בשבת שעברה הלך לעולמו, בגיל 88, הפזמונאי ושדר הרדיו יובב כץ.
כץ נולד בקיבוץ נען וחי בו שנים אחדות לאחר שחרורו מצה"ל. במשך שנים היה במאי של להקות צבאיות ולהקות זמר אזרחיות ושל חגי יובל של יישובים. עיקר הקריה שלו היתה ברדיו, שבו שידר במשך עשרות שנים, גם שנים רבות אחרי שיצא לפנסיה.
התוכניות המזוהות עימו ביותר ברדיו, אותן הוא הוביל בהתמדה עשרות שנים, הן "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" שעסקה בייעוץ פסיכולוגי ברדיו ו"מועדון הלילה השלישי". תוכניות אחרות שהוא יצר, ערך והגיש הן "אלה הם חייך" (שעם הקמת הטלוויזיה עובדה לתוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה"), "רדיו עשרה", "בירה ומצב רוח" בהגשת יעקב אגמון, "בין שישי לשבת" בהנחיית יצחק לבני ועוד תוכניות רבות.
הפזמונאות לא היתה עיסוקו המרכזי, אך הוא כתב פזמונים רבים, שחלקם היו ללהיטים גדולים כמו שיריו של אריס סאן "סיגל" ו"צלילי הלילה", ו"לאהוב את החיים" של דני גרנות, שהיה חייל בלהקת פיקוד דרום בבימויו.
שני השירים המזוהים עימו ביותר, הם שירים שכתב אחרי מלחמת ששת הימים – "בתי את בוכה או צוחקת" המוכר גם כ"ילדה מגדות" ו"מלכות החרמון" המוכר גם כ"כל המילים השמחות".
במלאת חמישים שנה לשחרור הגולן, הרציתי בכנס "מי אני? שיר ישראלי" באוניברסיטת בר אילן, על הגולן בזמר העברי, בליווי בגיטרה ושירה של חברי עופר גביש. לקראת הכנס התראיינתי לתוכניתה של ליאת רגב ברשת ב'. לקראת הריאיון רגב ביקשה ממני לבחור שיר מן ההרצאה שאני רוצה להשמיע. השבתי לה שהשיר החשוב לי ביותר הוא "בתי את בוכה או צוחקת," ואכן, עם השיר הזה היא פתחה את תוכניתה ואת הריאיון.
האמת היא שהשיר הזה אינו מייצג את המסר המרכזי של ההרצאה. המסר המרכזי הוא שהגולן ובעיקר החרמון הופיעו בשירה העברית לאורך הדורות, מתהילים, דרך רבי יהודה הלוי, ביאליק, רחל, ז'בוטינסקי, יצחק קצנלסון; ההרצאה היא מסע של תולדות הגולן על פי השירים, מאז ועד ימינו. הדגש הוא דווקא על השירים הישנים, שבהם הגולן והחרמון מוזכרים ללא הקשר פוליטי, מדיני או ביטחוני, אלא כביטוי תמים לאהבת מולדת, לאהבת ארץ ישראל ונופיה.
אז למה בריאיון ביקשתי בראש ובראשונה את "בתי את בוכה או צוחקת"? מלבד העובדה שזה שיר מקסים, שאני אוהב אותו מאוד, מזדהה אתו מאוד, ובמידה רבה רואה במסרים שלו את הקושאן למפעל ההתיישבות בגולן שאני שמח להיות שותף לו – הסיבה היא התאריך.
הגולן שוחרר בשבת 10 ביוני, ביום השישי של מלחמת ששת הימים. הריאיון התקיים ביום שישי 9 ביוני. והשיר הזה מדבר בדיוק על האירוע הזה. על הילדה מגדות שיצאה ממקלט לאחר הקרבות, ראתה שאין בתים עוד במשק, שהבית איננו ואבא רחוק. אבל כשהיא הביטה אל ההר, ההר שהיה כמפלצת, היא ראתה שעוד יש תותחים על ההר, אך הם מאיימים על דמשק. דגלם בצבעים של כחול ולבן, בוכה וצוחק שם גם אבא.
האימהות והילדות יצאו מן המקלטים לאחר שישה ימים וראו את האסון – הקיבוץ שלהם חרב. אבל זה היה היום הגדול בחייהם, השבת הגדולה, השבת שבה הם החלו לחיות, השבת שבה הם השתחררו מן הסיוט הנורא שבו הם חיו במשך 18 שנים, מיום הקמתם.
קיבוץ גדות, או בשמו המקורי – קיבוץ הגוברים, עלה לקרקע ב-4 בדצמבר 1949 על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח, על גדת הירדן, סמוך לגשר בנות יעקב. הקיבוץ סבל לאורך השנים מהצקות, הטרדות, הפגזות, והתנהל במידה רבה כמוצב, שחבריו הגנו עליו, כיוון שהוא היה באזור מפורז, שאסור היה להכניס אליו כוחות צבא.
במחצית השנייה של שנת 1957 וראשית 1958, בשלוש תקריות שונות, נהרגו שלושה חברי הקיבוץ. היכולת לעמוד באסון כזה, בקיבוץ כל כך קטן, ולהמשיך לגדל ילדים תחת האימה הזאת, ראוי להערצה. "הילדים לא זעקו," הכתיר את כתבתו ב"מעריב", ביוני 57', יעקב אביאל, לאחר נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט באחת ההתקפות על הקיבוץ:
"קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואיתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, ניערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?' "
האמירה על כך שספק אם הילדים הללו יכולים לדמיין מציאות שאינה משובצת יריות, היא אולי האמירה החזקה ביותר, שיכולה להסביר את מילות השיר "ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי." דומני שהשנה, אנו יכולים להבין את אותה האימה ולהתחבר אליה.
באותה תקופה, ב-1958, יצא חבר צעיר בקיבוץ נען, יובב כץ, בצו תנועת הקיבוץ המאוחד, לתקופת גיוס בקיבוץ גדות; חבר בקיבוץ ותיק היוצא לחזק קיבוץ ספר צעיר. הוא חי את האימה, הוא חי את הגבורה, הוא חי את משמעות החיים לצילו של "ההר שהיה כמפלצת," וכעבור 9 שנים הוא היטיב להבין את תחושת השחרור של החברים, של האימהות והילדים, אותם הוא ביטא בשיר "בתי את בוכה או צוחקת." ואכן, חברי גדות אימצו את השיר הזה לחיכם, וחשו שאין כמוהו לבטא אותם.
חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-7 באפריל 1967, הוכה הקיבוץ בהפגזה קשה במיוחד. בתוך חצי שעה מאות פגזים נחתו בקיבוץ, אין כמעט בית שלא נפגע וארבעים משפחות נאלצו לעזוב את בתיהם. אולם כיוון שהקיבוץ היה מתורגל, ואחרי פגז הטיווח הראשון כולם קפצו מיד לשוחות ולמקלטים, איש לא נפגע.
מיד החלו העבודות לשיקום הקיבוץ, ואז פרצה מלחמת ששת הימים והקיבוץ הופגז שוב.
לאחר המלחמה, נערך בקיבוץ מפגש של פעילי הקיבוצים בגליל העליון, שממנו יצאה היוזמה והמעשה להקמת התיישבות בגולן, כדי להבטיח שההר לא ישוב להיות למפלצת. חבר הקיבוץ איתן סט, ארגן את ההתיישבות וחמישה שבועות אחרי המלחמה כבר עלו חלוצי קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן, בכור היישובים מעבר לקו הירוק, למחנה עליקה שליד נפאח, הנקודה הזמנית הראשונה של היישוב, ושינו את פני ההיסטוריה.

