* יומן מבצעים –
יום ד' 3.7.24:
סיכום האירוע בצפון הגולן: שלושה מטחים מלבנון, למעלה ממאה רקטות, שמונה שריפות.
יום ה' 4.7.24:
מתקפת רקטות וכטב"מים גדולה מלבנון על כל הצפון, כולל כל מרחב הגולן. שריפות רבות ברחבי הגולן. הרוג ופצוע באחד מבסיסי צה"ל. אזעקה גם באורטל.
האזעקה תפסה אותי בכרם. השתטחתי על אימא אדמה וחיפיתי בידיי על הראש. כשהמטח חדל, מיהרתי לחזור לאורטל. היתה נפילה סמוך לאורטל, צמוד לגדר, ליד האורווה. עמוד חשמל נפל וגרם להפסקת חשמל. רסיסים עפו לאזור המשקי ולאזור התיירות וגרמו נזק קל לרכוש. פרצה שריפה. שריפה נוספת פרצה בשטח הבקר.
כיתת הכוננות השתלטה במהירות על השריפה. אילו איחרה בחמש דקות, האש היתה מגיעה לאורווה. גם השריפה בבקר כובתה. ברגע שהחשמל כבה, נדלק אוטומטית הגנרטור. בתוך זמן קצר הגיעו עובדי חברת החשמל ותיקנו את התקלה. בקיצור, הכול בשליטה.
(למחרת נמצאו מספר רסיסים באזור המגורים, כולל אחד במרפסת בית ואחד בחצר. לא ברור אם אלה רסיסים מהרקטה שנפלה בסמוך אלינו או מיירוט מעלינו).
 
* להגביר את הלחץ – זוכרים את ההפחדות שפעולה ברפיח תמנע עסקה? זוכרים את ההאשמות על הבחירה בפעולה ברפיח במקום בחירה בעסקה? שהפעולה ברפיח היא גזר דין מוות לחטופים?
והנה, הפעולה ברפיח חוללה לראשונה תזוזה בעמדת חמאס ושינוי בתביעותיו. הלחץ החל לתת את אותותיו.
זה לא צריך להפתיע. הרי ראינו כבר בעסקה הראשונה שלחץ צבאי כבד המלווה את המו"מ מביא לעסקה. עכשיו נתאר לעצמנו היכן היינו עומדים, אילו מיד אחרי העסקה הראשונה, צה"ל היה חוזר לפעול ולתמרן במלוא העוצמה בכל הגזרות ולא מדשדש במשך חודשים ארוכים. סביר להניח שהחטופים כבר היו בבית מזמן, כחלק מתנאי הכניעה של חמאס.
אני מקווה מאוד שננצל את המומנטום שנוצר עכשיו ונגביר מאוד את עוצמת הלחץ הצבאי כדי להביא לעסקה בתנאים סבירים, שלא יסכנו את ביטחון ישראל.
 
* אחדות לאומית – לאחר הבחירות, שאני מקווה מאוד שתתקיימנה מוקדם ככל האפשר, חייבת לקום ממשלת אחדות לאומית. האלטרנטיבה היא ממשלה צרה צרורה שתלויה בקיצונים מימין ומשמאל ו/או במשתמטים, תמשיך להעמיק את הקרע, שהוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל, או לחלופין תחזיר אותנו שוב לסבבי בחירות חוזרים ונשנים, המפוררים את הדמוקרטיה. ממשלת אחדות אמיתית, כלומר לא מסגרת לעומתית של שתי ממשלות יריבות, תגבש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות המפלגות את החברה הישראלית, תוציא אותנו מן התקיעות ותרפא את החברה הישראלית.
החזון הפוליטי שלי הוא שתקום מפלגה ציונית-ממלכתית-ניצית-דמוקרטית, בהנהגת אישים כמו בנט, יועז הנדל, גדעון סער, ליברמן ואישים נוספים מחוץ למערכת הפוליטית, שתהיה מפלגת המונים, שתירש את הליכוד ואת רוב מצביעיו ותנצח בבחירות. היא תקים ממשלת אחדות עם המחנה הממלכתי ויש עתיד. ייתכן שתנועת הרבעון הרביעי תהיה למפלגה ותרוץ לכנסת וכמובן שגם היא תהיה בבסיס ממשלת האחדות הלאומית. המפלגות הללו תגבשנה את קווי היסוד של הממשלה, ותקראנה לכל המפלגות חוץ מפסולי החיתון – הכנופייה הכהניסטית וחד"ש-תע"ל האנטי ישראלית, להצטרף אליה אם תקבלנה את קווי היסוד שלה.
אם החרדים יסכימו להצטרף לממשלה שתוביל חוק גיוס אמיתי, תפעל לשים קץ להשתמטות ותעצור את התקציבים המממנים את ההשתמטות – הם יהיו יותר מרצויים כשותפים למהפכה מרחיקת הלכת הזאת. אם הדמוקרטים ירצו להצטרף לממשלה, שהקו המדיני ביטחוני שלה ניצי – ברוכים הבאים. אם הליכוד ירצה להצטרף לממשלה כזו, בכפוף להלכת דרעי-פנחסי, ברוך יהיה. וגם רע"מ תהיה שותפה רצויה, אך לא כאשר קיום הממשלה תלוי בה.
ואם תוצאות הבחירות לא תהיינה בהתאם לחזון שלי, גם אז נכון יהיה להקים ממשלת אחדות לאומית, במתכונת שתתאים לתוצאות הבחירות.
 
