* קונטרה לסרבנות – בשנה שעברה, כאשר סרטן הסרבנות תקף את החברה הישראלית, לא ידעתי את נפשי. כאשר ראיתי איך צעד רדיקלי מטורף, שהיה עד אז בשולי השוליים של שולי השוליים הסהרוריים של החברה הישראלית, הפך לגיטימי במיינסטרים, ראיתי בכך איום מוחשי על הדמוקרטיה הישראלית; איום גדול לאין ערוך יותר מהמהפכה המשטרית, שהיא עצמה סיכנה את הדמוקרטיה.
חשתי צורך לעשות משהו בנדון, חוץ מלכתוב ולזעוק. הרעיון שעליו חשבתי, היה לארגן התנדבות רבתי למילואים, של אנשים מעבר לגיל הפטור (כמשקל נגד למכבסת המילים שתייגה את הסרבנות הממארת כ"הפסקת התנדבות").
לא חשבתי שצה"ל יקים חטיבה מתמרנת לבני שישים. אבל רציתי לשרת, יחד עם עוד אלפי מתנדבים כמוני, באבטחת יישובים, במחסומים וכד'.
פניתי למסיפר אישים שחשבתי שידעו לקדם את הרעיון. באופן כללי המסר היה שצה"ל לא באמת צריך אותנו (זה היה "לפני הספירה", כשצה"ל עוד היה שקוע עמוק בקונספציה ההזויה של צבא קטן ו"חכם"). אך היו מי שהרימו את הכפפה וניסו לקדם את הרעיון. ואז בא עלינו 7 באוקטובר.
ב-7 באוקטובר היה לי ברור שמקומי בכיתת הכוננות. בכל שנותיי במילואים, התנדבתי גם לכיתת הכוננות, שלא היתה עדיין יחידה צבאית. לפני כחמש שנים פרשתי, אחרי תרגיל גדול שבו עלה הקושי של התפקוד הכפול כדובר צח"י, שמעביר את כל ההודעות לציבור, ולוחם בכ"כ. אבל בשבעה באוקטובר זה נראה לי זניח. כאשר יש סכנה לפלישה בצפון, כמו זו שבדרום, לא עלה על דעתי שלא אהיה חלק מההגנה על היישוב. הפער בין הגיל הכרונולוגי שלי לבין מצבי הפיזי והמנטלי הפך בעיניי את הגיל ללא רלוונטי לשאלת השתתפותי בכיתת הכוננות. היה עליי להפעיל קצת לחצים, והדבר התאפשר.
לא חשבתי אז על פרשת הסרבנות. האמנתי שאחרי שבעה באוקטובר לא יהיה עוד זכר לתופעה.
היום, כשאני מבין שהסרטן הזה עוד לא מוגר, אני חש שבהתנדבותי למילואים, כבר תשעה חודשים, אני במידה רבה מגשים את הרעיון שהגיתי אשתקד.
מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.
 
