יעל תמיר מטיילת בעולם ומחפשת את האושר
ד"ר יעל תמיר ממשפחת הוז-שרת, (מישהו יודע את שם משפחתה המקורי?) המתנאה בהיותה פילוסופית פוליטית, שרת חינוך לשעבר, וכיום ראשת בית ברל, מחפשת את האושר.
"קשה לכתוב על אושר בימים עצובים," מקוננת ד"ר יעל תמיר, "נסעתי עד להרי ההימלאיה לרדוף אחרי האושר ולחזות במחזה המופלא של הפיכתו ליעד חינוכי בינלאומי. מדובר באושר במשמעותו הנעלה – אושר כרווחה רגשית ונפשית, זה שנולד כאשר עושים את הדבר הנכון. מגוון רחב של תרבויות, מיוון העתיקה ועד ימינו, שאפו אליו. אפילו היהודים, שאינם ידועים ברדיפתם אחר האושר, קושרים לו כתרים: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד.' ואולי הסבל בעולמנו רב כל כך משום שאושר ומעלות טובות באו לעולם שלובים זה בזה, ומעלות טובות אין בנו.
"כמו באגדות," ממשיכה תמיר, "הסיפור הזה על האושר מתחיל במלך צעיר בממלכה רחוקה — בהוטן. למלך ג'יגמה סינגייה ואנגצ'וק היה כל מה שאפשר לבקש, אבל נתיניו היו עניים. יום אחד התבקש המלך לאמוד את עושרו, או במומחים כלכליים מקובלים יותר, את התוצר הלאומי הגולמי של מדינתו. המלך לא התבלבל, וענה: "בבהוטן מה שחשוב הוא לא העושר, אלא האושר." אבל איך יודעים כמה אושר יש?
וכך נוצר מדד חדש. המלך יצא לחפש את האושר ומצא אותו – שלא לומר הוא המציא אותו. הוא הקים צוות מומחים בינלאומי, יסד מדד השוואתי כתחליף לתמ"ג – אושר לאומי גולמי, או אל"ג – והתחיל לשווק אותו לעולם. בינתיים העביר המלך את השלטון לבנו ואף כפה על עמו דמוקרטיה, ועדיין הוא לא היה מאושר. הוא רצה יותר. הוא רצה להיות אור לגויים.
ומה מצאה שם? "מאחורי כל זה לא מסתתר אושר גדול. רמת הילודה דועכת, האוכלוסייה מתחילה להצטמק, ההגירה למערב גוברת, ורמת ההתאבדויות בקרב בני נוער גדלה. הנוער של בהוטן שואף לעבור לאוסטרליה. לא היה מבוגר אחד שדיברתי איתו שלא סיפר בצער על ילדיו שעזבו. הלכו לחפש עתיד במקום אחר, וכנראה שלא יחזרו. כששני בהוטנים מבוגרים נפגשים הם מדברים על מחלה אחת – ההגירה. עשרה ימים הייתי בבהוטן, ופרט לתו, איש לא הציע להראות לי את תמונות נכדיו. בוודאי שלא ביקשו לראות את נכדיי.
"מדוע לנסוע עד בהוטן אם גם שם האושר לא נמצא?" שואלת את עצמה הפילוסופית הפוליטית, תמיר, ועונה: "ראשית, משום שהבהוטנים מעזים להמשיך לחפש. הכנות שלהם יפה ומאירת עיניים. הבודהיזם לימד אותם שהסבל מצוי בכל מקום, ולא ייעלם. משכך, המטרה הנעלה ביותר היא לנסות להקל עליו. שנית, משום שהם כבר צעדו מחצית הדרך במעלה ההר וחצבו לעצמם מטרות ראויות. ושלישית, משום שהם יודעים שהעולם מסתכל עליהם. הם רוצים כל כך להצליח."
(יעל תמיר, "איך לחנך ילדים מאושרים במציאות אומללה? בהוטן מלמדת לקח חשוב – הקצה, "אל-ארצ', 11.7.24)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2024-07-11/ty-article/.highlight/00000190-9c19-d087-a59e-ff3de0e50000
את הסיבה הרביעית לנסיעתה היא לא הזכירה, והיא – טיול חינם יפה בעולם על חשבון ברל כצנלסון. הנה מהות האושר בעולם.
הייתכן שד"ר תמיר מתקשה בהבנת הנקרא? היא כותבת: "אפילו היהודים, שאינם ידועים ברדיפתם אחר האושר, קושרים לו כתרים: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד." בפסוק אין קשירת כתרים לאושר, ולא חיפוש האושר, נאמר בו שטוב לאיש שאיננו פועל על פי עצת רשעים ונשמר מחטא. המלה "אשרי" אינה חתירה לאושר, אלא למוסר. העיקר שהיא מסיימת: "ומעלות טובות אין בנו," בזה היא ודאי מתכוונת לעצמה.
מעניין שד"ר יעל תמיר, הפילוסופית הפוליטית, אינה מציינת שכדי להגיע לאושר – הדיקטטורה התיאוקרטית הבוהטנית המקסימה, ביצעה טרנספר של כמאה אלף נפאלים מחוץ למדינה. כי הם הפריעו להרמוניה האתנית-הדתית של הממלכה.
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Ethnic_cleansing_in_Bhutan#:~:text=In 1990, violent ethnic unrest,violence against the Bhutanese government.
ואולי זה סוד האושר שלה? האם תמליץ ד"ר תמיר, גם לנו לעשות טרנספר לערבים-המוסלמים כדי להגיע לאושר? ואיפה המאבק שלה נגד ה"הדתה" כשהיא מקבלת השראה ממדינה תיאוקרטית.
לסיכום: השאלה ההיסטורית מהו אושר וכיצד להגיע אליו. לא נפתרה ע"י הפילוסופית הפוליטית תמיר. לכן רצוי לחזור למסקנה היהודית הישנה "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד." (תהלים א' א') 
 
תיקון טעות קטנה
במאמרו המצוין "מי שגר בבית זכוכית – שלא יאיים לזרוק אבנים!" ("חדשות בן עזר", 1968) כותב אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: "צאנג' קי שק (Kai-shek) מנהיג הקומינטרן, פוצץ ביוני 1938 סכר ענק על הנהר הצהוב."
צִ'יאַנְג קַאי-שֵׁק היה מנהיג צבאי ופוליטי ברפובליקה הסינית (1912-1949), ולא היה מנהיג הקוֹמִינְטֶרְן (שנקרא גם האינטרנציונל הקומוניסטי והאינטרנציונל השלישי (1943-1919) שהיה האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות.
https://he.wikipedia.org/wiki/קומינטרן
צִ'יאַנְג קַאי-שֵׁק קיבל את מנהיגות המפלגה הלאומית (קוומינטנג) לאחר מות מייסדה סון יאט-סן בשנת 1925.
https://he.wikipedia.org/wiki/קוומינטנג
 
עמוס שוקן – ביידן בבקשה, חסל את מדינת ישראל!
עמוס שוקן מבעלי העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'", פונה בבקשה הדומה במדויק לזו של אבא של מאזן, לנשיא ארה"ב ביידן: "ארה"ב הטילה סנקציות על ארגון להב"ה, על פעילים ב'צו 9' ועל חוות בודדים בגדה, שמהם יצאו פורעים לפגוע בפלסטינים," כותב שוקן. "מפתיע," הוא מוסיף, "שרק גוף אחד, שממנו כל המעשים האלה מקבל ממנו גיבוי ותמיכה. – ממשלת ישראל, והעומד בראשה, בנימין נתניהו, ובשרים המעודדים אלימות – שר האוצר בצלאל סמוטריץ', האחראי על הנעשה בשטחים הכבושים, ולמעשה מספח אותם בהדרגה, והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, התומך בלהב"ה, והוא עבריין שהפך את משטרת ישראל לארגון פוליטי, שחדל להגן על אזרחי ישראל ועל הדמוקרטיה ומגן על המשטר.
"ביידן," קובע שוקן, "מכיר את נתניהו טוב מכולם. הוא היה סגן הנשיא לפני שבע שנים וחצי, כאשר העבירה מועצת הביטחון של האו"ם, בדצמבר 2016, את החלטה 2334, שקבעה כי כל נוכחות אזרחית ישראלית בשטחים הכבושים, ובכלל זה מזרח ירושלים, אינה חוקית ומהווה מכשול לפתרון שתי המדינות. ההחלטה דרשה מישראל להפסיק לחלוטין כל התנחלות בשטחים לרבות מזרח ירושלים. מדינת ישראל התעלמה גם מהחלטות דומות, כגון החלטה 242 של מועצת הביטחון, מנובמבר 1967, והסכם השלום עם מצרים מספטמבר 1978.
"ג'ו ביידן הוא האדם היחיד בעולם שיכול לדחות את האסטרטגיה של נתניהו ולכפות את פתרון שתי המדינות. הוא יכול, גם בזמן שנשאר עד תום הקדנציה שלו, ואף אם יחליט לפרוש, לקדם החלטה במועצת הביטחון על פי סעיפים 41, 42 וסעיפים נוספים בצ'רטר של האו"ם, להפעיל סנקציות לא נגד כל מיני ארגונים ואנשים קיקיוניים, אלא נגד ממשלת ישראל, נגד ראש הממשלה ונגד השרים שמעודדים אלימות ומתנגדים לשלום.
"לכיבוש ולמשטר האפרטהייד, שנמשכים זה 57 שנים, רק ביידן יכול לשים קץ. אם יעשה זאת, הוא יציל, לא פחות, את מדינת ישראל היקרה לליבו — ויירשם לעד בספרי ההיסטוריה כמי שהביא שלום למזרח התיכון."
(עמוס שוקן, "רק ביידן יכול לשים קץ לכיבוש ולהציל את ישראל", "אל-ארצ'", 14.7.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-07-14/ty-article-opinion/.premium/00000190-ac3d-df48-afba-bd7f33590000
הבנתם? עמוס שוקן משדל את ביידן להטיל סנקציות על ישראל עד שתיסוג לגבולות אושוויץ, ושמשם יוכלו להתקיפהּ ביתר קלות החמאס, הגי'האד, וחללי הקצה של אש"פ, והוא עוד בטוח שזה יביא שלום, ויציל את המדינה. הרי "מלחמה היא שלום."
 
הדמוקרטים הליברלים – חכמים על ביבי
בלי ערבים, בלי כיבוש, בלי סוציאליזם, אפילו בלי "שמאל" — כך הושק האיחוד של מפלגת העבודה עם מרצ. ליתר דיוק, האיחוד הוא של מרצ עם העבודה.
יאיר גולדנר-גולן. אינו חבר כנסת ותלוי בחסדים של אולפני הטלוויזיה.
