האירוע הטראומתי ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן, הוא פינוי היישובים ביום הכיפורים תשל"ד, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. זו טראומה, הצרובה היטב גם בתודעתם של מי שטרם נולדו אז ושל מי שהגיעו לגולן שנים רבות לאחר מכן. לא רק עצם הפינוי, אי הוודאות אם יהיה לאן לחזור ותחושת הפליטות במולדת, יצרו את הטראומה, אלא גם המכה הקשה לאתוס המכונן של ההתיישבות בגולן – התפיסה של ההתיישבות הביטחונית.
דומני, שהמפונים מיישובי קו העימות עם לבנון במלחמת "חרבות ברזל" יכולים לקנא במפוני הגולן חמישים שנה ויומיים קודם לכן. שבוע לאחר הפינוי, הורשו הגברים לחזור ליישוב. שלושה שבועות אחרי הפינוי, חזרו גם הנשים והילדים. אגב, הם חזרו למלחמת התשה בת חצי שנה, הדומה במהותה למלחמה הנוכחית.
מה יעשה לאתוס ההתיישבות הביטחונית הפינוי הנוכחי, שגם היום, עשרה חודשים אחרי, אין לדעת עד מתי הוא יימשך, אך כבר ברור ששנת הלימודים החדשה לא תפתח ביישובים?

ב-15 באוגוסט 1949 הציג ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון את חוק שירות הביטחון בפני הכנסת. בנאומו, הוא הציג שלושה מרכיבים להגנת המדינה: הצבא הסדיר, צבא המילואים וההתיישבות בסְפָר.
בכל נאום או מאמר שלו על תפיסת הביטחון, קיבלה ההתיישבות מקום מרכזי. כך בנאום במסדר הנח"ל בנובמבר 1948: "ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותנו יקבעו את ביטחון המדינה לא פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות – שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב – תשמש תריס נאמן ביותר לביטחון הארץ מפני התקפות חוץ. לא ביצורי אבן דוממים, אלא חומת אדם חיה, עובדת ויוצרת – החומה האחת שאינה נרתעת ונפגעת מכלי משחית של האוייב – יש ביכולתה לשמור על גבולות הארץ. הבניין המבוצר ביותר אפשר לקעקע ולערער במכשירי חבלה מתוקנים ומשוכללים, אולם כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם."
האם התפיסה הזאת עמדה במבחן "חרבות ברזל"? הנה, בפרוץ המלחמה פונו יישובי גבול לבנון. זו אמירה של המדינה ושל צה"ל – חברים, זוזו. אל תפריעו. כאן נלחמים, אל תסתובבו לנו בין הרגליים. אין לכם שום משמעות ביטחונית. על המדינה מגן צה"ל, ואין לכם תפקיד.
ובדרום? הטבח ההמוני ביישובי הנגב המערבי מעורר סימן שאלה גדול. האם נכון להקים יישובים ליד הגבול. האם איננו הופכים את האנשים שאנו שולחים להתיישב ליד הגבול לבשר תותחים? האין אנו מפקירים אותם לגורלם?
שאלות קשות ונוקבות, שאיננו יכולים לבטל אותן כלאחר יד, אלא לבחון אותן ביושר ובאומץ.
התשובה שלי לשאלות הללו, היא שמלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה ביתר שאת את צדקתה של תפיסת ההתיישבות הביטחונית, ומחייבת את החייאתה וחיזוקה. מה הוכיח לנו הפינוי בצפון? שבאין התיישבות, אין למדינה מוטיבציה להגן על הגבול. היישובים לא פונו כי ישראל עמדה להשיב מלחמה שערה, אלא להיפך, כדי שלא תצטרך להחזיר מלחמה שערה. היישובים לא פונו כדי שלא יפריעו למלחמה, אלא כדי שלא יפריעו להימנע מהמלחמה.
אלמלא פונו היישובים, יש למישהו ספק שהמדינה לא היתה משלימה עם ירי ישיר של מאות טילי נ"ט לבתי מטולה, מרגליות ומנרה? היישובים פונו, כי ממשלת ישראל בחרה לפנות אותם במקום להגן עליהם. אבל מה קרה? עשרה חודשים, עד כה, אזור הגבול מראש הנקרה ועד הר דב, הפך לרצועת ביטחון בצד הישראלי של הגבול. בצומת ישע נמצא מעבר גבול, עם חומות בגובה של כשבעה מטר, ורק הכתובת "עצור גבול לפניך" אינה מופיע שם. למעשה, איבדנו את הריבונות באזורים אלה. ללמדך, שבאין התיישבות, אין ריבונות.