* שורפי האסמים – מראשית המאבק נגד המהפכה המשטרית, היו בה תופעות שליליות. אך הן היו שוליות, יחסית. באותה תקופה הייתי פעיל במאבק, ומבחינתי היה זה מאבק כפול. מצד אחד מאבק נגד המהפכה המשטרית ומצד שני מאבק על פני המאבק.
כאשר הפגנתי בקפלן ובתום ההפגנה 300 איש ניסו לחסום את איילון, לא אהבתי זאת, אבל ידעתי שאלה 300 מתוך 150,000 מפגינים הנושאים את דגל הלאום ומפגינים כחוק. אז ה-300 הם די בטלים בשישים.
ב-21 בפברואר 2023 נאמתי בהפגנה ליד אנדרטת האריה השואג בכפר גלעדי. לצד דברים קשים נגד המהפכה המשטרית, אמרתי גם זאת: "החברה הישראלית נמצאת במצב מסוכן ביותר. מצב שבו על הגה השלטון נמצאים שורפי האסמים. גם בקרב המחאה יש שורפי אסמים, הגם שהרוב המוחלט של מאות אלפי המוחים רחוקים מכך. יש לגנות את האיומים באלימות ואת האיומים בירידה מן הארץ, סרבנות והוצאת כספים מן המדינה. אין לנו ולא תהיה לנו ארץ אחרת! אין לנו ולא תהיה לנו מדינה אחרת! ואנו נאבקים על דמותה." במילים אלו סיימתי את נאומי.
ב-4 במרץ 2023 נאמתי בהפגנת הימין-האחראי בגבעת שמואל. גם בנאום זה תקפתי בחריפות את המהפכה המשטרית. אך גם בנאום הזה אמרתי: "המחאה הציבורית הרחבה, מחאת דגלי הכחול לבן, היא תופעה אזרחית מרשימה ויפה, של התנגדות ציבורית לעוולות השלטון ומאבק להגנה על הדמוקרטיה. כמה יופי יש במאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, ששבוע אחרי שבוע יוצאים להיאבק בנחישות במהפכה המשטרית. אולם, למרבה הצער, גם בקרב מתנגדי המהפכה אנו רואים תופעות של חוסר אחריות לאומית, שהגיעו לשיאן השבוע. יש מקום למאבק דמוקרטי, על פי חוק, המושך אליו את מאות האלפים. אין מקום להפרת חוק, לאיומים מסוכנים ולשיבוש החיים במדינה.
"הקול שלנו, המפגינים כאן, הקול הממלכתי, מוחה נגד המהפכה המשטרית אך בדרך ממלכתית ודמוקרטית. אין במאבקנו ירידה מהארץ ואיומים בירידה מהארץ. אין לנו ארץ אחרת. איננו ישראלים על תנאי. שום דבר לא יגרום לנו לחזור להיות היהודי הנודד. שורשינו העמוקים באדמת ארץ ישראל לא ינועו ולא ינודו בשל אף מעשה פוליטי, חמור ככל שיהיה. איננו מסרבים בשירות מילואים וההתייצבות שלנו אינה מוטלת בספק. זו המדינה שלנו, האחריות עליה מוטלת על כתפינו, ותמיד נשאר תחת האלונקה. חוסר האחריות של הממשלה אינו נותן לנו לגיטימציה לנהוג בחוסר אחריות. אדרבא, חוסר האחריות של הממשלה מחייב אותנו ליתר אחריות, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי."
למרבה הצער, הפנים של המחאה הפכו יותר ויותר לצבע של שריפת האסמים, כשהשפל היה האיומים בסרבנות המונית. מאז היה לי ברור, שעל אף התנגדותי למהפכה המשטרית, שלא פחתה כהוא זה, אין זו עוד המחאה שלי. ומאז הידרתי את רגליי ממנה.
 
* "הדמוקרטים" – מה כל כך דמוקרטי בהמרדה לסרבנות בזמן מלחמה?
 
* ברחנים – לפני כשנה שודרה בחדשות ערוץ 12 כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הכתבה עשתה גלוריפיקציה של הירידה. אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: "מולדת", "גולה", "שורשים", "היהודי הנודד", "פטריוטיות", "מחוייבות", "ציונות", "ירידה". המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות, והכתבה הייתה מנקרת עיניים והציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב.
משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. והנה, בשבוע שעבר נסראללה איים על קפריסין. אז מה, משפחת ברחנים, ברחתם מהטילים והטילים רודפים אחריכם? ולאן תברחו עכשיו?
כתב מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן "עדות לדור", שאותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט: "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באונייה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אונייה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו."
 