עורך הדין של מרצ הוא שניסח עבור "שני הצדדים" את ההסכם המשותף, מאחורי הגב של יועמ"ש מפלגת העבודה. האחרון עודכן בדבר קיומו של הסכם איחוד רק יממה לפני שנחתם, והתוצאה בהתאם: הרשימה המאוחדת ("הדמוקרטים") חסרה הבטחת ייצוג לאנשי העבודה. הבטחה כזו ניתנה רק לאנשי מרצ, באמצעות שיריונים למקומות 4 ו-7. היו"ר הנבחר, יאיר גולדנר-גולן (אף הוא יוצא מרצ) זכאי לשריון מטעמו במקום 2.
באופן תיאורטי, פעילי מרצ יכולים להתאחד לדיל שיבטיח להם את כיבוש כל צמרת המפלגה החדשה. ואם האפיזודה של המשיח התורן גולדנר-גולן תסתיים כמו זו של אבי גבאי ב-2019 (שישה מנדטים) – מפלגת העבודה (המקורית) תישאר בלי אף נציגות בכנסת, ולכל היותר, תכניס שלושה נציגים (לעומת ארבעה כיום), במקומות 3, 5 ו–6 בלבד.
אם לא די בכך, הסכם האיחוד לא אוסר על מרצ להתפצל ממפלגת הדמוקרטים מיד אחרי הבחירות (עם שליש מהחברים); למעשה, אין בהסכם שום התייחסות למקרה שזה יופר, ובאופן תמוה, לא מופיע בו מנגנון בירור או סנקציות.
בה בעת, ההסכם מאפשר למרצ לשמור על סיעותיה (קרי, ג'ובים) בהסתדרות, במוסדות הציוניים וברשויות המקומיות, וכן מקנה לה זכות הצבעה בנוגע לנדל"ן הקורץ של העבודה (נכסי בית ארלוזורוב וקרן ברל). בקיצור, למביט מהצד זה נראה השתלטות. עוינת או לא עוינת, זה כבר תלוי בפוזיציה.
טל אלוביץ', למשל, מנהל סיעת העבודה לשעבר, האיר בשבוע שעבר חלק מהתהיות הללו בדיון שקיימה ועדת החוקה של המפלגה. בתגובה, הוא זכה ל"שטיפה" מפי היועץ האסטרטגי של גולן, ליאור חורב, שצץ במפתיע בדיון (ויש מי שמכנים אותו היו"ר בפועל של המפלגה).
כך או כך, הסטארט־אפ של חורב צלח ביום שישי מהמורה שנייה, בקלות ובשקט מרשימים. אחרי שגולן נבחר ליו"ר ברוב של 95%, הסכם האיחוד עם מרצ אושר בוועידת העבודה ברוב מוחלט יותר של כמעט 100% תומכים.
כצפוי, אלה שמוחים נגד שלטון היחיד במדינה בולעים את הלשון כששלטון כזה נבנה אצלם במפלגה. חכמים על ביבי. כעת נותר לראות אם התמרכזות מרצ-העבודה לטובת יצירת "יש עתיד עם גנרל" – תצליח לשאוב מנדטים מ"יש עתיד עם יו"ר אופוזיציה," כזכור, יאיר גולן אינו חבר כנסת, ותלוי בחסדים של אולפני הטלוויזיה.
(אבי בר-אלי, "כשתחקירי המלחמה בפתח, ביקור של כחלון אצל דרעי מצלצל בכל הפעמונים", "דה מרקר", 14.7.24)
https://www.themarker.com/news/politics/2024-07-14/ty-article/.highlight/00000190-acf2-dc96-af97-bcfad2d60000
בעצם אין זה משנה כלל. גם העבודה וגם מר"צ הלכו לפח האשפה של ההיסטוריה.
 
אריאנה הַרוויץ היהודייה הגלותית חושפת את האמת
אריאנה הרוויץ יהודייה ארגנטינאית הגרה עם משפחתה בצרפת, (שומרת מטעמי בטחון היכן) "החליטה ימים ספורים לאחר השבת האיומה ההיא, להשמיע את קולה במאמר שפורסם בעיתון הארגנטינאי המקוון Infobae: "יש מציצנות כלפי היהודים בפיג'מות הפסים ומאחורי גדר התיל, אבל בוז פעיל כלפי היהודים החיים." הסופרת הארגנטינאית קושרת במאמר בין שנאת היהודים הקלאסית לפשעי חמאס האחרונים, ומותחת ביקורת על הצביעות ועל מה שהיא רואה כיצר ההרס העצמי של המערב. לדבריה, בצרפת, שם היא חיה, יהודים "מנמיכים פרופיל": המזוזות נמצאות בתוך הבתים, הכיפות מוסתרות תחת הכובעים והדיבור בחוץ נעשה שקט, כדי שאף אחד לא יקלוט חלילה איזו הברה יידישאית. במקביל, בבתי הספר המורים להיסטוריה משנים את תוכנית הלימוד מכיוון שהם חוששים לדבר על השואה. יש משהו פרדוקסלי, כותבת הרוויץ, בכך שדווקא בתקופה שבה ישנה מחויבות גדולה כל כך לגיוון חברתי, היהודים נדרשים להסתיר את זהותם. היא גם קובעת כי האנטישמיות גואה בכיכר הרפובליקה בפריז וכן בלונדון, סידני, ניו יורק וברצלונה, בעוד שכסף אירופי עושה את דרכו לידי חמאס.
