מה משותף לארכדי דוכין, אלון אולארצ'יק, חיים משה, גלי עטרי, צביקה פיק, חמי רודנר, מרגלית צנעני, מיכה שטרית, קורין אלאל, מזי כהן, עפר לוי, יזהר אשדות, פבלו רוזנברג, דנה אינטרנשיונל, אורנה ומשה דץ, חיה סמיר, אריק לביא, מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף, רפי פרסקי, זהבה בן, יבגני שפובלוב, דוד ד'אור, דנה ברגר, שם טוב לוי, מסקי שיברו, ערן צור, דני בסן, מיקי גבריאלוב, שרון חזיז, פיני חדד, איגי וקסמן, סי היימן, חנן יובל, דורי בן זאב, בעז שרעבי, דני ליטני, דן תורן, ירמי קפלן ומזל אלסה?
כולם התכנסו בשנת 1995, תחת הכותרת "מיטב אמני ישראל", לאולפני גל"צ ושרו את שירם של מאיר אריאל וארכדי דוכין "כתונת פסים", כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה, לעידוד הקליטה החברתית של העולים מחבר המדינות ומאתיופיה, בעלייה הגדולה של אותן שנים.
25 שנים מלאו בשבוע שעבר למותו המיותר כל כך בגיל צעיר כל כך, 58, של מאיר אריאל, ואי אפשר שלא לחשוב על ההחמצה הגדולה. את אהבת הקהל הרחב ליצירתו הוא לא זכה לראות; היא נוצרה אחרי לכתו. כמה חבל. וכמה חבל על כל אותה היצירה המאיר אריאלית שלא נכתבה, בשל מותו המוקדם של אחד מגדולי המשוררים והיוצרים שלנו.
"הנר שלך מאיר עדיין בוער," כתב לו אהוד בנאי בשירו "בלוז כנעני", ואכן הוא ממשיך לבעור ולהבעיר לבבות.
מאיר אריאל אקטואלי עדיין ושיריו אקטואליים כפי שהיו כשנכתבו. דווקא "כתונת פסים" משום מה די נשכח, וכמעט לא משמיעים אותו. אבל הוא אקטואלי ביותר והמסר שלו חשוב ביותר, כי הוא מבטא את לוז חזון הגאולה הציוני של העם היהודי – חזון קיבוץ הגלויות ולא פחות חשוב, חזון מיזוג הגלויות. ובימים אלה, שיש מי שעושים כל שביכולתם כדי לפלג, לסכסך, לתקוע מקלות בגלגלי הגאולה ומיזוג הגלויות, למען אינטרסים פוליטיים ואישיים זרים, באמצעות חיבור למכונת הנשמה אדירה את הפיצול העדתי ואת ההפרדה המלאכותית ל"ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", השיר החשוב הזה חשוב מתמיד, אקטואלי מתמיד, ובבחירה לכתוב דווקא עליו ביום הזיכרון ה-25 של מאיר אריאל, אני רואה ממש שליחות. יתר על כן, אני מקווה מאוד שהמתוק שייצא מהעז של גל האנטישמיות חסר התקדים מאז 7 באוקטובר ובהשראת הטבח, יהיה עלייה גדולה של רבים מיהדות צפון אמריקה ודרומה ואירופה לישראל, והתקווה הזאת מחזקת עוד יותר את חשיבות המסר של השיר.
הבחירה של מאיר אריאל בכְתונת הפסים להעברת המסר של מיזוג הגלויות והאחדות הלאומית היא גאונית. כתונת הפסים היא הסמל של הקרע הראשון בעם ישראל, הקרע בין יוסף ואחיו. מאיר אריאל לוקח דווקא את הסמל הזה כדי לסמל את איחוי הקרעים. הפסים בכֻּתונת מבטאים את המגוון של צבעים וגוונים המרכיבים את עם ישראל, והגיוון הזה, העושר הזה, העובדה שבאנו מכל כך הרבה מקומות והבאנו עימנו כל כך הרבה מסורות, היא עושר ששמור לבעליו לטובתו, ויש להכיר בתרומה הייחודית של כל גוון, ומהשילוב הזה בין הגוונים נמשיך ליצור את התרבות היהודית הישראלית שעליה תכוּנָן החברה הישראלית.
בפתח השיר מזכיר אריאל שלפני כמה וכמה שנות אלף נפרדנו. יש מי שהלכו "לכיוון של הקרירים האלה" ויש שהלכו "לדרום מזרחי". "יובלות על יובלות לא התראינו, ופתאום נפגשנו כאן. לא הכרנו, כל כך השתנינו, טוב שהשארנו סימן." מן הסתם, הסימן אליו מכוון מאיר אריאל הוא ברית המילה. כך הוא כתב גם בשירו "החל רש", שבו ביקש להנחיל לבניו, בני המצווה, את המורשת היהודית, וכך נאמר שם:
מה בכלל רוצים ממך?
שרק תשכיל
לרשת את שעל שמך.
אתה בגיל.
על שמך רשומה ירושה עתיקה,
בבשרך חתומה עדות ותיקה.
החל רש, החל רש.
אחרי הפיסקה הראשונה בבית הראשון, שהיא מעין רקע היסטורי המסביר את הקרע והפערים שנוצרו, פונה האח אל אחיו בתהיות. "אתה בכלל לא דומה לי." "אתה לא נראה כל כך ישראלי." וכי מהו מראה ישראלי, אם לא המגוון של המוצאים והגלויות מהן עלו יהודים לארץ? אך העובדה הזאת קשה לעיכול. "מי שמדבר... צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי... למבטא המוזר. 'ביטֶה ביטֶה' זה יותר תנ"כי?" וכך הוא מציג ביטויי פליאה מהמפגש המוזר בין אנשים שלא דומים בצבעם, במבטאם, במנהגיהם. אך הפזמון החוזר מעביר את המסר של מיזוג הגלויות:
כן, כל הצבעים עוד יזהירו
לכל הצדדים בעולם
לראות כולם את כולם
וכל הצדדים עוד יכירו
בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו
אדם מאדם דם מדם.
איזה יופי! "וכל הצדדים עוד יכירו בגוונים השונים את עצמם." זה חזון מיזוג הגלויות על רגל אחת. לא סובלנות ונכונות לקבל גם את האחר ולחיות עימו בכבוד, אלא ההבנה שכל הגוונים האלה הם אנחנו.
בבית האחרון שב מאיר אריאל למציאות הגולה. עם ישראל יושב בארצות השונות, בין העמים השונים, ואלה נלחמים באלה, פולשים אלה לאלה, כובשים אלה את אלה. וחלק מאותם סכסוכים ואותן מלחמות כמעט נשכחו בהיסטוריה. "אז למה את המלחמות שלהם משכנו אחרי שהם שכחו אותן מזמן מזמן." הרי בכל מקום שבו היינו – היינו זרים, ועכשיו כשכולנו כאן ביחד, מה ההיגיון בשימור מחלוקות בין עמים לא לנו, במקום להתאחד ולחדש את ימי עם ישראל המאוחד. המיזוג אינו ויתור על הגוונים, אלא סינרגיה ביניהם, כשכל אחד תורם את חלקו, ובמיזוג "רק אתן לגוונים מעט אור."
ביצוע השיר מיטיב להעביר את המסר. שרים אותו זמרים מזרחיים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, יש בו מבטאים צבריים, מזרחיים, רוסיים, לטינו-אמריקאיים ובסוף, את השורה האחרונה, שרה ילדה, עולה מאתיופיה, מזל אלסה. היא אינה העולה היחידה מאתיופיה המשתתפת בשיר. גם השחקנית מסקי שיברו, שרה שורה. לאורך כל השיר, כל זמר שר שורה אחת, כמו טביעת האצבע הייחודית של כל עדה. את הפזמון השלישי, המסיים את השיר, שרים כולם יחד, כביטוי ליחד הנוצר מכל העדות והגוונים. את הפזמון מלווה דני ליטני, הזמר הבולט בשיר, באילתורי בלוז כנעני. ושורה אחת שרה זמרת ערבייה ישראלית, חיה סמיר. בכך עובר המסר שבמדינה היהודית יש מקום של כבוד גם למיעוטים; גם הם חלק מן הפסיפס הישראלי. אולם הדרך לכך היא השתלבות בתוך המדינה היהודית שחזונה הוא ציוני, ולא מלחמה נגדו.
לא מצאתי מתאים ואקטואלי יותר מ"כתונת פסים" כדי לציין את זכרו של מאיר אריאל, שנפטר לפני עשרים וחמש שנים. ואפשר להזיל דמעה גם לזכר שאר המשתתפים בשיר שאינם עוד עימנו – צביקה פיק, אריק לביא, יבגני שפובלוב ודן תורן.
 
