* מתקפת נגד מקדימה – מתקפת נגד מקדימה היא חזרה לתורת הביטחון של צה"ל.
עצם מתקפת המנע חשובה מאוד. אבל זה הכול? מניעת המתקפה של אלפי הרקטות על המרכז והצפון היא הישג משמעותי, אבל כמעט 11 חודשים הצפון תחת אש, עשרות אלפים עקורים מבתיהם ופליטים בארצם. אם הממשלה כבר אישרה לצה"ל לתקוף, היא לא יכלה לאשר לו לצאת למתקפה מלאה, יבשתית ואווירית, לתקוף את ביירות, לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון?
מתקפת הנגד מנעה פעולה קשה מאוד של האוייב, אך לא שינתה את המצב השערורייתי בצפון.
ראש ממשלה רופס, פחדן ודחיין.
תן לצה"ל לנצח!

* מסר לתושבי הצפון – מסר שישראל העבירה לחיזבאללה (עוד טרם מתקפת המנע, על פי פרסומים בתקשורת) – אם תפגעו במרכז הארץ, נתקוף את ביירות.
הסבטקסט: כל עוד אתם תוקפים את ראש הנקרה, נהריה, חניתה, ערב אל עראמשה, זרעית, מנרה, מרגליות, קריית שמונה, מטולה, דפנה, כפר סאלד, מג'דל שמס, שעל, אורטל וקצרין ושאר יישובי הצפון, כפי שאתם עושים כבר כמעט 11 חודש – ביירות בטוחה ושלווה.
זה מסר של ממשלת ישראל גם לתושבי הצפון.

* מי אחראי – הצלחת הפעולה הבוקר יום ראשון היא בזכות נתניהו, כמובן. אילו נכשלה, זה היה באשמת צה"ל, כמובן.
אך ברצינות, נתניהו הוא העומד בראש, הוא מקבל ההחלטות, ולכן הוא האחראי הראשי להצלחה, ואילו הפעולה היתה נכשלת הוא היה האחראי לכישלון.
הוא גם זה שבחר מבין שלוש הדפ"אות שצה"ל הציג לו, את המינימליסטית ביותר, זו שנותנת מענה, שהוכח כמצוין, לסיכול פעולת חיזבאללה, אך לא שינתה במאומה את המצב הנורא, שהוא אחראי לו, שכבר 11 חודשים חיזבאללה מתיש אותנו במלחמה שבה עקרנו עשרות אלפי אזרחים מבתיהם כדי לא להגן עליהם, והקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב.

* בין אמר לעשה – ההקלטות מפגישת הזוג נתניהו עם החטופות המשוחררות, כללו קטעים מזעזעים, כמו דברי אשת רוה"מ שמפיצה את עלילת הדם הבזויה על כך שצה"ל הסתיר מידע ממר מחדל, שנועדה לכסת"ח אותו על אחריותו המלאה על המחדל שהמיט עלינו את הטבח הנורא. והיו קטעים הזויים ומביכים בחוסר האמפתיה של האיש האגוצנטרי הזה, כמו הסיפור שלו על כך שגם הוא חטף מכות בסדרת שבי.

אך הוא אמר גם דברים של טעם. כן, בצדק הוא העמיד את סוגיית החטופים לא כעומדת בפני עצמה, כאילו המחלוקת היא בין מי שרוצים לשחרר אותם למי שאינם רוצים בכך, אלא זו סוגיה שנמצאת בתוך ההקשר של המלחמה, שאותה הוא היטיב לתאר כמלחמה של איראן באמצעות שלוחותיה להשמדת ישראל. נכון, כל צעד במלחמה, כולל המו"מ על עסקת החטופים, צריך להיבחן בהקשר הכולל של מלחמת הקיום הזאת.
אלא שכמו תמיד אצל נתניהו, בין אמר לעשה – ת"ק פרסה. איך תובנתו על מה "שהתחוור לנו" ב-7 באוקטובר מסביר את פינוי היישובים בגבול לבנון במקום להגן עליהם והשארת התושבים כפליטים בארצם ללא אופק, את ההכלה, שוב הכלה, של התוקפנות של חיזבאללה נגד ישראל, את החסינות לביירות, שבה יושבות המפקדות שמהן יוצאות הפקודות לתקוף את ישראל מדי יום ביומו מאז 8 באוקטובר?
האם זו הדרך להתמודד עם האיום הקיומי שעליו הוא מיטיב לדבר?