יובב כץ, הפזמונאי ושדר הרדיו, שירת במלחמה כמפקד פלוגת סיור של אוגדת שריון. כשהוא שמע על שחרור הגולן, הוא מיהר לכתוב בדם ליבו את השיר.

פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אימא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.

מיהי אותה ילדה שעליה נכתב השיר? היכרתי אישה מקיבוץ גדות, שעבדה במועצה האזורית גולן, דפנה שלמן, שסיפרה לי שהשיר נכתב עליה. ואכן, היא הופיעה בכמה כתבות כילדה מגדות שעליה נכתב השיר. היא אמרה זאת בביטחון מלא. אלא שהיא אינה היחידה בגדות שיודעת בוודאות שהשיר נכתב עליה. לטענתו של יובב כץ, השיר כלל לא נכתב על ילדה ספציפית. אז מי צודק? כולם. זו גדולתו של השיר. הוא מבטא אמת. זו האמת של כל אם וכל ילדה מגדות שיצאה ממקלט, וכל מי שטוענת שהשיר נכתב עליה – צודקת לחלוטין. הוא אכן נכתב עליה. אכן, היא היא הילדה מגדות.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אוייב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.

בבית האחרון, מדבר השיר גם על הניסיון הסורי הנואל להטות את מי הירדן, כדי לייבש את מדינת ישראל. וכעת, לאחר שהגולן שוחרר, זורם הירדן, מתפתל כשיכור, ואיש לא יסב את מימיו לאחור. רמז לפסוק מתהלים: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר."

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.

יובב כץ המילואימניק כתב את "בתי את בוכה או צוחקת" ושלח אותו לאיש "קול ישראל" עזריה רפופורט, שערך והגיש את התוכנית "חוחים וחיוכים". המנהל המוסיקלי של התוכנית, דוד קריבושי, שהשבוע מלאו לו שמונים שנה, ראה את המילים והלחין אותם. הביצוע המקורי היה של עליזה גורן ודבורה דותן, ששרו אותו בתוכנית, שהוקלטה בקוניטרה, בין אותם חיילים בדגלים של כחול לבן, והם מאיימים על דמשק.

ב-2019, במלאת 70 שנה להיווסדו של קיבוץ גדות, כתב יובב בית חדש לשיר, שבוצע בחג המשק של הקיבוץ.

מים רבים כבר זרמו בירדן
גדות בת שבעים – שתו לחיים!
הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן
נושאת נכדתה על כפיים.

"אז כשהייתי אני בגילך
ההר עוד היה כמפלצת
ביתנו נחרב… העשן התאבך
בבכי הייתי פורצת.

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך
משקנו מוריק ופורח
בתינו הומים… במה עוד נתברך
הן טוב לנו פה ושמח.

חלמנו על בית כמו באגדות
ירוק ופריחה שמולכת
והוא מתגשם בה – אצלך בגדות
האם את בוכה או צוחקת?"
בתי, כן היום את צוחקת
גדות וילדה שצוחקת.

יובב כץ אהב את החיים. בשירו הנפלא "לאהוב את החיים", הוא כתב:

אפגוש עוד בירוק של השדרות
אקטוף עוד חיוכן של נערות
ארוץ עוד עם הרוח אל הים
אנדוד עם ציפורים, עוד, לאי שם

אדע עוד בכי וצחוק של ילדים
עוד שיר חדש אכתוב במסתרים
אחזה עוד בזריחות, הא אלוהיי
הן חי אני… כי חי אני… עוד חי…

בשבת שעברה נגדע פתיל חייו. בן 88 היה במותו.
יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 18.8.24
* האחראים ייתפסו – נתניהו אחרי הפוגרום בכפר ג'ית: "האחראים ייתפסו." האחראים ייתפסו? האחראי הוא שר בכיר בממשלתך, שהפקרת בידיו את האחריות על אכיפת החוק, חרף היותו עבריין מורשע, שהעבריינות והפשיעה היא מהות קיומו.