לפני כמה וכמה שנות אלף
נפרדנו אני ואחי
הוא לכיוון של הקרירים האלה
אני לדרום מזרחי
יובלות על יובלות לא התראינו
ופתאום נפגשנו כאן
לא היכרנו כל כך השתנינו
טוב שהשארנו סימן
 
מה הם עשו לך אתה בכלל לא דומה לי
בבכי צחק לי אחי
אתה לא נראה כל כך ישראלי
בטח שלא תנ"כי
 
כן, כל הצבעים עוד יזהירו
לכל הצדדים בעולם
לראות כולם את כולם
וכל הצדדים עוד יכירו
בגוונים השונים את עצמם
ויותר הצבעים לא יסתירו
אדם מאדם דם מדם
 
מי שמדבר צחקתי בכיתי למראה החיוור של אחי
למבטא המוזר שלו ביטה ביטה זה יותר תנ"כי?
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע
כל פס רוצה לקלף לי את העור
הו פסים פסים פסים שלי אני לא אשתגע
רק אתן לגוונים מעט אור
 
כן, כל הצבעים עוד יזהירו...
 
פולנים התנפלו על מרוקו
רוסים נכנסו בתימן
מצרים חטפה מטורקיה
שבדרך תקעה את יוון
איך שביניהם הסתבכנו
כבר סופר אף כי לא יאומן
אבל למה את המלחמות הזרות שלהם משכנו
אחרי שהם שכחו אותנו מזמן מזמן
הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע
כל פס רוצה לקלף לי את העור
הו פסים פסים פסים שלי
אני לא אשתגע לא אשתגע
רק אתן לגוונים מעט אור
 
כן, כל הצבעים עוד יזהירו...
 
2. צרור הערות 21.7.24
* אז מה? נפנה את תל-אביב?
 
* מחויבת המציאות – המתקפה בתימן – מחויבת המציאות. טוב שנעשתה. ברכות לראש הממשלה, לשר הביטחון ולצה"ל על ההחלטה והביצוע.
 