* רגנטים ודגנרטים – באיצטדיון "מנורה" בת"א נערך בתחילת השבוע כנס הקורא לשלום עם הפלשתינאים.
נו נו. מי שמלהגים היום על שלום עם הפלשתינאים, לוקים בבוחן המציאות. אם בכך זה היה מסתכם, ניתן היה להתייחס לכך בחיוך סלחני, ואפילו קצת בחיבה לאנשים תמימים, אך שוחרי טוב אלה.
לצערי, האירוע מסמן תופעה חמורה והמסוכנת לאין ערוך. את האירוע ארגנו כארבעים ארגונים. חלקם ארגונים אנטי ישראלים רדיקליים ולצידם ארגוני שמאל ציוני וח"כים ממפלגת העבודה.
מזעזע לחשוב לאן הידרדרה מפלגתם של בן גוריון, אשכול, יגאל אלון, גולדה ורבין, שהם מתרועעים עם מי שמורנו ורבנו ברל כצנלסון, מורה דרכה של תנועת העבודה הציונית, היטיב להגדיר, בתקופת מאורעות תרצ"ו, שהיו כאן וכאפס לעומת טבח שבעה באוקטובר, "כל מיני רנגטים ודגנרטים" והתחייב שלא יהיה למצפוננו שקט כל עוד אפשרי הדבר שבילד יהודי אחד "ידבקו חיידקים של שנאה לעצמו... ויטרפו עליו את דעתו עד שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים שהצליחו לרכז כאן את האנטישמיות הביולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח."
ברל היטיב להגדיר את מי שביצעו כמעט תשעים שנה מאוחר יותר את הטבח הנורא, ששמונים אחוז מהפלשתינאים תומכים בו, ואת אותם יהודים שונאי עמם התומכים באויב אז – והיום. תנועת העבודה ראתה באותם יהודים מוקצים מחמת מיאוס, והנה היום ח"כים מטעמה חוברים אליהם. איזו פשיטת רגל מוסרית וערכית.
בכתבה הסופר-מפרגנת ב"הארץ" על האירוע התראיין בהתלהבות פעיל ותיק במצפן. למי שאינו מכיר, מצפן הוא ארגון שמאל רדיקלי שקם בשנות השישים, עוד לפני מלחמת ששת הימים, ושולל את קיומה של מדינת ישראל. פעיליו (אודי אדיב, רן ורד, רמי לבנה ועוד) היו שותפים לרשת ריגול וחבלה שהיתה קשורה לארגון הטרור החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין בראשות נאיף חוותמה, שאחראי בין השאר על טבח הילדים ההמוני במעלות לפני חמישים שנה.
מרואיין אחר היה הח"כ האנטי ישראלי הפנאט עופר כסיף, שעוד כסטודנט (שנינו למדנו באותה תקופה באוניברסיטה העברית) הצית את דגל ישראל והיום הוא מפגין עם דגל אש"ף. כסיף הגדיר בראיון את ישראל "מדינה עם מנטליות נאצית."
מה לנעמה לזימי ולגלעד קריב עם שונאי ישראל אלה? מה לכהן בבית קברות? אני מכיר אישית כבר שנים רבות את הרב גלעד קריב, מפעילותנו המשותפת בארגוני ההתחדשות היהודית. אני מכיר אותו כציוני שורשי, בלב ובנפש. איך הוא התדרדר לדיוטה נחותה כל כך, של השתתפות בכנסים עם אוטו-אנטישמים כאלה? אם ראשי תנועת העבודה מתהפכים בקבריהם לנוכח ההידרדרות הנוראה של מי שמתיימרים להיות ממשיכיהם, מה יגיד יוסף בורג מנהיג המפד"ל, כשעצמו ובשרו, יוצא חלציו אברום היה לאוטו-אנטישמי רדיקלי? אשריו של יוסף בורג, שהוא זכה למות לפני שבנו יצא לשמד ונחסכה ממנו הזוועה. התמונה המרכזית בכתבה ב"הארץ" היתה של אברום בורג מניף אגרוף כדרך הפשיסטים ועל חולצתו כתוב בעברית ובערבית "מדינת כל אזרחיה."
חשוב להבהיר, שישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא בעת ובעונה אחת גם מדינת כל אזרחיה וכזו היא מיום הקמתה. אבל הסלוגן, פרי יצירתו של המרגל עזמי בשארה, הוא שם קוד לחיסולה של מדינת ישראל והקמה של מדינה לא יהודית במקומה. בעיניהם, זכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם בעולם, זולת העם היהודי. כאשר לובש החולצה הזאת מניף את אגרופו באלימות, המסר שלו הוא שאת המטרה הכתובה על חולצתו נשיג בכוח, באמצעות האגרוף. על איזה שלום הם מדברים? עופר כסיף מגדיר את ישראל מדינה נאצית. זה כנראה מה שהוא הסיק מאירועי שבעה באוקטובר. האם הוא בעד שלום עם המדינה הנאצית? ודאי שלא. הוא מוכן לשלום עם "מדינת כל אזרחיה" שתקום על חורבנה של ישראל.
עם המנוולים האלה אתה מפגין, גלעד קריב? על התועבה הזאת תקום המפלגה ה"דמוקרטית"?
[אהוד: מה אתה מתפלא על נעמה לזימי? הרי הח"כית הסכלה הזו תומכת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן בתקופת שלטון המימסד של מפלגתה דאז – מפא"י!]
 