אריאנה הרוויץ מצטטת את תיאורי הזוועות מ-7 באוקטובר כפי שפורסמו בתקשורת הישראלית, ומגדירה את הטבח כרצח בעל אופי ג'נוסיידי "בלב הריבונות הישראלית. זוהי חזרתו של המצב הקיומי המעורער מאז ומעולם של היהודים, שהאמינו כי הם בטוחים לאחר הקמת מדינת ישראל," היא כותבת. "למתוח קו בין זה ובין הקולוניות, ההתנחלויות, הפליטים והנעשה בירושלים זה לפספס, בכוונה או שלא, את השיעור הפוליטי האמיתי של הטרגדיה הזאת."
בעיניה, האירוע, שהיה מפתיע מבחינה מודיעינית, אינו צריך להפתיע אף אחד מבחינה היסטורית, והוא אינו אלא המשך ישיר למה שהיא מכנה ה"סדיזם" של חמאס, ואי-יכולתו "לקבל נוכחות יהודית בארץ שנתפסת כערבית-מוסלמית לנצח." הרוויץ מצטטת מתוך אמנת ארגון הטרור, שלפיה מאמיני שלוש הדתות יוכלו לשגשג רק בצל האיסלאם. על כך היא כותבת כי אלה שרואים בפעולות של חמאס "ביטוי למאבק אנטי-קולוניאלי, צריכים לשאול את עצמם על תפיסת העולם המאפשרת לאחר להתקיים רק 'בצל האיסלאם'." היא גם עורכת השוואה בין הז'רגון של אנשי חמאס לזה של גבלס.
כדי לקבל עבודה אצל שוקן, שואל אותה המראיין יובל פלוטקין: "את מסוגלת להפריד בין ביקורת על ישראל ובין אנטישמיות?"
"אני לא חושבת שישראל איבדה תמיכה בגלל מה שקורה בעזה. אני חושבת שהאסטרטגיה היא להפוך את ישראל למדינה מנודה ולחנוק אותה – קצת כמו תאי הגזים אבל באמצעים אחרים. כבר ראינו שזה לא יתבצע באמצעות טילים או פצצת אטום, אבל אפשר לחנוק אותה באמצעות בידוד וכך להתיש אותה. פשוט לא לאפשר ליהודים לחיות. הציד הזה כבר בעיצומו. הדבר הטרגי ביותר הוא לאו דווקא זה, כי אפשר לראות בכך המשך היסטורי לפוגרומים קודמים. הדבר החדש זו הדרך שבה המערב שועט לעבר הרס עצמי. הפמיניסטיות שמגנות גילויים של מיקרו-מאצ'ואיזם אבל לא אכפת להן מהשפחות היזידיות ומהנשים האיראניות והאפגניות. אלה הם משתפי הפעולה. ואני רוצה לומר דבר נוסף: אנחנו רואים עכשיו אינטלקטואלים מערביים כמו ג'ודית באטלר שמרותקים מחמאס. זו אותה היקסמות חולנית שאינטלקטואלים שמאלנים גילו בשנות ה-60 וה-70 כלפי סטלין, מאו ואחרים. זו המשיכה למוות.
"האנטישמיות היא קטגוריה של אי-רציונליות. זה כמו להיות במחיצתו של אדם משוגע, מישהו עם בעיה פתולוגית שבאופן עקבי הופך את המציאות. מה שמפתיע אותי זו הבגידה של המערב בנשים באיראן, עיראק ואפגניסטאן, וכמובן, בנשים שנאנסו, עונו, נשרפו וגופן הושחת ב-7 באוקטובר.
"אני כבר לא מצפה מהמערב לשום דבר בכל מה שנוגע לישראלים וליהודים. הדבר המפתיע הוא הדרך שבה המאה הזאת הצליחה להפוך את הכול ולנטוש את הנשים ואת ההומואים שנתלים ומושלכים מגגות הבניינים, בשם המאבק למען עזה. ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו הומוסקסואלים, טרנסים, טרנסיות ואחרים יכולים לחיות בחופשיות ולהשתתף במצעד הגאווה בתל אביב, למשל. ההיפוך הזה, שבמסגרתו מאשימים את היחידים שמגינים על הומואים אבל מהללים, חוגגים ועושים ארוטיזציה של חמאס, הוא מעוות ומקאברי. אתה רואה איך הומואים נתלים ואיך נשים באיראן נעצרות על ידי המשטרה בגלל שום דבר, מפני שהרעלה שלהן פשוט אינה מונחת נכון, ואיך מענים אותן – אבל לנשים פמיניסטיות חופשיות מהמערב לא אכפת. הן מאשימות את ישראל." בשביל להיות פמיניסטית כיום, אני חייבת להיות אנטישמית. אני חייבת להיות פמיניסטית בתנאים שמציעים לי כאן, ואני חייבת להגיד שב-7 באוקטובר נשים לא נאנסו. אז אם זה ככה, אני לא פמיניסטית.
"יש אופנה חזקה שלפיה זה קול להיות נגד ישראל והיהודים, ולא להתעמת עם איראן. זה אופנתי להפוך למשתף פעולה. אני חושבת שעם הציניות הזאת של אירופה, שמפקירה את הנשים האיראניות לגורלן, הנוער החדש גרוע יותר מהנוער ההיטלראי.