* הטריבונל הפוליטי – בלילה שבין חמישי לשישי הותקפנו מתימן. אין לנו גבול משותף עם תימן. אין לנו סכסוך גבול איתם. אין לנו שום עניין איתם. מעולם לא פגענו בתימן. מעולם לא איימנו על תימן. אבל תימן תקפה אותנו, כחלק ממהלך איראני שנועד ליצור עניבת חנק סביב מדינת ישראל, בניסיון להשמידה.
ויהי בוקר ויהי צהריים, ובהאג ישב טריבונל לדון את ישראל. הוא לא דן על ההתקפה התימנית על ישראל. היא, כנראה, חוקית בעיניהם. הוא לא דן בעובדה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שעומדת במלחמה על עצם קיומה. הוא לא דן באיראן שבמשך עשרות שנים ממוקדת במהלכים שנועדו להשמיד את ישראל. הוא דן את ישראל.
נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 היא איום קיומי מידי וממשי על ישראל. אם טבעת החנק על ישראל תהיה כאשר כביש 6 הוא גבולנו המזרחי, סיכויינו להתקיים קלושים. אם מתקפת 7 באוקטובר היתה מהמדינה הפלשתינאית בקווי 67', בכמה מקומות רוחב המדינה צר יותר מהמרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים. פלישה כזו לגוש דן, האזור צפוף האוכלוסין ביותר בארץ, היתה מסתיימת בעשרות אלפי נרצחים, אם לא למעלה מזה. יושב לו הטריבונל הפוליטי בהאג ודן בכובד ראש בדרך לנסח בניסוח משפטי את העמדה המדינית של גימודה של ישראל לממדים שאינם בני הגנה.
ראינו איך הטריבונל דן בכובד ראש בסוגיה המטורללת האם ישראל מבצעת רצח עם, ולא שלל את עלילת הדם האנטישמית הזאת (עוד אין פסק דין סופי). ראינו איך הטריבונל שולל את זכותה של ישראל להגן על עצמה אחרי הטבח הנורא של 7 באוקטובר ועומד להוציא צווי מעצר נגד מנהיגי ישראל, הצד המותקף והמתגונן. אין לנו ברירה אלא לצפצף על כל פסיקה אנטי ישראלית של הטריבונל הזה, ולא לסכן את קיומנו כדי להתייפייף בפני חורשי רעתנו.
 
* ראש הטריבונל – נוואף סלאם, ראש בית הדין שדן את ישראל בהאג, הוא פוליטיקאי לבנוני, אנטי ישראלי, עויין ביותר. כשגריר לבנון באו"ם, היה אחד הגרועים במתקפות על ישראל. הוא התמודד בעבר על ראשות ממשלת לבנון ולא מן הנמנע שיתמודד גם בעתיד, ולשם כך הוא חייב לקבל את תמיכת חיזבאללה. עצם בחירתו להיות אב בית הדין או אפילו חבר ההרכב שדן בנושא, מעידה כאלף עדים שמדובר בטריבונל פוליטי, שכל מילה משפטית שלו היא כסות לאג'נדה אנטי ישראלית. בית המשפט בהאג הוא ארגון רקוב שיש לשים קץ לקיומו, ולהקים תחתיו ארגון חדש, שיהיה מחויב לצדק, לזכויות האדם ולשלום.
 
* "בית דין" מוטה ועויין (אך צודק בטיעון אחד) – הטריבונל בהאג כל כך מוטה וכל כך מנותק; מכל כיוון שנבחן את נאומו של הפוליטיקאי הלבנוני, נמצא עדות על ניתוק ועל עוינות בסיסית לישראל.
התעלמות מוחלטת מזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, זכות שהוכרה עוד בידי חבר הלאומים שכל החלטותיו אומצו בידי האו"ם עם הקמתו והיו לאחד מיסודות תכנית החלוקה. ארץ ישראל שהוכרה כארצו של העם היהודי בידי חבר הלאומים, כללה את שתי גדות הירדן. כל תוכניות החלוקה מאז, שגימדו את שטח ארץ ישראל שיועד לעם היהודי, יצאו מנקודת מוצא שזו חלוקה של ארץ ישראל, כלומר לא שלילת הזכות והזיקה של העם היהודי על אותם חלקים במולדתו, אלא ניסיון לפתור את הסכסוך על אותה כברת ארץ. בוודאי שההתייחסות לאחיזתנו בשטחי ארץ ישראל כאל כיבוש זר, כאילו זו איזו קולוניה זרה של מעצמה אירופית מעבר לים – הזויה.
התעלמות מוחלטת מכל ההיסטוריה של הסכסוך, לפני קום המדינה ומקום המדינה ועד היום. היסטוריה של סירוב מוחלט של הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית, ומלחמה מתמדת נגדה. העובדה שכבר ביומה הראשון ישראל הותקפה במטרה להשמידה, והמתקפה בשבעה באוקטובר היא המשך ישיר שלה. התעלמות מכך שכל שטח ארץ ישראל שבידינו מחוץ לגבולות החלוקה, הוא תוצאה של תוקפנות נגד עצם קיומנו. התעלמות מן העובדה שאנו קיבלנו את תוכנית החלוקה, אך נכפתה עלינו מלחמה. שאנו השלמנו עם קווי שביתת הנשק ב-1949 וגבולותינו הורחבו במלחמה שנכפתה עלינו מתוך התאווה להשמיד את ישראל ו"לזרוק את היהודים לים," כפי שהאוייב שלהב את עצמו. התעלמות מהסכם אוסלו, שכל שטח שישראל נסוגה ממנו על פי ההסכם, הפך לבסיס טרור ורצח נגדנו.
ניקח את עזה, לדוגמה. באוסלו ישראל נסוגה מ-90% משטח הרצועה. 90% אלו היו בסיס לטרור רצחני נגדה. אף על פי כן, ישראל נסוגה בהתנתקות מ-10% הנותרים, במחיר אכזרי של עקירה וחורבן של חבל התיישבות, גירוש אלפי אנשים מבתיהם ונישולם מאדמתם, ואפילו עקירת הקברים. הפלשתינאים קיבלו את כל רצועת עזה בדיוק כפי שהם אוהבים את "פלשתין פרי" – יודריין לחלוטין. נקייה מיהודי אחד, חי או מת. והרצועה הזאת מיצתה את כל קיומה, את כל משאביה, את כל מהותה, למטרה אחת ויחידה ואין בילתה – המשך הטרור, הרצח, פשעים נגד האנושות כמו ירי בלתי פוסק במשך כל השנים של רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. והשיא – מתקפת הרצח והאונס בטבח 7 באוקטובר. היישות הפלשתינאית העצמאית ברצועת עזה ש"שוחררה" מ"אקיבוש" היתה ליישות של השמדת יהודים. עומד הפוליטיקאי הלבנוני העויין, ואומר את הטענה האבסורדית המרושעת, שאחרי ההתנתקות... הכיבוש ברצועת עזה נמשך. לנוכח האמירה הזאת, איך עלינו להבין את דרישתו מישראל לסגת מיהודה ושומרון ולעקור משם את יישוביה? כצעד, שאחריו עוכרי ישראל כדוגמתו יצדיקו את המשך הטרור הרצחני, המשך הרצח והאונס, כפי שהם הצדיקו זאת בעזה אחרי שישראל נסוגה. הטיעון שלהם יהיה ש... הכיבוש נמשך. למה? ככה. איך נמשך? כפי שבעזה הוא נמשך. זה מטורף. 
כמובן שאין אף מילה על ביטחון ישראל, על זכותה להגנה עצמית, על זכותה לגבולות בני הגנה, על העובדה שהיא מדינה קטנה המוקפת באוקיינוס של אויבים החותרים להשמידה, כולל כאלה שחתמו עימה על הסכם שלום, ואנו רואים את הסיוע של מצרים וירדן לטרור.
רק טענה אחת שהוא השמיע נכונה, למרבה הבושה. חוסר האונים של ישראל בהתמודדות עם הטרור הבן גבירי ביו"ש. העובדה שישראל אינה מצליחה לשים קץ לתופעה הנוראית הזאת ואף ממנה את הדוצ'ה של המחבלים הללו לשר בכיר בממשלה, היא התחמושת הקטלנית שאנו מספקים באיוולתנו לגרועים שבאויבינו. הכישלון הזה הוא מתנה לאנטישמים. על ישראל להילחם מלחמת חורמה בתופעה הבן גבירית הזאת, לא כדי לרצות אחרים, אלא כדי לטהר את עצמנו מהזוהמה שפשתה בנו.
 
