁוּבָה,
אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה.
 
שְׁמֹר אֵלִי עַל זֶה הַבַּיִת,
עַל הַגַּן, עַל הַחוֹמָה
מִיָּגוֹן, מִפַּחַד פֶּתַע
וּמִמִּלְחָמָה.
 
שְׁמֹר עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לִי,
עַל הָאוֹר וְעַל הַטַּף,
עַל הַפְּרִי שֶׁלֹּא הִבְשִׁיל עוֹד
וְשֶׁנֶּאֱסַף.
 
("על כל אלה").
 
וְאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וְאֶרְאֵךְ
מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ
וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חַיִּי
 
חַיִּי, חַיִּי, בְּדָמַיִךְ חַיִּי
וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חַיִּי
 
וּפִתְאֹם מֵעַל רֹאשִׁי נפְתַּחַת קֶשֶׁת
מְנִיפָה צִבְעוֹנִית נִפְרֶשֶׂת
מְבַשֶׂרֶת חַיִּים, מְבַשֶׂרֶת תִּקְוָה
וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וָחֶסֶד.
 
(בדמיך חיי").
 
יהי זיכרה ברוך!
 
* אייל שיינס – עשרה שמות נוספו השנה לאנדרטת חללי הגולן בגמלא. ביום הזיכרון, לאחר הטקס בגמלא, שבו הוקראה הרשימה הארוכה והמתארכת של חללי הגולן, כתבתי: "הרשימה נעולה." הבעתי תקווה שלא יהיו עוד הרוגים.
ביום שישי בבוקר הותר לפרסום שסמל אייל שיינס, בן קיבוץ אפיק בגולן, נפל בקרב בדרום הרצועה.
 יהי זכרו ברוך!
יחד עם מאות מתושבי הגולן, עמדתי כשדגל הלאום בידי, בשרשרת הדגלים מקיבוץ אפיק לבית העלמין בבני יהודה, במסע ההלוויה של אייל. 
 
* הדרישה הכי צודקת – עלינו לגבעת שומרון, לבית העלמין של נהלל, לאזכרה של חמי אריק שליין שנפטר לפני 15 שנים.
סיבוב בבית העלמין של נהלל, הוא שיעור בציונות, בהיסטוריה של ארץ ישראל החלוצית. הנה, קברה של חנה מייזל שוחט. על הקבר נכתב: "מייסדת מפעל ההכשרה החקלאית לנשים בארץ ישראל. הנשים הציוניות ימלאו את השאיפה והדרישה הכי צודקת שלהן לקחת חלק אקטיבי בבניין הארץ."
הציטוט מדבריה מעיד על הסוג המיוחד של הפמיניזם שהיא גילמה– לא פמיניזם של זכויות אלא של חובות. מאבק על הזכות למלא חובה, לתת, לתרום, "לקחת חלק אקטיבי בבניין הארץ."
כזה המאבק בן ימינו של בנות למען הזכות הגדולה להילחם על הארץ כלוחמות קרביות.
 
* ביד הלשון: קנאת סופרים תרבה חכמה – לכבוד שבוע הספר – ביטוי המשבח תחרות אינטלקטואלית, שתגרום למשתתפיה להתאמץ ולהצטיין ובכך האנושות תהיה נשכרת בחכמה רבה יותר.
המקור הוא התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא כ"ב ע"א. חז"ל הסבירו את תקנת עזרא הסופר להושיב מלמדים זה לצד זה. החשש הוא שכל מלמד יתרשל כי יחשוב שהמלמד השני יעשה מלאכתו נאמנה ודברים ייפלו בין הכיסאות. מרגיעים חז"ל, שההיפך הוא הנכון. תיווצר תחרות בין המלמדים, כיוון שכל אחד ירצה להיות טוב יותר, והתוצאה תהיה חיובית.
האם רק תחרות בין הסופרים תרבה חכמה? או שמא לא פחות חשוב מכך שיתוף פעולה בין הסופרים שתיצור סינרגיה? ואולי גם תחרות וגם שיתוף פעולה?
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com