"הסיסמה 'מהירדן ועד הים': על מה בעצם נשענת האובססיה הזאת? זה המסלול עתיק היומין של העם המוקצה, שהופך עכשיו למדינה מוקצה. בכלכלה הנפשית של הנצרות, השיקום של ישראל הוא רעיון חסר משמעות, ובכלכלה הנפשית של האיסלאם זו השפלה, כי עצם קיומה של ישראל הוא בלתי נסבל עבורם. הנוער ההיטלראי היה פטריוטי והוא היה תָּחום בגבול מסוים. לנוער המערבי של היום אין גבולות, זהו אולטרה-מיעוט אבל הוא גם אולטרה-אקטיביסטי. הרעיון הוא לעשות טרור ולהשתיק אנשים, והם משיגים את מטרתם. מתקיים אותו מסלול נפשי כמו בתהלוכות הפסיון בימי הביניים – הספקטקל של המחזת מותו של ישו בשבוע הפסחא, שיכול היה להימשך גם כמה ימים. הרגש הלך וגבר, עד שהאירוע נחתם בהתפרצות של פוגרום. עכשיו פשוט כבר לא מדובר בקהילה או בעם אלא במדינה, וזה לא קורה בשם הגזענות אלא בשם האנטי-גזענות. אבל הסכֶמה הנפשית היא אותה סכמה: דמוניזציה והדבקת סטיגמה."
יובל פלוטקין שכיר העט של שוקן חייב לשמור על פרנסתו ושואל אותה:
"ישראל חצויה באופן עמוק. סקרים מראים שרוב הציבור אינו מאמין לממשלה, וסבור שראש הממשלה בנימין נתניהו עסוק יותר בהישרדות פוליטית מאשר בהשבת החטופים. רבים גם חוששים שהשלטון מנסה לצמצם את זכויותיהם ולהשתיק אותם בחסות המלחמה, ולכן הם מוחים ברחובות. חלקם גם קוראים להפסקת אש כי הם סבורים שהמלחמה אינה מביאה הישגים ממשיים ומשרתת בעיקר את השלטון עצמו. האם את עוקבת אחרי השיח הזה? את חושבת שהעמדה שלך היתה שונה באיזשהו אופן אם היית חיה כיום בישראל?"
"אני מודעת לשסעים, לפילוג ולמורכבות העצומה של החברה הישראלית. אני יכולה לומר לך מה זה להיות יהודייה בגולה. איך זה להיות סופרת שחיה באירופה אבל היא מאמריקה הלטינית. כאן אפשר להרגיש את השנאה ליהודי, שתמיד מתגלגלת ומתחדשת, בכל פעם תחת סיסמאות אחרות ובשפה חדשה. גם את האנטישמיות והיודופוביה מרגישים שונה מבחוץ לעומת מבפנים. כשנמצאים מחוץ לישראל, אפשר לראות את החשש הקיומי שבו אנו היהודים חיים. אנחנו תמיד מאוימים במוות וברצח עם. אז במובן הזה, מבחוץ, אני תומכת בישראל כי אני חיה עם החשש הקיומי של היותי יהודייה.
"זה לא עניין של להדיח את נתניהו כי הבעייה היא תרבותית ואנתרופולוגית, והיא מתחילה בכך שעצם קיומו של היהודי הוא הפרעה, פצע, השפלה. אפילו אם ישראל היתה מפסיקה להתקיים, היו נשארים יהודים וזו היתה בעייה.
"שניים מספריה פורסמו עד כה בעברית – 'תמות, אהובי' (הוצאת זיקית, 2015) ו'מפגרת' (הוצאת תשע נשמות, 2021) – שניהם בתרגום מיכל שליו.
"לקראת סוף השנה אמור לצאת בעברית גם הרומן החמישי שלה, Perder el juicio, שהופיע בספרדית לפני כחודשיים. את שמו הדו-משמעי אפשר לתרגם כ'לאבד את השיפוט' (בהוצאת תשע נשמות טרם נתנו לו שם עברי רשמי). הסיפור, הנמסר בזרם התודעה ובגוף ראשון, מספר על אישה יהודייה שחיה באזור כפרי בצרפת ונתונה בעיצומו של מאבק משפטי משפיל וכוחני מול בן זוגה. היא מחליטה לחטוף את ילדיהם, מסתכסכת עם עורכת דינה ונשאבת למערבולת של נקמנות ואלימות. בראיון בחו"ל אמרה הרוויץ על הגיבורה: 'זו כמעט אני, אבל זה לא אני.'
"לי קוראים הרבה 'ציונית ארורה'. מבחינתם, מספיק להאשים אותך בהיותך ציוני, בלי שיש להם שמץ של מושג מה זו ציונות, בשביל להפסיק להזמין אותך לפסטיבלים, להפסיק להוציא אותך לאור ולהחביא את הספר שלך מאחור בחנות הספרים."
(יובל פלוטקין, "הסופרת הארגנטינאית אריאנה הרוויץ מסרבת ליישר קו עם 'האופנה האנטי ישראלית'." "אל-ארצ'",  30.5.23)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-05-30/ty-article-magazine/.highlight/0000018f-b8dd-df13-a3af-bcdf6ae30000
לצערי לא קראתי את ספריה, ואין לי מושג אם יש ללמדם בשיעורי ספרות לילדי ישראל, אבל ללא ספק את התובנות שלה על המצב יש ללמד, ועוד איך.
 
אי בניית קיבוץ כעמדת הגנה
החדירה הקלה של מחבלי הנוח'בה (וסתם אזרחים) לקיבוצי גבול עזה, כמו גם למוצבים הצבאיים שאמורים היו להגן עליה, מבליטים את המחדל העצום במחשבה צבאית באי בניית מכשולי הגנה כפי שנהגו ונבנו בתחילת הציונות – אז נחשב כל קיבוץ למבצר.