* צביעות העולם: קפריסין הטורקית כמשל – אתמול לפני יובל שנים, ב-20 ביולי 1974, פלשה טורקיה לקפריסין, חמישה ימים לאחר הפיכה צבאית של ארגון קפריסאי פרו יווני שחתר לסיפוח קפריסין ליוון. טורקיה התכוונה לכבוש את האי כולו, אך בשני מבצעים גדולים הצליחה לכבוש רק את השליש הצפוני של האי, שם הקימה את "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין," מדינה כביכול עצמאית, אך למעשה מחוז הנשלט בידי טורקיה. טורקיה "עודדה עזיבה" כלומר גירשה כ-200,000 יוונים מצפון קפריסין, קלטה הגירת 60,000 טורקים מקפריסין ויישבה את צפון קפריסין ביישובים טורקיים של אזרחים טורקיים שעברו לקפריסין כדי ליישב אותה.
אף שהעולם התנגד לפלישה ואינו מכיר ב"מדינה" העצמאית, אין דרישה מטורקיה לסגת מקפריסין, אין עיצומים על  טורקיה וגם לא איומים בעיצומים, העולם מכיר דה-פקטו בכיבוש הטורקי של צפון קפריסין, ובוודאי שאיש אינו מעלה על דעתו לדרוש את גירושם של המתנחלים הטורקים מקפריסין. בוודאי שאין אובססיה של טיפול ארגוני האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים בנושא, המתקרבת לאפס קצה האובססיה החולנית כלפי המדינה היהודית.
אין דמיון בין התוקפנות הטורקית בפלישה לקפריסין ובכיבוש צפונה, לבין שחרור חבלי מולדת במלחמת מגן מול תוקפן שניסה להשמיד את ישראל. ובכל זאת, בולט הפער בין הדרישות שמופנות לישראל לבין העובדה שהן אינן מופנות לטורקיה. זה ביטוי לצביעות העולם, וזאת עוד לפני שאמרנו מילה על הצביעות של טורקיה.
 