* דה-קורביניזציה – כשהצורר האנטישמי, תומך הטרור, ג'רמי קורבין, הנהיג את הלייבור, הוא ריסק את מפלגתו. כשקיר סטרמר החליף אותו, הוא הצהיר שינקה את הלייבור מאנטישמיות, ועשה זאת בהצלחה לא מועטה, אך לא מלאה. אחרי 7 באוקטובר הוא התייצב באופן ברור לצד ישראל. סטרמר הצעיד את מפלגתו לניצחון היסטורי, הגדול בתולדותיה. אמנם בדרך כלל הגורם למהפך אינו האופוזיציה אלא כשלי השלטון, אך תהליך הדה-קורביניזציה שהוביל סטרמר שיקם את מפלגתו והפך אותה אלטרנטיבה לשלטון.
יש לקוות שכראש הממשלה סטרמר ינהג בהגינות, אך יש לזכור שיש במפלגתו אגף רדיקלי שונא ישראל שלבטח יאתגר אותו. למרבה השמחה, חבר הפרלמנט האנטישמי גאלווין הודח. למרבה הצער, הצורר האנטישמי קורבין, שרץ כעצמאי, נבחר לפרלמנט.
 
* השליט העליון – לפני שאנחנו מתלהבים מבחירתו של נשיא "רפורמיסט" באיראן, כדאי שנזכור כמה עובדות. הנשיא אינו מנהיג איראן. הוא אינו הדמות המרכזית. הוא אינו האיש הקובע. לא הוא מעצב את המדיניות. המשטר האיראני הוא משטר אייאתולות. על פי החוקה, העומד בראש המדינה הוא המנהיג העליון, האייתולה עלי חמינאי. על פיו יישק דבר. משמרות המהפכה, הכוח הצבאי החזק לאין ערוך יותר מצבא איראן, כפוף אליו אישית. כל הפעילות הטרוריסטית של "ייצוא המהפכה" לארצות אחרות נעשית בידי משמרות המהפכה.
בהתאם לחוקה, המועמדים לתפקיד הנשיא הם אנשים שחמינאי אישר את מועמדותם. כלומר, כאשר אנו שומעים על התמודדות בין שמרן לרפורמיסט, עלינו לזכור ששני המועמדים עברו את הסינון של חמינאי ואושרו על ידו. חמינאי לא היה מאשר מישהו שיפעל בדרך המנוגדת לדרכו.
בעיניי, נשיא "רפורמיסט" מסוכן יותר מנשיא "שמרן", כיוון שבאמצעות מתקפות חיוכים הוא עלול לסמם את המערב, כפי שאובמה נפל במלכודת הדבש של רוחאני.
 
