* דובר בעין הסערה – בעקבות לקחי מלחמת לבנון השנייה, הקמנו ביישובי הגולן צח"י – צוותי חירום יישוביים. עם הקמת צח"י באורטל, התמניתי לדובר צח"י, תפקיד שאותו אני ממלא עד היום. שני תפקידים לדובר – מסירת מידע לציבור וקשר עם התקשורת החיצונית. בעיניי, מסירת המידע לציבור היא המשימה החשובה ביותר, לאין ערוך יותר מהתקשורת החיצונית, אך כמובן שגם זו חשובה.

לאורך השנים העברתי אינספור הודעות לציבור, החל מסופות שלגים, כלבת באזור, דרך שנות הקורונה וכמובן תשעת חודשי המלחמה האחרונים. וכל הזמן קיוויתי שלא אידרש לתקשורת חיצונית, כי ברור שתקשורת חיצונית פירושה פגיעה ישירה בקיבוץ או חלילה אסון.

מראשית האירוע, שכלל אזעקה באורטל, נפילה במטע שלנו והאסון הנורא של רצח נועה וניר ברנס מפגיעת קטיושה במכוניתם, הוצאתי הודעות ליישוב, הוראות פיקוד העורף, וכשהחלו הידיעות על הפגיעה ברכב – נוהל "ירוק בעיניים" לאיתור הימצאם של כל תושבי אורטל. כשהבנו מה קורה, והשמועות פשטו בכל רחבי אורטל כאש בשדה קוצים, התלבטנו בחמ"ל, האם להוציא הודעה כלשהי שאנו מודעים לשמועות ובודקים את הנושא. אולם נמנענו מכך עד שהצלחנו לכנס את הילדים של המשפחה, שהיו בטיולים שונים, ולדבר איתם ואז הוצאנו את ההודעה וכינסנו את הציבור לקבלת מידע ושיחה בתוך רבע שעה.

כבר בשלב מוקדם, התקשורת החיצונית החלה לצבוא על הטלפון שלי. הדפתי את כל הפניות, והסברתי שעד שיהיה זיהוי סופי (שארך שעות ארוכות) והודעה רשמית של המשטרה, איננו מתייחסים לנושא בתקשורת. בינתיים ניסחתי הודעה לתקשורת, שהופצה למחרת בבוקר, כאשר המשטרה התירה לפרסום את זהות הנרצחים וכמובן גם מודעת אבל של הקיבוץ.

מרגע זה, עבדתי נון-סטופ מול כל התקשורת שצבאה עלינו. כיוון שאני מגויס בצו 8 לכיתת הכוננות, נדרשתי לאישור דובר צה"ל כדי להתראיין. האישור ניתן, אך נאסר עליי להתראיין במדים. לראשונה אחרי 9 חודשים, "עליתי על אזרחי," שהרי בכיתת הכוננות אין חופשות, אין "יציאה הביתה" ואנו על מדים, חמושים ובכוננות 24/7. היה לי ממש מוזר ללכת בלי נשק. כל הזמן חיפשתי אותו עליי, בבהלה כאילו הוא נעלם... קבוצת ילדים שראתה אותי שאלה: "אורי, למה אתה לא חייל? הרי אתה בצבא."

לצידי, שיבצנו מרואיינים נוספים. ולצד העבודה עם התקשורת, המשכתי להוציא הודעות לציבור, הנוגעות למצב.

אני מקווה מאוד שהצלחנו להעביר לציבור הרחב, קודם כל את דמותם הנפלאה של נועה וניר, זוג מקסים, חברי קיבוץ למופת, ואת אהבתם הגדולה ואת משפחתם המגובשת. וכן, את המסר של אורטל כקהילה חזקה ומלוכדת, שמתמודדת עם האסון, עוטפת ומלווה במקצועיות את המשפחה ותצא מחוזקת מן המשבר. מסר נוסף הוא דרישתנו מהממשלה, כמי שבחרו להתיישב, בשליחות ציונית, באזור ספר ולעבד את אדמת הגולן עד התלם האחרון, לספק לנו ביטחון.