* מורכבות סוגיית החטופים – סוגיית החטופים היא אחת הסוגיות המורכבות והקשות ביותר שעמדו אי פעם בפני ישראל. חבל שגורמים פוליטיים אינטרסנטים רידדו אותה בדמגוגיה פופוליסטית לפלקט. אחד הדברים המכוערים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, היה הפיכת סוגיית החטופים מקונצנזוס לאומי לסלע מחלוקת פוליטי. גורמים פוליטיים מצאו כבר בשלב מוקדם של המלחמה בנושא הכואב של החטופים הזדמנות לגריפת הישגים פוליטיים ולתדלוק המחאה, ויצרו משוואה דמגוגית, שעל פיה סוגיית החטופים עומדת בפני עצמה ויש מחלוקת בין מי שרוצים לשחרר את החטופים לבין מי שאינם רוצים לשחרר את החטופים, מטעמים זרים, ומאינטרס פוליטי אישי. למרבה הצער, אותם גורמים שתפסו טרמפ על הסוגייה, הצליחו להטות לצידם את מרבית משפחות החטופים, שמבחינתן, בצדק, סוגיית ילדיהם החטופים היא חזות הכול. וכך, לאורך חודשים ארוכים, חמאס הציב תנאי כניעה לישראל, כאלה שאי אפשר לקבל. תנאי כניעה, שאילו האחריות היתה על כתפיהם של הקיצוניים במבקרי הממשלה בנושא, גם הם לא היו מקבלים. קל להיות דמגוג ופופוליסט, כשאין עליך אחריות. ואף שממשלת ישראל הלכה עוד ועוד ועוד ועוד לקראת דרישות חמאס בעוד חמאס לא זז, עד לאחרונה, כהוא זה מדרישתו לכניעה ישראלית מוחלטת, הם הובילו מאבק חריף ואלים נגד הממשלה, שרק חיזק את עמדת חמאס ובכך מנע אפשרות לעסקה.
הצעת נתניהו היא הצעה מרחיקת לכת והתקפלות מרוב עמדות ישראל עד שהוצעה. חמאס מיהר לדחות אותה, ונענה מיד בהפגנות סוערות בישראל נגד... ממשלת ישראל בדרישה ממנה (!) לעסקה עכשיו. הפגיעה הקשה ביותר בקידום שחרורם של החטופים, הייתה החודשים הארוכים של הדשדוש וההימנעות מהמשך התמרון וממלחמה עצימה, בין העסקה הראשונה לכניסה לרפיח ולציר פילדלפי. בעיניי, המלחמה מנוהלת בצורה כושלת מאוד, ובעיקר באשמת הדרג המדיני, כלומר ראש הממשלה ההססן, הפחדן, הדחיין, שמתקשה באופן קיצוני לקבל החלטות קשות. היו אלה חודשים ארוכים שבהם לא היה שום סיכוי לעסקה, כי בהיעדר לחץ אפקטיבי על חמאס, אין שום סיבה שיתפשרו.
חידוש הלחץ הצבאי בשבועות האחרונים הביא לראשונה מאז תחילת המלחמה, לאותות של שינוי והתגמשות בחמאס ותחילת ירידה מן העץ. השינוי הזה מעמיד בפנינו דילמה מורכבת מאוד. מצד אחד, אם יש סימני שבירה אצל האוייב, יש להגביר את הלחץ ולהביא לשבירתו ולכניעתו. מצד שני, יתכן שיש לאוייב קווים שאותם בשום אופן לא יחצה ואנו עלולים לאבד סיכוי והזדמנות לעסקה בתנאים שניתן לחיות איתם. דילמה קשה במציאות מורכבת.
מציאות מורכבת – זה בסיס הדילמה מהיום הראשון של המלחמה. וכפי שאלה שמציגים את הסוגייה כבעד או נגד שחרור החטופים מתעלמים מן המורכבות, כך גם אלה שמתעלמים מסוגיית החטופים ובוחנים את מחירו של הסכם אפשרי כעומד בפני עצמו – בעד או נגד יציאה מפרוזדור נצרים, כדוגמה, או מציר פילדלפי וכן הלאה. כאילו אין חטופים במשוואה, וכאילו אין משמעות לזמן שחלף מאז חטיפתם, לגיהינום שבו הם שרויים ולעובדה שחלקם כבר נרצחו בידי חוטפיהם וגם אחרים עלולים להירצח. אלה שמתעלמים מסוגיית החטופים כאילו אינה חלק מן המשוואה, הם תמונת הראי של מי שמתעלמים מהמחיר של כניעה, שעלול להביא לעוד אירועים כמו שבעה באוקטובר בעתיד או למציאות, שבה תושבי הנגב המערבי לא יחזרו לבתיהם.
בתחילת המלחמה, כתבתי שעל ישראל להציע לחמאס עסקה של "כולם תמורת כולם," כלומר שחרור כל המחבלים שבידינו תמורת שחרור מיידי של כל החטופים, אך מצד שני, סירוב מוחלט של ישראל לקשור את סוגיית החטופים עם תביעות כלשהן תמורת החטופים ובעיקר מתביעות הנוגעות למלחמה. הטלתי ספק אם חמאס ייענה להצעה, אך חשבתי שיש להציע אותה, כדי לנסות בכל זאת למצות את הסיכוי, שחמאס יראה בה הצעה שאי אפשר לסרב לה. הצעה כזו תוכיח לציבור הישראלי כולו ובעיקר למשפחות החטופים עד כמה אנו רציניים בנכונות שלנו לשלם מחיר כבד ביותר, כדי לשחרר את החטופים. סברתי שאם חמאס יסכימו הרווח יהיה כפול. גם שחרור החטופים וגם יכולת להילחם בחמאס בעוצמה בלתי מוגבלת, ללא החשש מפני פגיעה בחטופים, שהקשה מאוד מאוד על הלחימה מתחילתה ועד עתה. אם חמאס יסרבו, יהיה קונצנזוס לאומי רחב סביב המלחמה, מתוך ידיעה שבאמת ניסינו הכול.
לצערי, ישראל לא נהגה כך. אבל בדיעבד, אני סבור שההצעה היתה נדחית, כי מבחינת חמאס שחרור האסירים הפך משני לעומת הישרדות הארגון, שלטונו וחיי מנהיגיו, והחטופים היו לתעודת הביטוח שלהם.
יש לישראל חובה מוסרית לשחרר את החטופים גם במחיר כבד וכואב, אך לא בכל מחיר, בטח לא במחיר שעלול לעלות לנו בנהרות של דם. ברור שאסור היה לקבל את דרישת הכניעה של חמאס – הפסקת המלחמה, נסיגה מוחלטת של ישראל, הישארות חמאס בשלטון וערבויות בינלאומיות שישראל לא תילחם בטרור בעזה ולא תפריע לחמאס לשוב ולהתעצם. היום, כאשר הלחץ הצבאי על חמאס גורם להם להתחיל לרדת מן העץ, ניתן לשקול, לצד המשך הלחץ הצבאי, עסקה שבה נשלם מחירים קשים וכואבים, אך לא כל מחיר.
התנגדתי בתוקף לעסקת ג'יבריל, לעסקת טננבוים ולעסקת שליט, אך כאן המציאות שונה. ההבדל אינו רק מיספרי, אף שיש משמעות רבה למיספר החטופים, אלא גם להרכב האנושי של החטופים והיות רובם אזרחים שנחטפו מבתיהם בשל מחדל חמור של המדינה. יש הבדל בין חייל שנפל בשבי לבין תינוק וקשיש שנחטפו ממיטותיהם. האם הם צריכים לשלם את מחיר המחדל והכישלון? האם הם צריכים לשלם את מחיר החודשים הארוכים של הדשדוש?
יש להגיע לעסקה. וברור שזאת תהיה עסקה רעה מאוד. וברור שהמחירים שלה יהיו כאלה שבשום אופן לא היינו מעלים על דעתנו לשלמם, אלמלא היו לנו 120 חטופים בידי האוייב. זאת המציאות. אך, כאמור, לא בכל מחיר. ואסור להסכים לדה-לגיטימציה להתנגדות לעסקה בשל מחירה. את עמדתי, בעד או נגד העסקה, אוכל לקבוע רק כאשר אכיר את תנאיה.
ועוד דבר. בעיניי, עסקה שנעשתה תחת סחיטה, והחטיפה היא סחיטה קלאסית, מותר וצריך להפר. אך מוקדם לדבר על כך.  
 