* האשמת שווא – לפני שבועות אחדים הציג ביידן את הצעת נתניהו לעסקת חטופים והפסקת אש. היתה זו הצעה מרחיקת לכת מאוד, שבה התקפלה ישראל כמעט מכל עמדותיה והרחיקה לכת לקראת חמאס, שלא זז כהוא זה מתחילת המלחמה.
חמאס דחה את ההצעה.
והנה, ארה"ב מציעה הצעה חדשה. פרטיה עוד לא התפרסמו, אך דווח שיש בהן הליכה נוספת לקראת חמאס. ההצעה הוגשה רק לחמאס ומכאן ניתן להסיק שההצעה היא על דעת ישראל. סביר להניח שחמאס ידחה גם אותה.
מאז שביידן הציג את הצעת נתניהו, המסר העיקרי בהפגנות היה דרישה שישראל תאמץ את... הצעת נתניהו. הפגנות קשות, חסימת כבישים, נאצות וגידופים והאשמות שווא. על מה? על כך שישראל, כביכול, אינה דבקה בהצעת נתניהו, שנדחתה על ידי חמאס. וכעת, כששוב מוצעת הצעה לחמאס, נשמעת בהפגנות קריאה לנתניהו לא להחמיץ "שוב" עסקה. "שוב." כאילו היתה אי פעם עסקה על הפרק ונתניהו החמיץ אותה.
אחרי שחמאס ידחה שוב את ההצעה, כפי שקרוב לוודאי יהיה, ההפגנות שוב תופנינה לממשלת ישראל, ש"מפקירה" את החטופים.
נתניהו מספק לנו סיבות רבות לביקורת. אך הביקורת הזאת מופרכת. לא זו בלבד שהיא מאשימה את נתניהו אשמת שווא, אלא היא פוגעת בסיכוי לעסקה. כאשר בישראל מאשימים את נתניהו, איך ניתן לגייס את מדינות העולם להפעלת לחץ מאסיבי על חמאס? וכשסינוואר רואה איך כל סירוב שלו מעמיק את המחאה נגד נתניהו ש"מפקיר את החטופים" ובדרישה לעוד ועוד ויתורים ישראליים, איזו סיבה יש לו לזוז מעמדתו העיקשת, כאשר באופן בסיסי הוא אינו רוצה שום עסקה, כי הוא רואה בחטופים את ביטוח החיים שלו ושל ארגונו?
התביעה של חמאס היא לכניעה מוחלטת ומשפילה, ללא תנאי, של ישראל, וניצחון מוחלט של הטבח, תוך הכשרת הטבח הבא. הסכמה לכך היא התאבדות. ישראל כבר ויתרה הרבה מעבר לקו האדום, והדבר לא הביא לשחרור החטופים.
רק לחץ צבאי אמתי יכול לחולל שינוי. בלעדיו, החטופים עלולים להינמק בשביים לאין קץ.
 
* עסקה חלקית – האם הרעיון של עסקה חלקית, כל כך גרוע?
המתקפות על האמירה הזאת הציגו אותה כנכונות לוותר על חלק מן החטופים. מדברי התוקפים ניתן להבין כאילו יש עסקה על הפרק, שבה ניתן לשחרר את כל החטופים, ולכן הסתפקות בפחות מזה היא ויתור על חלק מן החטופים.
אולם אפשר לראות זאת אחרת לגמרי. אין שום עסקה על הפרק, כי חמאס מסרב לכל עסקה, ואם ניתן בשלב זה להגיע לעסקה חלקית שתשחרר חלק מן החטופים, היא עשויה להציל אותם מהינמקות ללא סוף בשבי חמאס. אם יש סיכוי כזה, נכון לוותר עליו?
כבר היתה לנו עסקה חלקית. אלמלא העסקה החלקית, למעלה ממאה נשים וילדים ששוחררו בעסקה הראשונה, היו עלולים להישאר עד עתה בידי חמאס. האם העסקה החלקית ההיא היתה טעות? ואם היא לא היתה טעות, מדוע אסור אפילו לחשוב על אפשרות של עוד עסקה כזו ובטח לא להעלות זאת על דל שפתיים?
אני מאוד בספק אם יש היתכנות לעסקה חלקית. יש לזכור שהעסקה הראשונה היתה תחת לחץ צבאי כבד, בניגוד למצב הנוכחי. אך ראוי לבחון אפשרות כזו, כדי לא להחמיץ את הסיכוי, אם הוא קיים, לחלץ חלק מן החטופים משבים. 
 
* נוכחות של קבע – הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" בערב שבת: "בצה"ל מעריכים: נוכחות בציר פילדלפי לפחות עוד חצי שנה." הנימוק לכך, הוא שיש עוד עשרות מנהרות מתחת לציר, שטרם התגלו. איתורן והריסתן היא פעולה איטית ומורכבת והיא מחייבת נוכחות קבועה שלנו על הציר.
זו גישה קצרת טווח. אוקיי, נישאר חצי שנה, נהרוס את כל המנהרות. ומה אז? נצא? למחרת תחל חפירת המנהרות החדשות. ציר פילדלפי מורחב צריך להישאר בידי ישראל לצמיתות. אוטוסטרדת המנהרות מתחת לציר היא שאיפשרה לארגון הטרור חמאס להפוך לצבא טרור, היא שיצרה את צבא הרקטות של חמאס והיא שיצרה את צבא הטבח. אסור לנו להחזיר את המצב לקדמותו.  
 