* לא מתפנים – בכל ראיון אני נשאל על הפינוי. ותשובתי חד משמעית – אנחנו לא מתפנים. עלינו לגולן כדי ליישבו ולעבד את אדמתו עד התלם האחרון. הממשלה צריכה לספק לנו ביטחון, לא לפנות אותנו כדי לברוח מחובתה. זו העמדה העקרונית, אך אליה מתווסף הלקח שלנו ממה שקרה לשכנינו מן הגליל. הם הבינו שהם מתפנים לשבועיים שלושה כדי לאפשר לצה"ל לפעול ולהחזיר את הביטחון. והנה, הם כבר עמוק בחודש העשירי להיותם עקורים מביתם ונחלתם ופליטים בארצם והסוף אינו נראה באופק. אני בטוח שאילו יכלו להחזיר את הגלגל אחורה גם הם לא היו מתפנים. כעת אנו לומדים מניסיונם.

* שמירה לילית – לפני כחצי שנה, נפטר במפתיע אביו של ניר ברנס, חבר אורטל שנרצח השבוע עם אשתו מירי המחבלים. אביו היה אדם בריא וחזק, ומותו הפתאומי הפתיע מאוד.

ניר היה חבר בכיתת הכוננות של אורטל. הוא השתחרר לפני זמן מה, בשל העומס בלול, שאותו הוא ניהל (בשל סגירת לולים בסמוך לגבול לבנון, הגדילו את המכסות בכמה לולים אחרים ובהם של אורטל). לכן, הוא לא נהרג כחייל, לא היתה לו הלוויה צבאית והוא אינו מוגדר חלל צה"ל.

עם שובו מן השבעה, שמרנו יחד שמירת לילה. אביו ביקר הרבה באורטל, שהה איתנו בתפילות יום הכיפורים, והכרתי אותו, אך כמובן היכרות שטחית. ביקשתי שיספר לי עליו. הוא סיפר על אביו, על אהבתו הגדולה אליו, על הקשר המיוחד ביניהם ובכלל על משפחתו המורחבת. גם אני סיפרתי על הוריי ומשפחתי. היה זה לילה מרגש מאוד, אחת משיחותינו האחרונות, שאותה אני נוצר בליבי.

* שטח פתוח – נועה וניר ברנס נרצחו בסמוך למחנה נפח. כיוון שעל פי איכוני צה"ל הובן שהרקטה לא תיפול במחנה אלא בשטח פתוח, לא ניתנה התרעה ולא נשמעה אזעקה.

בשל כלכלת חימושים והעלות הגבוהה כל כך של יירוט באמצעות כיפת ברזל (בניגוד לעלות הנמוכה של שיגור רקטה), כיפת ברזל מופעלת רק כאשר הרקטה עתידה ליפול ביישוב אזרחי או במחנה צה"ל. היא אינה מופעלת כאשר הרקטה עתידה ליפול בשטח פתוח.

יש להבין ששטח פתוח אינו שטח ריק מאדם. כחקלאי, אני עובד בכל יום שעות רבות בשטח פתוח. אין מיגוניות בשטחים הפתוחים, אין התרעות ואזעקות ואין יירוטים. נכון, יש סכנה לחקלאים בשטח, ואף על פי כן, אין לי ביקורת על כך. אני יודע שאין דבר כזה ביטחון הרמטי, ואי אפשר להתעלם גם משיקולים כלכליים. בסופו של דבר, הסיכוי הסטטיסטי שרקטה תיפול דווקא על אדם העובד בשטח פתוח, נמוך, וזה סיכון מחושב.

אולם לדעתי, אין זה נכון שציר מרכזי כמו כביש 91 העולה ממחניים לצפון הגולן, אחד משלושת הצירים המרכזיים בגולן, ייחשב שטח פתוח. מכוניות רבות נוסעות בכביש זה. לעתים קרובות, בשל עלייה או ירידה של מוביל טנקים, יש פקקים בכביש, עוברות בו הסעות ילדים. לכן, יש להתייחס אליו כאל שטח בנוי.