ובדרום? ב-7 באוקטובר למדנו, שבמתקפת פתע, צה"ל לא היה שם כדי להגן על המדינה. לנוכח ממדי הטבח, האמירה הרווחת היא שצה"ל לא היה כדי להגן על היישובים האזרחיים. אך לא רק על היישובים צה"ל לא הגן, אלא על המדינה. נתאר לעצמנו את 7 באוקטובר אלמלא היו יישובים בנגב המערבי. בתוך שעה קלה פלישת המחבלים הייתה מגיעה למרכז הארץ וטובחת בערים הצפופות. במקרה כזה, ממדי הטבח היו גדולים שבעתיים.
המכשול שהתמכרנו לו קרס באחת, וצה"ל לא היה שם כדי להגן על המדינה. מי הגנו על המדינה? מי בלמו את האוייב? היישובים. זאת, חרף העובדה שבעשרות השנים האחרונות, שבהן המדינה זנחה את תפיסת ההתיישבות הביטחונית וזלזלה בה, רוקנו יישובי הספר כמעט לחלוטין מיכולות ההגנה שלהם. כיתות הכוננות דולדלו, אמצעי הלחימה שלהם היו מינימליים, כלי הנשק שלהם אופסנו בנשקיות. ובצפון המצב גרוע לאין ערוך – כלי הנשק נאספו מכיתות הכוננות, וכמה שזעקנו, כאילו זעקנו אל הקיר. אילו חלילה חיזבאללה היה תוקף ב-7 באוקטובר, בכל יישוב היה נשק אחד בידי הרבש"ץ, ולא צריך דמיון מפותח כי להבין מה עלול היה להתרחש.
כיתות הכוננות הוכיחו את צדקת דבריו של ב"ג: "כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם." גבורתם העילאית של לוחמי כיתות הכוננות בנגב המערבי, תיחרט לדורות בפנתיאון הגבורה של מדינת ישראל והעם היהודי. בהפתעה גמורה, בנחיתות מיספרית איומה, כמעט ללא נשק ותחמושת, במשך שעות ארוכות, שבהן הצבא לא הגיע, הגנו כיתות הכוננות על היישובים, הצילו חייהם של אלפי אזרחים, הרגו מאות תוקפים ובלמו את האוייב בטרם הגיע למרכז הארץ.

בקיבוץ מגן, שבו הרבש"ץ, בניגוד לפקודה, השאיר את כלי הנשק אצל לוחמי כיתת הכוננות – כיתת הכוננות בלמה בקרב, שנמשך שעות רבות, את כוחות האוייב עם העדיפות המיספרית הברורה מחוץ לגדר הקיבוץ. בקרב נפלו שני לוחמי כיתת הכוננות, אך הטבח נמנע.
נשער לנפשנו את 7 באוקטובר, כאשר בכל יישוב היתה מחלקת הגנה בת 28 לוחמים, כמו מחלקות ההגנה היום, עם הנשק והציוד הקרבי בביתו של כל לוחם, עם מאג או שניים. התוצאה הייתה אחרת לגמרי. אך גם הקיים היום הוא מעט מדי.
יישובי הספר הם יישובים לוחמים. מן הראוי שבכל יישוב כזה יהיה כוח מגן מתוך היישוב, עם מקלעים כבדים, עם כלי נ"ט, עם נשק צלפים, עם רימונים, עם רחפנים, אולי אפילו טנק. והכוחות הללו יהיו מאומנים ומצוידים היטב. ומחלקות ההגנה היישובית יהיו חלק ממכלול אזורי של הגנה מרחבית, ככוח מגן גדול להגנה אפקטיבית על הגבול. לא רק מצבם הביטחוני של היישובים יהיה אחר. מצבה הביטחוני של המדינה יהיה אחר לגמרי.
איני מתכוון לכך שהיישובים יהיו יישובי קסרקטין. יישוב אינו מוצב. הוא אינו קיים כדי להילחם. הוא קיים כדי לקיים קהילה משגשגת, כדי לקיים משק מפותח, כדי לקיים מערכת חינוך מצוינת, כדי לקיים חיי תרבות עשירים. אך יישוב ספר הוא במקביל גם יחידה לוחמת, שתגן על כל היש ההתיישבותי הנפלא הזה ותגן על גבולות המדינה.
אירועי 7 באוקטובר בנגב המערבי וחרפת הפינוי בגליל, חיזקו את תפיסת משמעותה וחיוניותה של ההתיישבות הביטחונית. הלקח אינו רק ביצור היישובים. תפיסת ההתיישבות הביטחונית מחייבת שינוי דרמטי יותר – הקמת התיישבות ביטחונית צפופה לאורך גבולות המדינה – מראש הנקרה ועד החרמון, מהחרמון דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה בואכה אילת, ומאילת מערבה, לאורך גבול מצרים וגבול עזה עד נתיב העשרה. ולצד אלה, הרחבה ההתיישבות ביהודה ושומרון ובקו התפר. יש בכך משמעות ביטחונית של הגנה על גבולות המדינה, משמעות דמוגרפית של רוב יהודי בגליל ובנגב ומשמעות הגנתית של פיזור האוכלוסין אל מול האיום הבלתי קונבנציונלי.
דרושה תנופת התיישבות שלא הייתה כדוגמתה מאז ההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל בשנות החמישים, כאתגר לדור הצעיר בישראל וכאתגר ציוני לעם היהודי בתפוצות הגולה, לעלות לארץ ישראל וליישב אותה.

