כאשר חזרו לבית-הספר, לאחר יום העצמאות, ראו התלמידים, ראתה המנהלת, ראו המורים, וראה כל מי שעיניו בראשו – שעל קיר הבניין הפונה לרחוב רשומות כתובות שחורות:

"תיפתח חנות גלידה בחזה של המורה לתנ"ך אסנת!"

"כשמורן המשוררת מביטה לשמיים,
החברֶ'ה אצלה בין הרגליים!"

"לַמורים מוחות משומרים
התלמידים גדלים על שמרים,
ולבית-המשוגעים הזה לא משיגים שומרים!"

"מי שלא ממשיך בביה"ס ללמוד
על המנהלת יתקע נאד!"

"ישוחרר ציבור התלמידים
ממורות מורעבות סקס!"

"כל תלמיד יתרום ביצה
לכל תלמידה שתרשה מציצה
וככה נעשה מההנהלה קציצה!"

"כשהבטן של המורה אלכס מרעישה
יודעים שהוא עוצר את הנאד
בגלל הבושה!"

"המנהלת נתנזון אבינו
הסגנית אלישיב היא אימנו
הלוואי שהיינו כבר יתומים!"

"תהוקצע המורה אסנת מצד הציצים!"

"יצ'ופר הנוער!"

"עוד לא נולד המורה, שלא היה תלמיד, שלא אהב מורים!"

"ראיתי תלמיד שקיבל מעולה
פתחתי לו ת'ראש
יצא הטמטום של המורה!"

*
"התלמיד רפאל בר-חיים מתבקש לבוא מיד לחדר המנהלת!" שודרה במערכת הַכְּריזה הפנימית הודעה לכל הכיתות והמגמות.
"רפי," אמרה המחנכת שולה, "שמעת? גש מיד לחדר ההנהלה. אני מאוד חוששת לגורלך, אחרי מה שעשית!"
"מה עשיתי, מורתי?"
צחוק כללי בכיתה.
"למי מבין שנינו קוראים החבר'ה רפי גרפיט, לך או לי?"
"כל הכבוד. אגתה כריסטי היתה בטח לוקחת אצלך שיעורים פרטיים."

*
"בר-חיים, רפאל!"
"כן המנהלת."
"אתה ציירת?"
"לא."
"מדוע קוראים לך רפי גרפיט?"
"כי אני אוהב לחדד עפרונות."
"לכן ציירת על הקיר?"
"לא."
"אז מסיבה אחרת?"
"מה?"
"ציירת?"
"לא ציירתי. המנהלת, מדוע תמיד מאשימים אותי? אני לא עשיתי כלום!"
"אבא שלך בחנות הצילום?"
"אני חושב. למה לא?"
"יש הרבה עבודה?"
"יש. תודה לאל. חתונות. דרכונים."
"אז רוץ תבקש מאבא שלך בשמי מיד לבוא, אתה שומע?"
"כן המנהלת, אבל למה? אני לא עשיתי כלום!"
"עם מצלמת הווידאו!"
"ואם הוא עסוק, מה אני אשם?"
"אתה כבר יודע לצלם בעצמך?"
"בטח המנהלת. אני עוזר לו, בחתונות!"
"אם כך, בקש מאבא שלך בשמי לשאול את המצלמה, קנה בדרך קלטת וידאו על חשבון בית-הספר, ואל תשכח לקחת את הקבלה."

*
"מה רפי עושה בחוץ כל היום, המורה שולה?"
"אני באמת לא יודעת מה קרה לנתנזון. היא עוד העניקה לו פרס – לעשות סרט על הזוהמה שכתב על הקירות."