את נועה וניר אי אפשר יהיה להחזיר, אבל מן הראוי להפיק את הלקח ומעתה ואילך לא להתייחס עוד לכביש זה כאל שטח פתוח.

ובאשר לשטחים הפתוחים – יצא מכרז של משרד החקלאות וביטחון המזון למיגוניות בשטחים פתוחים בקו העימות. משום מה, הגולן אינו נכלל במכרז. מישהו שם נרדם על האף?

מעבר לכל הכתוב כאן, ברור שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, וההתמגנות, טובה ככל שתהיה, אינה תחליף להכרעת האוייב.

* אנחנו אשמים בטרור נגדנו – בעקבות רצח נועה וניר ברנס, שמעתי וקראתי קולות המסבירים שמי שאשם במותם הוא צה"ל, בשל הסיכולים הממוקדים בלבנון שגורמים לחיזבאללה לפגוע בנו.

ברור. אנחנו צריכים לתת להם לירות בנו ולא לפגוע בהם. לפני למעלה מתשעה חודשים, ב-7 באוקטובר, ביום הקשה והמדמם ביותר בתולדות המדינה, כששכבנו מוכים וחבולים, חיזבאללה פתח במתקפה ללא כל פרובוקציה, שנמשכת עד היום. אז מה הם מציעים? שניתן את הלחי השנייה? אני בעד מלחמה יזומה נגד לבנון, כי האלטרנטיבה היא מלחמה יזומה בידם בעיתוי הנוח להם ובהפתעה. אבל מי שאינו תומך בכך, לפחות צריך לתמוך בכך שנכה בהם באמצעות פגיעה בנכסים אסטרטגיים ובסיכול ממוקד של דרג הפיקוד שלהם. זו החלשה משמעותית שלהם, לקראת מלחמה עתידית. בוודאי בחיזבאללה, ששם המפקדים הבכירים נשארים עשרות שנים בתפקידם, ואצלם מרוכז כל הידע. אבל אני יודע שיש אנשים שהטבע השני שלהם הוא האשמה אוטומטית של עצמנו בטרור כלפינו.

הנאנסת אשמה באונס הברוטלי שחוותה, כי לבשה מיני.

* עשוי לקדם עסקה – ניסיון החיסול (אני מקווה שבשעה שאתם קוראים את המאמר, ניתן כבר למחוק את המילים "ניסיון ה-") של רב המרצחים מחמד דף, עשוי להגמיש את עמדת חמאס במו"מ על עסקה ואת שחרור החטופים.

ככל שסינוואר יחוש שהחבל מתהדק סביב צווארו וצוואר חמאס, הוא עשוי לרדת מעץ תביעותיו המופרכות לכניעה ישראלית וניתן יהיה להגיע לעסקה סבירה.

* האחראי מס' 1 - מי שאחראי לכישלונות הוא האחראי להצלחות ולהיפך.

נתניהו הוא האחראי מס' 1 למחדל הנורא שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר. נתניהו הוא האחראי לכישלון הנורא ב-7 באוקטובר. נתניהו הוא האחראי לקריסת כל מערכות המדינה בימים ובשבועות לאחר 7 באוקטובר. נתניהו הוא האחראי למלחמת הדשדוש האינסופית. נתניהו הוא האחראי לחרפת הפינוי ההמוני של יישובי קו העימות עם לבנון במקום להגן על היישובים.

אבל נתניהו הוא האחראי על ההצלחות במלחמה. נתניהו אחראי על שלושת מבצעי שחרור החטופים. נתניהו אחראי לחיסולו (קרוב לוודאי) של מוחמד דף.

כאשר נתניהו נוטל את הקרדיט על ההצלחה, הוא צודק. אבל כאשר הוא עושה זאת על רקע המופע המרהיב של ברחנות מוגת לב ממחדליו הנוראים וכישלונו הקולוסלי, התהדרותו בהצלחות היא פאתטית. 