2. צרור הערות 4.8.24
* הצלחה גדולה – שני הסיכולים הממוקדים – הצלחה גדולה!
ברכות למחליטים ולמבצעים – לראש הממשלה, לשר הביטחון, לרמטכ"ל, לראש המוסד, לראש השב"כ וללוחמים המבצעים.
(כמובן שכוונתי רק למה שישראל אחראית...).

* טיפוסים מפוקפקים – חלק מההצלחה ומגילוי האחריות, הוא מידור הקבינט המדיני ביטחוני, שיושבים בו טיפוסים מפוקפקים ובראשם ראש הכנופייה איתמר בן דליף. בעיקרון, אי הבאת פעולות עם פוטנציאל להביא למלחמה לאישור הקבינט הוא נוהל בלתי תקין ואולי אף בלתי חוקי. אבל בהרכב הנוכחי של הקבינט, מדובר בפיקוח נפש.

* סיכול ממוקד כמדיניות – אני מאמין גדול בסיכולים ממוקדים במלחמה בטרור, אך הם יעילים רק אם אנו עקביים בהם. חיסול מוסאווי, המנהיג הראשון של חיזבאללה, גרם ליותר נזק מאשר לתועלת, בדיעבד. שני פיגועי הנקם בארגנטינה היו קטלניים וכואבים מאוד, ובחירתו של נסראללה להחליפו, הביאה לארגון מנהיג יותר חזק, יותר חכם, יותר כריזמטי ולכן יותר מסוכן. הבעייה היא שחיסלנו את מוסאווי ונחנו על זרי הדפנה. במקרה של הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי זה עבד – חיסלנו את פתחי שקאקי והשבתנו כמעט לחלוטין את הארגון לכעשר שנים. אבל זו אינה יכולה להיות השיטה. היום שבו חיסלנו את מוסאווי היה צריך להיות היום שבו החל המצוד לחיסול נסראללה. כאשר אנו מחסלים בכיר טרור, עלינו לפעול מיד לחיסול המחליף שלו, המחליף של המחליף שלו, המחליף של המחליף של המחליף שלו וכן הלאה. במלחמה בטרור תמיד צריך ליזום, תמיד צריך להכות, תמיד צריך לגרום לאויב להיות נרדף ולהתמקד בהישרדותו ולא בפיגועים נגדנו.
האם היינו צריכים את 7 באוקטובר כדי לחסל את הנייה ואת דף? אילו חיסלנו אותם ואת סינוואר ואת חבר מרעיהם קודם לכן, אולי היינו מונעים את 7 באוקטובר. פעמים רבות סינוואר ודף היו על הכוונת, שב"כ וצה"ל ביקשו אישור לחסלם ונתניהו סירב. מה שהניע את נתניהו היה הפחד מהסלמה. תחושתו היתה שתפקידם של צה"ל ושב"כ להציע, אבל הוא המבוגר האחראי, שרואה את התמונה הכוללת, המדינאי הגדול שמונע הרפתקאות. וכך, מדיניות ההתמכרות לשקט, ההכלה, ההבלגה, ההססנות, הדחיינות והפחדנות של נתניהו המיטה עלינו הרפתקה שלא חלמנו עליה בסיוטינו האפלים ביותר.
עלינו להפסיק לחשוש מביצוע פעולות נגד הטרור מפחד ההסלמה. הטרור לא זקוק לעילות כדי לפגוע בנו. את העילה סיפקנו להם בה' באייר תש"ח. בעצם, חמישים שנה קודם לכן. הם יתקפו אותנו בשעת כושר להפתעה. זה מה שקרה ב-7 באוקטובר. האם יש דרך למנוע לחלוטין הפתעה? אין צבא בעולם שלא הופתע. לכן, עלינו לפעול כדי לסכל את יכולותיו של ארגון הטרור. לא לתת לו להתעצם. לחסל את שרשרת הפיקוד שלו. להגיע אל המחבל למיטתו לפני שהוא מגיע לפגע בנו. יוזמה. תעוזה. נחישות. התמדה. זו הדרך לנצח את הטרור.
הסיכולים הממוקדים הם נדבך חשוב במלחמה אפקטיבית בטרור.

