פרק שלושה-עשר
"אולי זה הבתוכו של הג'וק?"

חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לגימנסיה העברית רחביה, הייתי מתנפל בפראות על בעלת-הבית אימה ומוצא בה פורקן, זאת אומרת דופק אותה עד העצם. עליזה נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות. אולי חשבה שסוף-סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר-התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדמיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלווה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והאובייקט ובהפצרות שאישבע לה כי לעולם לעולם לא אעזוב אותה!
ככה הזדווגנו.
וריח הגוף הג'ינג'י המושך, הסוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, המשותף לאם ולבת.
הו, אלוהים, – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –
יודעת להיות איתי כך, במיטה!
והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתולה קטנטנה וקוראת לי "אבא'לה – " או לפעמים מוצצת את פטמותיי ואומרת שאני כמו אחות שלה ומצחקקת לי מביאליק: "תאמר אהיה מינקת, אין לי דדיים!" – הייתי נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, שהיו ושיהיו, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימה!

"מה תעשה כשאתגייס?" התגרתה בי הקטנה, "תבוא עם מוטי לטקס הסיום של הטירונות?" – כאשר דיברה ראיתי אותה עומדת מולי במדי חאקי ובכובע-עבודה צבאי שממנו משתפכות מחלפות השיער הג'ינג'י הכהה ונזכרתי שקראתי בעיתון רשמים שסיפר תייר מפינלאנד שביקר בישראל ודווקא היה מלא טענות כלפינו אבל – "אחרי נחיתת ביניים בשטוקהולם הגעתי סוף-סוף להלסינקי. עליתי על קו 615 הביתה, רועד מאפס מעלות, וכל מיני ילדים מאחוריי מקשקשים על מקום לשתות בירה. התחלתי לחלום על אוטובוסים חמים ודחוסים של אגד, עמוסים בחיילות ישראליות רדומות שהנשק מושלך עליהן. אם היו עושים תחרות עולמית של הבחורות עם הציצים הכי גדולים, ישראל היתה זוכה בגדול. אני חושב שזה בגלל השמש והחומוס."
סיפרתי לקטנה והיא צחקה בקול חנוק כדי שעליזה לא תשמע. כל שיחותינו במיטה היו בלחישות, ושער-הערווה שלה היה חלק כל-כך ורך כמשי. "גם את תהיי שם בערימה של חיילות עייפות עם המון-המון שדיים רכים, מסריחות מאימונים, ואני אמשש אתכן אחת-אחת עד שאמצא אותך, בובילה, ואקח הביתה וארחץ אותך טוב-טוב, גם את הטוסיק ובין הרגליים, איפה שישפשף לך מיותר-מדי-ללכת, ונפדר לך בטלק וכשאנשק אותך אני אתעטש..."
"ואני ישכב וישן שם באוטובוס של החיילות שמשופשף לנו בין הרגליים מרוב הליכה ופתאום אתה תידחק לזיעה המסריחה שלנו, בובילה, זנאי זקן מפּינלאנד [אמרה בפ"א דגושה], ותמשש בשדיים המלוחים בערימה שלנו בשביל למצוא אותי וכשתיגע בי אני יצעק מפני שכבר השפרצת..."
"די, תפסיקי לצבוט אותי..."
"ושאני יצטרכת להשתין אנחנו נרד ואתה תחזיק אותי בתוסיקים מאחורה כמו ילדה קטנה שלך, שאני יעשה באוויר..."