* לא את החוק הם לקחו לידיים – ראש הכנופייה הסביר ובכך הצדיק את הפוגרום הבן גבירי בג'ית: "זה שלא נותנים גב לחיילים לירות בכל מחבל שזורק אבנים מוביל לאירועים מהסוג שאירעו הערב. מי שצריך לטפל בטרור ובהרתעה, גם כלפי מחבלים מהכפר ג'ית, זה צה"ל. הגיע הזמן ששר הביטחון ייצא מהקונספציה ויעשה זאת." לכך הוא הוסיף "גינוי" רפה, מן השפה אל החוץ, למי ש"לקח את החוק לידיים," כלומר לחייליו ותלמידיו.
לא את החוק הם לקחו לידיים. מי שרודף אחרי גנב ותופס אותו, תפקיד שצריכה לעשות המשטרה, לוקח את החוק לידיים. ערב-רב בן גבירי שעורך פוגרום חסר אבחנה בכפר ערבי, אך ורק כי הוא ערבי וכי על פי תורת הגזע הכהניסטית אין מקום לגויים בארץ ישראל וצריך לעשות הכול כדי למרר להם את החיים כדי שיעזבו, אינו לוקח את החוק לידיים, כי לא מדובר במעשה שמערכת החוק צריכה לעשות. אבל ראש הכנופייה טוען שהם לקחו את החוק בידיים, כיוון שכפי שהוא אמר בפירוש, מי שצריך היה לעשות את המעשה הוא צה"ל. הוא רוצה לראות את צה"ל כמיליציה כהניסטית שתפלוש לכפרים, תצית בתים ומכוניות ותרצח ערבים. ומכיוון שצה"ל לא עשה את מה שהוא צריך לעשות, הוא לא הותיר ברירה לבן גבירים הקטנים, אלא לעשות זאת בעצמם.
העובדה שמדובר בכנופייה של פורעי חוק נכונה, אך עצם הפרת החוק היא בעייה משנית. גם העובדה שהם פגעו פגיעה קשה מאוד בתדמיתה של ישראל ובמעמדה הבינלאומי היא בעייה משנית. גם העובדה שהם פגעו בביטחון המדינה היא בעייה משנית. הבעיה העיקרית היא מוסרית – עצם הרצח של ערבי בשל היותו ערבי, עצם הפוגרום. הבעייה העיקרית היא עצם קיומה תופעת הכהניזם, עצם הקיום של כנופיות מחבלים ורוצחים שנולדו לאימהות יהודיות ובעיקר העובדה שהדוצ'ה של הבן גבירים האלה הוא שר בכיר בממשלה, השר ל"ביטחון" לאומני. כל עוד נתניהו לא פיטר את ראש הכנופייה, הוא אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה." אם הוא יפטר היום את ראש הכנופייה, תהיה זו תחילתו של תיקון.

* לירות במחבלים – בדברי התמיכה של ראש הכנופייה בפוגרום הבן גבירי בכפר ג'ית, שבהם הוא טען שצה"ל היה צריך לעשות את הפעולה, הוא דיבר על כך ש"לא נותנים גב לחיילים לירות בכל מחבל." אבל הבן גבירים לא ירו במחבלים. הם פלשו לכפר, הציתו בתים ומכוניות ורצחו ערבי באופן אקראי. אז למה המנהיג שלהם מדבר על ירי במחבלים?
כדי להבין זאת, כדאי לחזור לסצנה המבוימת של ראש הכנופייה, במסגרת הטאקיה שלו, כדי שיוכל להתמודד לכנסת. הוא התהלך עם ערב-רב כהניסטי בהפגנה. אחד מחייליו החל לצרוח "מוות לערבים" והוא היסה אותו ואמר שצריך לצעוק "מוות למחבלים." אבל מיהו מחבל? למשל, את הח"כים הערבים הוא מכנה מחבלים. למה? כי הם ערבים. מבחינת ראש הכנופייה ערבי = מחבל. כשהאספסוף הבן גבירי צורח "מוות למחבלים" הכוונה היא "מוות לערבים."
צה"ל בהחלט צריך לירות במחבלים. צה"ל היה צריך לירות במחבלים שביצעו את הפוגרום בכפר ג'ית.

* אל מי מדבר הדיבר – הפוגרומצ'יקים הבן גבירים שרצחו אדם אך ורק בעוון היותו ערבי, הלכו למחרת לבית הכנסת, קראו בפרשת השבוע, "ואתחנן", את הדיבר "לא תרצח", ולא חשבו שהדיבר הזה מדבר אליהם.

* תורת הגזע הכהניסטית – מצדיקי הפוגרום בכפר ג'ית מנסים להסיט את הדיון לעבר הטרור הערבי. תכתוב גינוי בפייסבוק לפוגרום, מיד יקפוץ בראש איזה חמור עם "ועל הטרור הערבי אין לך מילה לומר?" או "ואף מילה על יידוי האבנים" וכו' וכו'.
הטרור הערבי ויידויי האבנים הם נושא חשוב מאוד, אבל אין לו שום קשר לפוגרום הבן גבירי. הבן גבירים רוכבים על הטרור כדי להסיח את הדעת מהפשע שלהם ולהצדיק אותו. אבל הפוגרום הוא רע מוחלט ושום דבר לא מצדיק אותו. ואין שום קשר בין הפוגרום לטרור הערבי. הקשר הוא לתורת הגזע הכהניסטית.
לב תורתו של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, היה פירושו למצוות "לא תחנם" – אין לאפשר לגוי לגור בארץ ישראל. ארץ ישראל צריכה להיות גויינריין, נקיה מגויים. כאשר הכהניסטים יעלו לשלטון הם יגרשו מיד את כל הגויים. עד אז צריך לעשות הכול כדי למרר את חייהם ולגרום להם לעזוב. הסמל של הכהניזם הוא אגרוף, ללמדך שאת תורת הגזע הכהניסטית יש לבצע בכוח. ניסיונותיו הבלתי נלאים של ראש הכנופייה החל מ-7 באוקטובר לשלהב את היצרים במגזר הערבי, כולל בפרובוקציות שלו על הר הבית, נועדו לפתוח חזית מלחמה עם ערביי ישראל, שבה הוא יהיה המצביא של המלחמה שתביא לגירושם מן הארץ. זו הפנטזיה שלו.
מושא הערצתם של הכהניסטים הוא המחבל, רוצח ההמונים, ברוך גולדשטיין, מס' שלוש ברשימת כהנא לכנסת, כיוון שהוא האדם שהגשים יותר מכל אדם אחר את הכהניזם. הוא נכנס למערת המכפלה וירה בגבם של גברים וילדים מוסלמים בשעת התפילה, רצח 29 איש ופצע 125. רק מעצור בנשק עצר הרצח ההמוני. הדבר הטוב היחיד שהיה בטבח הזה, הוא שהמפגע לא יצא ממנו בחיים. המחבל הרוצח הזה הוא דמות המופת של הכהניסטים. הם הפכו את קברו המשוקץ לאתר לעליה לרגל לכהניסטים. יגאל עמיר ארגן נסיעות לעליה לרגל לקברו הטמא. ראש הכנופייה, בן גביר, הציע נישואין לאשתו ליד קברו.
מערכת התעמולה הגבלסית של הכהניסטים הציגה גם את הטבח במערת המכפלה כאירוע של נקם על הטרור הערבי. כפי שהיא מציגה את הפוגרום בג'ית. אבל זה שקר. המניע לפוגרום ולטבח הוא גזענות כהניסטית. למה הם מציתים כנסיות? למה יורקים על כמרים? למה הם משליכים בקבוקי תבערה על מגורים של מבקשי מקלט מאפריקה? גם זה קשור לטרור הערבי? לא. זה כיוון שהם גויים ואסור להם לחיות בארץ. אז תמיד הגבלסים ימציאו תירוצים. הטרור הערבי, המיסיון, הפשיעה. הכל שקרים. הכהניסט המסוכן מכולם, יותר מגולדשטיין, יותר מיגאל עמיר, הוא בן גביר, שבדרכו המתוחכמת מצא את הדרך לנצל את חולשת הדמוקרטיה כדי להשתלט עליה מבפנים ולהרוס אותה. בניגוד למורו ורבו כהנא שר"י, שדיבר בגלוי בבוז נגד הדמוקרטיה, בן גביר נוקט בשיטת הטאקיה ומדבר בשם הדמוקרטיה, שלה הוא בז עד עמקי נשמתו. הכוח שביבי נתן לו גורם לו להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. מבחינת בן גביר הכל תחנות בדרך לשלטון. אם בן גביר יעלה לשלטון, נתניהו יהיה בין הראשונים שייתלו בכיכר העיר. נתניהו יודע זאת, אבל מה הוא לא יעשה למען עוד קצת שלטון. תאוות השלטון חזקה ממנו.