* באבוד רשעים רינה – "בנפול אויבך אל תשמח" כתב החכם באדם בספר משלי. אז זה לא בסדר שאנחנו שמחים עם חיסולם של הנייה ושוכר?
את התשובה לשאלה נותן לנו אותו החכם באדם באותו ספר משלי: "באבוד רשעים – רינה."
יש הבדל בין אוייב לרשע. כאשר אנחנו נלחמים נגד צבא של מדינה, החייל והמפקד שהרגנו בקרב הוא אוייב, הממלא את חובתו למדינתו ואנחנו חייבים לנצח ולשם כך יש להשמיד אוייב ולהרוג אותו. אבל אין לנו סיבה לשמוח על מותו של חייל האוייב. לא כן, כאשר מדובר במחבלים, לא כל שכן במנהיגי טרור. ויש רשעים יותר ממנהיגי הארגון שביצע את טבח 7 באוקטובר והארגון שביצע את טבח הילדים במג'דל שמס?
אז לא אומר שהתלהבתי לראות חלוקת סוכריות ובקלאוות, כי זה יותר מדי הזכיר לי את מנהגי האוייב, אבל השמחה – במקומה. כן, גם אני שמחתי. מאוד.

* הזדמנות שאסור להחמיץ – ב-13 באפריל, ברגע ששוגרו מאות הטילים והכטב"מים מאיראן לישראל, עוד בטרם ידענו מה תהיה תוצאת המתקפה, צריך היה להוציא תגובה ישראלית קשה מאוד, שתכה באיראן. זה לא נעשה, המתקפה האיראנית נבלמה, חשפנו את עצמנו ללחצים אמריקאיים והסתפקנו בתגובה סמלית.
אסור שזה יקרה שנית. אם איראן תממש את איומה ותתקוף שוב בימים הקרובים, חייבת להיות תגובה ישראל מיידית הולמת, שתכוון למתקני הגרעין האיראניים. איני יודע אם יש לנו היום יכולת להשמיד את המיזם, ואם לא – זה מחדל נורא, עוד מחדל נורא של מר מחדל. אך גם אם איננו יכולים להשמיד אותו כליל, לבטח מתקפה כזו תפגע במיזם באופן משמעותי ותסיג אותו שנים אחורה.

* הגבעות הצופות על נתב"ג – כאשר החברות הזרות מבטלות את הטיסות לישראל וממנה בשל המצב הביטחוני, נכון להזכיר, שאם ימומש חלום העוועים של "חזון שתי המדינות" –המדינה הפלשתינאית, מדינתו של העם שלמעלה משמונים אחוז ממנו תומכים בטבח 7 באוקטובר, תשלוט על הגבעות החולשות על נתב"ג.

* הנחייה מצילת חיים – כשהילדים במג'דל שמס שמעו את האזעקה, הם רצו במהירות למיגונית. שם, צפופים, סמוך למיגונית, השיגה אותם הרקטה הקטלנית.
הלקח הוא, שבאזורים הקרובים לגבול, שאין בהם זמן התרעה, מי שנמצא בחוץ בשעת האזעקה, צריך פשוט להישכב מיד על הארץ לעשר דקות ולחפות בידיו על ראשו. רק בתום עשר דקות, ישפר את מיקומו למיגון הקרוב.
אנו מעבירים לציבור את ההנחיה מצילת החיים הזאת ביתר שאת אחרי הטבח.

