ספר השירים "דבר הקורה בעונת מעבר"

מאת אביחי קמחי

עריכה – נועה שקררג'י, עמדה 2024, 62 עמ'.

כמו בספרי השירה הקודמים של אביחי קמחי, גם בקובץ זה אין חרוז, אין משקל, וגם אין פיסוק, וכאן יש עוד מאפיין אחד – שירים רבים בקובץ זה ערוכים בשורות ארוכות כמו פרוזה, ולחלק גדול מהם אין שמות (מקובל על משוררים רבים, אך חברנו יעקב ברזילי איננו מוכן להסכין עם התופעה). באשר להיעדר פיסוק – זה מחייב את הקורא לתשומת לב מיוחדת, ובעיקר – ליכולת בחירה נכונה של משמעות ההיגדים.

לאחר שפירטתי מה אין בשיריו אלה של אביחי קמחי, אתרכז במה שיש, ואף בשפע: אמיתות הנהגות בפיוטיות. הרי דוגמאות אחדות:

"...קרוב לוודאי שיתגעגע / לריח שעות בין הערביים / בשבתות בהן הלך / בתוך ילדותו" ("כוכבים", עמ' 6).

לאחר הכמעט סינאסתזיה (ריח שעות), מובאת כאן אמת שנהוג לדוש בה: בשבת באמת חוזר האדם במחשבותיו אל ימי ילדותו.

"חיי קצובים / בכל יום / אני מאריך אותם" ("תופעת לוואי", עמ' 13).

אמת ידועה לכול: החיים קצובים, וכל יום שעובר, ועדיין חיים – הוא בבחינת "צ'ופר".

"נכדי בורא / מחדש עולם... תחזיק בידי שלא אמעד" ("במרחק קילומטרים רבים", עמ' 21).

כל הורה חש שבהולדת הצאצא, ובעיקר בהולדת הנכד/ה, כאילו נברא עולם חדש, כי המבט אל ההוויה משתנה לחלוטין. וכן, למרות שמקובל כי סבא מחזיק בידו של נכד שלא ייפול, הרי באמת הנכד הוא המשענת הגדולה לחייו של הסב המקבלים משמעות חדשה.

"הילדה של השכנה / הראשונה / שלקחה את האושר" (עמ' 22).

המילים האלו חושפות אמת עצובה: תמיד נדמה לנו שהזולת זכה באושר, אשר הלוואי שהיה לנו.

"קוראת אותי בבהירות / דרכה אני מבין" ("עיפרון", עמ' 31).

שוב, אמת המוחשת על ידי הרבה יוצרים: הקורא מבין את היצירה שונה לגמרי ממה שהיוצר התכוון, ואולי הקורא צודק.

"...וכל הספרים / מתאמצים לגבוה" ("יריד הספרים", עמ' 38).

יש כאן רמז מהופך: לא הספרים מתאמצים לגבוה, אלא מחבריהם היו מעוניינים בהעלאת ערכם בעיני הקוראים.

" ולמוות לא נמצאה סיבה" ("וסרמן", עמ' 41).

הרי באמת לכל מוות יש סיבה: זקנה, מחלה, תאונה, אסון טבע – מה פתאום "לא נמצאה סיבה"?! מדוע? כי למוות לעולם אין הצדקה בעיני אלה שעדיין חיים.

"לא יכולתי לכבות את החושך / חיכיתי לבוקר" ("ילדות", עמ' 56).

לכאורה, יש כאן אבסורד –החושך הרי "כבוי" – אין הגיון בכיבוי החושך, אבל כאן יש גיחה אל מחשבותיו של ילד הפוחד מהחושך, ומחכה בלב פועם לבוקר שיושיע אותו.

רמזתי לעיל שאביחי קמחי "חסכן" בצד הפרוסודי, אבל מסתבר שהשירה כופה גם על מינימליסט כמוהו צורות פיוטיות ייחודיות, כגון  האימאז' בשיר "פסגה" (עמ' 15): "מימיני מרחף פסנתר כנף / לבן עליו פורט השטן."

בשיר בעמ' 19 אנו פוגשים פזמון: "היה זה קיץ ארוך.." וכן תמונה אבסורדית: "וכל הקיץ הלכו / וידינו הלכו והתקצרו" ואבסורד נוסף: "נשמתי מתכווצת לכדי כדור צמר" ("רעייתי בבית חולים", עמ' 28).

אהבתי את השיר "דן מירון" (עמ' 40). כידוע, דן מירון הוא החוקר הבכיר ביותר של הספרות העברית החדשה וספרות היידיש. הוא זכה בפרסים רבים על כתביו, והוא חתן פרס ביאליק ופרס ישראל. הוא פרופסור אמריטוס בארץ ובארצות הברית, ויוצרים חוששים מזעמה של מקלדתו. ומה אביחי קמחי כותב עליו? – "עצוב הוא להיות / דן מירון / נורא הדבר..."

אביחי לא הגזים – חלק מהיוצרים, עליהם כתב את מחקריו וביקורותיו, יזכו שאת יצירותיהם יקראו גם כעבור דורות, ואילו מחקרים בשדה הספרות נקראים רק על ידי מי שחייב (חוקרים עמיתים, סטודנטים), והם מתיישנים במהירות, כי תמיד יקומו חוקרים עם תיאוריות חדשות הדוחות את הישנות. כן, אביחי קמחי צודק – למרות גדולתו וכבודו – עצוב להיות דן מירון.

אמיתות – כבר אמרנו?

משה גרנות

אהוד: במקרה שלי שום מאמר לא יתיישן כי דן מירון לא קרא אף ספר מספריי.