* איש קטן – במשך חודשים ארוכים נתניהו הוביל דשדוש ודריכה במקום ומריחה ומריחה של המלחמה. וכאשר המלחמה דשדשה, גם המו"מ על עסקה דשדש. כאשר הוא הואשם בדשדוש הוא הכחיש אותו וסיפר עד כמה אנחנו לוחצים ונמצאים "כפסע מהניצחון המוחלט." ופתאום במסיבת העיתונאים אחרי ניסיון החיסול של דף, הוא מודה שבמשך חודשים "הלחץ הצבאי לא היה מספיק." הוא לא אומר בהגינות: הוריתי לצה"ל לא ללחוץ מספיק. הוא לא מודה ביושרה: דחיתי את הצעותיהם של גנץ ואיזנקוט לפעול ברפיח. אלא "הלחץ הצבאי לא היה מספיק." הוא לא קשור לזה. הוא היה בחו"ל. כנראה שבכל יום במשך החודשים הארוכים הללו הלוי ובר לא העירו אותו. ואז "אני החלטתי להיכנס לרפיח..." ו... לא יאומן: "אני נכנסתי לרפיח."

וכאשר שואלים אותו על המסרים הקונספירטיביים ועלילות הדם שהוא מעביר באמצעות בנו הילדז, המעי הגס של "המשפחה" היורד למיאמי, הוא ממלמל איזה קשקוש מטופש, שיאיר עצמאי או משהו כזה ואז הוא נוהם על התקשורת שמסיתה להפגין נגדו בלה בלה בלה.

איש קטן. אפס במנהיגות.

[אהוד: אני בכל זאת ממליץ לך, כבר בפעם השלישית, ללכת להתייעץ עם פסיכולוג].

* התרבות הביביסטית לא חילחלה – אני גאה בצה"ל על התחקיר המבצעי. אנו מוצאים כשלים רבים וקשים בצה"ל, שמעוררים הרבה סימני שאלה על היכולת להגן על המדינה. אין ספק שצה"ל יידרש לטלטלה גדולה ולשינוי משמעותי.

אבל אני גאה בצה"ל, שאחרי 15 שנים תחת נתניהו, התרבות הביביסטית העלובה, הנחותה, הפחדנית, הברחנית, של בריחה מאחריות, של כסת"ח, של חיפוש שעירים לעזאזל, לא חילחלה לצה"ל, לא השחיתה אותו ולא הרקיבה אותו. צה"ל לוקח על עצמו את מלוא האחריות, וראשיו אומרים בגלוי: כשלנו. לא עמדנו במה שנדרש מאתנו. אנו מתנצלים. והם מתחקרים את עצמם באומץ וביושר, ללא טיוח וללא מריחה.

וביביסטים, שסוגדים למר מחדל, לאחראי הראשי, שבמפגן דוחה של מוגות לב נמלט מאחריות, כותבים בעזות מצח שנטילת האחריות של צה"ל היא חסרת ערך כי הרמטכ"ל לא מתפטר. איזה ביביסטים עלובי נפש. משיח השקר שלהם, השפן הקטן, בורח מכל אחריות והם מלינים על שמי שנושאים באחריות חלקית ונוטלים את מלוא אחריותם ביושר לא מתפטרים. ברור שהם יתפטרו. אין בכך ספק. אני מקווה מאוד שהם לא יעשו זאת דקה לפני שהאחראי הראשי, מר מחדל, יתפטר, כדי שהוא לא יהיה שותף, חלילה, בבחירת הרמטכ"ל הבא.

דווקא כיוון שהתחקיר נוקב ואמיתי כל כך, חף מכסת"ח, אני מאמין לתוצאות המנקות את ברק חירם מההאשמות שהוטחו בו בעקבות פרשת בית פסי. אני מקווה מאוד ש"הארץ", שלי יחימוביץ' וכל מי שהטילו בו רפש, יבקשו ממנו סליחה ומחילה. ואני מקווה שיקודם לתפקיד מפקד האוגדה.