* כף רגלו לא תחצה – הנשיא הרצוג: "צריך להוציא את הכהניזם מהממשלה." אמירה נשיאותית מובנת מאליה. ריך להוציא את הכהניזם מהממשלה. צריך להוציא את הכהניזם מהכנסת. צריך להוציא את הכהניזם אל מחוץ לחוק. יש לחסל את הכהניזם בטרם הכהניזם יחסל אותנו. אבל מה הרצוג עשה בנדון? כשאבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הנשיא חיים הרצוג הזמין את נציגי כל הסיעות להתייעצויות, חוץ מאת הכהנא. הוא לא הסכים שכף רגלו של הגזען הנתעב הזה תחצה את סף דלתו של משכן נשיאי ישראל, המגלם את הממלכתיות ואת הציונות. בנו לא הלך בדרכו ובכך יש לו חלק בלגיטימציה לסרטן הכהניסטי.

* מיהו אנרכיסט – בתגובה לדבריו של הרצוג על כך שיש להוציא את הכהניזם מהממשלה, השפריץ ראש הכנופייה תגובה שלפיה הנשיא "מתרפס בפני קומץ אנרכיסטים."
אנרכיסטים! היש יותר אנרכיה מהכנופיה הכהניסטית? הרי האנרכיה היא יסוד מוסד של הכהניזם מיום הקמתו, עוד מימי הליגה להגנה יהודית שהקים "הרב" כהנא שר"י בארה"ב לפני עלייתו ארצה וכמובן מיום עלייתו והקמת כך. את שיטות הפעולה הוא למד מהשמאל הרדיקלי האנרכיסטי בארה"ב, שאליו היה מקורב בתחילת דרכו.
הכהניזם מעצם מהותו לא מכיר בחוק. לא שהוא עוקף לעתים את החוק. החוק פשוט לא קיים בעבורו, אפילו לא כהמלצה, ולכן הוא אינו שיקול מבחינתו. ראש הכנופייה, לדוגמה – כל חייו הם הפרת חוק, התגוששות, לעתים אלימה, עם המשטרה וצה"ל. שעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הסתובב כשריף בשוק בחברון והפך דוכנים, התעמת עם המשטרה ועם צה"ל, בז לכל רשויות האכיפה והחוק. לא בכדי הוא גם עבריין תנועה סדרתי, שלקח עבריין תנועה סדרתי לנהגו ומורה לו, גם בהיותו השר האחראי על אכיפת החוק, לעבור על חוקי התנועה מה שכבר גרם לפציעת אזרח ישראלי, שבקלות יכול היה להיהרג. רק בשבועיים האחרונים המיליציות הכהניסטיות פלשו לבסיסי צה"ל בזמן מלחמה, ביצעו ניסיון לינץ' בנשים ותינוקת מרהט וביצעו את הפוגרום בג'ית.
וראש הכנופייה הכהניסטית מדבר על... אנרכיסטים. חתיכת חרא.

