רומאן

הוצאת אסטרולוג, 2000

כל קשר בין המסופר לבין דמויות,

מקומות, או מעשים שנתרחשו

הוא מקרי בהחלט

"אני מקווה מכשיר שלך בסדר,"

הרביצה לי הייקית הזקנה צביטה בזין,

"אלזו, מאוזי, אאוף וידר זיין!"

והלכה.

פרק ראשון

הייתי אז סטודנט בירושלים

הייתי אז סטודנט בירושלים ולעיתים קרובות לא היה לי כסף. נמצאתי בריב עם המשפחה שלי, שהתנגדה לכך שאלמד ספרות באוניברסיטה. לאבי היו אמנם פרדסים רבים במושבה אבל אלה רק גרמו לו הפסדים וממילא לא היה באפשרותו לתמוך בי חוץ מאשר לשלוח לי תפוזים בחורף. לצהריים הסתפקתי במנת חומוס ובצלחת מרק. ממש התנפחתי מתפוזים וחומוס. סבלתי מגאזים בכל מיפגש חברתי. בלילות הייתי צועד לפעמים שעה ארוכה בדממה של רחוב קינג ג'ורג' עד למרכז העיר, למסעדה פינתית שבה הגישו עד שעה מאוחרת בלילה מנה חמה של ספגטי עם רוטב בשר טעים ופתיתי גבינה בשפע, או שקשוקה. אלה לא ניפחו את הבטן כמו התפוזים והחומוס.

כשאני כותב את הדברים האלה עדיין עומד טעם רוטב הספגטי והשקשוקה בפי. כאן – נותנים איטריות עם רוטב דליל מאוד, מימי וחסר-טעם, והרבה חומוס תעשייתי עם פיתות קרות, אבל לא צריך להתאונן כי היה יכול להיות גם יותר גרוע.

מילאתי את כרסי הדלה בלימודי ספרות עברית והתעקשתי לקרוא שירים, שכתבתי בהשפעת המשורר דילאן תומאס, בפני שתיים-שלוש סטודנטיות למדניות, שהסכימו לעלות איתי אל חדרי הדל ולשתות כוסית ג'ין עם ורמוט. (חלמתי להשכיב אותן, וכשישבו מולי על הספה הייתי מדמיין אותן ערומות). אפילו חדר-אמבטיה לא היה לי, אלא תא עלוב עשוי פחים וקרשים על מרפסת קטנה, ששימש לכל צורכי-הרחצה אך ללא אפשרות של חימום מים, וזאת בחורף הירושלמי. הייתי מחמם מים בסיר גדול על תנור-הנפט בחדר, ורוחץ עצמי במגבת ובספוג, כמו הזונות בצרפת. הסבל שלי מפצעי-הבגרות שעל פניי החמיר בגלל הגילוח בבוקר הקר.

אני לא יודע אם הבחורות לא אהבו את הג'ין, את מראה פניי, את שיריי המיואשים או את חדרי הדל, עובדה שמהר מאוד היו תופסות אצלי דיכאון ומפהקות עוד לפני שהגעתי אפילו לגעת בהן. אף אחת לא נישארה בחדר יותר משעה קלה, כאילו עלה ממנו ריח רע – למרות שהיו לי שתי שכיות-חמדה להראות: מכתב מהסופר ש"י עגנון, שגם קיבל אותי לשיחה ממושכת בביתו, ושיר שכתבתי כשאר בני-דורי בסגנון אלתרמן ואשר הודפס במוסף הספרותי של "הארץ" כשהייתי בן תשע-עשרה.

הייתי שותה את הג'ין בוורמוט שהשאירו בכוסיות שלהן. הייתי מנשק את חתימת התחת בספה שעליה ישבו ושואף את ריח האישה לריאותיי. הייתי אדם שפוף וחרמן מאוד. שיריי לא נעשו טובים יותר בעקבות הסבל. מכל מערכות העיתונים היו מחזירים לי אותם – וזאת במקרה הטוב, כשהיה לי כסף לצורכי מעטפה מבויילת לתשובה, אחרת היו נזרקים ישר לסל המערכת. להרצאות בבוקר כבר הייתי מופיע, לעיתים קרובות, לא-מגולח, אבל מהר מאוד מתחיל להזיע.

אהוד בן עזר