* מה קרה לכושר האלתור – אחד המאפיינים את הישראליות הוא כושר האלתור. זה אחד המאפיינים של צה"ל. זה אחד המאפיינים של היחידות המובחרות. יש חסרונות מובהקים להסתמכות על האלתור, ללא תכנון מסודר ונוהל ברור. אך היתרון המובהק הוא היכולת לתת מענה במקום שאין בו תכנון ובמקום שלא יכול להיות בו תכנון.

המחדל הגדול שהביא ל-7 באוקטובר, המחדל המדיני והביטחוני, מעיד על כשל קשה מאוד בחשיבה המדינית והביטחונית, בתכנון האסטרטגי. הכשל באירוע בארי, שבו עוסק התחקיר שפורסם השבוע, הוא ביכולת האלתור הטקטי במציאות כאוטית שאיש לא תיכנן את המענה לה, כיוון שעצם היתכנותה היתה בלתי נתפסת. למציאות כזו, אין נוהל קרב. במציאות כזו המפקדים נבחנים בכושר האלתור וביכולת להמציא תוך כדי קרבות קשים, תחת אש, מענים שאינם כתובים בשום ספר הפעלה ובשום תורת ביטחון. והרי זה היתרון הגדול של הישראליות, של צה"ל ובעיקר של היחידות המובחרות. למרבה האסון, הכושר הזה לא עמד במבחן בבארי. החל בכוחות הגדולים שעמדו מחוץ ליישוב וחיכו למודיעין שלא היה, לצבירת כוחות שעה שאזרחים נרצחים ומדממים ולנוהל קרב שאינו רלוונטי. ומפקדי הכוחות בתוך היישוב לא הצטיינו באלתור פתרונות מחוץ לקופסה. גבורת הלוחמים והמפקדים בקרבות, הנחישות וההקרבה ראויים לכל שבח. אך העובדה שאותו יתרון של הישראליות נשחק ולא עמד למבחן, מצערת, מטרידה ומחייבת חשיבה יצירתית כיצד לשוב ולהעצים את התכונה הישראלית החשובה כל כך.

* צל"ש לכיתת הכוננות – הגיבורים הגדולים של תחקיר בארי הם לוחמי כיתת הכוננות של הקיבוץ. הם לא הפגינו רק גבורה יוצאת דופן ונכונות הקרבה עילאית, אלא גם מקצועיות שבזכותה כוח קטן כל כך, גם אחרי שספג אבידות, עמד מול כוחות עדיפים ממנו פי כמה וכמה, הסב להם אבדות רבות, בלם אותם והצליח להציל שכונות בקיבוץ שאליהם האויב לא הצליח לחדור ובכך להציל מאות אזרחים מרצח, אונס וחטיפה.

וזאת, אף שמדובר בכיתת כוננות קטנה, חמושה אך ורק בנק"ל, אחרי שנים של החלשה פושעת של כיתות הכוננות. כפי שכתבתי פעמים רבות אחרי 7 באוקטובר, אילו המתקפה היתה באורטל, למשל, ובעצם בכל יישוב בגבול הצפון, היה רק נשק אחד, בידי הרבש"ץ, כי צה"ל לקח את כל כלי הנשק מכיתות הכוננות לפני 5 שנים, מחשש לגניבות נשק (אף שגל גניבות הנשק היה דווקא בבסיסי צה"ל ולא ביישובים).

בבארי כלי הנשק היו, ברובם, בנשקייה ואחד המקומות הראשונים שנתפסו בידי המחבלים הוא אזור הנשקייה, שם נפלו לוחמים מכיתת הכוננות מאש המארב של המחבלים, כשמיהרו להתחמש.

בקיבוץ מגן, לעומת זאת, שבו הרבש"ץ פעל בניגוד לפקודה והשאיר את כלי הנשק בבתי הלוחמים, וגם הצליח לארגן אלפי כדורים מחוץ לתקן, קומץ לוחמי כיתת הכוננות הצליחו להגן על הקיבוץ בקרב, שארך שעות, ולסכל את החדירה אליו. המחבלים שאיבדו רבים מכוחותיהם נסוגו בתום הקרב. כיתת הכוננות איבדה שניים מן הלוחמים.