* לירות בהם – בעיצומה של מלחמה, חיילי צה"ל מותקפים בידי פורעים בן גבירים באבנים – אבן זה נשק קטלני, ביידוי אבנים באמצעות רוגטקות – על אחת כמה וכמה ובבקבוקי תבערה.
מי שנוהג כך הוא אוייב. הוא גיס חמישי. בוודאי בשעת מלחמה. חיילים היו יכולים להיהרג.
צריך היה לירות בהם. ירי על מנת להרוג. ירי מתוך הגנה עצמית.
הם מרשים לעצמם להילחם בצה"ל, כי יש להם גב. הדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר בממשלת ישראל. באופן בלתי מפתיע, הח"כהניסטית סון הר מלך נפגשה עם אנשי הגיס החמישי, העניקה להם גיבוי על האלימות נגד חיילי צה"ל בזמן מלחמה וכינתה אותם "חלוצים". הם המוציאים לפועל של הכנופייה הכהניסטית.
 
* האם הצוק היה איתן? – כשנתניהו נשאל על גישתו הפייסנית כלפי חמאס לאורך שנים, שאיפשרה לו להפוך למפלצת שחוללה את 7 באוקטובר, הוא מגיב שההיפך הוא הנכון. הממשלה בראשותי, הוא אומר, הנחיתה על חמאס מכות קשות בשלושה מבצעים – "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות". ובכל זאת חמאס התעצם והתעצם, ירה לאורך למעלה מעשרים שנה רקטות על ישראל וביצע את טבח 7 באוקטובר. איך זה מסתדר?
את המכה הקשה ביותר בתקופת הסבבים, ספג חמאס במלחמת "צוק איתן", שמחר ימלאו לה עשר שנים, ולכן נבחן את הסוגייה באמצעות המבצע הזה.
בניגוד למבצעים אחרים, למבצע "צוק איתן" היה הישג נכבד – שלוש שנים וחצי של שקט. היו אלו שנות השקט היחידות מאז שהעברנו את רצועת עזה לשליטת ערפאת ב-1994. הדבר מעיד על המכה הקשה שחטף חמאס. אז מה השתבש, אם כן?
שבועות אחדים לפני המבצע, חטף חמאס את שלושת הנערים ורצח אותם. צה"ל יצא למבצע "שובו אחים" לאיתור הנערים הנעדרים. בתקופה זו, חמאס תקף את ישראל ברקטות, הרבה מעבר ל"טיפטוף" הידוע לשמצה, שאותו למרבה הבושה הכלנו ועליו הבלגנו.
תגובת ישראל הייה תחינה בפני חמאס – שקט ייענה בשקט. כלומר, הממשלה עשתה כל מאמץ להשתמט מפעולה משמעותית והתחננה לשקט. זה לא עזר, וממש נגררנו בעל כורחנו להסלמה ולמבצע.
במבצע עצמו היו 12 הפסקות אש. איך התנהלה הפסקת האש? היתה חלוקת תפקידים בינינו לבין חמאס. אנחנו היינו אחראים על ההפסקה. הם היו אחראים על האש. אותן הפסקות אש היו, בפועל, חד-צדדיות. משמעות הדבר היא, שישראל לא חתרה להכרעה אלא להפסקת אש. בכל פעם שמתווך זה או אחר הציע הפסקת אש, קפצנו על המציאה. רק כאשר המכות שחמאס חטף היו כואבות וקשות דיין כדי שחמאס ירצה בסיום המלחמה, הוא נאות להפסקת אש, ואנו כמובן קפצנו עליה כמוצאי שלל רב. היה זה מבצע בחסות ההתמכרות לשקט. אחרי תום המבצע, מנהיגי ישראל הכריזו על "שיקום תמורת פירוז," כלומר ישראל לא תאפשר את שיקום עזה ללא פירוזה מנשק ותחמושת. הכריזו, אבל לא עמדו על כך, לא התעקשו והשאר היסטוריה.
כאמור, המבצע הביא לנו שלוש שנים וחצי של שקט, אך השקט נוצל להתעצמות והתארגנות של חמאס. לאחר שלוש שנים וחצי, החל חמאס בפרובוקציות – מצעדי שיבה שכללו יידוי מטענים לעבר לוחמי צה"ל, יידוי מטענים בשעות הלילה לעבר הגדר כדי ליצור פיגוע רעש. והחמור מכל, טרור ההצתות. ואיך ישראל הגיבה להצתת שדותיה? הבליגה. במקום להכריז שדין הצתה כדי רקטה ולהגיב בכוח על כל הצתה, נתניהו למעשה הרשה לחמאס להצית את שדותינו באין מפריע. החולשה הזו מוטטה את תוצאות "צוק איתן" והחזירה אותנו למשטר ה"טיפטופים" והסבבים. כל סבב נגמר בהפסקת אש, שעל פיה הם מפסיקים לירות רקטות ואנחנו מפסיקים להפציץ. וההצתות? האש הזאת לא נכללה בהפסקת האש.
כך הידרדרנו והידרדרנו עד 7 באוקטובר.
כשלי המבצע והתקופה שאחריו: א. ההתמכרות לשקט. ב. הפסקת אש במקום הכרעה. ג. ויתור על פירוז הרצועה. ד. הבלגה על חידוש הטרור. האם ב"חרבות ברזל" ננהג אחרת?
 