* הדרג המדיני – סוגיית הר הבית היא אחת הסוגיות הנפיצות והמסובכות ביותר בסכסוך. היא טומנת בחובה סכנה של מלחמת דת, של מלחמה אזורית, של מלחמת אזרחים עם ערביי ישראל, של התעוררות כל מדינות האסלאם נגדנו, של בידוד מדיני ועוד. כל דיון בסוגיה המורכבת הזאת צריך להיות רציני ביותר, בהשתתפות מומחים מקטגוריות שונות, והחלטה בנדון, בוודאי החלטה על שינוי הסטטוס קוו, חייבת להתקבל רק בקבינט המדיני ביטחוני. ראש הממשלה לבדו אינו יכול לקבל החלטה כזו. לא כל שכן שר בממשלה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר לא ראש הכנופייה הפירומן. ראש הכנופייה, שרואה איך נתניהו מורתע ממנו ואינו מתערב בניסיונו להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית פשיסטית פרטית שלו, הולך הלאה, לקבוע על דעת עצמו עובדות של הפרת הסטטוס קוו בהר הבית.
לפני כשבועיים, בכנס בנושא הר הבית, הצהיר ראש הכנופייה את ההצהרה הפומפוזית האבסורדית: "אני הדרג המדיני." ובתור הדרג המדיני הוא החליט להתיר תפילת יהודים בהר הבית, בניגוד לסטטוס קוו, בניגוד להסכם השלום עם ירדן, בניגוד לעמדת הממשלה ובניגוד לעמדת ראש הממשלה. הוא גם הודיע שהמדיניות שהוא קבע מיושמת בפועל. בעקבות הצהרתו – במקום לפטר אותו, הוציא ראש הממשלה הודעה אנמית שעל פיה אין שינוי בססטוס קוו. חלפו שבועיים. ראש הכנופייה, מוקף בערב-רב כהניסטי ובעיקר במצלמות, עלה להר הבית כדי שכל העולם יראה מי בעל הבית. ראש הממשלה הסמרטוט יכול להוציא הודעות לתקשורת, אבל הוא הדרג המדיני הקובע את המדיניות. תמונות התפילה וההשתחוויה שוגרו לכל העולם וגרמו לישראל נזק כבד.
לאחר מעשה הכריז ראש הכנופייה שהמתפללים שהשתחוו במקום עשו זאת "בהתאם למדיניות," כלומר למדיניות שהוא, "הדרג המדיני," קבע על דעת עצמו. במקום לפטר אותו, אחרי קריאת התיגר הבוטה הזאת, ראש צוות התגובות מר בנימין נתניהו מסר כי "קביעת המדיניות בהר הבית כפופה ישירות לממשלה ולעומד בראשה." מלשכת רה"מ נמסר כי "אין מדיניות פרטית של שר כלשהו בהר הבית – לא של השר לביטחון לאומי ולא של שום שר אחר. כך היה תמיד בכל ממשלות ישראל. האירוע הבוקר הוא חריגה מהסטטוס-קוו. המדיניות של ישראל לא השתנתה - כך היה וכך יהיה."
ההודעה הזאת לא הזיזה שערה באשכו השמאלי של ראש הכנופייה, שהגיב בבוז עמוק לסמרטוט שמפחד לפטר אותו: "המדיניות שלי היא לאפשר חופש פולחן ליהודים בכל מקום, ויהודים ימשיכו לעשות זאת גם בעתיד. הר הבית הוא שטח ריבוני בבירתה של ישראל, ואין חוק המתיר לנהוג באפליה גזענית נגד יהודיםץ" ובמילים אחרות – יש מדיניות של הממשלה וראש הממשלה. יש מדיניות פרטית שלי. אני קובע. עובדה, זה מה שקורה.
ונתניהו לא פיטר אותו. סמרטוט כבר אמרנו?

[אהוד: "סמרטוט", לא נמאס לך לכתוב שטויות כאלה? אתה משתוקק להפלת הממשלה?]

* מה דוחף את לפיד – עוד זה מדבר וזה בא. שעה שראש הכנופייה מחרחר מלחמה באמצעות שבירת הסטטוס קוו בהר הבית, יש מי שמוסיפים שמן לבעירה, ומנסים להפר את הסטטוס קוו, הפעם לצד השני, נגד היהודים. יאיר לפיד מצא פרטנר חדש – העבריין הסדרתי והאסיר המשוחרר והלא משוקם אריה דרעי. הם יוזמים הצעת חוק אבסורדית לאיסור עליית יהודים להר הבית.
דרעי לא מפתיע. הוא דבק בגישה החרדית הגלותית, שהציבה סייג על סייג על סייג על סייג, כך שהאיסור על יהודים לדרוך במקום שבו היה קודש הקודשים הושלך על הר הבית כולו, כולל אזורים שהארכיאולוגים קבעו בוודאות מוחלטת שהם רחוקים מקודש הקודשים.
מה דוחף את יאיר לפיד? הרי מיד אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר שדיין על דעת עצמו קבע את הסטטוס קוו באופן לא מאוזן וחד צדדי נגד היהודים, אך עם הקפדה על זכותם של יהודים לבקר בהר הבית, ועדת השרים לענייני המקומות הקדושים קבעה שיהודים רשאים לבקר בהר הבית, אך לא להתפלל. כעבור שבועות אחדים, החלטת הוועדה התקבלה במליאת הממשלה. מאז ועד היום, יהודים מבקרים בהר הבית. מה דוחף אותו לשנות בצורה כה דרמטית את הסטטוס קוו, נגד היהודים? שמא הוא חושב שזה הפרס שחמאס צריך לקבל על טבח 7 באוקטובר?
יתר על כן, בממשלת השינוי חלה תמורה דרמטית במימוש זכות הביקור של היהודים, ומיספר העולים להר הבית עלה בקצב חסר תקדים. הממשלה התפארה בכך, בצדק, כאחד ההישגים החשובים שלה. לפיד היה אז ראש הממשלה החלופי ושר החוץ, חבר הקבינט ושותף בהחלטות. בחודשים שבהם הוא כיהן כראש הממשלה הוא לא העלה על דעתו דיון בשינוי המדיניות.
יש לציין, שהחוק שלפיד ודרעי מציעים הוא גם חוק עוקף בג"ץ, כיוון שבג"ץ עיגן בפסקי דין רבים את חופש התנועה של יהודים בהר הבית. בניגוד לחופש התפילה, שבו בג"ץ קבע שהזכות קיימת, אך מימושה תלוי בהחלטות מדיניות של הממשלה, אין כל סייג כזה באשר לעלייה להר הבית. מה, לפיד תומך בחוקים עוקפי בג"ץ? מה קרה? האם לפיד החליט לוותר על המיתוג כמפלגת מרכז והחל לחפש את מזלו בבייס של השמאל הקיצוני?

* הסכמה מדינית רחבה – זמן רב אני מטיף לגיבוש הסכמה לאומית רחבה בין חלקי הציבור בסוגיות הליבה שעל סדר היום. הסכמה רחבה כמובן אינה יכולה לכלול את כולם. תמיד יהיו שוליים קיצוניים. אבל אני מאמין שרוב העם יכול להסכים, כיוון שהמרחק האידיאולוגי לא גדול.
האם ניתן להגיע להסכמה רחבה בסוגיית יהודה ושומרון / הבעיה הפלשתינאית? אני מאמין שכן. הבסיס הראוי להסכמה הוא נאומו הפרוגרמטי האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הירצחו (5 באוקטובר 1995). בנאום זה הציג רבין את מורשתו המדינית-ביטחונית ושרטט את הקווים האדומים במו"מ על הסדר הקבע.
כעבור חמש שנים ברק ניפץ את הקונצנזוס בהצעותיו המופקרות בוועידת קמפ-דיוויד. כזכור, הצעותיו לא הביאו לשלום, אלא למתקפת הטרור הקשה ביותר מקום המדינה עד 7 באוקטובר. גם ניסיונו של אולמרט לקדם שלום על פי אותה נוסחה מופקרת כשל. התוצאה היחידה של ההצעות הללו, הייתה ריסוק הקונצנזוס הלאומי, ובכך החלשתה של ישראל.
חידוש ההסכמה הלאומית הוא צו השעה. להלן עיקרי נאומו של רבין: "אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסייה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית. ...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