* סולידריות גולנית – קיבוץ אורטל מזדהה עם שכנינו במג'דל שמס בשעתם הקשה ומשתתף באבלם. אנו חשים בשותפות הגורל בינינו וחשים צורך לחזק ולחבק את חברינו הדרוזים. ביום שני יצאה משלחת רשמית של מזכירות אורטל לביקור תנחומים. ביום שלישי יצאה למג'דל שמס משלחת של אורטל, עמוסה בעוגות שאפו חברי אורטל ומכתבי חיזוק שכתבו הילדים. הדברים חולקו במרפאות ובמרכז החוסן במג'דל שמס. המשלחת נפגשה עם משפחות וצוותי רפואה וטיפול ועם ראש המועצה המקומית מג'דל שמס, דולאן אבו סלאח. ראש המועצה הביע רגשי תודה והערכה רבה, וציין שאנחנו יחד מתפללים ומייחלים לימים של שלום.

* החיים ינצחו – כל השבוע התאבלנו עם חברינו הדרוזים. ערכתי ביקור תנחומים. ובשבת חגגנו בחתונה של חברים בבוקעתא. החיים חייבים להימשך, החיים ינצחו. בדרך כלל הדרוזים חוגגים כל השבוע. הפעם, בגלל האבל, הם חגגו רק בחתונה עצמה. החתונה היתה רגועה ושקטה מהרגיל, בלי מוזיקה וריקודים, אך השמחה רבה, וכמובן שהיה כבש, והכנפה – מתוקה.

* מצפינים – מצפינים היא תנועה שהוקמה בידי מנהיגים ופעילים חברתיים וקהילתיים בגליל, חלקם מיישובים שפונו וחלקם מיישובים שלא פונו, אך הם חיים באזור לחימה, כדי לצפות פני עתיד ולקדם שינוי, שיהפוך את המשבר להזדמנות לתיקון ולתמורה של אזור הצפון בכל תחומי החיים, במבט לעשרות שנים קדימה. התובנה שבבסיס ההתארגנות, היא שהישועה לא תבוא מלמעלה, מהמדינה, מהממשלה ואפילו לא מהשלטון המקומי, אלא מהחברה האזרחית, מאנשי הצפון שייקחו יוזמה והובלה, כמובן בשיתוף פעולה עם המדינה, הממשלה והרשויות המקומיות. בחודשים מאז הקמת התנועה כבר גובשו והוצגו לממשלה תוכניות בתחומים שונים, אך התנועה בפירוש אינה מסתפקת בתוכניות, אלא גם בנטילת אחריות לביצוע. את התנועה מנהיגה ליאת כהן רביב ממטולה. גילוי נאות – היא היתה מנהלת מחלקת הנוער במתנ"ס הגולן כאשר הייתי המנהל, וכבר אז ידעתי שהיא נועדה לגדולות.
הבוקר התכנסו למעלה ממאה אנשים מרכזיים בצפון לכנס הנהגת צפון של מצפינים, באיילת השחר. רבים מן המשתתפים אני מכיר מהמעגלים השונים של עשייתי לאורך השנים. אחרי נאום פתיחה של ליאת היו כמה הרצאות קצרות של דמויות מובילות בגליל. הנאום המרכזי והחשוב ביותר בעיניי, דווקא לא היה של תושב האזור, אלא של הפרוייקטור החדש מטעם הממשלה לאזור הצפון, אלוף (מיל') אליעזר צ'ייני מרום, שמונה לתפקיד באיחור שערורייתי של תשעה חודשים. התרשמתי מאוד לטובה מצ'ייני, שהציג תחושת שליחות ומחויבות, דיבר באופן ענייני מאוד ומעשי מאוד והביע מחויבות לעשייה ולשינוי. הוא הגיע לכנס וישב בו מתחילתו ועד סופו, מה שמעיד שכנראה אינו פוליטיקאי... בדבריו הוא אמר שכסף אינו בעייה. כשיש תוכניות טובות, יש כסף. והוא הבטיח להיות אוזן קשבת לאנשי השטח, לשתף אותם בתוכניות ובעשייה ולהיות השליח שלהם. כאמור, הוא נשמע מבטיח ולא פחות חשוב, הוא גם הבטיח לקיים. אך כמובן שהוא ייבחן בתוצאה.
אחד הדברים שאהבתי בדבריו, היה התייחסותו לחקלאות. הוא דיבר על ההכרח בטיפוח החקלאות כדי להבטיח את ביטחון המזון של ישראל, קרא לסבסד את החקלאות כפי שעושות המדינות המתקדמות בעולם ובעיקר הדגיש את הצורך בהוזלה משמעותית של המים לחקלאות.
החלק השני היה בקבוצות דיון, שנקראו קבוצות "מחליטים", כיוון שכל שולחן יצר תוצר מעשי בתחומו. היו שולחנות בנושאים השונים כמו כלכלה, חינוך וצעירים. קבוצה אחת עסקה באסטרטגיה לצפון. באופן טבעי, אני נמשך לקבוצות שעוסקות בגיבוש אסטרטגיה. אך הפעם היתה קבוצה אחרת, שעסקה בנושא הבוער בעצמותיי – החזרה לצפון, ואליה הצטרפתי.
בסבב ההיכרות בקבוצה, התבקש כל משתתף לספר למה הוא בא לכנס. אמרתי (בנוסף לעובדה הטכנית שליאת הזמינה אותי) שאני רואה בפינוי הממושך מהגליל, שאיננו רואים את סופו – אסון. זה אחד המשברים הקשים ביותר בתולדות הציונות. אני חושש מאוד מדימום החוצה של רבים מן התושבים, מה שעלול לעורר אפקט דומינו שלילי של עזיבה, עד כדי איום קיומי על יישובים. ולכן, אמרתי, איננו צריכים לדבר רק על חזרה לצפון, אלא לא פחות חשוב – על הזרמת דם חדש לצפון. זו הזדמנות לצמיחה דמוגרפית גדולה של היישובים, בקליטה של משפחות צעירות, ערכיות, איכותיות, ציוניות וחלוציות, שתבאנה לגליל דווקא עכשיו, בשל האתגר הציוני ההתיישבותי הגדול. צריך להגיע לציבור הפוטנציאלי הזה ולמשוך אותו צפונה. עירוי דם כזה, ישאיר את המתנדנדים, ישפיע על האווירה כולה ויהיה מנוף לתנופה גדולה של האזור בכל תחומי החיים.
ואכן, הקבוצה לא עסקה רק בחזרה של האוכלוסייה הקיימת, אלא לא פחות מכך, בקליטה של אוכלוסייה חדשה, ובדרכים למשוך אותה ולהכשיר את הקרקע לקליטה מוצלחת.