תפיסת הביטחון של ישראל מחייבת טלטלה ושינוי עמוק. עיקר השינוי אינו דווקא המצאה חדשה אלא ריענון תפיסות שהיו ונשחקו, כמו למשל העיקרון של מתקפת נגד מקדימה. אחד השינויים המרכזיים הוא חזרה לתפיסת ההתיישבות הביטחונית. הן חיזוק כוחות המגן היישוביים ואף האזוריים, כלומר התארגנות לא רק של מחלקת הגנת היישוב, זו כבר לא  כיתה, להגנת היישוב הבודד, אלא גם כוח מגן אזורי על גוש יישובים, שמורכב מלוחמים באותם יישובים. והן הקמת התיישבות רבתי באזורי הספר, כחלק מתפיסת הביטחון הלאומי.

* מי יעמוד בראש ועדת החקירה – לא יעזור לנתניהו. ועדת חקירה ממלכתית תקום גם תקום. העם לא ייתן לו לברוח מכך.

תעשיית השקרים וההסתה כבר עושה מראש דה-לגיטימציה לוועדת החקירה. המסע נועד לסכל את הקמתה ואם בכל זאת תוקם, להציג מראש את מסקנותיה כתפירת תיק לנתניהו. כמובן, ההסתה נגד שופטי בג"ץ מושלת בראש, כיוון שנשיא בית המשפט ממנה את הוועדה ובראשה יושב שופט.

האמת היא שוועדת החקירה חשובה במיוחד כדי להגיע לחקר האמת ולגבש מסקנות כדי למנוע הישנות מחדלים כאלה בעתיד. היא אינה נחוצה כדי להבהיר את המובן מאליו – מי שלב תפקידו הוא הגנה על ביטחון המדינה, מי שכינה את עצמו "מר ביטחון" ו"מגן ישראל" ו"חזק מול חמאס" ובזכות זה ביקש וקיבל מנדט, כשל כישלון מוחלט, לא מילא את תפקידו, והוא חייב ללכת עוד לפני שתקום ועדת החקירה. והנה, לא זו בלבד שהוא אינו מתפטר, ולא זו בלבד שהוא מוביל מסע הסתה נגד צה"ל המפנה את האש לעברם, הוא גם מנסה לסכל את ועדת החקירה, כיוון שהוא יודע טוב מכולנו, שהוא אשם במחדל ואחראי לתוצאותיו.

אבל זה לא יעזור לו. הוועדה קום תקום. אני מציע להעמיד בראשה את המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין. הוא אדם חכם מאוד, ישר והגון, מקובל על כלל הציבור (חוץ מהקנאים הקיצונים לכאן ולכאן) והוא בעל ניסיון עשיר בביטחון המדינה ובמנהל הציבורי.

* ללכת על בטוח – הם לא מוכנים לוועדת חקירה בראשות שופט, כי הם יודעים שהוא לא יספק את הסחורה. צודקים. אני מציע להקים ועדת חקירה בראשות יאיר נתניהו.

* רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים – ראש המוסד דדי ברנע, המוביל את המו"מ על עסקת החטופים, הבהיר שבלי אפשרות לחזור למלחמה, לעולם לא יחזרו אלינו כל החטופים.

זו אמירה חשובה מאוד. מה אנו למדים מכך? שהעסקה הראשונה יצאה לפועל בזכות הלחץ הצבאי העצים והמצור החלקי. שחודשי הדשדוש הם שמנעו מאז את העסקה. שחידוש הפעלת הלחץ על חמאס הוא שאיפשר את חידוש את המו"מ, ושאם ישוחררו חטופים בשלב הראשון של העסקה, תנאי לכך שישוחררו גם שאר החטופים הוא לחץ צבאי.

כשאנחנו נמצאים כבר בחודש העשירי למלחמה, בחודש העשירי לשבי הנורא בידי המחבלים, מדכא לחשוב איזה מחיר אנו משלמים על הדשדוש. ואיזו איוולת יש במאבק לכניעה ובהצגת סתירה, כביכול, בין המלחמה למיטוט חמאס לבין שחרור החטופים.