* לא העירו אותו? – האם גם מדיניות ההכלה של תוקפנות חיזבאללה במשך כמעט 11 חודש היא כיוון ש"לא העירו אותו"?

* התל-אביבים לא אשמים – ביום חמישי תערך הפגנה בתל-אביב של שיירת משאיות ומכוניות מן הגליל, שיסעו במהירות אפס ויתקעו את התנועה בעיר.
מה המסרים של ההפגנה הזאת? בדיוק המסרים שאני כותב ואומר בכל הזדמנות ומעל כל במה על אופן ניהול המלחמה בצפון; על הפקרת הצפון.
אבל לא אשתתף בהפגנה הזאת, כי אני מתנגד עקרונית לדרך המחאה של שיבוש החיים, פגיעה באזרחים והשתלטות כוחנית על המרחב הציבורי. לא זו בלבד שזה לא צודק, זה גם לא חכם. הרי מאבק ציבורי נועד לרכוש את דעת הקהל, ופגיעה בציבור רק מרחיקה. במאבק על הגולן הבנו זאת, ואכן כוחנו היה "העם עם הגולן". העם לא היה עם הגולן אם הגולן לא היה עם העם.
הפגנות צריכות להיות בכיכרות הערים ומול הכנסת, מול משרד רוה"מ וכד'.
התנגדותי לחסימות צירים ולשיבוש החיים נכונות תמיד ועל אחת כמה וכמה בשעת מלחמה. וכן, גם תל-אביב במלחמה. לא מלחמה אינטנסיבית כמו המלחמה אצלנו, בצפון, אבל רק ביום ראשון בערב שוגרו שתי רקטות מרצועת עזה לעבר גוש דן. ובאותו בוקר שוגרו לכיוון ת"א כטב"מים מלבנון, שיורטו בדרך. בשבוע שעבר מחבל מתאבד התפוצץ בת"א, כנראה בשל "תאונת עבודה", במרחק קצר מבית כנסת הומה אדם, ובכך נמנע פיגוע רב נפגעים. רק לפני שבועות אחדים כטב"ם ששיגרו החות'ים פגע פגיעה ישירה בבית בת"א והרג אזרח. ובתחילת המלחמה גוש דן היה מטווח לעיתים קרובות.
התל-אביבים סובלים תדיר משיבושים מכוונים מצד מפגינים, ואיננו צריכים להוסיף על סבלם. הם אינם האוייב שלנו. והם גם אינם יריבים שלנו. הם גם אינם מושאי הביקורת שלנו. כאשר אנו מכנים את המלחמה הזאת "מלחמת שלום ת"א", הביקורת אינה מכוונת לתל-אביבים אלא לממשלה ולעומד בראשה. אז למה לפגוע בתל-אביבים?

* חזרה לשגרה – כשהודיעו לנו ביום ראשון בצהרים, אחרי מתקפת המנע, על חזרה לשגרה, לא נשמתי לרווחה. נהפוך הוא. ידעתי שזו חזרה לשגרה הבלתי נסבלת של 11 החודשים האחרונים; שגרה שתיחרט בדברי ימי עמנו לדיראון עולם.
בבוקר עוד קיוויתי, או השליתי את עצמי, שזו מתקפת הנגד הישראלית, שנועדה להכריע את חיזבאללה.

* עם הספר – שעות ארוכות היינו ביום ראשון בכוננות ספיגה, מונחים לשהות בקרבת מרחבים מוגנים, אבל מוסדות חיוניים נפתחו בהדרגה.
בין המוסדות שנפתחו –ספריית הגולן על כל שלוחותיה.
זה חוסן!

* חירפו את נפשם לחילוצו של חטוף בדואי – אושר גדול. אחד החטופים, קאיד פרחאן אל-קאדי חולץ בידי צה"ל. כל הכבוד לצה"ל על הפעולה ולממשלה וראש הממשלה על ההחלטה.
כששמעתי את הידיעה, נזכרתי בפשקוויל של רוגל אלפר לפני שנים אחדות, שבו הוא כתב שישראל מפקירה במזיד את הישאם א-סייד כי הוא בדואי. העובדה שלוחמי צה"ל מחרפים את נפשם לחילוץ חטוף בדואי, מעידה איזה שקרן אלפר וכמה שנאתו למדינת ישראל מעבירה אותו על דעתו.