* תדע כל אם עברייה – תדע כל אם עברייה, שהיא שולחת את ילדיה לצבא, שחייליו אינם דוחפים מקלות לתחת של אסירים ועצירים.

* אני דואג לחיילי צה"ל – לא היה אדם שהיטיב לבטא את צדקת הציונות ואת צדקתה של ישראל כפי שעשה זאת המשורר הלאומי הדגול נתן אלתרמן. ב"שמחת עניים" עוד בטרם קום המדינה, ב"שירי עיר היונה" במלאת עשור למדינה ומעל הכול, בשירי "הטור השביעי", טורו השבועי ב"דבר", שכל העם ציפה לו מדי שבוע כדי לשמוע את מוצא פיו של אלתרמן. הוא ידע לחזק את רוח העם ואת אמונתו בצדקתנו. במלחמת השחרור היה הטור זריקת ציונות שבועית; זריקה של חוסן לאומי.
כזה היה אלתרמן עד יום מותו. כך היה גם עת הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. בשיר האחרון שכתב, שפורסם רק אחרי מותו, "אז אמר השטן", מבהיר אלתרמן שאף אוייב לא יוכל לנצח את ישראל זולת איום אחד, האיום השטני – אם נשכח שעמנו הצדק.
אבל כאשר שמע על פשע מלחמה בצה"ל במלחמת השחרור, לא חסך שבטו ויצא בשיר חריף ביותר וקשה ביותר, שבו הצליף ללא רחם במי שסרחו בפשעי מלחמה. באותו להט שבו כתב את צדקת הדרך הוא זעם על מי שהכתימו את צה"ל ואת מדינת ישראל בפשעי מלחמה. "על זאת", נקרא השיר.
חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד-משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה.
מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן כתב את הדברים כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה. והוא יצא גם נגד הפחדנים שמזהירים מפני הצפת המקרים האלה ורוצים להשתיק אותם, שמא החשיפה תגרום לנו נזק.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

