* אילו שעה לתחינות – אילו נתניהו שעה לתחינות של שב"כ וצה"ל ואישר את חיסולם של  סינוואר ודף בהזדמנויות רבות, לא היה 7 באוקטובר.

* מדיניות של סיכול ממוקד – מתנגדי הסיכול הממוקד טוענים שהוא חסר ערך, כיוון שביום שבו חיסלנו בכיר בארגון טרור, ממונה לו מחליף. והם צודקים.

אין ערך לסיכול ממוקד אם הוא אירוע ספורדי. הערך של הסיכול הממוקד הוא כמדיניות. כלומר, חשוב לחסל את הבכיר, אך גם את יורשו, וגם את המחליף של יורשו וגם את המחליף של המחליף ואת כל המועמדים הפוטנציאליים לרשת אותו. הערך של הסיכול הממוקד הוא ריסוק שדרת הפיקוד של ארגון הטרור, והפניית האנרגיה של הארגונים מפיגועי טרור להימלטות והישרדות.

* "קצת" מוזר – אהוד בן עזר כתב רשומה "קצת" מוזרה, שעל פיה הוא צפה בערוץ 11 והבין שמבחינתם לא סינוואר וחמאס ביצעו את הטבח בבארי, אלא החיילים שהתרכזו במשך שעות ליד השער ולא נכנסו לקיבוץ, שעה שהתרחש בו הטבח.

[אהוד: בשום מקום לא כתבתי שנאמר בשידור בערוץ 11 שחיילי צה"ל ביצעו את הטבח. פשוט לא הבנת את דבריי. וכמובן שאתה מתעלם מחלקך הזעיר ומחלקה הענק של שקמה ברסלר בליבוי השינאה והבוז לנתניהו, שאולי עודדו את יחיא סינוואר לצאת לטבח ה-7 באוקטובר.]

הרשומה ה"קצת" מוזרה הזאת מצטרפת לאינסוף הערות "קצת" מוזרות ממין זה מאז הטבח. כשנמתחת ביקורת על נתניהו, על הממשלה, על צה"ל, מיד קופץ אהוד בהערה "קצת" מוזרה, שהמבקר משחרר את סינוואר מאחריותו לטבח ומאשים את נתניהו או את צה"ל.

אף שזה מובן מאליו, אסביר לאהוד את מהות הביקורת.

חוץ מלקבוצה מוגדרת, שאליה אתייחס בהמשך, איש אינו מאשים את נתניהו או את צה"ל או את השב"כ בזדון, אלא במחדל. מהו מחדל? אי עשייה, חוסר מעש. המעשה והעשייה הם של חמאס, מחוללי הטבח הנורא. 100% מהזדון הוא עליהם. הם פלשו לישראל בתאווה שלוחת רסן של רצח, אונס וחטיפה המוניים של יהודים. הם אויב נורא, שפל, שיש להשמידו.

אבל לשם מה יש לנו מדינה? לשם מה יש לנו צבא? לשם מה יש לנו שב"כ? לשם מה יש לנו ממשלה? לשם מה יש לנו ראש ממשלה? בדיוק לשם כך, ששונאינו לא יוכלו עוד לעשות לנו פוגרומים. בארי היתה "קיבוץ ההריגה" כפי שקישינב הייתה "עיר ההריגה". אבל מדינת ישראל קיימת קודם כל כדי שלא יהיו עוד קישינבים.

7 באוקטובר הוא מחדל נורא, הוא כשל קולוסאלי. והוא לא כשל של חמאס. להיפך, הם הצליחו לממש את זממם.

אנו יודעים שאויבינו חפצים להשמידנו. זו אקסיומה. תפקידנו לסכל את זממם.

אנו משקיעים הון עתק ושולחים את מיטב המוחות למערכת המודיעין – אמ"ן, שב"כ והמוסד כדי לסכל את האיום. מערכת המודיעין כשלה, קרסה, כאשר לא קלטה את האותות ולא זיהתה את ההתקפה בעוד מועד.

תפקידו של צה"ל להגן על גבולות המדינה כדי לסכל חדירת אוייב. גם חדירת חוליית מחבלים אחת היא כישלון. כאשר אלפי מחבלים חדרו לישראל באין מפריע ולא היה צבא שיעצור אותם, זה כישלון. במקרה הזה זו קריסה.

השקענו מיליארדים רבים בגדר הביטחון, במכשול התת קרקעי ובמעטפת מגן בלתי חדירה, כביכול. והיא קרסה בקלי קלות, כמו בניין קלפים, במאה אחוז מנקודות הפריצה. זה כישלון קולוסאלי.