* זקוק לה"הפרד" – נשיא המדינה הושיט לנתניהו סולם לרדת מעץ הטקס המירי רגבי הפלגני. במקום לקפוץ על ההצעה כמוצא שלל רב, כבר ארבע יממות הוא התעלם מההצעה. הוא זקוק ל"הפרד" למען ה"משול". סכסכן, פלגן, קורע את העם.
מן הראוי שהרצוג ישגר לנתניהו מכתב נוסף שבו הוא יודיע לו על קיום הטקס הממלכתי המאחד בבית הנשיא.

* אליבי לכישלון – "הגורם המדיני" משתלח בצה"ל, כדי להכשיר את השטח להאשמתו באי השגת מטרות המלחמה.

* לחגוג את החיים – נועה ארגמני נחטפה באכזריות בידי מחבלי חמאס במסיבת הנובה. 246 יום היא היתה בשבי חמאס. בן זוגה עדין חטוף. כשהיא חולצה וחזרה הביתה, היא מצאה את אִימהּ על ערש דווי, וזמן קצר לאחר מכן היא הלכה לעולמה.
מאז שחרורה, מקדישה נועה את מירב זמנה, אונה ומרצה למאבק למען שחרור החטופים. רק השבוע היא הופיעה בפני דיפלומטים יפניים, גללה בפניהם את סיפור חטיפתה ושביה וקראה לפעול לשחרור החטופים.
ולצד הפעולה הזאת, היא ערכה מסיבה כדי לחגוג את החיים. באיזו עזות מצח אנשים מרשים לעצמם לנזוף בה, לגעור בה, למדוד את מידות בגד הים שלה, להטיף לה? מי אתם, חצופים?
שיתפתי בדף הפייסבוק שלי מאמר יפה של שמואל מוניץ, שפורסם בוויינט, תחת הכותרת הקולעת: "משטרת העצב נגד נועה ארגמני." קיבלתי תגובה ארוכה, רוויית שנאה, בעצם מניפסט פוליטי שלפיו אפשר לחשוב שביבי שלח אותה לחגוג כדי להשכיח מאיתנו את האסון וכו'. אחרי תגובתי הוא מיהר למחוק את תגובתו. אני מקווה שמפאת בושה על הדברים שכתב.
נועה ארגמני, חגגי את החיים בדרכך. מגיע לך!

* מסית לעריקה מן המלחמה – לא היתה מלחמה צודקת מזו. מלחמה שפרצה בפלישת נחילי מחבלים – רוצחים ואנסים, ובטבח נורא ביישובי הדרום ובמסיבה. ולמחרת – מתקפת רקטות בלתי פוסקת על צפון המדינה. אפשר להתווכח על אופן ניהול המלחמה, ואני מותח עליה ביקורת חריפה. לא על צדקת המלחמה.
אבל בשוקניה, העיתון שהמו"ל שלו סירב לפרסם מודעה בתשלום של אישים מכל רחבי הקשת הפוליטית, הקוראת להוציא את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית, מתפרסמים פשקווילי הסתה לסרבנות.
אורי משגב פרסם פשקוויל של הסתה לעריקה ממלחמת הקיום. משגב בז לאזרחי ישראל ולחיילי צה"ל, על כך שהם "הולכים כצאן לטבח." את המלחמה, שבה חיילים נופלים על הגנת המולדת, על שלומם של אזרחי ישראל ועל חייו של משגב, היושב בנוחות ברחוב שוקן ומחדרו הממוזג מסית לעריקה מהמלחמה, הוא מכנה "הליכה כצאן לטבח."
לא המלחמה היא הליכה כצאן לטבח. אם חלילה חיילי צה"ל יתפתו להסתה החמורה של משגב ויערקו מן המלחמה – או אז נלך כצאן לטבח. לפני כמעט שנה נוכחנו שכאשר איננו נלחמים, אנו נשחטים. משגב אינו רוצה שנילחם. כנראה הוא מעדיף שנישחט.

* מכתבים אינם תחליף למעשים – ראש השב"כ רונן בר צודק בכל מילה שכתב על הטרור הבן גבירי ועל התמיכה שהטרור הזה מקבל מתוך הממשלה. הרי הדוצ'ה של המחבלים הבן גבירים הוא השר ל"ביטחון" לאומני.
אבל יש במכתב הזה יותר מקורטוב של כסת"ח, כיוון ששב"כ נכשל במלחמה בטרור הבן גבירי ורחוק מלמלא את תפקידו.
טוב שהוא כתב את המכתב, אך מכתבים אינם תחליף למעשים. שב"כ צריך להסיר את הכפפות ולפעול בכוח להדברת הנגע.