*  הצלחתו – הצלחתנו – נתניהו הוא מבחינתי יריב פוליטי מר וראש ממשלה כושל. אך כאשר הוא יוצא בשליחות מדינית חשובה בשעת מלחמה, מבחינתי הוא ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה שלי. אני תומך בו ומאחל לו מכל הלב הצלחה בשליחותו. הצלחתו היא הצלחת מדינת ישראל. הצלחתו היא הצלחתי, כאזרח מדינת ישראל.
אין ספק שאחד הנושאים המרכזיים בשליחות, הן בחלקיה הסמויים והן בחלקיה הגלויים, הוא החטופים. בחלק הגלוי מטרתו היא הנחלת התודעה העולמית לחטיפה הנוראה והגברת הלחץ על הספונסרים של חמאס, כדי לקדם את סיכויי שחרורם. טוב עשה נתניהו כשהזמין את נועה ארגמני ואביה, יעקב, להצטרף אליו. טוב עשו השניים כשניאותו להזמנה. תרומת שליחותם למאבק לשחרור החטופים גדול יותר מאלף הפגנות.
למרבה הצער, אלה שהפכו את סוגיית החטופים מקונצנזוס לאומי לסלע מחלוקת פוליטי, המשתמשים בסוגייה לקידום אג'נדות פוליטיות שאינן קשורות לנושא – באטרף. מבחינתם – נועה ארגמני ואביה עורקים מהתפקיד שאליו לוהקו בידיהם. הם מפעילים לחץ כבד על משפחת ארגמני לא לנסוע. כבר איימו עליהם שיפגינו נגדם. רוגל אלפר כבר השתלח בהם בפשקוויל נאצה, ואמר שהם (!) בחרו צד בפעולה פוליטית ובכך הפכו יעד לגיטימי למתקפה פוליטית.
אני מקווה מאוד שיהיה לנועה ואביה החוסן לעמוד בלחצים ולעשות את המעשה הנכון, כפי שמצפונם מורה להם.
 
* אמירה מקוממת (שלא נאמרה) – סערה ציבורית חריפה בעקבות דבריו המקוממים והאטומים של נתניהו, שלפיהם "החטופים סובלים אבל הם לא מתים," כהצדקה לכך שאין מה למהר, הכול בסדר. הביקורת על הדברים מוצדקת.
אלא מה? הם לא נאמרו. סולימן מסוואדה הביא ב"כאן 11" את התמלול המלא, והדברים אחרים, אחרים לגמרי: "מפעילים לחץ נגדנו במקום על האוייב, על חמאס. המחבלים מתים שם, המפקדים שלהם מתים שם, הבכירים שם לוחצים עליהם ואומרים לסינוואר להיכנע. אז אני אומר: אנחנו ננסה להכניס לו את זה לראש ולהכניס לו כדור בראש. אנחנו לא נאבד את החטופים שלנו. הם בחיים. הם לא מתים, אבל מצבם קשה ולכן אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להוציא אותם במהירות הגבוהה ביותר. אני לא פוסל שום צעד בנושא הזה."
תהום פעורה בין התמלול לבין ההדלפה השקרית והמרושעת.
 
* היררכיית המחדל – בדיעבד, הייתה זו טעות לפרסם בנפרד את תחקיר בארי. מחדל בארי אינו עומד בפני עצמו. הוא נגזר מהמחדל הכולל. פרסום תחקיר בארי לפני התחקיר הכולל, יצר תחושה כאילו צה"ל מסתיר את המחדל הכולל, שעליו אחראים בכירי צה"ל ובראשם הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד הדרום ובכירים נוספים.
האמת היא, שתחקיר בארי מעיד על הרצינות והיסודיות של התחקיר הצה"לי, ואין לי צל של ספק שהתחקיר לא יטייח ולא יאתרג איש. אבל תעשיית השקרים וההסתה, שעסוקה כבר תשעה חודשים בהסתה נגד צה"ל, ניצלה את התחקיר הנקודתי, כביכול כ"הוכחה" לכך שצה"ל בורח מאחריות. פרסום התחקיר על בארי בנפרד מהתחקיר הכולל סיפק תחמושת לשונאי צה"ל.
אין לחזור על השגיאה. אין לפרסם עוד תחקירים חלקיים. יש לפרסם את התחקיר במלואו.
אך גם בכך יש בעייה. פרסום התחקיר הצה"לי בנפרד מחקירה כוללת של המחדל, בנפרד מפרסום מסקנות ועדת חקירה ממלכתית, שתכלול את הדרג המדיני בראשות ראש הממשלה, כמוה כפרסום תחקיר בארי במנותק מהתחקיר הצה"לי המלא.
הבעייה היא, שנתניהו מפחד מחקירה ועושה הכול כדי למנוע אותה. הוא לא טיפש, הוא מכיר את מחדליו, הוא יודע שהוא האחראי והוא יודע שכל חקירה שאינה "חקירה" מטעם, תקבע את אחריותו. התירוץ הנבוב שלו למניעת הקמתה של ועדת החקירה, הוא שקודם צריך לסיים את המלחמה. אם זו היתה באמת הסיבה, הוא יכול היה להעביר בממשלה החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתתחיל את עבודתה מיד אחרי המלחמה.
בנאומו הסהרורי בכנסת, הוא אמר שכעת נלחמים בחמאס ולא מתעסקים בשאלה אם הגיעו צנצנות ריבה לגדוד מסוים. כלומר, הוא מתייחס לרצח של אלף מאתיים ישראלים, אונס המוני וקריסת המערכות שעליהן הוא מופקד, כאל צנצנות ריבה. יום קודם לכן, נער השליחויות שלו צחי הנגבי כינה את הטבח "תקלה". האם המיזם החדש של תעשיית השקרים וההסתה יהיה הכחשת הטבח?
 