לילה אחד, אורנה בזרועותיי בנשיקה שאינה נגמרת, מאוננת כבר שעה ארוכה כשהיא מחככת את ירכיה מול ירכי אך אינה מניחה לי לקלף את מכנסי הפיג'מה שלה שכבר ליחלחה. ועליזה, בחדר-השינה, ודאי קוראת כדרכה לאור מנורת-לילה קטנה ב"סוד שיח" או בהלקין או ב"החיים כמשל". לפתע קול צעדים, ולאחריו צעקות מן המיטבח:
"ג'וק! ג'וק! אוי ג'וק! אני מתעלפת!"
כשנבהלה היה לקולה מיבטא כמעט כשל אימה תרזה אורלובסקי.
אורנה היחפה חמקה ממני מיד כרוח-רפאים. יצאתי בפיג'אמת-הפלאנל הרפוייה, משפשף את עיניי ומפהק כאילו הצעקות העירו אותי. נכנסתי למיטבח. עליזה עמדה רועדת בכתונת-לילה ובנעלי-בית על כיסא כששערותיה האדומות מזדקרות בבהלה. היסטרית. ג'וק שחור-חום, משושיו זקורים, טייל בנחת על הרצפה. לקחתי מעליזה נעל-בית ומחצתי אותו. אספתי את גופתו במפית וזרקתי לפח-האשפה. כאשר התכופפתי נשלף לי הזין שטרם גמר לאותו ערב ולא הצלחתי להסתירו. עליזה שירדה מהכיסא תפסה לי אותו.
"השתגעת? הילדה בבית! יכולה להתעורר..."
"מגיע לי פיצוי. אני לא רוצה שיהרגו אותי... פחדתי כל כך... איתך אין לי שום מעצורים..."
"אז נחכה לבוקר. תגידי שאת חולה. אל תלכי מחר לגימנסיה."
"לא. בוא ניראה אם היא ישינה ואז נעשה את זה. יום אחד תעשה מזה סיפור. בטח מלא שקרים. לא איכפת לי שתכניס אותי לספרות העברית, אפילו מהתחת, אבל שבינתיים לא תפסיק להכניס לי, אתה שומע? עצלן!"
אני? שבהתחלה, שלוש פעמים בלילה אחד התזתי רק למחשבה על אודותיה?
עליזה כיבתה את האור במיטבח ומשכה אותי אחריה בזין לאורך המסדרון החשוך כאילו אני עבד שלה. היא הקישה קלות על דלתה של אורנה ולחשה: "אורניו מותק את ערה? לא שמעת שצעקתי ג'וק?"
הקטנה בפנים השימה עצמה ישינה. אפילו נחרה קלות.
"מלאך שלי!"
בקושי התאפקתי שלא לצחוק מלמעלה ולא להתיז מלמטה אבל הצחוק הכבוש חילחל בקרביי והרעיד אותי.
"מה איתך?" לחשה עליזה והידקה חזק יותר את אצבעותיה על הזין שלי כדי להפסיק את פירפורו.
משלא נשמעה כל תשובה, סגרה עליזה את הדלת ומשכה אותי אחריה במסדרון לחדר-השינה.
סירבתי להיכנס. כאב לי. ידעתי שהקטנה ערה. וגרוע מכך, בגלל הקור, השלפוחית כבר עמדה להתפוצץ לי.
והכל בינינו כמעט בלי מילים, שלא "להעיר" את הקטנה.
"תישבע לי שלא תעזוב אותי לעולם!?" לחשה.
"תוכיחי לי!" נפלט לי פתאום.
מיד ירדה בחשיכה על ברכיה ובלעה אותי. ברכיי רעדו. שערותיה דיגדגו אותי. כשגמרתי רצה לחדר-האמבטיה ומשם עלו קולות של גירגור וזרימת מים.
ברחתי לחדרי, פתחתי בחשאי סדק בחלון ובתריס והשתנתי החוצה שעה ארוכה בכפור הירושלמי כשהרוק של עליזה קופא לי על האובייקט כמו גלאזורה על העוגה. בדרך-כלל אני סופר כשאני משתין והפעם ספרתי עד מאתיים ושבעים! – נסו-נא גם אתם, קוראיי הנאמנים! – נזכרתי שוב ברומאן הנפלא "רעב" של קנוט האמסון, שבו הגיבור משתין במכנסיו מפני שהוא מתבייש לבקש את סליחתה של הבחורה היפה, שעימה הוא מטייל ברחובות לונדון, להיפנות רגע לצרכיו. מיהרתי לסגור בשקט את התריס, ואחריו את החלון, וטמנתי את עצמי עמוק-עמוק תחת חמש השמיכות הצבאיות.
החלטתי לקרוא לרומאן הראשון שאכתוב: "טעמתי סופר עברי", שם שיכול להיות מאוד מסחרי.
וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה בדעתי, אבל להישבע לה, לעליזה, שאישאר – לעולם? מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן ונואש כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה. מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –
כמה זמן כל זה יוכל להימשך?
– – –
מה עוד שבארוחת-הבוקר אני שומע את הקטנה אומרת לתומה: "של מי זה כתם הסמארק שם על הריצפה במסדרון? אולי מישהו יכול להגיד לי?"
וכשאף אחד לא עונה אני שומע אותה אחר-כך צוחקת לעצמה בשקט בלי שעליזה תשמע: "אולי זה הבתוכו של הג'וק?"
אהוד בן עזר
המשך יבוא