מרגע שהאוייב הצליח לפלוש בהמוניו לישראל, לכבוש יישובים ולטבוח ביושביהם, תפקידו של צה"ל היה לשחרר במהרה את היישובים, להציל את חיי האזרחים ולהשמיד את הפולש. זה לא קרה. במשך שעות רבות וארוכות, היישובים נותרו חסרי הגנה. צה"ל לא היה שם. בניר עוז, רבע מהתושבים נרצחו או נחטפו והאוייב חזר לבסיסו עם החטופים, ולאורך כל אותן שעות לא הגיע לקיבוץ חייל אחד. וכפי שהוכיח התחקיר על הטבח בבארי, מאות חיילים עמדו שעות מחוץ ליישוב, שעה שתושביו נטבחו ולא נכנסו, כי המתינו למודיעין ולתוכנית מבצעית סדורה. הם לא ביצעו את הטבח, חלילה. אבל הם כשלו בעצירתו ובהקטנת מממדיו.

אם נראה בביקורת על עצמנו מעשה פסול, שכביכול מסיר את האחריות מעל המחבלים, שללא ספק מלוא האשמה על הפשע היא עליהם, לא נלמד, לא נתקן, לא נפיק לקחים – נשוב וניכשל שוב ושוב ונעניק עוד ועוד ניצחונות לאויבינו.

כתבתי, שבניגוד להערותיו ה"קצת" מוזרות של אב"ע, איש אינו מאשים את עצמנו בזדון אלא במחדל, חוץ מקבוצה מוגדרת. הקבוצה הזאת היא תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שמאשימה את צמרת צה"ל בבגידה ובשיתוף פעולה עם חמאס כחלק מהפיכה צבאית להפלת נתניהו. אהוד אינו נמצא ברשתות החברתיות, ולכן הוא אינו חשוף לעובדה שאלפי מעריצי נתניהו מפיצים בכל יום כל היום את עלילת הדם הזאת. ולא רק הם אלא גם שרים וח"כים ואשתו ובנו של נתניהו. אילו רצה – הוא היה עוצר זאת. הוא לא רוצה. הוא מעודד זאת. כי עלילת הדם הנוראית נועדה לכסתח אותו ולהסיר ממנו את האחריות הראשית למחדל.

הוא אחראי בראש ובראשונה כי הוא העומד בראש ובמקרה הזה, כי הוא עומד בראש כבר עשור וחצי. מעצם היותו המנהיג העליון, הוא אחראי לכך שהמודיעין ימלא את תפקידו ושצה"ל ימלא את תפקידו. הוא אחראי לכך שצה"ל יהיה צבא גדול, חזק וחכם ולא צבא קטן, חלש וטיפש, שאינו מסוגל להילחם במקביל נגד שני ארגוני טרור.

באחד הגיליונות אהוד נזף בי בהערה "קצת" מוזרה על שאני מאשים את ממשלת ישראל ולא את נסראללה בחרפת הפינוי. אנו בוחרים ממשלה כדי שתדע להגן על יישובינו ולא לפנות אותם, כשנסראללה תוקף אותם.

אבל נתניהו אינו אחראי רק כיוון שהוא עומד בראש. הוא אחראי כי הוא התווה את תפיסת הביטחון של התמכרות לשקט. הוא אחראי לכך שישראל לא סיכלה את הפיכת חמאס מארגון טרור חלש לצבא טרור מפלצתי. הוא אחראי לכך שלא יצאנו למתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס. הוא אחראי לכך שסירב להפצרות שב"כ וצה"ל לאפשר את חיסול סינוואר ודף, כאשר היו הזדמנויות מבצעיות. הוא אחראי לכך שישראל הרשתה לחמאס להצית באין מפריע וללא כל תגובה את שדות הנגב המערבי לאורך שנים. הוא אחראי לכך שבכל סבב לא חתרנו להכרעה אלא להפסקת אש. הוא אחראי ליוזמתו – תשלום פרוטקשן לחמאס באמצעות קטאר, כדי להרוויח בכל פעם עוד חודש של שקט – כסף שאיפשר את התעצמותם האדירה, את ארסנל הרקטות האדיר ואת מערך המנהרות התת-קרקעיות חסר התקדים בעולם. הוא אחראי לשחרור סינוואר וכל שדרת הפיקוד של הטבח בעסקת שליט המופקרת.