* בדיוק שנה – ב-20 ביולי 2023, בדיוק לפני שנה, שריפה, שנוצרה כתוצאה מעבודת ריתוך במאגר מרום גולן, כילתה כשליש ממטע הכמהין של אורטל.
 אתמול, 20 ביולי 2024, שוגר מטח רקטות מלבנון לכיוון צפון הגולן. היו נפילות בקרבת קיבוץ אל-רום ופרצו שריפות. היה חשש שהשריפה תתפשט גם לשטח הכמהין שלנו.
צוות מתוך כיתת הכוננות שלנו הוקפץ להשתתף במאמצי הכיבוי, אך חוזל"ש במהרה, כיוון שכוחות מקומיים משתלטים על השריפה. כרם קיבוץ אלרום וקו מים של הקיבוץ נפגעו בשריפה.
 
* מיהו מחבל – עומד ראש הכנופייה הפרחח על דוכן הכנסת, כדי להשיב בתור שר (!) למרבה הבושה, להצעות לסדר, וצורח על הח"כים הערבים: "כל המחבלים החוצה. החוצה." וכמו שמגרשים בקר הוסיף "בררא בררא."
מופע האימים שלו הוא הפרשנות המוסמכת לטאקיה שלו. הוא הרי התמתן. הוא לא כמו כהנא. נכון? זוכרים את ההצגה המבוימת לתקשורת, כאשר חיפש לגיטימציה לא להיפסל? הוא יצא למצעד גזעני של הכנופייה בירושלים. אחד ממלוויו פתח בקריאות "מוות לערבים" והוא היסה אותו ואמר: "לא מוות לערבים. מוות למחבלים." ומיד, הערב-רב הכהניסטי החל לצעוק "מוות למחבלים."
אז מיהו מחבל? ראש הכנופייה הסביר מעל דוכן הכנסת שהח"כים הערבים הם מחבלים. כלומר, כשפלוגות הסער הכהניסטיות צועקות "מוות למחבלים" הם מתכוונים, למשל, לכל הח"כים הערבים. הם התכוונו גם לכל מי שבחרו בהם. בקיצור, מחבל = ערבי. הוא לא קורא להרוג את הערבים, רק את המחבלים. מי הם המחבלים? הערבים.
ובינתיים, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שקנו את הטאקיה שלו, הוא קיבל כוח לפרק את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה כהניסטית פשיסטית פרטית שלו. והוא ממשיך בדרכו לצבור כוח שיאפשר לו להגשים את הפתרון הסופי על פי תורת הגזע הכהניסטית.
 
* משחקת לידיו של ראש הכנופייה – היועמ"שית פסקה שמ"מ המפכ"ל יהיה מוגבל בסמכויותיו לקבל החלטות. אז מי יקבל את ההחלטות? ראש הכנופייה, כמובן. זה בדיוק מה שהוא רוצה. שלא יהיה מפכ"ל. שיהיה חניך תורן שיקבל ממנו את ההוראות. אם היה מדובר בשר אחר, הסכנה היתה פוליטיזציה של המשטרה, וגם זה חמור. במקרה הזה מדובר ברוח גבית לראש הכנופייה, במזימתו האפלה להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית פשיסטית פרטית שלו. היועמ"שית נוהגת כאידיוטית שימושית של ראש הכנופייה, בהמשך לשופטי בג"ץ שהכשירו את השרץ ואפשרו את ריצתו לכנסת, ובכך המיטו עלינו את האסון הזה.
 
* אופוזיציה אוטומטית – הצבעת האופוזיציה נגד החזרת השירות בצה"ל לשלוש שנים היתה חסרת אחריות. היא הזכירה לי את האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו, בתקופת ממשלת השינוי, שהצביעה במזיד נגד ביטחון ישראל, נגד חוק האזרחות והארכת תקנות יו"ש.
אופוזיציה אינה צריכה להיות אוטומטית, אלא עניינית, בוודאי כשמדובר בענייני ביטחון. במקרה זה מדובר בפיקוח נפש. קיצור השירות היה חלק מהטירלול של "צבא קטן וחכם." את מחיר הטירלול הזה אנו משלמים בריבית דריבית זה החודש העשירי. החזרת המצב לקדמותו הוא תיקון והוא הכרח המציאות. יישר כוחם של גדעון סער והימין הממלכתי, שנהגו באחריות והצביעו בעד, מספסלי האופוזיציה. אילו הייתי ח"כ מהאופוזיציה, הייתי מפר בנושא זה את המשמעת הסיעתית, כי בנפשנו הדבר.
 
* מלכוד ההצבעה של המשתמטים – ההצבעה של החרדים בעד החזרת אורך הגיוס לשלוש שנים מקוממת. איך אינכם מתביישים, שעה שאתם משתמטים מצה"ל, להצביע בעד הכבדת העול על הציבור המשרת. אילו הצביעו נגד, גם אז הצבעתם היתה מקוממת, לא פחות. לא זו בלבד שאתם משתמטים, אתם גם פוגעים בניסיונו של צה"ל לתקן את הנזק ולמלא את השורות.
הבעיה אינה הצבעה זו או אחרת, אלא עצם ההשתמטות הממארת.
 