ב-1935 טבע בשיטפון הרשל פינסקי, הדמות המרכזית בקבוצת קדושי פינסק שייסדה את קבוץ גבת. פינסקי היה פעיל מרכזי במועצת הפועלים בחיפה לכן מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל החליטה ב-31 בינואר 1935 לגייס תרומות להקמת בית תרבות על שמו. פועלים רבים נענו לקריאה ותרמו יום עבודה, סכום התרומות הגיע לאלף לירות – מה שאיפשר להתחיל בהקמת הבניין. במגילת אבן הפינה שהונחה ב-10 בינואר 1937 נכלל מניפסט פועלי נלהב שקבע כי בית הרשל ישמש "בית ועד לכינוסים רבי-עם בימות החול ובמועדים, בימי שמחה ותוגה. אוהל מועד למחנה אחים ואחיות עמלים, רעבי ביטוי ההולם את חייהם בצליל ובמילה. מקדש מעט לרוח האדם העמל השואף להתעלות ולרוח הבאים אחריו לעד ולדורי דורות."
על התכנון של בית הרשל הופקד האדריכל יוחנן אויגן רטנר (1891-1965), שטיפח קריירה צבאית ואדריכלית במקביל. לפני קום המדינה הוא שימש כראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה ושל הפלמ"ח ושילב בין שני התחומים בחייו. כך למשל הוא הגה את הרעיון של יישובי "חומה ומגדל" שהתבססו על פעילות גרילה אדריכלית וקביעת עובדות בשטח. הוא לימד בפקולטה לאדריכלות בטכניון ואף היה דיקן הפקולטה ומנהל משנה בפועל של הטכניון.
את בית הרשל תיכנן רטנר בהלימה עם מיקומו בפריפריה המרוחקת ועיצב אותו כמבצר עם חלונות צרים, מעין חרכי ירי, להגנה מפני התקפות של הכנופיות הערביות. האולם בן 600 מושבים ומגדל במה גבוה. באותה תקופה תיכנן רטנר גם את מגדל המים של הקיבוץ, גם שם אפשר לראות ביטוי אדריכלי לאתוס הסוציאליסטי באמצעות שפה פונקציונאלית נוקשה ושימוש בבטון חשוף.
מלבד האולם הגדול כלל בית הרשל חדרי קריאה ומוסיקה ומשרד למזכירות המשק. במרתף נבנתה ספריה ומאחוריה, מתחת לבמה הגדולה, הוקם סליק נשק של "ההגנה". בשנות ה-40 שימשו אחורי הקלעים למגורי מפקדי הפלמ"ח באזור. "התגוררו שם בין השאר מולה כהן, מפקד חטיבת ‘יפתח', והמ"כ-המשורר חיים גורפינקל-גורי."
מיד עם פתיחתו הפך בית העם של קיבוץ גבת למרכז תרבות אזורי. הוא אירח הצגות של "הבימה" ושל תיאטרון הפועלים "אהל". (בניין תיאטרון "הבימה" נבנה ב-1945).
https://www.haaretz.co.il/gallery/architecture/endangered-buildings/2011-11-23/ty-article/0000017f-eb5c-d639-af7f-ebdf821c0000
בכ"ט בנובמבר 1947 התברר, שגבול המדינה היהודית העתידית אמור לעבור ממש ליד גדר הקיבוץ של גבת, מול אל-מוג'ידיל ונצרת. גבת נידונה להיות ישוב ספר.
מיד עם פרוץ המלחמה נפתחו בגבת כל הסליקים הרבים בהם נאסף נשק מזה שנים. הנשק חולק לחברי המשק ולהכשרות הפלמ"ח שיצאו ממנו לקרבות ההגנה. בגבול המשק נבנה מבנה מבטון מזוין. עמדה עגולה עם מגדל, וחרכי ירי. מה שהאנגלים קראו פילבוקס, מסביב נחפרו תעלות קשר. את המתחם כינו "יאמינגרד" על שם יאמין המא"ז. ילדי בית-הספר חפרו תעלות ליד בתי-המגורים למחסה בפני הפצצות.
https://he.wikipedia.org/wiki/יוחנן_רטנר
כך בנו אז כל קיבוץ כעמדת הגנה מפני הכנופיות הערביות. למרבה הצער קיבוצי גבול עזה נטשו את תורת ההגנה של ימים עברו, ואין עוד בנמצא מפקד צבא שהוא גם ארכיטקט כיוחנן אויגן רטנר. (הוא היה גם אחד מאהוביה של רחל רעיה בְּלוּבְשְׁטֵיין-סלע, המשוררת, שאף הקדישה לו שלושה שירים). ולא נבנו מוצבי צבא ומבנים בקיבוצי גבול עזה שהיו מאפשרים את בלימת הכנופיות הערביות.
 
קדושת החיים ולא קדושת המתים ולא פולחן מתים
גילוי נאות. אם חלילה היה הבן שלי נחטף או נופל בשבי הייתי מתנהג בדיוק כמו מרים גרוף  שבנה נחטף ע"י ג'יבריל, ועינב צנגאוקר שבנה נחטף ע"י החמאס לעזה, ועושה את כל המאמצים לשחררו.