* אלטרנטיבה לממשלת הפיגולים – ביום שבו נשא רבין את נאומו, שבעיניי הוא הבסיס ליצירת הסכמה לאומית רחבה בנושא המדיני ביטחוני, בן גביר, שאז עוד לא היה ראש הכנופייה אלא "רק" מנהיג הכהנא-יוגנד, הציג לתקשורת את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין והבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו." הבטיח, ואכן כעבור חודש פחות יום הם הגיעו אליו.
בכל פעם שאני מדבר על אחדות לאומית, קופץ איזה עוכר אחדות שמטיף לי: "עם מי אתה רוצה אחדות, עם בן גביר וסמוטריץ'?" כמה אפשר להתחכם? האחדות נועדה לבודד את הקיצונים וליצור מצב שלא תקומנה ממשלות איתם. לא עם בן גביר, לא עם עופר כסיף. האלטרנטיבה לאחדות לאומית, היא עוד ממשלות פיגולים כמו ממשלת ה"מלא מלא".

* חורא גנב – "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב," אמרו חז"לנו. כלומר, לא העכבר גנב אלא החור גנב. למה? הרי מי שנכנס לביתנו ללא הזמנה ואכל לנו את הבמבה זה העכבר. כיוון שהוא לא הוזמן וגם לא שילם על הבמבה, איך זה שהוא אינו גנב?
חז"לנו היו חכמים. ודאי שהם ידעו שעכברא גנב. הם ידעו שטבעו של העכבר לחפש את הדרך להגיע לבית שלנו ולאכול מהאוכל שלנו. אבל הם הבינו שאין תוחלת בהאשמת העכבר שביצע את זממו, אלא יש לנו תפקיד – להבטיח שלא יהיה החור שדרכו הוא ייכנס. אם התרשלנו והוא נכנס, אנחנו אחראים.
הנה, עוד הערה "קצת" מוזרה של אהוד בן עזר: "עכשיו, ב'תשעה באב של כולם', זה ברור – לטבח ה-7 באוקטובר אחראי לא יחיא סינוואר אלא בנימין נתניהו! – ובכלל, אין סביבנו עמים, מדינות, דתות וארגוני טרור ברבריים ששואפים להשמיד אותנו ואת היהודים בכלל ולאחרונה גם את תרבות המערב החופשי – אלא רק אנחנו, בהנהגת נתניהו, אחראים לחורבן ומביאים אותו על עצמנו בגלל חילוקי הדעות בינינו כמו לפני חורבן בית שני! ואתה שותף להפצת השטויות האלה!" "אתה", אם למישהו זה לא ברור, הוא אני.
ובכן אזהרת מסע – בפסקאות הבאות אמשיך להפיץ את השטויות הללו.
סינוואר הוא עכברא. צודק אב"ע, אכן סביבנו עמים, מדינות, דתות וארגוני טרור ברבריים ששואפים להשמיד אותנו. אלה הם העכברא. ומה תפקידנו? להישחט? מה אחריותנו? להיות פאסיביים ולתת לאוייב לבצע את זממו? מה משימתנו? ללכת כצאן לטבח?
מדינת ישראל קמה כדי שלא יהיו עוד "סופות בנגב" ולא יהיה עוד קישינב ולא יהיו עוד פוגרומים ופרעות ביהודים. לשם כך קיימת המדינה, לשם כך אנחנו בוחרים ראש ממשלה וממשלה ולשם כך יש לנו צבא וכוחות ביטחון. עליהם להיות חורא. כלומר אחריותם למנוע מהאויב להצליח לממש את חלומו השטני. תפקידו של נתניהו היה לא לאפשר את צמיחת צבא הטרור הקטלני ולבטח לא לאפשר את חדירתו בקלות לארץ ואת ביצוע הטבח הנורא. סינוואר הוא עכברא ונתניהו החורא ששחרר אותו מהכלא, הוא החורא שסיכל הזדמנויות לחסלו, לא עשה את הנדרש ממנו כדי למוטט את צבא חמאס לפני שביצע את זממו ולא את הנדרש כדי שצה"ל יהיה מוכן למנוע את הרעה. וכבר אמר משה דיין לפני כמעט שבעים שנה: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?...הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים... אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

[אהוד: "ממשלת הפיגולים"? – הלא גם אתה ושקמה ברסלר חלק מן ה"חורא" – אשר תמכו בהתלהבות בהפגנות המחאה וביזו את נתניהו!]

* אי כבוד – בתקופת ממשלת אולמרט, ראש האופוזיציה נתניהו תקף את הממשלה בצדק על כך שאין תגובה ראויה שתשים קץ לירי הרקטות מרצועת עזה. הוא הבטיח שינוי דרמטי אם יבחר. ברגע שהוא יהיה ראש הממשלה, נחסל את חמאס. אחרי שנורו במצטבר 4,000 רקטות, הוא אמר: "אני לא מוכן לקבל מצב שיש מטחי טילים על הערים של המדינה שלי. אני לא מכיר מדינה שהייתה סופגת 4,000 טילים ולא עושה כלום. אנחנו חייבים לעשות ולעבור מספיגה ותקיפה גם כדי לשקם את כושר ההרתעה וגם כדי לשקם את הכבוד הלאומי שלנו. כן, המושג הזה – כבוד לאומי. אנחנו נשנה את זה!"
כבוד לאומי... נתניהו ו... כבוד לאומי. כאשר ארון הברית נשבה בידי פלישתים, נולד בנו של פנחס הכהן וקיבל את השם אי כבוד. אי כבוד. שם ראוי לנתניהו.