* הנסיגה הסורית – בכל שנות הסכסוך, היה רק מקרה אחד שבו הערבים נסוגו משטחים, בהסכם מדיני. לפני 75 שנים, ב-20 ביולי 1949, נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה. בהסכם זה, נסוגה סוריה מכל השטחים שכבשה בשטחה של ישראל אל עבר הגבול הבינלאומי. בין השאר, היא נסוגה משטח המושבה משמר הירדן ושיחררה את תושבי המושבה שנפלו בשבי.
ביום הכרזת המדינה, פלשו אליה כל צבאות ערב במטרה להטביעהּ בדם ולהשמידהּ בטרם החלה את צעדיה הראשונים. צה"ל, שקם תוך כדי המלחמה, גבר על מדינות ערב וניצחונו היה ברור. המלחמה הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לכל אחת משכנותיה. האחרונה, שעימה נחתם ההסכם, היתה סוריה. הסיבה לכך היא שבניגוד לשאר הגזרות, שבהן הפולש גורש מכל שעל במדינה וצה"ל הרחיב את גבולות המדינה וכבש שטחים נוספים, בגזרה הסורית נשאר כוח פולש סורי בארץ. לאורך חודשים ארוכים, בן גוריון התעקש שלא ייחתם הסכם שביתת נשק עם סוריה ללא נסיגה סורית אל הגבול הבינלאומי. הסורים התנגדו לכך בתוקף ואף דרשו נסיגה ישראלית מהגליל העליון, ששוחרר במבצע "חירם".
עמדת ישראל היתה חד משמעית, ללא שום נכונות לוויתור, והתלווה אליה איום לחדש את האש, לא רק כדי לשחרר את השטחים הללו אלא גם כדי לשחרר את הגולן כולו. ואכן, צה"ל נערך למבצע "אורן" לשחרור הגולן. המבצע כלל גם התקפה אווירית על דמשק.
העקשנות הישראלית והאיום בחידוש הקרבות השתלם. סוריה נאלצה לוותר. אולם ההסכם היה כרוך גם בוויתור ישראלי כואב – ישראל קיבלה את הצעת המתווך האמריקאי ראלף באנץ', חתן פרס נובל לשלום, והסכימה שהשטחים שמהן תיסוג סוריה יוגדרו שטחים מפורזים.
שטח מפורז הוא שטח שאסור להכניס אליו צבא. משמעות הדבר, פגיעה בריבונות הישראלית. אולם ברור היה שאלה שטחים ישראליים ריבוניים לכל דבר, וכל פעילות אזרחית בהם מותרת. ישראל מימשה את ריבונותה בהתיישבות, והקימה בשטחים המפורזים את קיבוץ גדות על חורבות המושבה משמר הירדן, המושב משמר הירדן (הנושא בשמו את זכר המושבה שנפלה), הקיבוצים תל קציר, האון ומעגן והמושב אלמגור, וכן שטחים חקלאיים של קיבוצים ומושבים רבים ובהם דן, דפנה, שאר ישוב, כפר סאלד, שמיר, גונן, עין גב ועוד. הסורים המציאו פרשנות יצירתית חסרת שחר לפירוז, כאילו מדובר בשטח הפקר ואסור לישראל לבצע פעילות אזרחית והתיישבותית באותם שטחים. הסוגייה הזאת היתה אחד התירוצים לתוקפנות הסורית המתמדת נגד יישובי הגליל והעמק, בשנים המרות והמדממות, שבהן הסורים ישבו על הגולן, עד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.
בהסכם עם לבנון, ארבעה חודשים קודם לכן, ישראל הסכימה לסגת מהשטח שהיה בידה, עד הליטני, אל הגבול הבינלאומי. השטח, שממנו ישראל נסוגה אז, הוא השטח, שממנו תוקף אותנו חיזבאללה היום. מי יודע? אולי, אם ישראל לא היתה נסוגה אז מאותם שטחים, היו נחסכות מאתנו כל המלחמות עם לבנון, כולל הנוכחית.
 
* המלחמה האנטישמית – ב-18 ביולי 1994, לפני שלושים שנה בדיוק, מחבל חיזבאללה חדר לבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית תופת, רצח 85 איש ופצע 330. איראן עמדה מאחורי הפיגוע, תיכננה אותו וסייעה לו לוגיסטית.
הטבח הזה הוא העדות המוצקה ביותר לאופי האנטישמי של המלחמה בישראל. קו ישר עובר בין מלחמה נגד קיומה של מדינה יהודית לבין רצח המוני של יהודים באשר הם שם, בשל היותם יהודים.
 
* איך הם ימרקו את מצפונם – נתקלתי במודעה המגדירה "בשורה חשובה" – שינוי בחוק האזרחות הגרמני מקל באופן משמעותי על נפגעי השלטון הנאצי וצאצאיהם לקבל דרכון גרמני, צעד המכניס מאות אלפי ישראלים למעגל הזכאות. אין שום בשורה חיובית בצעד הזה. לקח השואה אינו השתקעות בגלות וחזרה למתכונת היהודי הנודד, אלא עלייה למולדת וחיים כאזרחים במדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל. גם אם הגרמנים מרגישים שהם ממרקים את מצפונם בצעדים כאלה, אלו צעדים שליליים.
אם הם באמת רוצים למרק את מצפונם, הדרך לכך היא תמיכה מלאה וגורפת, ללא תנאי וללא עכבות, במדינת ישראל, בזכותה להגנה עצמית ובמלחמת החורמה שלה נגד ממשיכי הנאצים.
 
* ביד הלשון: א.נשים – פעמים רבות הבעתי את סלידתי מההתנקשות בשפה העברית מתוך הנפצה פסאודו-פמיניסטית, שלפיה הזהות בין צורת זכר לצורת סתמי היא כביכול שפה מדירה, מדכאת נשים וכו'. אני פמיניסט מושבע וחובב מושבע של שפת עבר. אילו היתה סתירה בין הערכים הללו, הייתי בדילמה. במקרה הזה אין לי שום דילמה, כי הטענה נגד העברית בנדון חסרת שחר. כך למשל המסע נגד המילה אנשים. המילה הוצגה לפתע כמדירת הנשים, כביכול, ומכאן צמחו יצירים לשוניים וולגריים כמו א.נשים ואנשימות. אם יש משהו מדיר מגדר במקרה הזה, הוא  ההדרה העצמית של נשים, בשם הפמיניזם, מהמילה אנשים. המילה אנשים אין פירושה גברים, כפי שאינה נשים. זוהי מילה אחת המכילה גברים ונשים כאחד. כלומר, המילה אנשים – משמעותה זהה לכוונת ממציאי א.נשים או אנשימות, רק בלי לכער את השפה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com