בדיוק בגלל זה אסור בתכלית האיסור שבעל עניין יטפל בבעיית השבויים. למדינה יש חובה מתוך הסכם עם אזרחיהּ לדאוג לחיי השבויים והחטופים, אבל בה בעת יש לה חובה (מתוך אותו הסכם) לדאוג לחיי אזרחיהּ. לדאוג שמיספר הנרצחים כתוצאה מהשחרור מחבלים לא יעלה על מיספר המשוחררים. מתוך ניסיון בעבר מיספר הנרצחים עלה כמה מונים, ואילו עכשיו יש גם סכנה של המשך קיומו של החמאס ושיקומו אם תוותר ישראל על ציר פילדלפי.
בדיוק בשל דילמה זו, דילמה מוסרית, קמה ועדת שמגר.
ועדת שמגר היתה ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שטרנברג-שמגר, אשר נתמנתה ביולי 2008 על ידי שר הביטחון אהוד ברוג-ברק, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים.
עם הקמת הוועדה, נקבע מראש כי הוועדה לא תפרסם את המלצותיה עד לאחר שחרורו של גלעד שליט משבי החמאס. בהתאם, בשנת 2012, לאחר שחרורו, הגישה הוועדה לשר הביטחון את המלצותיה. מסקנותיה סווגו בסיווג "סודי ביותר" והדו"ח לא פורסם במלואו בציבור.
הוועדה הוקמה לאחר ביקורת שנמתחה בציבור בישראל על עסקאות חילופי שבויים שביצעה מדינת ישראל בעבר. ביניהן, העסקה בשנת 2004 שבה הוחזרו גופותיהם של עדי אביטן, עומר סואעד ובני אברהם והאזרח אלחנן טננבאום תמורת 400 מחבלים פלסטינים ועוד 36 נוספים, בהם מוסטפא דיראני ועבד אל-כרים עובייד. עסקה נוספת נחתמה בשנת 2008 בה הוחזרו גופות חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר תמורת סמיר קונטאר, ארבעה אסירים נוספים ו-197 גופות של לוחמי חזבאללה.
בין חברי הוועדה ששמם פורסם: מאיר שטרנברג-שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר וראש הוועדה, אסא קאשר-כשר, פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ופעיל בתחומי האתיקה המקצועית, עמוס רוזנברג-ירון, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר.
המלצות הוועדה:
דו"ח הוועדה מתפרס על פני כ-100 עמודים. חלקו הראשון של הדו"ח עוסק בתהליכי קבלת ההחלטות. כלומר, כיצד צריכה הממשלה לעסוק בשאלות העולות במשא-ומתן לעריכת הסכם חילופי שבויים או אסירים – מי האחראי על קשר עם משפחת החטוף, הכרזה על חללים ומדיניות תקשורתית בנושא. חלקו השני של הדו"ח עוסק בכללים ועקרונות לביצוע המשא ומתן. עוד פורסם כי הדו"ח עושה שימוש במילה "תמורה" במקום המילה "מחיר".
אחת הסוגיות שהוועדה בחנה היא הסוגייה המשפטית בביצוע עסקת חילופי שבויים על פי הגדרות הדין הבין-לאומי. שבוי, בהקשר זה, מוגדר כחייל שנמצא בידי צבא מדינת אוייב. כאשר מדובר על ארגון טרור, שאינו ארגון מדינתי או צבאי, החייל אינו מוגדר כשבוי אלא כחטוף. יתרה מכך, ישראל אינה מחזיקה בשבויים, אלא באסירים ביטחוניים ופליליים, שחלקם הורשעו ברצח, בבית משפט אזרחי או צבאי, ונשפטו למאסרי עולם. לאור כך, שחרור אסירים שנשפטו והורשעו בישראל בתמורה לשחרור שבוי או חטוף, פוגע במערכת המשפט הישראלית.
מסקנות הוועדה סווגו בסיווג "סודי ביותר" ולא פורסמו בציבור. על כך אמר שטרנברג-שמגר בעת הגשת המסקנות ב-2012 לשר הביטחון. "עניין הסודיות הוא חלק אינטגראלי מן ההמלצות שלנו... טוב להשאיר גם דברים לניחוש ולהערכה ולא להיות ספק אינפורמציה לגורמים עוינים."
חלק מהמסקנות נחשפו בתקשורת, ללא אישור מצד גורמי הוועדה או גורמים מדיניים. בין ההמלצות לכאורה שפורסמו:
יש לשמור ביתר שאת על סודיות המשא ומתן.
הטיפול בפדיון חטופים ושבויים יועבר ממשרד ראש הממשלה ושליחיו המיוחדים לאחריות שר הביטחון, והוא או מי מטעמו יעמדו בקשר עם משפחות השבויים ויהיו אחראים על ניהול המשא ומתן תוך יידוע הממשלה. במקרה של הגעה להסכמות עם הצד החוטף, תועבר ההחלטה לבצע חילופי שבויים לידי הממשלה.
שחרור חייל חטוף תמורת מיספר אסירים בודד, ושיחרור גופה (או אסיר בודד) עבור גופה.
יש להביא לניתוק בין משפחות השבוי לבין מקבלי ההחלטות ברמה המדינית על מנת למנוע לחץ בלתי ראוי.
המדינה אחראית על הפעלת לחץ על הגורם החוטף, כולל באמצעות שינוי תנאי האסירים הביטחוניים.
בשנת 2010, עוד טרם סיום עבודת הוועדה, ברק, כשר הביטחון, קיבל את המלצות הוועדה בתחום ההסדר הארגוני.