* הטוויסט בעלילה – תאוריית הקונספירציה המטורללת של אדם רז, שכבר הוציא אותה כספר, היא שטבח 7 באוקטובר לא היה כישלון של נתניהו אלא הצלחה שלו, כי הוא וחמאס שותפים להנצחת הסכסוך, והדרך לכך היא המשך שלטון חמאס בעזה, שאותו בנה נתניהו בשקדנות. גם מאמריו של אורי משגב ב"הארץ" הם ברוח זו. אילו הם היו צודקים, נתניהו היה צריך להיות הראשון להוביל עסקה לשחרור החטופים בתנאי חמאס, כבר בראשית המלחמה. עסקה כזו, היתה משאירה את חמאס בשלטון ללא עוררין ברצועת עזה, ובכך להגשים את מטרותיו של נתניהו. למה הוא לא עשה זאת?
הקונספירציה הזאת מופרכת מעיקרה. כדרכם של קונספירטורים, הם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. לבטח יש להם איזו קונספירציה להסביר את הטוויסט בעלילה.

* בזכות הלחץ הצבאי – הלחץ המופעל על חמאס בשבועות ובעיקר בימים האחרונים, הפעולה ברפיח והפשיטות בחאן יונס ובדיר אל-בלח וכמובן חיסולם של דף והניה, מקרב אותנו לעסקת חטופים. [אהוד: בזכות ה"סמרטוט"?]
עד לפני שבועות אחדים, חמאס עמד על הכתבת תנאי כניעה לישראל, שכניעה להם היתה מעשה התאבדותי. כעת, יש סיכוי להסדר סביר, שניתן לחיות אתו, אם כי צריך להיות ברור שעסקה טובה לא תהיה. אבל תמורת שחרור החטופים נאלץ לשלם מחיר כבד. אם רוצים עסקה סבירה, יש להכביד את הלחץ הצבאי. ללחוץ חזק חזק על הגז. התמורה החשובה של הימים האחרונים: בכל מקום שנורית ממנו רקטה (וכדרכו הפושעת של חמאס, לרוב היא נורית מאזורים שהוגדרו מובלעת הומניטרית), צה"ל מודיע מיד לתושבים שעליהם להתפנות ופועל בעוצמה.
אילו נהגנו כך לפני 7 באוקטובר... ואלמלא חודשי הדשדוש החטופים כבר היו מזמן בידינו, וחלק מהחטופים שנרצחו בשבי היו חוזרים חיים. וההפגנות ל"עסקה-עכשיו" הקשיחו את עמדת חמאס והאריכו מאוד את סבל החטופים.
ומה דעתי על העסקה? רק כשתהיה עסקה אוכל לדעת אם אני בעדה או נגדה. ברור שאני נגד כניעה. אך מהיום הראשון אמרתי שלא מדובר כאן על עוד עסקות ג'יבריל, טננבאום או שליט, שלהן התנגדתי בתוקף, ושיהיה על ישראל לשלם מחיר כבד.

* לשטח האוייב – אחד העקרונות הבסיסיים של תורת הביטחון הישראלית, היא העברת המלחמה במהירות לשטח האוייב. למעלה מעשרה חודשים חלפו מאז הותקפנו מלבנון. במקום להגן על יישובינו – פינינו אותם. במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב, הקמנו רצועת ביטחון בצד הישראלי. מה קרה למדינת ישראל?

* לא נתקוף את ישראל – "מקורב לחיזבאללה" צוטט ב"וושינגטון פוסט" באמירה מעניינת: "לא נתקוף את ישראל בזמן הפסגה בדוחא." ביומה הראשון של הפסגה, חיזבאללה תקף את ישראל פעמים אחדות. הוא שיגר מטחים לקריית שמונה, לגליל העליון ולצפון הגולן. היתה נפילה בקיבוץ שמיר שהציתה שריפה. גם בגולן היתה שריפה.
אבל כבר שבועיים אנו בכוננות ספיגה מפני ה"תגובה" של חיזבאללה ותוך כדי המתנה אנחנו סופגים מדי יום מטחי רקטות וכטב"מים. כלומר, אחרי למעלה מעשרה חודשים של מלחמת חפירות, של עקירת תושבי קו העימות במקום להגן עליהם אנו כבר מתייחסים לטרור הזה כאל מציאות שאפשר להתרגל אליה וממתינים למתקפה הגדולה. רקטות על קריית שמונה והגליל העליון אינן נחשבות "תקיפה".

* ההמתנה – אז זה לא היה בתשעה באב. טוב, אז אולי בט"ו באב.

* ערוכים להפתעה אסטרטגית – המתקפה האוקראינית אל תוך רוסיה וכיבוש שטחים נרחבים ברוסיה, היא הפתעה אסטרטגית שרוסיה לא היתה מוכנה לה. גם בזמן מלחמה, שבה הצבא דרוך ובכוננות גבוהה, יש הפתעות כאלו. היו למודיעין הרוסי ידיעות על תזוזת כוחות אוקראיניים לאזור הגבול, אך הן לא תורגמו לתמונה מודיעינית רחבה שתתריע מפני הפלישה. צבא רוסיה חזק הרבה יותר מצבא אוקראינה, אך להפתעה יש דינמיקה משלה וכך, עשרה ימים אחרי תחילת הפעולה, האופנסיבה האוקראינית בעיצומה, היא כבשה עוד ועוד ערים, 132 אלף רוסים פונו והפכו לפליטים בארצם, ורוסיה טרם התעשתה ולא הצליחה לבלום את המתקפה.
אין צבא בעולם שלא נחל תבוסות בעקבות הפתעות אסטרטגיות. דוגמאות בולטות הן המתקפה היפנית על ארה"ב בפרל הארבור (7 בדצמבר 1941) ומבצע ברברוסה שבו היטלר הפר את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ופלש לבריה"מ (22 ביוני 1941). גם ישראל הוכתה פעמיים בהפתעות אסטרטגיות – ב-6 באוקטובר 1973 וב-7 באוקטובר 2023. מתקפת 7 באוקטובר היתה בעיצומם של אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים. השיח הציבורי והתקשורתי סביב היובל התמקדו במסר שלעולם לא נופתע עוד. האם אנו צפויים לעוד הפתעה אסטרטגית? התשובה היא כן. מכל מקום, הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שנופתע. אין מודיעין, ולו המוצלח ביותר, שיכול לתת למדינה כלשהי חסינות מוחלטת מפני הפתעה. לכן, לצד חיזוק היכולות המודיעיניות כדי למנוע הפתעות, אנו חייבים להיות ערוכים למקרה של הפתעה, ובראש ובראשונה ביצירת שולי ביטחון, כלומר גבולות בני הגנה.
הפלישה האוקראינית, שבה נתפסה רצועה באורך של ארבעים קילומטר ובעומק של 11 ק"מ בשטח רוסיה, אינה מסכנת את קיומה של רוסיה. פלישה כזו לישראל היא סכנה קיומית. אילו ישראל בגבולות שלפני מלחמת ששת הימים הופתעה בהפתעות כמו של מלחמת יום הכיפורים או של 7 באוקטובר, קיומה היה מוטל בספק. קווי 4 ביוני 1967, בפרט במזרח, אינם גבולות שניתן להגן מהם על מדינת ישראל. לכן, "חזון שתי המדינות", כלומר הקמת מדינה פלשתינאית לצידנו בקווי 4.6.67, הוא איום מוחשי על עצם קיומה של ישראל. הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל, והצבא היחיד בין הירדן והים חייב להיות צה"ל. שני העקרונות הללו חייבים להיות תנאי ברזל לכל פתרון קבע. ניתן ורצוי להמשיך לאפשר לפלשתינאים שלטון אזרחי על שטחי הרש"פ, אך רק בכפוף לשני העקרונות הללו.

