* בחייהם ובמותם לא נפרדו – אבל כבד ירד על קיבוץ אורטל.

נועה וניר ברנס, חברי הקיבוץ, נהרגו מפגיעה ישירה ברכבם.

נועה וניר, בני 46, חברים מרכזיים ואהובים באורטל. הם הגיעו לאורטל בשנת 2012. ניר ניהל את ענף הלול ולפני כן את ענף התיירות ואת התרבות. נועה הייתה מזכירת ענף המטע.

לזוג שלושה ילדים, בני 13, 16 ו-18.

קהילת אורטל חזקה ומלוכדת, מחזקת את המשפחה ומתמודדת עם המצב.

* נחשוני גל הקליטה – ב-2012 התחלתי תפקיד של ניהול הצמיחה הדמוגרפית באורטל. משפחת ברנס היתה המשפחה הראשונה שקלטתי. הם היו הנחשונים של גל הקליטה הגדול בתולדות אורטל.

כשניר היה רכז התרבות של אורטל, עבדנו יחד בקידום התרבות האורטלית. כשהובלתי את אירועי שנת הארבעים לאורטל, ניר היה יד ימיני. הוא היה חבר בפורום חינוך שאני היו"ר שלו. שירתנו יחד בכיתת הכוננות של אורטל. נועה היתה הנקלטת הראשונה שהצטרפה לצוות הצמיחה הדמוגרפית, לאחר קבלת המשפחה לחברות. היא היתה מזכירת ענף המטע והכרם, שבו אני עובד. בתי היא המדריכה של בתם.

עצוב מאוד.

יהי זכרם ברוך!

* יומן מבצעים – לקראת 18:00, במהלך אימון כיבוי אש של כיתת הכוננות, שמענו מטח כבד. אזעקות בקלע אלון וברמת הנשיא טראמפ. לאחר זמן קצר – מטח נוסף, אזעקות בשעל ובקדמת צבי. צוות מתוך כיתת הכוננות יצא לסייע בכיבוי שריפה באזור מרום גולן. ב-19:30 אזעקה באורטל. בומים אדירים ליד הקיבוץ. לא היו נפילות באורטל.

מהר מאוד שמענו על רכב שנפגע מפגיעה ישירה של רקטה. צח"י התכנס בחמ"ל והתחלנו בנוהל "ירוק בעיניים" – וידוא הימצאות של כל התושבים. מהר מאוד החלו להגיע הידיעות שהרכב שנפגע הוא של משפחת ברנס. בשל הקושי בזיהוי הגופות, חלפו שעות ארוכות עד ההודעה הרשמית.

דבר ראשון, דאגנו להודיע לילדים, שחלקם היו בטיולים, ולטפל במשפחה. ב-22:15 כינסנו את כל הקהילה, להודעה ולשיחה. צח"י המשיך לעבוד אל תוך הלילה ושוב, על הבוקר. כל אחד ומשימתו.

המועצה האזורית עוטפת אותנו היטב. ראש המועצה אורי קלנר וסגניו, אנשי מחלקת הרווחה ומרכז חוסן, נמצאים אתנו ושותפים בהחלטות. דוברת המועצה עומדת אתי, דובר אורטל, בקשר שוטף. צח"י אורטל מיומן ופועל היטב.

* הם יורים גם בצבאים – בשריפה שפרצה סמוך לאורטל, במטח בשבוע שעבר, נלכד עדר צבאים בשטח מגודר שהשריפה השתוללה בו. אילן, הרבש"ץ של אורטל, זיהה אותם, ומיד חתך פרצה בגדר. העדר הצליח לברוח בשלום.

* מרח ומרח – ראש הממשלה מתהדר, כשהוא כותב על עצמו בגוף שלישי: "עמידתו האיתנה של ראש הממשלה נגד הניסיון לעצור את פעולת צה"ל ברפיח, היא זו שהביאה את חמאס להיכנס למשא ומתן". וואו! שמשון הגיבור!

מדוע, אם כן, הוא מרח ומרח והכניסה לרפיח לא נעשתה חמישה חודשים קודם לכן? הרי אלמלא הדשדוש, שהוא האחראי לו, סביר להניח שהחטופים כבר היו מזמן בבית.