הדברים נכונים גם היום, במלחמתנו הנוכחית, שאין צודקת ממנה, נגד אוייב שאין אכזר ממנו. גם במלחמה הזאת, עלינו לשמור על צלם אנוש ועל צלם היהודי, ולא לאמץ את המוסר הנוחבאי. כי אם נהפוך לנוחבות, יהיה זה הניצחון הגדול של חמאס.
ויש מי שרוצים להפוך אותנו לנוחבות. הרשתות מוצפות בציטוט דבר החוכמה של הוגת הדעות הדגולה דה-ל-שמטע עירית לינור: "אני לא רוצה צבא מוסרי, אני רוצה צבא חזק." טענתה הדמגוגית, היא שיש סתירה בין צבא חזק לצבא מוסרי. ושעלינו לבחור בין השניים. דמגוגיה זולה. ההיפך הוא הנכון. אם צה"ל יהפוך לכנופייה נוסח חמאס, ישראל תהיה עזה.
אין שום גבורה ושום עוצמה בדחיפת מקלות לתחת של אסירים ועצירים. וכן, הם אסירים. בכל פעם שאני כותב זאת, אנשים כועסים על שאני משתמש בביטוי אסירים. כן, גם מחבלים, גם רוצחים, גם פושעים נאצים, ברגע שהם עצורים הם עצירים, ברגע שהם אסורים הם אסירים. ואין שום גבורה בהתעללות מינית בהם, ההיפך הוא הנכון.
"מה אתה כל כך דואג לנוחבות?" איזה טיעון פופוליסטי.
לא. אני לא דואג לנוחבות. אני דואג לחיילי צה"ל. אני דואג לדמותם. אני דואג לדמותנו. אני דואג לחוסן הלאומי שלנו ולעוצמתו של צה"ל. אני גאה בכך, שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואיני מוכן לתת לכל מיני בן גבירים, ואטורים, סון הרמלכים וגוטליבות עלובי נפש, להשחית את צה"ל ואת מדינת ישראל. בשום אופן אסור לתת לכנופייה הנאלחת הזאת, להפוך את צה"ל לארגון פשע ואת חיילי צה"ל לפושעי מין. לא ניתן להם להרוס את צה"ל, כי בלי צה"ל חזק לא תהיה מדינת ישראל, ואם צה"ל יהפוך לכנופייה בן גבירית, לא יהיה צה"ל.
[אהוד: איך שכחת לציין כי המנהיג העליון של הכנופייה הנאלחת ההופכת "את צה"ל לארגון פשע ואת חיילי צה"ל לפושעי מין" – הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו?]

* מי יוציא לפועל – הח"כית המופקרת טלי גוטליב טוענת שצריך לדון למוות את נחום ברנע. מי יוציא לפועל את גזר דינה? בטח הערב רב שיחד אתה פלש למחנות צה"ל. זוהי הסתה מפורשת לרצח. החסינות הפרלמנטרית אינה תקפה בשום פנים על דברי הסתה כאלה. ומה עם החקירה על דברי הסתה קודמים שלה, שהיא הודיעה שלא תבוא אליה? מדוע עוד לא ראינו את השוטרים גוררים אותה אזוקה בידיה וברגליה? צריך לגדוע את הידיים של מי שיצר את השפכטל שבו גרדו אותה מתחתית החבית. בשל כבודי לציבור הבהמות, לא אגדיר אותה בהמה.
[אהוד: גם לא ראינו בעבר שוטרים גוררים את המסיתה שקמה ברסלר אזוקה בידיה וברגליה].

* שמחה לאיד – סופ"ש גדול לספורט הישראלי. שש מדליות אולימפיות, אחת זהב, ארבע כסף ואחת ארד. איזה אושר! איזו גאווה לאומית! וכמה טוב לשמוע בשורות כאלו בשנה כל כך קשה. ואני מקווה ומאמין שעוד לא סגרנו את הבסטה.
לצד שמחת הניצחון, יש גם שמחה לאיד. אני שמח לאידו של השוקניסט הוותיק עקיבא אלדר. לפני חודשים אחדים כתב הלה פשקוויל ב"הארץ", שבו קרא לוועד האולימפי להחרים את ישראל ולגרש אותה מהמשחקים האולימפיים. זה, כנראה, העונש שמגיע לישראל על 7 באוקטובר.
ובכן, לא זו בלבד שחלומו הרטוב נגוז, והמדינה השנואה עליו לא גורשה ולא הוחרמה, אלא שישראל משתתפת ומנצחת, דגלי ישראל מונפים אל על ו"התקווה" מתנגנת. ואני יכול רק לשער איך הרעל המפעפע באיש הרע הזה מטריף אותו, מוציא אותו מדעתו, כאשר הוא רואה זאת. איזה סבל נורא הוא חווה כאשר הוא רואה את דגל ישראל מונף מעל הפודיום וכשהוא שומע את ההמנון הלאומי. לצד שמחת הניצחון אני גם שמח לאידו של אלדר ולאידם של כל שונאי ישראל.