* למה מי מת – כשהם צורחים "נמות ולא נתגייס", הם מתכוונים: תמותו ולא נתגייס.

* לא בדרכו – "הארץ", הקרן החדשה לישראל וקרן ברל כצנלסון, מקיימים כנס – הוועידה הביטחונית מדינית. מבלי להכיר את סדר היום, את שמות הדוברים ואת התכנים, מעצם ההיכרות עם הגופים המארגנים, אני יכול לשער ברמה גבוהה של ודאות, שתוצרי הוועידה יהיו רחוקים ת"ק פרסה מדרכו והשקפת עולמו של ברל כצנלסון. וכאשר אני מדבר על הגופים המארגנים, איני מתכוון רק ל"הארץ" ולקרן החדשה. השבוע מלאו שמונים שנה למותו של ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה הציונית, מייסד העיתון "דבר", מייסד המשביר המרכזי, איש רב פעלים והוגה דעות דגול. ברל דגל בהשקפת עולם אקטיביסטית, האמין בזכותנו הבלתי מעורערת על ארץ ישראל כולה, האמין בהתיישבות ובעליה כמימוש החזון הציוני והאמין בטוהר הנשק, מונח שהוא טבע. ברל היה מאבות רעיון ההתחדשות היהודית, מונח שנהגה למעלה מיובל אחרי מותו.

* הדובר הנצחי – הודעה לתקשורת שהוצאתי, כדובר אורטל, ובה תיארתי את פעולות הסולידריות של אורטל עם מג'דל שאמס אחרי הטבח, התפרסמה בעיתון "זמן קיבוץ", כשאל חתימתי צורף הכיתוב: "דובר ועד יישובי הגולן". הייתי דובר ועד יישובי הגולן בשנות המאבק על הגולן. סיימתי את תפקידי, בתום 9 שנים, ב-2001. גם ועד יישובי הגולן כבר מזמן אינו קיים. מפתיע לעתים איך הזיהוי שלי עם התפקיד נותר טבוע כל כך בתודעה הציבורית, גם 23 שנים אחרי שסיימתי אותו.

* תכנית חומש – כשתמרי, בת הזקונים שלנו, היתה בכיתה ח', היא הציגה בפנינו תוכנית חומש:
בכיתה ט' אהיה טרומפית [טרום פעילה, כלומר חניכה בקורס ההדרכה של התנועה החדשה. התנועה החדשה היא תנועה שצמחה מהפילוג בתנועת בני המושבים, והיא חלק מארגון השומר החדש].
בכיתה י' אהיה מד"צית [מדריכה צעירה].
בכיתה י"א אהיה מד"מית [מדריכה מתקדמת].
בכיתה י"ב אהיה מש"צית [מרכזת שכבה צעירה].
ובשנה שאחריה אהיה גרעינרית [כלומר שנת שירות בגרעין עודד, שנת שירות של הדרכה ביישובי התנועה].

עד כמה אפשר להתייחס ברצינות לתוכנית חומש של נערה בת 13? עובדה, תמר ביצעה את התוכנית אחת לאחת וכעת היא יוצאת לשנת שירות כגרעינרית בגרעין עודד.
בהצלחה!
שלושת ילדינו יצאו לשנת שירות. גאווה גדולה.

* ביד הלשון: ממשלת אחדות לאומית – השבוע (ב-13 באוגוסט) מלאו ארבעים שנה להקמת ממשלת האחדות הלאומית, ממשלת הרוטציה של פרס ושמיר. היתה זו הממשלה הראשונה שנקראה ממשלת אחדות לאומית, אך היתה זו ממשלת האחדות השנייה (או בעצם הרביעית). בתקופת הממתנה לפני מלחמת ששת הימים קמה ממשלת אחדות. לאחר פטירת אשכול קמה ממשלת אחדות בראשות גולדה מאיר. לאחר הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 הקימה גולדה ממשלת המשך, ממשלת אחדות, שהתפרקה עם פרישת גח"ל (גוש חירות ליברלים, שקדם לליכוד) מהממשלה באוגוסט 1970. הממשלות הללו לא נקראו ממשלות אחדות, אלא ממשלות ליכוד לאומית. מה הסיבה להבדל במינוח?
הסברו של רוביק רוזנטל להבדל: "בשימוש הפוליטי 'ממשלת ליכוד לאומי', בשוני מ'ממשלת אחדות', היא ממשלה שיש בהקמתה תחושה של חירום."
לדעתי, הוא טועה. ממשלת הליכוד הלאומית שקמה ביוני 1967 אכן קמה במצב חירום, אולם גם הממשלות שקמו בתחילת ובסוף 1969 נקראו ממשלת ליכוד לאומי, אף שלא קמו במצב חירום. מצד שני, ממשלת האחדות בתקופת הקורונה ובשבוע שלאחר 7 באוקטובר קמו בתקופת חירום ולא נקראו ממשלות ליכוד לאומי. ההסבר שלי הוא שונה. ממשלות הליכוד הלאומית קמו עוד לפני שקמה מפלגת הליכוד. לאחר הקמת הליכוד, היה קושי לכנות ממשלת אחדות – ממשלת ליכוד, כשם אחת משתי המרכיבות המרכזיות שלה, ולכן נבחרה המילה ממשלת אחדות לאומית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com