נתניהו מודע לאחריותו, כאשר מדובר בהצלחות, אמתיות או מדומות. או אז, הוא ורק הוא אחראי להן. הוא התהדר שבזכותו – בתקופתו היו פחות הרוגים מאשר אצל קודמיו. אז אין לו אחריות כאשר תחתיו נעשה הטבח הנורא? הוא אמר לפני הבחירות שכאשר הטרור מריח חולשה הוא מרים ראש ותוקף. הטרור הריח את החולשה של בנט ולפיד ולכן היה גל פיגועים. ברגע שהוא יהיה ראש הממשלה, הטרור ימצא מולו עוצמה ולא יתקוף. הוא אמר שהוא רוצה להיזכר בהיסטוריה כמגן ישראל. הוא כינה את עצמו מר ביטחון. אז אין לו אחריות לכך שהטרור הריח חולשה, הרים ראש ותקף, ישראל לא הייתה מוגנת ולא סיפקה ביטחון לאזרחיה?

אם נתניהו אינו אחראי, לשם מה הוא ראש ממשלה? אם ראש הממשלה אינו אחראי, לשם צריך ממשלה?

על פי השקפתו ה"קצת" מוזרה של אהוד, אין אחריות לראש הממשלה, אין אחריות לממשלה, אין אחריות לרמטכ"ל, אין אחריות לראש השב"כ, אין אחריות לצה"ל. סינוואר תקף, מה יכולנו לעשות? אה, בעצם גם שקמה ברסלר, שהוא אובססיבי בנוגע אליה, אשמה.

"קצת" מוזר. אין לי הכלים המקצועיים להגדיר את המוזרות הזאת. יש לי כלים להציג את העובדות ולנתח אותן. יקראו הקוראים וישפטו.

* דמגוגיה פופוליסטית – בכל מדינת חוק ומשפט, ברור ומובן מאליו שמשפט צדק מחייב סנגוריה לכל נאשם. יהיה הנאשם פדופיל, סוחר סמים, אנס, רוצח, מחבל או פושע נאצי, אי אפשר לשלול ממנו את הזכות הזאת. בית המשפט יכול לשלול מאדם את חירותו לכל חייו ואף את חייו, אך לא את זכותו לייצוג הוגן במשפט.

לאחר 7 באוקטובר, נוצר מצב שיש בידינו מאות או יותר מחבלי נוחבה שהשתתפו בטבח ונלכדו. צריך היה להביאם למשפט כדי להאריך את מעצרם. מה עושים? האם מתחילים להסיע כל מחבל ומחבל לבית המשפט? יש כאן בעיה לוגיסטית וביטחונית וסחבת בבתי המשפט. מה עושים?

ממשלת ישראל דנה בכך, והחליטה החלטה נכונה על הוראת שעה, שמחייבת מינוי סניגור לכל מחבל נוחבא לאלתר, כדי שניתן יהיה לקיים דיון מרחוק ולמנוע את הצורך בהסעתו לבתי המשפט. התקנה מחייבת מינוי סניגור מטעם המדינה למי שאין לו סניגור, לצורך קיצור התהליכים. סעיף 15 בתקנה קובע כי "הדיון יתקיים בנוכחות סניגורו של העצור ואם אינו מיוצג ימנה לו בית המשפט סניגור." פירוש הדבר, שהמדינה תמנה ותממן לו סניגור. הוראת השעה, שעליה החליטה הממשלה, ממשלת "על מלא," אושרה גם בוועדת החוקה בראשות שמחה רוטמן ללא התנגדות וללא הסתייגות. שר המשפטים יריב לוין והשר ל"ביטחון" לאומני בן גביר, חתמו על צו המכריז על המצב המיוחד, שלפיו עצורי חמאס לא יובאו בפני שופט, אלא בהיוועדות חזותית.

כל מה שקשור בזכויות האסיר והנאשם של המחבלים, אינו פופולרי, בלשון המעטה. ראש הכנופייה, החותר לברבריזציה של ישראל, ומדינת חוק דמוקרטית מנוגדת להשקפת עולמו, יצא בקמפיין דמגוגי פופוליסטי נגד הוראת השעה, כחלק מצעדיו הפופוליסטיים, כמו רפורמת הפיתות האינפנטילית. אבל הוא לא תקף את הממשלה, שהחליטה על הוראת השעה, ולא את ועדת החוקה שאישרה אותה, גם לא את השרים לוין ו... בן גביר שחתמו על הצו, אלא את שק החבטות של הפופוליזם הימנני – הפרקליטות, היועמ"שית ובתי המשפט הבוגדניים שכביכול כופים על המדינה לממן סניגורים למבצעי הטבח. וברגע שהוא פתח בקמפיין השקרי, הצטרפו אליו סמוטריץ' ורוטמן, שהוועדה בראשותו אישרה את הוראת השעה. ומיד, הביביסטים הצטרפו לחגיגה והוסיפו עוד קיסם למדורה, כי הנה, עוד הוכחה ששלטון הפקידים... השופטים השמאלנים... הפרקליטות תומכת החמאס... בלה בלה בלה.

זו התרבות הביביסטית. הם לא מתנערים רק מכישלונותיהם ומוצאים שעירים לעזאזל, אלא גם מהחלטותיהם מחויבות המציאות, אך מטבע הדברים אינן פופולריות. זו תרבות קלוקלת המשחיתה את חיינו.

* זו לא "תקלה" – מינויו של העסקן עובד האלילים צחי הנגבי לראש המל"ל, מינוי המרוקן את התפקיד מתוכנו, הוא לא "תקלה". הוא חבלה.

* חניך תורן – ראש הכנופייה בחר לתפקיד המפכ"ל מי שנושא קופה של שרצים מאחוריו, כי הדבר מקל עליו לשלוט בו. ועדת גרוניס עוד לא קיבלה החלטה ופלד מונה לממלא מקום.

זה המצב הטוב ביותר לראש הכנופייה ומצידו הוא יעשה הכול כדי להנציח אותו ככל הניתן.

כך הוא המפכ"ל בפועל ופלד חניך תורן ונער שליחויות שלו. כך ייקל עליו לממש את זממו – להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו.

* צל על הדמוקרטיה הישראלית – מינויו של "הצל" – ביריון פשיסט כהניסט אלים לדרגת פקד במשטרת ישראל, הוא שלב בניסיונו הנואל של ראש הכנופייה להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו.

כל יום שראש הכנופייה בתפקידו והוא הורס את משטרת ישראל, הוא פיגוע קטלני נגד מדינת ישראל ונגד אזרחי ישראל.

מינויו של הצל מטיל צל כבד על הדמוקרטיה הישראלית.

אם לא נחסל את הכהניזם, הכהניזם יחסל אותנו.

* טיהור משטרת ישראל – כשהממשלה הרעה הזאת תחלוף מחיינו, ואדם נורמטיבי ימונה לשר לביטחון פנים (כמובן שישונה השם המוקיוני השר ל"ביטחון" לאומני), תהיה לו משימה חשובה של שיקום משטרת ישראל מהחורבות שישאיר ראש הכנופייה, בתהליך מהיר ורדיקלי של דה-בן-גביריזציה של המשטרה.

יהיה עליו להקים צוות טיהור מיוחד, שבלוח זמנים קצר יבחן כל החלטה והחלטה של ראש הכנופייה, כל מינוי ומינוי שלו וכל כלי נשק שהוא חילק, ויבטל כל החלטה כהניסטית.

* הקסבה של בני ברק – אלוף דוד זיני וקצינים בכירים הותקפו בבני ברק בידי קנאים חרדים באלימות קשה, כולל יידוי חפצים. אותם קנאים משתמטים מהמלחמה על קיום העם היהודי ומדינתו ועורקים ממלחמת מצווה, אך אין להם שום קושי לבטל תורה כדי להילחם באחיהם, בצבא ההגנה לישראל.

האמת היא שהם אינם מבטלים תורה. תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל.

* חדשות טובות מן החברה החרדית – יש גם חדשות טובות בחברה החרדית, הנושאות פוטנציאל של מפנה היסטורי.

20 בתי ספר של חסידויות מרכזיות – בעלז, קרלין, ויז'ניץ, צאנז ובויאן, סגרו עם משרד החינוך על מעבר מהחינוך העצמאי לממ"ח, החינוך החרדי הממלכתי. לפחות בחסידות בעלז, מדובר בפיילוט שאם יצליח, כל מוסדות החינוך של החסידות יעברו לממ"ח. בנוסף אליהם, יעבור לממ"ח שני בתי ספר של הרב אברג'ל בנתיבות.

אין המדובר בשוליים, אלא במיינסטרים החרדי. אותן חסידויות קיבלו את ההחלטה חרף ההתנגדות העזה של יהדות התורה ושל ש"ס. שתי המפלגות הללו וההנהגות הרבניות שלהן באטרף ובמלחמת מאסף לטרפד את המהלך.

החינוך העצמאי אינו פועל על פי ערכי החינוך הממלכתי כפי שחוקקה הכנסת, אינו מלמד לימודי ליבה, מחנך לבדלנות ולהשתמטות. בנוסף לכך, יש בו בעיות רבות מאוד של אי סדרים, של אפלייה עדתית ועוד. הממ"ח כפוף לערכי החינוך הממלכתי, מלמד לימודי ליבה ומחנך להשתלבות. המבחן האמיתי של הממ"ח, בסופו של דבר, יהיה בגיוס לצה"ל.