* אם היה לו כבוד עצמי – הכנופיה הכהניסטית פירסמה, על חשבון מימון המפלגות, פשקוויל הסתה נגד רונן בר. "נכשלת ב-7 באוקטובר," הם כותבים, "ואתה מוביל לאסון נוסף." נכון. בר נכשל ב-7 באוקטובר. אבל הכישלון הוא קודם כל של הממשלה, שהכנופייה חברה מרכזית בה, ושהדוצ'ה שלה נושא בתואר השר לביטחון לאומי. מה קרה לביטחון הלאומי מאז שראש הכנופייה נושא בתואר? אם היה לראש הכנופייה קצת כבוד עצמי, הוא היה עושה מה ששר יפאני היה עושה במקומו.

* הפחות מתאים – איני מכיר את דני לוי, אבל עצם העובדה שראש הכנופייה בחר בו למפכ"ל מעידה על כך שהוא הפחות מתאים לתפקיד.
אי אפשר לייחס לראש הכנופייה כוונות חיוביות. המטרה שלו היא להחריב את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. לכן, הוא יבחר את האיש שלדעתו רבים הסיכויים שהוא יזרום עם כוונתו הנואלת. האיש הזה, הוא הפחות מתאים לפקד על משטרת ישראל.
הלוואי שלוי יאכזב את ראש הכנופייה ויעמוד איתן מולו ומול ניסיונותיו להרוס את המשטרה.