*
"תלמידים, אספנו אתכם כולכם לאולם הספורט כדי להודיע לכם כי החלטנו למסד את הגראפיטי. מעתה עומד קיר החזית של בית-הספר לרשותכם. כל תלמיד רשאי להביא צבע מהבית ולרשום על הקיר מה שהוא רוצה. תוציאו את התסכולים והטמטום שלכם. לא תהיה צנזורה. אבל, בתנאי אחד – שאר הקירות חייבים להישאר נקיים, ומי שיצייר עליהם – ייענש בכל חומר הדין."
"נתנזון באמת השתגעה!" לחשה המחנכת שולה לחברתה, המורה הרווקה לתנ"ך אסנת, בעלת החזה הגדול.
"לא בטוחה שאמשיך ללמד כאן פראים כאלה בשנה הבאה." סיננה אסנת.
"יופי, המנהלת!" קם רפי ואמר, "אבל מה יהיה על הכתובות הקודמות?"
"לכל תלמיד מותר למחוק כתובות קודמות ולרשום עליהן חדשות, וכל המרבה הרי זה משובח."
"מה, מה זה? אני לא מסכים שכל מי שרוצה ימחק את הכתובות!"
"בר-חיים, אמור מדוע? הלוא כבר צילמת אותן. מה, אתה ציירת?"
"כן המנהלת."
"בר-חיים, תוכיח!"
"'ראיתי תלמיד שקיבל מעולה' – מתחיל ברי"ש. 'פתחתי לו ת'ראש'' – מתחיל בפ"א. 'יצא הטמטום של המורה' – מתחיל ביו"ד. ראשי-תיבות – רפ"י!"
"בר-חיים, רוץ תביא מיד את אבא שלך. אתם אחראים לסייד את כל הקיר, אחר-כך אתה עף מבית-הספר עד להודעה חדשה, וככה ייעשה לכל מי שרק יעלה על דעתו ללכת בדרך שלך! הבנתם אותי, שְׁחִיקִים? חופשי! מארש! לכיתות!"
סוף הספר

אהוד בן עזר / דני קרמן
יצ'ופר הנוער
[על כריכת הספר מאחור]
רלי הדברן, דוקי הנותנת, נוני המאוהב, ניבה בבלתקה, אילן מאליונר ודנה סמוקרית, הם אחדים מ-40 דמויות של מתבגרים ומתבגרות, שאת סיפורי שיגעונותיהם הפרטיים העלה מדי שבוע אהוד בן עזר במדורו "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1"; עתה מופיעים הסיפורים יחדיו, מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן, שגם אייר את הסידרה הנועזת מתחילתה.

*
"זאת היתה הכיתה הכי מוכרת במדינה. 40 תלמידים, כל אחד שם – טיפוס, כולם מופרעים ומסובכים, אבל גם סימפאטיים באיזשהו מקום, גם כשהם היו מעצבנים עם השטויות שהם עשו, וכולם עם שמות מן ההפטרה, כל שם יותר שמי מהשני – טלי כהנל'ה, רותי חוטי, ללי תן-לי-ספוט, חיימקה ימי, אלי אוכֵלי, גידי קטן. עכשיו הם וכל יתר חבריהם יוצאים, כמו כולם, לחופש. גם אביהם הרוחני – והמחנך בסתר – של הכיתה המשונה הזאת, מתרווח עכשיו לאחור בכורסה ונהנה מתחושה של סוף שנת עבודה.
"למי שהחסיר איזה שיעור בכיתה המופלאה הנ"ל והפסיד איזה דיוקן, יש לנו הודעה מרגיעה; די בקרוב יצא 'מיסדר זיהוי' בספר [ושמו – 'יצ'ופר הנוער!'], שיכלול כמובן את 40 הדמויות, בתוספת איוריו של דני קרמן. לספר לא תהיה בעייה בכל מה שקשור למבחן הזמן. הוא לא יתיישן, כנראה, הרבה זמן. סוף-סוף, טיפוסים כמו גילה אינפאנטילה, אורי העייף, צחי המוזנח, ירון המאונן וערה ההיפרית – לא נעלמים אף פעם.
דורון אדרי, "ראש 1"

*
"התופעות, אשר בעיני אם מרובעת כמוני אמורות להיות מוקעות – כאן עשויים/עלולים לפרש אותן כמעשי גבורה או לפחות – הצלחה."
אימא

*
"גברת! – עייפות זו לא מחלה! עייפות זו שמירה על בריאות, ובייחוד בתקופת ההתבגרות."
ד"ר קוזי

*
דני קרמן הוסיף ציורים למרבית הספרים שכתב אהוד בן עזר, וכאשר סכום שנותיהם יחדיו התקרב ל-100, הוציאו השניים את הספר "50 שירי מתבגרים" ובו 50 שירים עם 50 ציורים.
ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ
הספר כבר מזמן אזל!

*
הסיפורים האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.
במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים. אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה.