על ספרו של בני דון-יחייא

"אהבה מחרוז ראשון – מבחר אמרות ותובנות על אהבה, זוגיות ונישואין – בחרוזים"

 כנרת-זמורה 2024, 95 עמ'

בני דון-יחייא, מבחירי עורכי הדין לדיני משפחה וירושה, ניחן בידע רב, לא רק בתחום מקצועו  – ספרו "תורת דיני המשפחה" חושף את יכולתו לפרוש בפני המתעניין בלשון השווה לכל נפש את ההלכות הכי מסובכות בתחום התמחותו – אלא גם בארון הספרים היהודי – למשל, בספריו "מסביב לשנה", "מסביב לשולחן" – וכן, גם ב"מבחר הסיפור היהודי". השילוב בין הידע הרב, ההומור הטוב והמפגש הבלתי אמצעי עם סיפוריהם של המתדיינים בפניו – מפיקים כתבים מרתקים ומענגים. בספרון שלפנינו הוסיף המחבר שלנו גם את החרוז, אמצעי פרוסודי, שהאוונגרד הספרותי מתנער ממנו, אבל הוא כל כך מענג, מעניק קצב, וגם מקל על הזיכרון.

בספרון שלפנינו יש ארבעים מדורים, כמו "אהבה", "אושר", "אימהות", "בעלים ונשים", "גירושין", "הומור" וכד'. לכל מדור מוקדשים שני עמודים – בעמוד הזוגי יש תמונה המרמזת לתוכן שיתפרש בעמוד, הלא זוגי. המדורים גדושים באמרות שנונות, הנוגעות באמיתות החיים המוגשות בחרוזים משובבי לב.

במבוא הקצר שבראש הספר ("לא טוב היות החרוז לבדו") מתנצל המחבר בפני הקוראים על כך שהעדיף ניקוד המתיישר עם שפת הדיבור, ועל כך שחידש מספר מילים, כמו "תתאכפת" שמשמעו – שיהיה לך איכפת; "אנטרו", "דלטו" שמשמעם – לחצו אנטר, לחצו דליט; "צ'ופרווה" שמשמעו – שילוב של צ'ופר ופרווה; "התלבטומניה" שמשמעו – מניה של התלבטות; "להתרווק" שמשמעו, לנטות להיות רווק. ועוד.

רמזתי על יתרונו של החרוז (שיסלח לי נתן זך המנוח וחבורתו המורדים בפרוסודיה של נתן אלתרמן), והרי דוגמאות שיאשרו את העדפתי: "בסיפור הזוגיות סוד ההצלחה / מסתכם במבוא: / הקם לאוהבך – השכם לאוהבו";  "... מוחו של אדם פועל וחושב / מהגיחו לעולם ועד שהוא מתאהב" (עמ' 11).

זכור הפתגם ביידיש: "דער מענטש טראכט, און דער גאט לאכט," ובעברית קצת צולעת: "האדם דוחק, ואלוהים צוחק," והנה חרוזיו של דון-יחייא: "כשהאדם מתכנן לטווח רחוק / בורא עולם פורץ בצחוק." (עמ' 21). והנה, איך הביע המחבר הערכה ליכולות הנפלאות של האימהות: "אם מקורות הדורות / חוק האבולוציה עבד – / כיצד לאימותינו היקרות / שתי ידיים בלבד?" (עמ' 23).

הזכרנו הומור, הרי טעימה: "רוצים לשפר את בן זוגכם? / אין טעם לחרחר עימות: / הוא אף פעם לא יהיה כמותכם – / כליל השלמות". (עמ' 31). והנה עוד דוגמאות: "בנזוג החושב שמגרעות לו אין – / זו עוד אחת מהן." (עמ' 33). "מי שמבקש להתרושש –  / שיתעקש להתגרש." (עמ' 37). "מי שבעיקר שותק / הוא איש שיחה מרתק." (עמ' 39). "כסף הוא אמצעי המשפר פלאים / את הקשר עם הצאצאים." (עמ' 59).

והרי שורות שיעלו חיוך על שפתי הנשים: "אדם נוצר לפני חוה מסיבה פשוטה / לכל דגם משופר מכינים קודם טיוטה." (עמ' 75).

הזכרנו את יחסו של המחבר לארון הספרים היהודי בחיבוריו הקודמים, הרי "טעימות" לכך בספרון זה: בעמ' 25 מצוטט המכתם החכם של אברהם אבן עזרא: "העבר אין / העתיד עדיין / ההווה כהרף עין. / אם כן, דאגה מניין?" ובעמ' 89 מזכיר המחבר את חוכמתו של ר' נחמן מברסלב שטובה גם בכל הנוגע בזוגיות: "מי שמאמין שאפשר לקלקל – / שיאמין שאפשר גם לתקן. / אמן."

בימים לא קלים אלה שעמנו עובר בחודשים האחרונים, הפתגמים המחורזים המרנינים האלה של בני דון-יחייא  מאפשרים הפוגה מהעצבות והדאגה – רגעים של התרגעות מהשאלות הגדולות הרות הגורל שאנו מתמודדים בהן עתה, כשהמחבר מחזיר אותנו אל הבעיות, שהן נראות לנו עתה כפעוטות וחסרות חשיבות, בעיקר כש"הפתרונות" עטופים בהומור טוב.

צריך לציין את "הקנקן" שבתוכו שזורים החרוזים, שהוא מושקע, אסתטי, מהודר, והופך את הספרון הזה למתנה שרבים היו שמחים לקבל. המחבר מעניק קרדיט למי שסייע לו בצורה החיצונית, וגם "בקנקן" עצמו, הלא הם העורכת עידית גילאור, יעקב שקד, המכונה "אומן החריזה", והמעצבת זהבה טפר.

משה גרנות