* ההגדרה העצמית שלי – בתגובה למאמר שפרסמתי ב"זמן קיבוץ", תחת הכותרת: "מדינה פלשתינאית – איום קיומי," התפרסם מכתב למערכת בעילום שם, התוקף אותי על כך ש"הייטנר, תפסיק להפחיד אותנו במצג שווא כדי לזכות את נתניהו הכושל שלא רוצה להציל את החטופים."
לא, זו לא בדיחה וזה לא התפרסם במדור סאטירי.
יכולתי לומר משהו על האנונימיות המוצדקת של הכותב, אבל אני רוצה בכל זאת לנסות להיכנס לנפתולי חשיבתו המוזרה של אנונימוס הנ"ל. מבחינתו, תמיכה במדינה פלשתינאית זה "אנחנו." מי שמתנגד למדינה פלשתינאי הוא "הם." הם זה נתניהו. מכאן, שמי שכותב נגד מדינה פלשתינאית הוא בהכרח בעד נתניהו. ובעצם, המטרה של מי שכותב נגד מדינה פלשתינאית, היא לזכות את נתניהו. הבנתם?
אבל זה עוד כלום. בעקבות דברים שכתבתי בפייסבוק בנושא עסקת החטופים, נגד גישת ה"בכל מחיר," איזה טמבל כתב עליי בתגובתו ש"כאשר הוא מדברר ביבי עיניו נוצצות." בתגובה אחרת הוא הגדיר אותי... כהניסט.
נכון, זה משעשע, אך גם כאן כדאי לנסות להבין איך הוא הגיע לשטות הזאת. הוא איש שמאל רדיקלי. מבחינתו, כל מי שאינו בשמאל הרדיקלי, הוא "הם." "הם" אלה תמונת הראי שלו – הכהניסטים. מבחינתו יש רק שני מצבי צבירה. או שמאל רדיקלי או ימין רדיקלי כהניסטי. כיוון שאיני בשמאל הרדיקלי האנטי ציוני, מאליו אני כהניסט. מ.ש.ל. לא?
ובאותו יום קיבלתי גם תגובות על היותי שמאלן, או ליתר דיוק סמולן, או אם לדייק עוד יותר: "אתם הסמולנים." כי הרי "אתם" – מקשה אחת. והמהדרין מכנים אותי "בולשביק" כי "סמולן" קטן עליהם.
האמת היא שאני רגיל לזה. כבר ארבעים שנה אני רגיל להיות שמאלן בעיני הימנים וימני בעיני השמאלנים. ברמה האישית זה משעשע. אבל זה לא משעשע כי זה סימפטום למחלה הלאומית של המחנאות ושל העדריות. כשאנשים מפסיקים לחשוב כי הם חלק מעדר מסוים וכל מה שנדרש מהם הוא לדבוק בעדר, הם מכירים שני מצבים: מי שבעדר ומי שאינו בעדר.
אני מתכבד בזאת להצהיר – איני שייך לעדר. לא לעדר הזה ולא לעדר אחר. באף עדר. ולכן אני מבלבל את העדריים. איני עונה להגדרות שלהם.
ובכן, אציג את ההגדרה העצמית שלי.
אתחיל על דרך השלילה. איני שייך למשבצות השונות המקובלות בחברה הישראלית ואיני רוצה להשתייך אליהן. איני מגדיר את עצמי שמאל, ימין או מרכז. לא דתי ולא חילוני. לא אשכנזי ולא מזרחי. לא ביביסט ולא רל"ב. הקופסאות הללו זרות לי, משעממות אותי.
אני מגדיר את עצמי: יהודי, ציוני, ישראלי, פטריוט.
איני שייך לאף מחנה ולאף שבט. המחנה שלי הוא עם ישראל. האידיאולוגיה שלי היא הציונות. ה"אנחנו" שלי הוא העם היהודי ומדינת ישראל. כיוון שאיני שייך לאף מחנה, הדעות שלי אינן מותאמות לאף מחנה, לאף שבט, לאף מנהיג. אני חושב באופן עצמוני על פי קריטריון אחד – מה טוב לישראל. ולכן, אני יכול ביום אחד לבטא עמדה המקובלת במחנה א' ולמחרת (או באותו יום) בנושא אחר לבטא עמדה המקובלת במחנה ב'. ולא כי אני מזגזג. להיפך, אני עקבי מאוד. פשוט האוריינטציה שלי היא מעל הקופסאות הללו.
כתבתי השבוע משהו על עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. מיד הגיבה לי מישהי בתגובה אופיינית: "עדיף להיות עובד אלילים של לפיד?" מבינים את ההשלכה? מבחינתה, אדם חייב להיות עובד אלילים של מנהיג. ואם איני שייך לכת פולחן האישיות של נתניהו, מאליו שאני בכת פולחן האישיות של לפיד. אחרת, אני מערער את עולמה.
איני שייך לאף מחנה. אני מאמין בזכותנו הנצחית והבלתי מעורערת על ארץ ישראל השלמה ורואה בזכות הזאת את אבן הראשה של צדקת הדרך הציונית ושל צדקתה של מדינת ישראל, ואף על פי כן אני תומך בפשרה טריטוריאלית כדי להבטיח שישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי עם רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בנסיגה מאזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים בשל האיום הדמוגרפי על ישראל, אך אני מתנגד בתוקף לנסיגה משטחים שאינם מהווים איום כזה. אני תומך בוויתורים טריטוריאליים, אך מתעקש על גבולות בני הגנה, ולכן אני רואה בירדן את גבולנו המזרחי, דוגל בהחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן ומתנגד לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967, המסכנים את עצם קיומה של ישראל.
אני מתנגד למהפכה המשטרית, אך שותף לחלק מהביקורת של מחולליה על מערכת המשפט, ולכן אני תומך ברפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. אני נגד המהפכה המשטרית אך לא קונה את הסיפור שהיא נועדה ליצור כאן דיקטטורה, כפי שאני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ, אך לא מדקלם את השטות על אודות דיקטטורה של בג"ץ. אני תומך במחאה נגד המהפכה המשטרית, אך מתנגד לאופן שבו היא התנהלה ובעיקר לסרבנות, שמסוכנת לדמוקרטיה הרבה יותר מהמהפכה המשטרית.
אני מתנגד לנתניהו, רואה בו את ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה שאחראי למחדל 7 באוקטובר ואני בז לבריחתו מאחריות. אני רואה בפינוי הממושך של יישובי הצפון במקום להגן עליהם, מחדל לא פחות גדול מזה שקדם ל-7 באוקטובר ומדיניות המנוגדת לציונות. ועם זאת, אני מעריך את האופן האחראי שבו נתניהו מנהל את המו"מ לעסקת חטופים ובוודאי שאיני מדקלם את סיסמאות השקר על כך שהוא מטרפד את העסקה וכו'. ובכלל, התנגדותי לנתניהו אינה הופכת אותי לדקלמן אוטומטי של האשמות מופרכות ורעילות נגדו מצד קנאי הרל"ב. אני מייחל להתפטרותו או החלפתו של נתניהו, אבל לרגע איני שוכח שהאויבים שלי יושבים בטהרן, בעזה וביירות ובשום אופן לא בקיסריה ולא בירושלים.
אני דוגל בגישה ביטחונית ניצית, התקפית, במתקפת נגד מקדימה, החותרת להכרעה ושוללת התמכרות לשקט, "הכלה" והבלגה, ואני דוגל באותה מידה בדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, וסולד ממי שתומך באלאור עזריה או במעשי סדום במחבלים עצורים.
וכן הלאה וכן הלאה אני יכול להדגים את גישתי בדוגמאות רבות בכל נושא שעל סדר היום, כיוון שבכל נושא איני מתאים את עצמי לאופנות, לבייסים, לשבטים ולמנהיגים.
גם כמיהתי לאחדות לאומית נובעת מכך שה"אנחנו" שלי הוא עם ישראל ולא מחנה זה או אחר. מי שה"אנחנו" שלו הוא שבטי, זקוק לכך שיהיו לו "הם"; האחר שיגדיר את המחנה שלו. אנשי המחנאות, או כפי שאני מכנה אותם השנה, אנשי השישה באוקטובר, רואים באחדות הלאומית איום על המחנה שלהם.
החלום שלי הוא יצירת מיינסטרים ציוני, דמוקרטי ממלכתי שיבטא את הרוב הישראלי וישבור את משטר המחנות.