* נגד האינטרס הישראלי – חתירתו המתמדת של סמוטריץ' למיטוט הרש"פ מנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל. החזרת השלטון של ישראל על כל יו"ש (ועל עזה), בין אם תוחל ריבונות ישראלית ובין אם לאו, תכניס לגרוננו מיליוני פלשתינאים. זו סכנה דמוגרפית ואיום על צביונה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המחייבת רוב יהודי גדול ומוצק לדורות. זה גם נטל ביטחוני וכלכלי משמעותי.

גישתו עלולה לקדם את סכנת הקמתה של מדינה פלשתינאית. בדרכו, סמוטריץ' מאושש את הנראטיב של המשיחיסטים התומכים במדינה פלשתינאית גם אחרי 7 באוקטובר, לפיו הברירה שלנו היא בין חזון שתי המדינות לחזון המדינה האחת, ובכך להצמיד אקדח לרקתנו, ולחייב אותנו לבחור בין דבר לכולירע.

המצב הרצוי הוא שלטון אזרחי של רש"פ בשטחי A ו-B ביו"ש וכן ברצועת עזה, עם חופש פעולה ביטחוני מלא של צה"ל והשב"כ.

* אומה במלחמה – תינוקות שנולדו במלחמת לבנון השנייה מתגייסים לצה"ל במלחמת חרבות ברזל.

* סוסים עצלים – ראש הממשלה לוי אשכול הוביל את ישראל לגדול בניצחונותיה – מלחמת ששת הימים. אגב, עד שלושה ימים לפני המלחמה הוא היה גם שר הביטחון, ובמשך ארבע שנים הכין את צה"ל וצייד אותו לקראת הניצחון.

את הסרט גזר משה דיין, שבמלחמה ניסה לעצור את צה"ל – לא להגיע לתעלת סואץ, לא לשחרר את העיר העתיקה, לא לשחרר את הגולן.

בלי לגרוע כהוא זה מזכויותיו האדירות של אשכול, אי אפשר שלא לציין את צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל רבין, שחתר למגע ודחף בכל כוחו למתקפת נגד מקדימה. הם יצאו נגד אשכול על ה"הססנות", כביכול, בתקופת ההמתנה. הם טעו. בתקופה זו, בת שלושה שבועות, צה"ל נערך והתאמן, הציבור הישראלי נדרך כקפיץ ורכשנו תמיכה מארה"ב ובריטניה.

אבל תפקידם של מפקדי צה"ל, הסוסים הדוהרים, היה לשחר לקרב. הם לבטח השפיעו על החלטתו של אשכול לתת את הפקודה.

אין ספק שנתניהו, אבי תפיסת הביטחון של התמכרות לשקט, הוא האחראי לתוצאותיה. אך אי אפשר להתעלם מן העובדה שמערכת הביטחון היתה שותפה לדרכו הקלוקלת. הוא מצא מולו מטכ"ל של סוסים עצלים. מי יודע, אם מטכ"ל כמו של 1967 לא היה משפיע עליו לשנות את דרכו.

* חבים לו את חייהם – אלפי ישראלים, רובם הגדול תושבי יו"ש, חבים לאלוף יהודה פוקס את חייהם. כמפקד פיקוד המרכז הוא גילה נחישות במלחמה בטרור, יזם, חתר למגע. בהנהגתו, צה"ל סיכל מאות פיגועים קטלניים.

ב-7 באוקטובר, הנהיג פוקס מתקפה אגרסיבית מקיפה, שסיכלה את כוונת חמאס לפתוח חזית נוספת ביו"ש. ביוזמה ההתקפית שהוביל נהרגו מאות מחבלים.

בנאום הפרידה שלו, ציין פוקס את הכישלון שלו בהתמודדות עם "הפשיעה הלאומנית היהודית." נכון יותר להגדיר זאת טרור גזעני בן-גבירי. אכן, הטרור הבן גבירי הרים ראש בשנה האחרונה, גם בהתקפות פרועות על ערבים וגם במתקפות אלימות ומסכנות חיים על חיילי צה"ל. הדבר נובע משיכרון הכוח שלהם, עקב מינויו של הדוצ'ה שלהם לשר בכיר.