* חופש פעולה ביטחוני – עוד מעט תסתיים הפעולה ברפיח, אנו מתבשרים, ואז נעבור לשלב ג' – פשיטות ממוקדות.
בפשיטות ממוקדות לא נכריע את חמאס. הפשיטות הממוקדות חשובות, הכרחיות, אך זמנן הראוי הוא אחרי המלחמה.
המלחמה חייבת להסתיים במיטוט שלטון חמאס ובמיגור צבא חמאס. אין לי ספק שאלמלא הדשדוש חסר התוחלת, יכולנו להשיג זאת כבר מזמן.
לאחר שנמוטט את חמאס יגיע "היום שאחרי". ביום שאחרי חייב להישמר חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון ברחבי רצועת עזה, ללא הגבלה. חופש הפעולה הזה הוא המרכיב החשוב ביותר ביום שאחרי. איננו יכולים לאפשר שוב לארגוני הטרור להתאושש ולאיים על ישראל. יש להמשיך לרדוף אחרי המחבלים ולסכל כל התארגנות טרוריסטית גם שנים רבות אחרי המלחמה. כמה שנים? ככל שיידרש. זה ייקח לבטח עשרות שנים. עשרות רבות.
השלטון האזרחי ברצועת עזה צריך להיות של הרש"פ. הרש"פ אינה רשות ציונית. נהפוך הוא, היא רשות עוינת את ישראל ושוללת את זכות קיומה. אך חופש פעולה של צה"ל, שיעניק לנו בפועל שליטה ביטחונית על הרצועה, ינטרל במידה רבה את הסיכונים.
שליטה ישראלית מלאה על רצועת עזה היא איום דמוגרפי על קיומה של ישראל כמדינה יהודית. מה המשמעות של שליטה פלשתינאית מלאה למדנו על בשרנו. השילוב הנכון הוא שלטון אזרחי של רש"פ וחופש פעולה צבאי מלא של צה"ל ושב"כ.
 
* ד"ר מנגלה הפלשתינאי – מנהל בית החולים הטרוריסטי "שיפא" הוא ד"ר מנגלה הפלשתינאי. אדם שצריך היה להינמק בכלא שנים רבות. שחרורו סתם, אפילו לא תמורת חטופים – שערוריה.
 
* נתניהו צודק בכל מילה – נתניהו צודק בכל מילה שהיה אומר כראש האופוזיציה, אילו ממשלה אחרת היתה משחררת חינם את ד"ר מנגלה הפלשתינאי.
 
* לחקור את הפינוי – כשתקום ועדת החקירה הממלכתית, היא אינה צריכה להסתכם רק בחקר מחדל 7 באוקטובר, אלא גם בניהול המלחמה. וגם בפינוי.
והתוצר המתבקש בנושא הפינוי אינו צריך להיות איך לעשות זאת נכון, אלא איך לא לעשות זאת. או לכל הפחות, איך לצמצם פינוי רק למקרי קצה של קצה ורק כל עוד זה המצב.
 
* יש להם תפקיד – מזכ"לית הסתדרות המורים קבלה על כך שמורים מן הצפון קיבלו "איומים" שאם לא יחזרו ללמד בצפון או במרכזי מפונים – יפוטרו.
ואני תמה, מה לא בסדר בזה?
בלחימה המתנהלת בגבול הצפון אין כמעט יום ללא הפסקת חשמל אחת לפחות באזור זה או אחר בשל הירי. ובכל מקום, בכל המקרים, בתוך זמן לא ארוך התקלה תוקנה בידי עובדי חברת החשמל.
למה עובדי חברת החשמל מסתכנים כדי לתקן את התקלה ולהחזיר את החשמל לאזרחים? כי יש להם תפקיד. וכשיש להם תפקיד יש להם אחריות. וכשיש להם אחריות יש להם מחויבות. הם מבינים שהם חלק מן המאמץ המלחמתי ושיש להם תפקיד משמעותי בחוסן הלאומי.
למה מה שברור לעובדי חברת החשמל לא מובן לחלק מן המורים? גם להם יש תפקיד. גם להם יש אחריות. יש להם אחריות אדירה על תלמידיהם, בתקופה הכול כך קשה. יש להם אחריות להורים. יש להם אחריות לאומית ואחריות כלפי החוסן הלאומי. הם חלק מן המאמץ המלחמתי.
מי שבשעת מבחן בורח מאחריותו – שיחפש מקצוע אחר.
 
* משיחיסטים – בתל אביב נערך השבוע כנס הקורא לשלום עם הפלשתינאים.
ניסיתי לשלוח להם שדרים מכדור הארץ.
 