* טוב מאוד – במאמר ביקורת על ספרה הראשון של טל בדיחי – "עגלות" כתבתי: " על פי הספר הראשון, אני בטוח שהיא תגיע רחוק."
קראתי השבוע את ספרה השני, "כמעט טוב מאוד", והוא טוב מאוד.
זהו סיפור על מערכת יחסים שנרקמת בין מירב לאיתמר; מערכת מלאת הפתעות ומהפכים עד הסוף, כולל הסוף. פרקי הספר נקראים "מירב" ו"איתמר", והעלילה מתקדמת כאשר המצלמה מתמקדת בכל פרק באחת משתי הדמויות. הדמויות מורכבות, ובנוסף לסיפור היחסים ביניהם מסופר גם סיפור הקריירה של כל אחד מהם, יחסיו המורכבים עם משפחתו ויחסיו המורכבים עם הדת.
הספר פותח צוהר לעולם הדתל"שים, הדתיים לשעבר. איתמר הוא דתי לשעבר המגדיר את עצמו חילוני. מירב מגדירה את עצמה דתייה, אך באורחות חייה היא התרחקה מאוד מן הדת. ושניהם מקיימים דיאלוג מתמיד, מורכב ומסובך, עם המסורת, עם האלוהות ועם המשפחה. אנו לומדים על הקושי ברווקות המאוחרת בחברה הדתית והלחץ המופעל בעיקר על הבנות הרווקות.
לא אוסיף וארחיב כדי לא לעשות קלקלן (ספוילר), אך אני ממליץ מאוד על ספר קריא מאוד, מעניין, עם דמויות מורכבות מאוד, עם הומור, מעורר מחשבה וכיף לקריאה.
אני כבר מצפה לספרה השלישי של טל.

* ביד הלשון: מנות – מקום בחדשות – היישוב מנות שספג פגיעה ישירה בלול. היישוב הקהילתי מנות ממוקם בגליל המערבי, במועצה האזורית מעלה יוסף, בקרבת שלומי. היישוב נוסד במסגרת תכנית המצפים בגליל. חלוצי היישוב, רובם בני המושבים באזור, עלו לקרקע ב-1980.
במקור, היישוב אמור היה להיות מושב עובדים, אבל בשל משבר המושבים בתקופת ההקמה, הוא קם כיישוב קהילתי. רוב תושביו מתפרנסים מתיירות, אך יש בו גם חקלאים, כמו בעלי הלול שנפגע.
היישוב נקרא על שם חורבת מנות, הסמוכה אליו. החורבה היא אתר ארכיאולוגי מהתקופה הצלבנית. במקום היתה חווה לגידול קנה סוכר ומבצר צלבני. שם המקום לטיני – Manueth והוא מופיע לראשונה במקורות צלבניים מהמאה ה-12. המקום נכבש בידי המוסלמים ולאחר מכן נכבש שוב בידי הצלבנים. החווה פעלה עד המאה ה-16.
במקום היה יישוב בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד – ביברה, ששמו מופיע בתלמוד הירושלמי. היישוב נעזב עד חידושו בתקופה הצלבנית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com