אני מקווה שאלוף אבי בלוט, שהחליף את פוקס, יצליח במקום שבו פוקס נכשל, וימגר את הטרור הבן גבירי.

חבל שיהודה פוקס פרש מצה"ל. הוא יכול היה להמשיך לעשות חיל ואולי אף להיות רמטכ"ל.

* פשע נגד מדינת ישראל – אם נתניהו ייכנע לדרישתו הסחטנית של ראש הכנופייה ויצרף אותו לקבינט המלחמה, יהיה זה פשע נגד מדינת ישראל, בגידה בצה"ל ומתנה לסינוואר.

הכנסת ראש כנופייה פשיסט מטורף לניהול מלחמה, תשבור את כל שיאי ההפקרות וחוסר האחריות בתולדות המדינה. ראש הכנופייה חסר שיקול דעת תבוני. הוא מונע מחזון גזעני שלפיו אסור לגוי לחיות בארץ ישראל ושצריך לעשות הכול כולל הכול כדי להגיע לכך. כל עלילות הדם האנטישמיות על ישראל, הן שישראל כביכול מנסה להגשים את החזון הכהניסטי. אם הכהניסט הזה יהיה בקבינט המלחמה, הוא ינסה לדחוף לכך שישראל תעשה את מה שהאנטישמים מעלילים עליה – רצח עם.

למה המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין הוא מושא הערצתו של ראש הכנופייה? למה תמונתו הגדולה עמדה כל השנים בסלון ביתו? למה ליד קברו המשוקץ הוא הציע נישואין לאשתו? כיוון שהוא האיש שרצח הכי הרבה ערבים והגשים יותר מאחרים את האידיאולוגיה שלו. ראש הכנופייה רוצה להפוך את צה"ל לצבא של גולדשטיינים, לצבא של מרצחים צמאי דם שיבצעו רצח עם.

נכון, הוא תינוק מגודל, מוקיון טיקטוק, הוא כישלון מוחלט, אפס יכולת ביצוע. אבל לא בכך הסכנה שבו. הסכנה שבו היא האידיאולוגיה שבשמה הוא פועל – הגשמת תורת הגזע הכהניסטית. ניסיון להגשים אותה יביא לחורבן מדינת ישראל. העובדה שהוא בכנסת היא חרפה, והאשמה בה היא על האידיוטים השימושיים בבג"ץ. העובדה שהוא בממשלה היא כתם על תולדות העם היהודי, והחרפה על ראשו של נתניהו, שרלטן תאב שלטון בכל מחיר שלמען השלטון נתן כוח כזה לכנופייה פשיסטית, העמיד עבריין בכל רמ"ח ושס"ה לאחראי על אכיפת החוק ופירומן מוחלט לאחראי על כיבוי האש ומאפשר לו לנסות להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. אבל צירופו לקבינט המלחמה יהיה מעשה בגידה.

* נתוני הפשיעה בקדנציה של השר הפושע – נתוני הפשיעה של שנת 2023, השנה הראשונה של ראש הכנופייה כשר ל"ביטחון" לאומני, מעידים על זינוק חסר תקדים ודרמטי בכל נתוני הפשיעה ובפרט במעשי רצח פליליים, שקפצו פי 2.

כאשר נותנים לפושע את האחריות על אכיפת החוק – הפשע גואה ומנצח.

ראש הכנופייה אמר בתגובה שהוא עשה מה שלא עשו כאן שלושים שנה. הוא טועה. הוא עשה מה שלא עשו כאן 76 שנים. אף שר משטרה / בט"פ לא ניסה להרוס את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו.

290 שרים כיהנו בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. בן גביר אינו נמנה עם 289 הטובים שבהם.

* שיוט בתעלות הביבים – שיוט קצר בתעלות הביבים, תרתי משמע, של דקלמני תעשיית השקרים וההסתה של מר מחדל, מעלים את התמונה הבאה. בשבעה באוקטובר נערך טבח קפלן. גלנט, הלוי ורונן בר, יחד עם גלי בהרב מיארה, עמדו בראש הפיכה צבאית בשיתוף עם חמאס, שנועדה להפיל את נתניהו. איל הפדופיליה אהוד ברק מימן זאת.