[אהוד: נואם מרכזי בכנס בהיכל מנורה היה השרלטן יובל נח הררי].
 
* לא יוגש כתב אישום – עם כל תיעובי העמוק וסלידתי עד קבס מראש הכנופייה הכהניסט, שכל יום שלו בתפקידו הוא פיגוע קטלני נגד מדינת ישראל ועם ישראל, ברור לי שאין עילה להמלצת פרקליט המדינה להגיש נגדו כתב אישום.
העובדה שהדוצ'ה הזה שר בממשלה היא כתם נצחי על תולדות העם היהודי, אולם בהיותו שר, אי אפשר לשפוט במשפט פלילי אמירות שלו בשעת מלחמה בנושא ניהול המלחמה. זה בלתי שפיט. אם יוגש כתב אישום, לא יהיה לו שום סיכוי להרשעה בדין, ולכן היועמ"שית תדחה את המלצת הפרקליט.
למה הפרקליט הגיש את ההמלצה? כנראה מתוך לחץ מפני החלטות בית הדין בהאג ובראשן בנושא צווי המעצר לנתניהו וגלנט. הפרקליטות רוצה להוכיח לבית המשפט בהאג, שהנה אנו בעצמנו חוקרים, אפילו שרים. הלחץ מובן, אבל שימוש בכלי משפטי למען מטרה מדינית, ובוודאי שימוש סרק, פסול מעיקרו.
 
* המניע החיובי של גל העלייה – נשיא ארגון הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה וסנטור לשעבר מטעם המפלגה הדמוקרטית אריק פינגהורט סיפר בראיון לוויינט על גל האנטישמיות הקשה שחווה ארה"ב. הוא סיפר שגל האנטישמיות שהחל ב-7 באוקטובר בא לקהילה היהודית בהפתעה. גם הוא, שכבר ב-2019 הזהיר מפני גל אנטישמי, לא חלם על גל בעוצמה גדולה כל כך.
התגובה הראשונית של היהודים היתה הסתגרות, הסרת סממנים לאומיים ודתיים כמו כיפה, מגן דוד וכו'. אולם מהר מאוד התגובה השתנתה לקצה האחר, הבנה שיש להפגין חוסר פחד. יש עלייה בביקור בקהילה ובבית הכנסת ובנשיאת סממנים יהודיים.
זו תגובה מעודדת ביותר. והדבר המעודד ביותר הוא הערכתו שצפוי גל עלייה גדול. "אני לא חושב שאנשים יבואו בגלל מה שקורה באמריקה. לדעתי יהיה גידול בעלייה כי אנשים רוצים לעזור בשיקום של ישראל. אנשים אוהבים את ישראל ומבינים שזה רגע שבו ישראל צריכה כישרונות ומחויבות. יש אנשים שחושבים שישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת העצמאות השנייה שלה, שזה הרגע שבו הם צריכים להתייצב. יש אולי אנשים שמפחדים לחיות באמריקה, אבל הם לא יבואו בגלל זה. הם יעלו כי הם רוצים להיות חלק. יהודים בעולם צריכים שישראל תשגשג ותהיה מרכז של חיים יהודיים."
עצם הסיכוי לגל עלייה מעודד והמניע החיובי שלו (כלומר שהמניע העיקרי אינו הדחף לצאת מארה"ב אלא המשיכה לישראל) מעודד שבעתיים.
עם ישראל חי!
 