* גם מכחישת קורונה – נערת הזוועות הח"כהניסטית סון הר מלך היא, בנוסף לכל הצרות, גם מכחישת קורונה.
 
* קצת סדר בבלגן – כמה הבהרות קטנות כדי לעשות קצת סדר בבלגן:
כדור הארץ אינו שטוח. הוא באמת כדור.
הפרוטוקולים של זקני ציון הם זיוף. אין באמת פרוטוקולים כאלה.
היהודים לא שרפו את הרייכסטאג.
ניל ארמסטרונג אכן נחת על הירח. זה לא תעלול יח''צנות של נאס"א.
דיין לא תיכנן יחד עם קיסינג'ר וסאדאת את מלחמת יום הכיפורים.
אלביס פרסלי מת. סופית.
פול מקרטני חי. זמנית.
השב"כ לא רצח את רבין.
המוסד אינו אחראי על מתקפת הטרור של 11.9.2001.
ישראל לא החדירה לחופי מצרים כרישים.
הפרקליטות לא תפרה תיקים לנתניהו.
היתה מגיפת קורונה. זו לא המצאה של ארגון הבריאות העולמי.
אין דיפ-סטייט.
הבחירות בארה"ב שבהן נבחר ביידן לא זויפו.
צה"ל והשב"כ לא תכננו עם חמאס את טבח שבעה באוקטובר כהפיכה צבאית להפלת נתניהו.
מקווה שעזרתי.
[אהוד: בהחלט עזרת. טינפת את ביבי!]
 
* סולידריות גולנית – אני שומר בשער הקיבוץ. עוצרת לידינו מכונית. יוצאת ממנה נסיבה סמארה, מסעדנית מבוקעתא, ומפנקת את החיילים במיטב האוכל הדרוזי.
 
* ביד הלשון: והגליל יחרב – מצב הגליל בכי רע. עשרות אלפי עקורים. מאות בתים הרוסים. עשרות אלפי דונמים שרופים. כבישים הרוסים. פרי שנרקב על העצים.
במה נתנחם? ההיסטוריה היהודית רווייה באירועי חורבן שקדמו לתקומה וגאולה; גאולה בחינת "פאר תחת אפר." כמובן שהאירוע הדרמטי ביותר הוא הקמת המדינה אחרי השואה (וחשוב לציין שהמדינה לא קמה בגלל השואה, אלא למרות השואה).
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר," שר שלום חנוך. ובמקורותינו יש ביטוי הנקרא עקבתא דמשיחא, ובעברית – עקבות המשיח. מדובר באתוס שלפיו סוף תקופת הגלות לפני ביאת המשיח, כלומר לפני הגאולה, תהיה קשה במיוחד ועם ישראל יהיה בה בשפל תרבותי, מוסרי, כלכלי וביטחוני. מקור המושג הוא במזמור פט בתהלים: "אשר חרפו אויביך ה', אשר חרפו עקבות משיחך."
בסוף מסכת סוטה במשנה מתוארת תקופת עקבתא דמשיחא בפסוקים הבאים, ובין השאר מתואר בהם חורבן הגליל. בעקבות משיחא חוצפא יסגא (תִרבה החוצפה), ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת, בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום (יהיה ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו."
מי ייתן, שהחורבן שחווה הגליל, הוא תקופה קשה המבשרת תקומה לאומית ואזורית גדולה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com