המטרה כשלה. נתניהו לא הופל. לכן הם, יחד עם ערוצי התבהלה (כלומר כל הערוצים זולת ערוץ התעמולה 14), עסוקים כעת בהשלמת הטבח, באמצעות חוק הגיוס וחידוש ההפגנות. כחלק מהמהלך, צה"ל מונע את גיוסם של עשרות אלפי חרדים שמשתוקקים להתגייס, כדי לתחזק את אגדת ההשתמטות (ההשתמטות האמיתית היא של המוני התל-אביבים), שבאמצעותה הם זוממים להשלים את טבח קפלן.

* יום שיבוש – מטח רקטות כבד לעבר אזור צומת גולני. איזו כותרת הייתם נותנים לאירוע? מה דעתכם על ... יום שיבוש?

ובמקביל, חסימות כבישים בכל הארץ במסגרת "יום השיבוש" של המחאה. השתגעתם?

[אהוד: לא, הם לא השתגעו. הם שותפים לדיעותיך שזה עתה הבעת כאן על ה"שרלטן תאב שלטון בכל מחיר"!]

הפגנה היא ביטוי אצילי של מעורבות ציבורית ואכפתיות. חופש ההפגנה הוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. אבל הפגנה צריכה להיות על פי חוק. מאיפה הרשות לשבש את חיי האזרחים? מאיפה הזכות להפר את הסדר הציבורי? זה גם לא חכם – אתם חושבים שכך תשכנעו את האנשים ששיבשתם את יומם?

ימי שיבוש מגונים גם בימי שלום. קל וחומר בימי מלחמה. בימי מלחמה – זו פגיעה בביטחון. ובנוסף לכל, זה רק מחזק את נתניהו. אם, חלילה, הוא יישאר בשלטון, זה יהיה באשמתם הישירה.

* ישראלים על תנאי – טרנד חדש – ירידה מן הארץ, או איומים בירידה, ויצירת אווירה של ירידה. ומי אשם בירידה? ביבי, הממשלה, החרדים, הדתיים, המתנחלים. "הם" אשמים.

לא. מי שבחר לרדת מן הארץ הוא ורק הוא אשם בהחלטתו. שלא יחפש אשמים בהחלטה האישית שלו. ובטח שאף אחד לא ינפנף בירידה כנשק פוליטי. ישראלים על תנאי לעולם לא ישכנעו במאבקם.

יכול להיות שההצלחה הגדולה ביותר של ביבי, היא בהנחלת תרבות הבריחה מאחריות גם לשונאיו. גם הם, כמוהו, בורחים מאחריות ומאשימים שעירים לעזאזל.

אף אחד לא ירד מהארץ בגלל מישהו אחר. היורד קיבל את ההחלטה והוא ואך ורק הוא נושא באחריות לה. אולי גם הוריו שנכשלו בחינוך.

והחדשות הטובות – בשבוע שעבר עלו לארץ 560 עולים מ-23 מדינות.

* עם של אריות או של שפנים? – בן אורטל שב מחו"ל לאחר טיול, אחרי שירות מילואים קשה במלחמה בעזה, כלוחם ביחידה מובחרת. היה עיכוב של יממה בהגעת הכבודה שלו. מחברת המשלוחים של נתב"ג נאמר לו, שבגלל המלחמה הם מסרבים לעלות לגולן. הם מוכנים לנסוע עד ראש פינה, ושהוא יירד לשם.

רבות דובר בחודשים האחרונים, ובצדק, על כך שאנחנו עם של אריות. אולם תופעות כאלו מעלות בליבי ספקות, שמא אנחנו עם של שפנים. איזו חוצפה, לא לתת שירות לאזרחים במקום שבו הם חיים, בגלל פחד ממלחמה. יש לכם תפקיד, יש לכם משימה, עשו אותה. אתם מפחדים? התגברו על הפחד או בחרו עבודה אחרת. 

* כמעט סגרו את תחנת כב"א – כאשר ירי הרקטות הביא לשריפת אלפי דונמים בגולן, כולל שכיות חמדה כמו שמורת יהודיה, נחל עיט ומעיינות עדן, איני יכול שלא להיזכר שרק לפני חמש שנים עמדו לסגור את תחנת כב"א בבני יהודה, שבדרום הגולן.