* אזור מאוחד – שר הפנים המצוין (למרות שהוא מש"ס) משה ארבל יזם דיון במועצה הארצית לתכנון ובנייה על תיקון שיאפשר הגדלת היצע הדירות בקיבוצים ובמושבים, כדי לאפשר להם לגדול מעבר למגבלות הקיימות היום.
רון חולדאי, ראש העיר ת"א, יצא נגד התוכנית בטענה ההזויה שהיא תפגע בהתפתחות הערים. צבטתי את עצמי כדי להאמין שאני באמת ער וקורא את הדברים. האם באמת מה שמאיים על ת"א הם עוד כמה עשרות משפחות בבארי או במנרה, במרגליות או בנתיב העשרה, ביוטבתה, בארגמן או ברמת מגשימים? כמה גרידי אפשר להיות?
גם ראשי ערי הפיתוח בגליל ובנגב העלו טענות דומות. מה יהיה? לא נגמל מן ה"הפרד ומשול" הזה? האמת היא שחולדאי החוצפן לא מעניין אותי. אבל על ראשי המועצות האזוריות וראשי תנועות ההתיישבות להידבר במהרה עם ראשי הערים בגליל ובנגב, כדי להוריד אותם מעץ ההתנגדות לתוכנית ולרתום אותם לתמיכה בה, כי היא משרתת גם אותם.
עימות בין העיר לקיבוצים ולמושבים שסביבה, פוגע ביישובים ופוגע בעיר. הערים והיישובים הכפריים צריכים לפעול בצוותא כאזור מאוחד הפועל לפיתוח האזור על כל צורות ההתיישבות שבו. כל משפחה חדשה שעולה לגליל העליון, בין אם היא נקלטת בקריית שמונה, במטולה, ביפתח, בדן או בכפר יובל, מחזקת את האזור כולו. ואם האזור כולו יתאחד לפעולת פיתוח וצמיחה דמוגרפית משותפת, הנשכרים העיקריים מכך יהיו הערים, כיוון שרוב האנשים מעדיפים לחיות בעיר.
לא למדנו ב-7 באוקטובר שקיימת ברית גורל בין שדרות ואופקים לבין נחל עוז, ניר עוז, נתיב העשרה, נירים ובארי?
הבה נמנף את התובנה הזאת לברית גורל, של שותפים למשימה הציונית הגדולה של ההתיישבות בגליל ובנגב; לא יד איש באחיו אלא יחד, כאיש אחד בלב אחד.
 
* וביטחון המזון – אישים דגולים כמו לוי אשכול, קדיש לוז וחיים גבתי כיהנו כשרי החקלאות, ומעולם לא חשבו שהתואר אינו מספיק מכובד, שצריך להוסיף לו "ו" כלשהו, כמו "וביטחון המזון הגולמי". ודאי שקיומה ושגשוגה של החקלאות חיוני לביטחון המזון של ישראל. כך היה תמיד וכך גם כעת. אבל האחריות על ביטחון המזון מובנית בתוך האחריות על החקלאות. אז לשם מה צריך להשקיע 2 מיליון ₪ בשינוי השם? כדי שהמילה "ביטחון" תתווסף לשם משרדו של אבי דיכטר, כפיצוי על כך שאינו שר הביטחון או לפחות השר לביטחון לאומי.
שמא השר גולדקנופף ישנה את שם משרדו למשרד השיכון וביטחון הדיור, וזו תהיה תרומת יהדות התורה לביטחון.
 
* ביד הלשון: בודקה – בתשעת החודשים האחרונים (כמעט), שבהם אני משרת במילואים במחלקת ההגנה (כיתת הכוננות) של אורטל, בודקה השמירה הוא ביתי השני. שמירה מדי יום, 7 ימים בשבוע, ביום או בלילה.
מקור המילה בודקה הוא בשפות הסלביות – רוסית, פולנית, אוקראינית. המילה נקלטה ביידיש ומשם – לעברית המדוברת.
המילה בודקה, במקורה, אינה דווקא מבנה שמירה, אלא גם בקתה וקיוסק. ביידיש היא מלונה, סוכה ובין השאר סוכת השומר. בעברית היא צומצמה למבנה שמירה.
ב-2015 פנתה האקדמיה ללשון עברית לציבור בבקשה לסייע במציאת חלופה עברית לבודקה.
מבין ההצעות שנשלחו, נבחרה המילה שׁוֹמֵרָה. זו אינה המצאה אלא חידוש של מונח עברי מתקופת המשנה והתלמוד, שמשמעותו סוכת השומר בכרם. אחת ההצעות שנשלחו לאקדמיה הייתה בּודֵקָה, בתבנית המילה שומרה אבל תוך שמירת הצליל של בודקה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
 
*
אהוד,
הסופר סמי מיכאל הנערץ על שנינו היה קומוניסט ושלל את הציונות. ובכל זאת היה סופר דגול.
נתן זך היה אנטי ציוני קיצוני, והיה משורר גדול.
גרוסמן סופר דגול, אף שדעותיו רחוקות ת"ק פרסה מדעותיי.
אורי
 
אהוד: דיעותיו של גרוסמן על נתניהו קרובות מאוד לדעות שלך, רק שלך אין אפשרות להפיץ אותן גם בחו"ל כדי לשאת חן בעיני גויים, כפי שנהג גם מורו ורבו עמוס עוז.