יש לשים קץ לאבסורד שבו משלם המיסים הישראלי מממן מערכת חינוך ומערך ישיבות, המחנכים להתבדלות מן המדינה, ועושים שבת לעצמם בכל נושא חינוכי. למה אני צריך לממן במיסיי השתמטות ומשתמטים או חממות לגידול משתמטים. הורה שרוצה שילדו ילמד בחינוך העצמאי, שיתכבד ויממן זאת מכיסו, או שישיג תרומות. כאשר תהיה לו אלטרנטיבה חרדית טובה של ממ"ח, במימון מלא של המדינה, רבים הסיכויים שרבים מן החרדים, אולי רובם, יעדיפו את הממ"ח. הרי זה גם אינטרס של ההורים שהבן שלהם יקבל כלים שיאפשרו לו התפרנסות בעתיד. זה אינטרס לאומי חשוב. יש להעלות את חיזוק ממ"ח למקום גבוה בסדר העדיפויות של משרד החינוך.

אגב, בשלהי כהונתה של ממשלת השינוי, משרד החינוך, בהובלת יפעת שאשא ביטון, הגיע להסכם עם חסידות בעלז, על מתווה של לימודי ליבה, שנועד להיות פיילוט לחינוך החרדי כולו. המהלך היה חלק ממהלך גדול של הורדת התקצוב של משרד החינוך למוסדות שלא ילמדו ליבה. היוזמה טורפדה בידי יהדות התורה, שכתנאי להצטרפותה לקואליציית מלא מלא, סחטה התחייבות של נתניהו, בניגוד מוחלט לאינטרס הלאומי, לתקצב תקצוב מלא את מערכות החינוך המשתמטות מלימודי ליבה, כמו בחינוך הממלכתי. והנה, עכשיו אותה חסידות וחסידויות אחרות עושות מהלך גדול יותר, ועוברת למסגרת ממלכתית.

נקווה מאוד שזו תחילת מפנה של ישראליזציה ברחוב החרדי.

* ה"אנחנו" של הדרוזים בגולן – אני מרבה לשוחח עם שכנים מן הכפרים הדרוזים על המצב.

דעותיהם נעות בין: "צריך ללכת עד הסוף, להשמיד את חמאס ואת חיזבאללה. אסור לעצור שניה לפני כן," לבין "חייבים להגיע לעסקה מיידית להחזיר את החטופים, להפסיק את המלחמה הנוראה הזאת ולהגיע להסדר בצפון."

נשמע מוכר? כמו מנעד הקולות בקרב אזרחי ישראל היהודים והדרוזים.

הדבר המאפיין את כולם הוא שה"אנחנו" שלהם הוא ישראלי. הם בעד או נגד הממשלה שלנו. הם במאה אחוז בצד שלנו. אויבי ישראל הם האוייב בעיניהם.

ואין יותר פרו-סורים? יש, אבל בשוליים. כמו שיש בתוכנו עופר כסיפים וגדעון לוים.

הגיע הזמן ליזום מהלך גדול, בהסכמה עם מנהיגי העדה, של התאזרחות קולקטיבית (אגב יש מגמה הולכת ומתחזקת של התאזרחות אינדיבידואלית) וגיוס לצה"ל, כמו בקרב אחיהם בכרמל ובגליל.

* כתובת על הזרוע – תומר גלרנטר ויפתח זעפרני, הם שני נערים מקסימים, בני 17, מאורטל. שניהם בוקרים מסורים ומקצועיים. ושניהם שחקני רוגבי. שניהם משחקים בנבחרת הנוער של ישראל. תומר הוא קפטן הנבחרת.

ביום חמישי הם נסעו לאליפות אירופה. מאז ניצחו בשני משחקים והפסידו במשחק שלישי, עלו לחצי הגמר, הפסידו בהפרש קטן והתמודדו על המקום השלישי – וזכו במקום השלישי, המכובד מאוד.

הם הביאו כבוד למדינת ישראל.

שחקני הנבחרת משחקים עם שמות של חללי המלחמה על סרטים הכרוכים על זרועותיהם. תומר ויפתח – עם שמותיהם של חברינו האהובים נועה וניר ברנס.

הם הניפו דגל הלאום ועליו סרט צהוב.

והם חשו גאווה גדולה לייצג את מדינת ישראל.