מאבק ציבורי, בהובלת ראש המועצה הקודם חיים רוקח, סיכל את המזימה. אבל עצם הרעיון המופקר מסביר הרבה על מה שדירדר אותנו למצב הנוכחי.

* טריקולור – האנטישמיות הגלובלית מורכבת משלושה צבעים – שחור, ירוק, אדום. הימין הרדיקלי, האסלאם הקנאי, השמאל הרדיקלי (בהתאמה). חוק הרדיקלים השלובים.

 תוצאות הבחירות בצרפת צריכות להדיר שינה מעיניו של כל אדם הגון ושוחר חירות בעולם. בבחירות לפרלמנט האירופי ניצח הימין הרדיקלי. כך גם בסיבוב הראשון בבחירות לפרלמנט. מול איום הימין הרדיקלי, מכר מקרון את נשמתו לאיום השמאל הרדיקלי, והקים קואליציית רלל"פ – רק לא לה-פן. המנצחת בבחירות היתה מפלגת השמאל הרדיקלי. כאשר המאבק על הבכורה הוא בין שני גורמים רדיקלים, אנטי דמוקרטים ואנטישמים, זה איום ממשי על צרפת, על אירופה ועל העולם.

הימין הרדיקלי נשען על יסודות גזעניים ואנטישמיים, חלקם רדומים וחלקם פעילים. מקורותיו הם הפשיזם ובגרמניה – הנאציזם. היום חלק מאותן מפלגות מבטאות אהדה לישראל ויוצאות נגד האנטישמיות. הסיבה לכך היא "אויבו של אויבי הוא ידידי." היום הן מתמקדות בקסנופוביה כלפי האסלאם, וכיוון שהאסלאם נלחם בישראל הם תומכים באויבי האסלאם. אך אהדתם היא משענת קנה רצוץ. ואף על פי כן, הם עדיפים על השמאל הרדיקלי. מי יודע? אולי תמיכתם האינסטרומנטלית בישראל תשפיע גם על השקפתם האמיתית? איזהו גיבור – ההופך אויבו לאוהבו. כפי ששלום עושים עם אויבים, גם יחסי חוץ ידידותיים ניתן לעשות עם שונאים.

לעומת זאת השמאל הרדיקלי הוא המוביל היום את האנטישמיות הארסית נגד המדינה היהודית ונגד היהודים בעולם ותומך בטרור נגד ישראל. הם בעלי ברית של הקנאות הג'יהאדיסטית. הם תומכים ללא סייג בטבח שבעה באוקטובר ששילהב את דמיונם ועורר בהם את כל השדים האנטישמיים. המפלגה הזאת היא עופר כסיף קולקטיבי.

את ניצחונם חגגו האנרכיסטים האלה בפרעות אלימות ברחובות ובוונדליזם. הם לא נשאו את דגל צרפת אלא את דגל אש"ף, דגל השמדת ישראל.

ייתכן שמקרון יצליח לתמרן ולהקים קואליציה של מפלגות נורמטיביות. הלוואי. אך שום תמרון פוליטי לא ישנה את המציאות המאיימת של ההקצנה המטורפת ושל האנטישמיות הגואה, שהתגלתה לעינינו במלוא כיעורה.

יהודי צרפת – מה יש לכם לחפש בגלות האנטישמית הזאת? עלו ארצה למולדתכם!

* חגיגה ברחוב שוקן – השוקניסטית הבכירה יוענה גונן חוגגת את ניצחון השמאל הרדיקלי האנטישמי בצרפת. היא קוראת למנהיגי השמאל הציוני והמרכז לקחת דוגמה ממקרון ולכרות ברית עם חד"ש-תע"ל האנטי ישראלית. היא מאשימה אותם בגזענות על כך שאינם עושים זאת ותוקפת על כך במיוחד את יאיר גולן. היא בטח רוצה את אחמד טיבי, או גרוע יותר – את עופר כסיף, כשר הביטחון.

המגוחך בדבריה היה הצגת השמאל הרדיקלי הצרפתי כלוחם בהומופוביה. מה הומופובי יותר מתמיכה בחמאס? הרי ידוע שבעזה "אין הומואים." טוב שהיא לא אמרה שזו מפלגה שמתנגדת לאונס.