* סתימת פיות – אמילי עמרוסי הושעתה מהגשת תוכניתה ביום שישי עם פרופ' יובל אלבשן, כיוון שאמרה שיום ירושלים הוא יום הנכבה של השמאלנים.
אכן, אמירה מקוממת, מכוערת, מתנשאת, מכלילה ושקרית. אבל האם היא מצדיקה השעייה?
צעד קיצוני כמו השעייה, מחייב בחינה של האמירה במכלול השידור של העיתונאי. במקרה של אמילי, ובכלל של התוכנית – זו תוכנית שבה אנשים משני צידי המתרס מבטאים לרוב מתינות, ענייניות, כבוד הדדי ואף חברות אישית בין בני פלוגתא, אומץ לצאת נגד עמדות הבייס שלהם ואף לחטוף על כך ביקורת מבית. תוכניתם היא תכנית דגל של אחדות לאומית שמעל למחלוקות ובלי לטשטש אותן; אחדות שאינה אחידות. בפרספקטיבה הרחבה הזאת, השעייה בשל התבטאות מקוממת אחת היא סתימת פיות מקארתיסטית.
מתאגיד כאן נמסר בתגובה לידיעות בתקשורת בנדון, שהם אינם נוהגים לדווח לציבור על עניינים משמעתיים של עובדים. זו אמירה הזויה. התקשורת, הנושאת את דגל השקיפות וזכות הציבור לדעת, צריכה לשמש דוגמה לפתיחות ולהציג את התנהלותה לביקורת הציבור. הדבר נכון גם לתקשורת הפרטית, קל וחומר לתקשורת הציבורית.
ולגופה של אמירה – האמירה של אמילי מקוממת בעיקר בשל ההכללה הגורפת על "השמאלנים", אך בהחלט יש מי שבעבורם יום ירושלים הוא יום הנכבה. הם מרוכזים בעיקר ברחוב בת"א, ארבע אותיות, מתחיל בשי"ן, נגמר בנו"ן ומתחרז עם חוקן.

* ביד הלשון: מג'דל שמס – מקום בחדשות – מג'דל שמס, הכפר שבו בוצע הטבח המחריד של 12 ילדים במגרש הכדורגל, מירי רקטה שנורתה מלבנון בידי מחבלי חיזבאללה.
מג'דל שמס הוא היישוב הגבוה ביותר במדינת ישראל. הוא שוכן למרגלות החרמון. הגובה הממוצע שלו הוא 1,229 מ'. הנקודה הגבוהה בו היא ברום 1,350 מ'. מג'דל שמס הוא מועצה מקומית. הכפר שוכן בסמוך לגדר הגבול עם סוריה.
פירוש השם מג'דל שמס הוא מגדל שמש. שם המקום המקורי היה בארמית וזו הגרסה הערבית שלו. היישוב נקרא כך משום שבזריחה, קרני השמש מגיעות אליו לפני כל שאר היישובים באזור, בשל גובהו הרב. לפי אחת הסברות, השם מג'דל שמס הוא גלגול שמה של "בית שמש" המקראית, הנזכרת בספר שופטים כאחת הערים בנחלת שבט נפתלי: "לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם, וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם, וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן, וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם וּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ, וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת וַאֲדָמָה וְהָרָמָה וְחָצוֹר וְקֶדֶשׁ וְאֶדְרֶעִי וְעֵין חָצוֹר וְיִרְאוֹן וּמִגְדַּל אֵל חֳרֵם וּבֵית עֲנָת וּבֵית שָׁמֶשׁ, עָרִים תְּשַׁע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן."
מג'דל שמס בנוי על חורבות יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ואולי כבר מתקופת בית שני. התגלו בו שרידים רבים של הכפר היהודי, ובין השאר מערת קבורה, המכונה בפי המקומיים מקברת אל-יהוד – קברות היהודים. הכפר הדרוזי נוסד ב-1595.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com