* קורבן מדיניותו – אחד הדגלים המרכזיים של טראמפ, הוא התנגדות לכל שינוי במדיניות המופקרת שתוצאותיה עקובות מדם רב, של נשק חופשי לכל דורש, כאיזו "זכות אזרח" חולנית.

במוצ"ש הוא כמעט שילם על כך בחייו. אחד מתומכיו שילם על כך בחייו.

האם מה שעשרות מעשי טבח המוניים בבתי ספר ובמקומות בילוי לא הזיזו אצלו, יזיז ניסיון ההתנקשות?

או שבמקום הפקת לקחים הוא יעסוק בהפצת תאוריות קונספירציה על השירות החשאי.

* יש ויש הסתה – יש הסתה חמורה נגד נתניהו שעלולה להוביל לרצח. מי שמכחיש זאת, עושה שקר בנפשו. הדיבור עליו כעל אוייב, האמירות שהאוייב הראשי של ישראל אינו נסראללה ולא סינוואר אלא נתניהו, האמירות שידיו של נתניהו מגואלות בדם חללי צה"ל הן קומץ דוגמיות מן ההסתה החמורה נגדו.

יש הסתה חמורה אף יותר היוצאת מבית מדרשו של נתניהו, שאף היא עלולה להוביל לרצח. הסתה נגד גלי בהרב מיארה, לפני כן נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי, אלשייך, אהרון ברק, אהוד ברק. עלילת הדם הנוראה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל, שהיא הסתה שלא היתה כדוגמתה בתולדות מדינת ישראל.

יש לגנות ולהוקיע את ההסתה מכל הצדדים. הבעייה היא שכל מחנה מוקיע את ההסתה של הצד שכנגד ומתכחש להסתה מהמחנה שלו. וכך כל מחנה נגרר אחרי שוליו הקנאיים והמדינה נקרעת. ברגע שכל מחנה יוקיע קודם כל את המסיתים והממרידים שבתוכו, תהיה זו תחילת הריפוי של החברה הישראלית.

* 25 שנים למותו של מאיר אריאל – ב-18 ביולי 1999 נערך ביקור בגולן של סיעת שינוי בכנסת, בראשות טומי לפיד. כדובר ועד יישובי הגולן התלוויתי לסיור. הוא החל בבית האריזה "פירות גולן", היום "בראשית", נמשך ברפת הצפון באורטל ולסיום נועדנו לשיחה פוליטית במועצה המקומית קצרין.

מה מיוחד כל כך בסיור הזה, שהיו רבים כמותו, שאני זוכר אותו כל כך טוב ואת התאריך שלו?

אחרי רצח קנדי, היתה נפוצה השאלה: "איפה היית כשקנדי נרצח?" ואנשים זוכרים זאת עד סוף ימיהם. כך גם אין ישראלי בגיל המתאים שאינו יכול לשחזר בדיוק איפה תפסה אותו האזעקה ביום הכיפורים תשל"ד, היכן הוא שמע על רצח רבין ועד יומנו האחרון נזכור מה עשינו ב-7 באוקטובר, שעה אחר שעה. וכל אחד זוכר היטב, כאילו זה היה אתמול, את היום שבו נפטרו הוריו.

ב-18 ביולי 1999 נפטר מאיר אריאל, היוצר והזמר הנערץ עליי. אני זוכר בדיוק היכן שמעתי את הידיעה. יצאתי מאורטל, פניתי בצומת צפונה, בדרכי לפירות גולן. מיד אחרי הפניה שמעתי את הדיווח על מותו המפתיע של מאיר אריאל והייתי בהלם. עצרתי את המכונית בשוליים ועמדתי דקות אחדות לעכל את הבשורה המרה.

כשהייתי בכיתה ח', שמעתי בפעם הראשונה ברדיו את השיר "טרמינל לומינלט", הסינגל הראשון מתוך תקליטו הראשון של מאיר אריאל "שירי חג מועד ונופל". ונדהמתי. לא הכרתי את מאיר אריאל, אך היתה זו אהבה מהצליל הראשון. עוד לא ידעתי שזה אותו "הצנחן המזמר" של "ירושלים של ברזל" שעליו גדלתי, שחזר לאחר עשר שנות שתיקה. מבחינתי הוא היה זמר חדש ובלתי מוכר. ומאז עקבתי אחריו, הכרתי כמעט כל שיר שלו על פה. הוא היה רחוק מקונצנזוס. אנשים סביבי לא הבינו מה מצאתי בזמר המוזר הזה, עם השירים המורכבים האלה. אני זוכר הופעה שלו באורטל ב-1985. אולי עשרה חברים טרחו לשמוע אותו. אחרי שני שירים נשארנו ארבעה. והוא נתן בפני ארבעתנו את הנשמה, כאילו הוא מופיע בסנטרל פארק לפני מאה אלף איש. הוא היה רגיל לזה. והוא הסווה לגמרי את התסכול. רק אחרי מותו היתה לו עדנה. הוא זכה להכרה הציבורית שייחל לה כל ימיו. שנה אחרי מותו הוא מילא לראשונה את קיסריה, במופע לזכרו שהיה למסורת, שנמשכת בעקביות עד היום.