* מילון שוקני עברי – נאום הפרידה של אלוף יהודה פוקס עורר עליו את זעם הימין. כמקובל במקרים כאלה, השמאל מיהר להתייצב לצידו. וזה מעניין, כי בניגוד לצמרת המדינית והביטחונית של ישראל, ובוודאי בניגוד לעמדת השמאל הישראלי, את פוקס מאפיינת לוחמנות, התקפיות, יוזמה וחתירה למגע. הוא אינו שותף לקו של התמכרות לשקט, ההיפך הוא הנכון. וב-7 באוקטובר, הוא פתח במתקפת נגד מקדימה, שסיכלה מתקפה בחזית שנייה, ובה נהרגו קרוב לשש מאות מחבלים.

אבל כיוון שהוא תקף את המיעוט הקטן של הימין הרדיקלי הטרוריסטי (ואולי כיוון שהוא לובש מדים, נזהר מלהגדיר אותו נכון – טרור בן גבירי) וביקר את הרוב הדומם על היותו דומם, הימין הקיצוני, כולל האגף הביביסטי, השתלח בו. כיוון שכך, השמאל תמך בו. בהחלט מעניין.

אבל גדעון לוי עשה סדר בדברים. הוא פירסם פשקוויל שבו ירד עליו רצח. גם על נאומו, שבו ציין פוקס את כלל ציבור המתנחלים כציבור שומר חוק. "אין מתנחל אחד שומר חוק," קבע גדעון לוי, כאומר: אני החוק ומי שדעתו שונה משלי הוא עבריין. הוא גינה את פוקס בהיותו "ידיד המתנחלים," ובכך הוא צדק, כפי שאני אישית שמעתי מדמויות מרכזיות ביש"ע. הוא מסביר, שפוקס קודם כל "כובש האוכלוסייה הפלסטינית... המשמרת של פוקס בגדה הייתה מהאכזריות שהפלסטינים חוו," הוא קבע,  ובתרגום משוקנית לעברית, הכוונה היא שהוא הצליח לסכל הרבה מאוד פיגועי טרור רצחניים. "פוקס מותיר מאחוריו גדה חרבה, מדממת, מרוסקת, מובטלת, מאיימת להתפוצץ, חסומה וענייה, כמו שלא היתה מאז האינתיפאדה השנייה." ובתרגום משוקנית לעברית, הוא יצא למתקפת נגד מקדימה, שסיכלה את 7 באוקטובר מיו"ש, ביישובים ביו"ש וביישובי קו התפר כדוגמת עמק חפר והגלבוע.

* ביד הלשון: משמר השרון – משמר השרון הוא קיבוץ בעמק חפר, שעלה לקרקע ב-1933.

שם הישוב מנציח את שם הגרעין המייסד שלו. הגרעין הוא קבוצת "משמר". את הקבוצה ייסדו עשרה חלוצים, עולים מרוסיה שעלו בעליה השלישית, והשם נועד לבטא את הרעיון של שימור העבודה העברית. הם צירפו אליהם אנשים נוספים וב-1924 הקבוצה התיישבה בבקעת יבנאל וגידלה טבק, אך היוזמה כשלה. ב-1926 הם עברו למגדל ועבדו בפרדסים. התנאים היו קשים ורבים חלו בקדחת. רוב הקבוצה עברה להרצליה וגם שם עבדה בפרדסים. שם הקבוצה החלה להתבסס, נולדו הילדים הראשונים ונרכשו כלים חקלאיים. ב-1933 הם עלו סוף סוף להתיישבות בעמק חפר והקימו את הקיבוץ. כאשר הקבוצה עלתה לנקודת הקבע, היא כינתה את היישוב משמר, אולם ב-1935 היא קיבלה את הצעת ועדת השמות של הסוכנות היהודית ושינתה את שם הקיבוץ למשמר השרון; שם המשמר את זכר הגרעין וקושר אותו לאזור הגיאוגרפי.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com