מרבית המלצות הוועדה לא מיושמות בפועל. ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו שהוביל את עסקת שליט וכיהן כראש הממשלה במרבית השנים מאז פרסום הדו"ח לא תמך בהמלצות הועדה ולא עמד בכללים שקבעה.
(ועדת שמגר – פדיון שבויים ונעדרים)
https://he.wikipedia.org/wiki/ועדת_שמגר_(פדיון_שבויים_ונעדרים)
כמובן שגם כיום מסקנות הועדה גם אם לא כולן פורסמו אינן מבוצעות. המציאות מכתיבה תמיד שינויים. היום מדובר בחטיפה של מיספר רב של אנשים אזרחים גברים ונשים וחיילות וחיילים. קשה ביותר לראות תמונות של חטופים בייחוד חטופות, והורים התובעים את שחרורם. ברגעים כאלו לא חושבים על ההורים שייאבדו את יקיריהם בעתיד כתוצאה משחרור המחבלים הרוצחים.
דבר אחד יש להוריד מהשיח הציבורי והוא ראיית מתים כחיים. יש לקדש את החיים ולא את המתים. אין לדבר על החזרת 120 חטופים. יש לדבר על שחרור חטופים חיים, ולהבדיל עם הגופות.
כמובן יש לעשות רבות למען הבאת הגופות לקבורה בישראל למען המשפחות, אבל לא על חשבון חיים.
בזמנו אמר יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ יובל שטייניץ, כי החזרת עשרות מחבלים תמורת גופתו של רון ארד פסולה מכל וכל וגובלת בנקרופיליה.
שטייניץ הזכיר את "צוואתה של בתיה ארד ז"ל, שביקשה שלא לשלם מחיר כלשהו עבור העברת עצמותיו של בנה ארצה." לתפיסתו, "לישראל אסור לסחור בגופות חייליה. מוטב שנאמץ את צוואתה האמיצה של אימו של רון ונציב סוף סוף קו אדום, לפיו איננו מוכנים לשחרר מחבלים תמורות גופות או חלקי גופות."
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2978341,00.html
 
מי האשם?
יו"ר המחנה הממלכתי, חבר הכנסת בנימין גנץ, התראיין לתוכנית "קלמן ליברמן" בכאן רשת ב' ונשאל אם היה חלק מה"קונספציה" שהובילה ל-7 באוקטובר.
גנץ: "היתה פה מהפכה משפטית, מדינה שנחלשה, חמאס שניצל את הסיפור וקרה מה שקרה. אם המדינה לא היתה מתפרקת לחלוטין – חמאס היה שוקל פעמיים." גנץ הוסיף: "חמאס זיהה נקודת חולשה. הממשלה לא יכולה לפרק את החברה ולצפות שלא יקרה כלום מסביב."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858039&forum=scoops1
וכאן נשאלת השאלה, ממה התרשם החמאס יותר – האם מהמהפיכה המשפטית, או מההפגנות נגדה עם האיום בסרבנות, כשהאייקון הפרוטסטנטי שקמה שוורץ-ברסלר-וינדמן, הצהירה שעד ספטמבר ישראל תישאר ללא צבא?
עם תשובה ילדותית כל כך אי אפשר שלא להיזכר בשיר הילדים של פניה ברגשטיין מי אשם?
 
מי אשם? / פניה ברגשטיין
מה לעשות,
ואיך לברר
מי אשם פחות
ומי אשם יותר?
ומי רב עם מי
אני עם אחותי,
או היא עימי?              
 היא אמרה דבר מה –
ואני צחקתי,
היא פרעה לי צמה –
ואני לא שתקתי,
היא קראה לי שם גנאי
ואני חול בה זרקתי,
ומיד היינו ברוגז,
 
ולמה ומדוע?
באמת לא ידוע.
ועכשיו
כשהיא עוברת
אני מסתלקת.
כשהיא מדברת
אני שותקת,
ואיני מביטה בה כלל
וגם היא איננה סולחת.
וחבל, חבל,
כי עכשיו
כבר קשה לברר
מי אשם יותר
ומי התחיל בקטטה
אחותי איתי,
או אני איתה.
נכלל בספר ״שיר ידעתי״, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
 
ומי הבוגד? ר' אלימלך
בימים אלו כשביבי בוגד, ושמאלנים בוגדים, יש חדש.
דרמה: הותר לפרסום כי אלימלך שטרן, אזרח ישראלי בן 21, חסיד ויז'ניץ תושב בית שמש, התבקש לבצע משימות שונות בישראל על ידי גורמי מודיעין איראניים, בין היתר תליית מודעות בתל אביב, הטמנת כספים בנקודות שונות בירושלים ובתל אביב, העברת חבילות בהן ראש חיה או בובה כרותים לצד סכין ומסר מאיים, במטרה להניחן בפתח ביתם של אזרחים ישראלים, שריפת יער ועוד. בשעה זו מוגש נגדו כתב אישום.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858045&forum=scoops1
אַז דער רבי אלימלך איז געוואָרן זײער שפּיאָן... טוב לפחות שלא שירת בצבא...
הנה שיר לגלוג על הרבנים החסידים מאת המחבר הקומוניסט יצחק רייז (הידוע כמוישה נאדיר) אַז דער רעבע אלימלך בביצוע פטר נוימן-שמשון בר-נוי:
https://www.youtube.com/watch?v=3KW8tV-ooWw
נעמן כהן