לאורך השנים אני עוסק הרבה במאיר אריאל. כתבתי עשרות מאמרים על שיריו. הרציתי עליו, לימדתי את שיריו. ערכתי ערבי מאיר אריאל. התראיינתי עליו. שידרתי תוכנית עליו ברדיו אורנים והקדשתי עשרות פינות לשיריו, בפינה שהיתה לי ברדיו אורנים. הופעתי עם עופר גביש בערב על מאיר אריאל ומקורות ישראל. גולת הכותרת הייתה מופע עם בנו, אהוד אריאל, "מאיר לעולם כולו". אהוד שר משיריו ואני לימדתי אותם. והוא קצת סיפר עליו ואני קצת שרתי.

לקראת יום השנה ה-25 למותו, כתבתי לטורים שלי ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר" את המאמר "טוב שהשארנו סימן," על שירו "כתונת פסים". ביום חמישי שעבר היינו אמורים לארח באורטל הופעה של אהוד אריאל משירי אביו. ההופעה נדחתה בשל האבל באורטל, על ניר ונועה ברנס. קבלת השבת באורטל תוקדש השבוע לזכרו של מאיר אריאל. ואני מצפה בגיליון עיניים למופע הגדול לזכרו.

* קובי גביש – את קובי גביש הכרתי בתחילת שנות ה-90, במאבק על הגולן. הוא היה אז חבר קיבוץ אפיק ובהמשך עבר למושב רמות. משום מה, בוועד קראנו לו יענקל'ה גביש. הוא היה איש שמאל אך עמדתו בנושא הגולן היתה נחרצת, וכך שיבצנו אותו לפעילות בעיקר בקרב השמאל. הוא נפגש עם פעילים ממפלגת העבודה וממרצ, ארגן והדריך סיורים שלהם בגולן, ששילבו הדרכת טבע – מקצועו, עם העברת המסר הפוליטי והכרת ההתיישבות.

עם תום המאבק התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן ומעט אחריי קובי החל את תפקידו כמנהל מחלקת החינוך במועצה האזורית גולן. וכך עבדנו יחד, בצמוד, הוא כאחראי על החינוך הפורמלי ואני כאחראי, בין השאר, על החינוך החברתי-קהילתי.

במבנה של המועצה באותם ימים (מאז הוא השתנה), היינו שנינו מנהלים באגף חברה וקהילה. צוות המנהלים באגף עבד בשיתוף פעולה פורה, בניצוחה של סגנית ראש המועצה ומנהלת האגף מיכל רייקין, ועשינו גדולות ונצורות. בהלוויה שלו שאלה אותי אביטל, מנהלת אגף הרווחה במועצה, שאז היה מחלקה באגף חברה וקהילה, מה הזיכרון הראשון שעלה לי הנוגע בקובי. הזיכרון של שנינו היה אחד – הטיול במדבר יהודה שהוא ארגן לנו והדריך אותו. היה זה טיול קשה מבחינה פיזית, אך מגבש מאוד ומעשיר מאוד. קובי היה מדריך בחסד, שהכיר כל שביל, כל סלע וכל פרח והיטיב ללמד ולהסביר.