* ביד הלשון: מעלות הגולן – בית ספר יסודי אזורי במושב רמות שבגולן נקרא "מעלות הגולן". זה השם של גוש הישובים בגולן הסמוכים לכינרת – חד-נס, רמות, מעלה גמלא וכנף.

את השם לגוש נתן סלי מרידור, לשעבר יו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. בראשית שנות ה-90, כשהוא כיהן כיו"ר החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, במהלך ביקור בגולן הוא שמע את הביטוי "מורדות הגולן". "למה מורדות הגולן?" הוא תהה. "מהגולן אנחנו לא יורדים. לגולן אנו עולים. נקרא לכך מעלות הגולן."

2. לרענן את תפיסת הביטחון

הכישלון המדיני-ביטחוני קונספטואלי שיצר את המציאות של 7 באוקטובר, המחדל המודיעיני ערב 7 באוקטובר, הכשל המבצעי ב-7 באוקטובר ומלחמת הדשדוש הכושלת מחייבים שינוי דרמטי בתפיסת הביטחון של ישראל. ברוב הפרמטרים, אין צורך להמציא את הגלגל, אלא לרענן מרכיבים חשובים בתורת הביטחון שנזנחו, הושכחו ונשכחו. אציג כאן, על קצה המזלג, שורה של שינויים מחויבי המציאות.

צבא גדול, חזק וחכם – רעיון העוועים של "צבא קטן וחכם" יצר צבא טיפש, שאינו יודע להילחם במקביל בשתי חזיתות, ושבתשעה חודשים אינו מסוגל להכריע ארגון טרור. עד לפני 9 חודשים עוד ליהגו כאן על צבא שכירים ("צבא מקצועי" בכיבוסית). מדינה המוקפת אויבים שחותרים להשמידה זקוקה לצבא גדול הרבה יותר. כן, הרעיון של צבא העם הוא כורח קיומי. יש להעמיק את הגיוס לצה"ל, לא רק של המשתמטים החרדים אלא גם של איי השתמטות במגזר החילוני. להרחיב באופן דרמטי את כוחות המילואים. להחזיר באופן קבוע את אורך השרות הסדיר לשלוש שנים. להרחיב את גיוס הבנות. ולשנות באופן דרמטי את המבנה של צה"ל, באמצעות הגדלה משמעותית של אחוז הלוחמים הקרביים והלוחמות הקרביות בתוכו. יש צורך לחזק את החינוך ואת הכנת הנוער לשירות משמעותי בצה"ל ולא להיבהל מדמגוגים שמזהירים מפני "מיליטריזם", כביכול.

עצמאות חימושית – לפני כשנתיים ראש הממשלה ניסה לקדם ברית הגנה עם ארה"ב. אילו הצליח, זה היה אסון. התלות בארה"ב היתה מוחלטת ולא היינו עוד מדינה עצמאית, שבכוחה לקבל את ההחלטות החיוניות לביטחונה באופן עצמאי. גם כך, התלות בארה"ב מזיקה ומחלישה, בעיקר בשל התלות בחימוש אמריקאי. יש לחזק באופן משמעותי את התעשיות הביטחוניות בשאיפה להתקדם לעצמאות חימושית מקסימלית.

מלחמת בזק – מלחמת חרבות ברזל מתנהלת מראשיתה כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם. וכך, לאורך הדשדוש האינסופי שחקנו עד דק את אהדת העולם, שעמד לצידנו אחרי 7 באוקטובר וחלה שחיקה משמעותית בלכידות הלאומית סביב המלחמה. עלינו לחדש את התפיסה של מלחמות בזק, בשיטת "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהר ולאט לאט אתה מגביר." כן, להתחיל הכי חזק ומהר ולהמשיך במלוא העוצמה עד השגת ניצחון מהיר.

לשטח האוייב – עקרון יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל הוא העברת המלחמה לשטח האוייב. הקמת רצועת ביטחון עם לבנון בצד הישראלי, לאחר פינוי מופקר של רבבות ישראלים, מעניק ניצחון לחיזבאללה. אסור היה לזה לקרות. כאשר אנו מותקפים, עלינו להעביר במלחמת בזק את המלחמה לשטח האוייב ולהכות אותו בשטחו.

מתקפת נגד מקדימה – אסור היה לנו לאפשר לחמאס להתעצם ולהתחזק לכוח שהיכה בנו ב-7 באוקטובר וגם לא לכוח שהכה בנו בעשרות אלפי רקטות לאורך שנים. במקום לאפשר להם להתעצם ואז להפתיע אותנו ולהכות בנו, היה עלינו לצאת למתקפת מקדימה, ביוזמתנו ובעיתוי הנוח לנו ובהפתעה ולשבור מראש את כוחו. אחרי 7 באוקטובר הנחת העבודה שלנו חייבת להיות, שהמלחמה עם האוייב היא בלתי נמנעת, והשאלה היא אם אנו תוקפים ראשונים או ממתינים לעוד 7 באוקטובר. את מדיניות ההתמכרות לשקט יש להמיר במדיניות של מתקפת נגד מקדימה.

הכרעה וניצחון – בכל הסבבים לא חתרנו להכרעה אלא להפסקת אש. כל אחד מהסבבים צריך היה להסתיים במיטוט חמאס.

גבולות בני הגנה – במשך שנים סיפרו לנו שבעידן הטילים והטכנולוגיות המתקדמות אין משמעות לשטח. פרס נהג ללעוג: מה, הטיל יעצור ליד מרום גולן ויבקש אישור ממזכירות הקיבוץ להמשיך במעופו. נוררררא מצחיק...

בסופו של דבר היכו אותנו מחבלים עם כפכפים על אופנועים. ב-7 באוקטובר הוכח באופן מוחלט עד כמה יש חשיבות לשטח. האוייב הגיע ב-7 באוקטובר עד נתיבות. אם נחזור לקווי 4 ביוני, בכמה מקומות רוחב המדינה יהיה צר יותר מהמרחק מגבול עזה לנתיבות.

השאלה אם גבולנו המזרחי יהיה הירדן או כביש שש, היא שאלה קיומית של להיות או לחדול (בהתאמה). אסור לנו לוותר על גבולות בני הגנה.

מתקפת 7 באוקטובר היתה בעיצומם של אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים. השיח היה שלעולם לא נופתע שוב כמו אז. וראינו מה קרה. איננו המדינה היחידה שהופתעה. ספק אם יש מדינה שמעולם לא הופתעה. הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שנופתע, ולכן אנו מחויבים בגבולות בני הגנה, שיאפשרו לנו לעמוד במתקפת פתע של האוייב.

התיישבות ביטחונית – ב-7 באוקטובר, כשהכל קרס וצה"ל לא היה, מי שבלמו את המתקפה ועצרו את האויב בטרם יגיע למרכזי האוכלוסייה הגדולים במרכז הארץ, היו כיתות הכוננות של היישובים; כיתות הכוננות המוחלשות, המוקטנות, המזולזלות, שהנשק שלהם היה בנשקיות.

האירוע מדגיש את הצורך לחזור לתפיסת ההתיישבות הביטחונית, בשני מישורים. מישור אחד הוא הניצול הנכון של היישוב ככוח לוחם. המישור השני הוא תנופת התיישבות לאורך גבולות הארץ.

להתיישבות הביטחונית אקדיש מאמר נפרד.

חוסן לאומי וחברתי – אי אפשר לנתק את 7 באוקטובר מהשנה שקדמה לה. עלינו לחזק את הלכידות הלאומית, שהיא בסיס החוסן הלאומי. בעשור הקרוב אנו מחויבים בממשלת אחדות לאומית, ללא קיצונים מימין ומשמאל, שלצד חיזוק צה"ל, ריענון תפיסת הביטחון ותקומת הנגב המערבי וקו העימות עם לבנון, תיצור הסכמה לאומית רחבה בסוגיות המפלגות אותנו.

ויש לחזק, בין השאר באמצעות מערכת החינוך, את האמונה בצדקת הדרך הציונית.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

[אהוד: דבריך היו משכנעים לולא שכחת לקחת בחשבון את הצורך להתחשב בחיי החטופים במלחמת "חרבות ברזל" – שעל כן לא יכלה להיות "מלחמת בזק" לחיסול מהיר של האוייב].