גולת הכותרת של העבודה המשותפת של קובי ושלי, היתה הקמת שלושה מתחמים משותפים של בית ספר, שלוחת המתנ"ס והספרייה הציבורית, מתוך תפיסה הוליסטית הן של הרצף החינוכי של הילד והנער והן של החיבור בין מערכת החינוך לבין הקהילה. הספריות הציבוריות הגולניות, שמשרתות הן את בית הספר והן את הקהילה, בהשקעת עתק, הן חלק מאותה תפיסה. הספריות אמנם שייכות למתנ"ס, אך קובי היה שותף מלא בגיבוש התפיסה ובביצוע. היתה זו רפורמה קהילתית וחינוכית משמעותית ביותר, שקהילת הגולן נהנית מפירותיה גם היום, מעל 15 שנים אחרי. עוד שיתוף פעולה פורה היה בתחום ההתחדשות היהודית. כשנכנסתי לתפקיד הקמתי במתנ"ס יחידה להתחדשות יהודית ועמדתי בראשה לאורך כל 9 שנותיי בתפקיד. מאוחר יותר, בתהליך אסטרטגי של הגולן, הוחלט שהזהות היהודית היא אחד מתחומי הליבה של החינוך הגולני. הוחלט על הקמת מרכז לזהות יהודית. קובי ואני נאבקנו בינינו האם המרכז יהיה במחלקת החינוך או במתנ"ס. למגינת ליבי, הוחלט להקימו במחלקת החינוך. אולם מרגע שההחלטה התקבלה, המרכז היה, בפועל, משותף לחלוטין לשני הגופים. אגב, לימים האגף עבר למתנ"ס, התאחד עם היחידה להתחדשות יהודית והוא נקרא מרכז "עיינות".

קובי נולד בתל-אביב לפני שבעים שנה. הוא היה מוותיקי יחידה 669 ועד יומו האחרון חבריו ליחידה היו כמו משפחה בעבורו. לאחר שחרורו החל לעבוד כמדריך טיולים ומדריך סנפלינג, ומשם עבר למצוקי דרגות במדבר יהודה.

ב-1983 עלה עם אשתו ובנו הבכור לגולן והתיישב באפיק. ב-1995 המשפחה עברה לרמות. קובי עבד כמורה ב"קדמת כינרת", כמדריך מורים וכמנהל בית ספר שדה גולן. כמנהל מחלקת החינוך במועצה, הוא איחד את בתי הספר "דליות" ו"מצפור" והקים את בית הספר "מצפה גולן" בבני יהודה. המהלך היה שנוי במחלוקת ועורר התנגדות עזה מבית, במושב שלו, רמות, ששם היה בית הספר "דליות". אך הוא היה נחוש, בגיבוי של ראש המועצה אלי מלכה וסגניתו מיכל, והוביל את המהלך שהיה מהלך חינוכי מחויב המציאות. הישג נוסף שלו היה הקמת בית הספר "ברנקו וייס" בגולן.

תפקידו הבא היה הקמת היחידה הסביבתית במועצה האזורית גולן, שהיתה מודל לחיקוי ברשויות אחרות. הוא עמד בראשה שנים אחדות, והביא לשיתוף פעולה הדוק בתחום הסביבתי עם המועצה המקומית קצרין ועם המועצות הדרוזיות מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קיניה. גולת הכותרת של תפקידו היה הכנת תוכנית אב לשטחים הפתוחים בגולן.

קובי היה אדם ענק. גבוה מאוד, רחב מאוד, מוצק וחזק. דומה שדי-9 לא יוכל להזיז אותו. הוא גם נראה תמיד צעיר מגילו. הוא הקרין בריאות. אך חיידק טורף שתקף אותו הכריע אותו.

יהי זכרו ברוך! 

* המשימה הבלתי כתובה של כיתת הכוננות – בהלווייתו של קובי גביש, נשאו את ארונו לוחמי כיתת הכוננות של רמות.

לפני כשבועיים וחצי, עמדתי בשיירת דגלים מקיבוץ אפיק לבית העלמין בבני יהודה, בהלווייתו של לוחם הנח"ל, בן הקיבוץ, אייל שיינס, שנפל ברפיח. לוחמים בכיתת הכוננות של גבעת יואב, רכובים על טרקטורונים, עברו רצוא ושוב וחילקו בקבוקי מים לעומדים.

משימות מסוג זה אינן כתובות בשום פקודה של כיתת הכוננות, אך כנראה שרוח ההתנדבות הצבאית של כ"כ מתבטאת גם במשימות אזרחיות.

* מאז שאתי אנקרי הפסיקה להופיע בפני גברים – הפסקתי לבוא להופעות שלה.

* ביד הלשון: בשלו התנאים – שר הביטחון יואב גלנט: "בשלו התנאים לעסקת חטופים."

בשלו? לא הבשילו? השר טועה?

אנו נוהגים לומר "הבשיל", אך הצורה "בשל" אינה שגיאה. שתי הצורות אפשריות. אפשר לומר: השמנתי ושמנתי, הרזיתי ורזיתי וכך גם הבשילו ובשלו. המשותף לכל הדוגמאות הללו, הוא קבלת תכונה. נהיה שמן, נהיה רזה, נהיה בשל, כלומר קיבל את התכונה של שמן, רזה, בשל.

אני נוהג לומר "הבשיל", אבל שר הביטחון לא טעה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com