פרק ארבעה-עשר
ליל השלג אשר באמבטיה
פעם בשבוע היתה עליזה הולכת להשתתף בסמינר שהתקיים בבית הפרופסור איזידור לבונה. התכנס שם חוג תלמידי מ"א ותיקים, ניבחרים, ועימם שניים-שלושה סופרים חשובים-בעתיד שלמדו עדיין לב"א, וגברוש, שהכל ניבאו לו גדולות כבר אז. אני, שהתחלתי את לימודיי רק השנה, (עם עליזה למדתי רק במכינה לתלמוד, שהיתה חובה לסטודנטים בספרות עברית גם בלימודי התואר השני) – עדיין לא נמצאתי ראוי להיות מוזמן אליו למרות שכבר פירסמתי שיר אחד ב"הארץ" ושיר אחד ב"פי האתון".
אני חושב שעליזה הותירה בכוונה את הבדל המעמדות בינינו מתוך תקווה ערמומית שאמשיך לחשוק בה גם מהיותה מעין מפתח להיכנס אל חוג האנשים הפנימי של פרופסור לבונה וכמובן שרק אז יוכל לדרוך כוכבי הספרותי.
"לסופרים שהוא מטפח הוא כל-כך נאמן," צבטה באשכיי, מתגרה בי, "עד שאני בטוחה שגם אחרי מותו ימשיך לפרסם רשימת-ביקורת על כל ספר חדש שלהם."
"תורידי את היד, מה הקושי?" אמרתי, "הוא יכול להשאיר בצוואתו נוסח פתוח שבו יש לשנות מדי פעם רק את שם הספר."
בשכבר הימים, רמזה לי עליזה, כמספרת פרק מהרומאן "שירה" של עגנון המתרחש חלקו ברחביה, פרופסור לבונה חיזר אחריה. הוא הזמין אותה לחדר-העבודה בביתו כאשר אשתו נסעה ללמד בסמינר הקיבוצים, לפתע כרע ברך, טמן את ראשו בחיקה (של עליזה), התחנן שתרשה לו לזיין אותה, וכשסירבה בכה ולא חדל להריח בחצאיתה. אך היה עליה להפסיק אז את לימודי התואר השני בגלל עומס העבודה בבית-הספר והטיפול באורנה הקטנה.
רמזה על מכתבי אהבה גנוזים שלו, אליה, סונטות בסגנון שירת ספרד וכתמים, של דמעות, כניראה.
מכל מקום, אם תחילה הצטערתי על הזלזול שבו נהגו בי, הרי מרגע שאורנה החלה מצטנפת במיטתי, בירכתי על ערבים ספרותיים אלה, שבהם היינו חופשיים לגמרי אף כי המשכנו להתנהג, בחשיכה, כאילו כל רגע עומדים עלינו לגלותנו.
אותו לילה, איזה שיגעון קפץ על אורנה – שנעשה יחד אמבטיה חמה. זמן לא רב לאחר שנסתלקה לה עליזה לפגישה אצל הפרופסור לבונה – נמצאנו שנינו באמבטיה, לראשונה באור, לראשונה בגן-העדן, עירומים ולא התבוששנו. בחוץ ירד גשם. סערה רוח. אולי כבר גם היו פתיתי-שלג באוויר. הרעפתי על הקטנה דברי-אהבה. הפצרתי בה שלעולם לא תעזוב אותי. את כל שיריי, את כל חיי אקדיש לה! יחד – נכבוש את העולם! אני אהיה מפורסם וחשוב – למענה, כי היא ראוייה לחיים מעניינים, בעלי ערך –
עיניה קצרות-הרואי, בלי המשקפיים, בהו בי כשישבנו זה מול זו, מתנשקים באמבטיה המהבילה. שערה הארוך, אדום-כהה וממלא את המים, שורשיו מצרים את המצח כמסגרת. גופה הבתולי, העגלגל, הזהוב. נגעתי בבתולים שלה. בשער הקטן, החתום, שטרם חדרו אליו הגברים. היא צחקה מלמטה, ממש. התפרפרה במים, הקציפה בועות, הרימה מולי ערווה רטובה כמו אי ג'ינג'י שצף בלובן. סילסלתי בו באצבע והיא שלחה יד וצבטה את האובייקט שלי. קצת הכאיבה. וככה השתובבנו. היו לה כפות-רגליים נהדרות. רכות ובתוליות עדיין. אני זוכר עצמי מוצץ את הבוהן הרטובה שלה בפי. איזה מותק.
"הייתי רוצה שתכיר את אבא'לה שלי. הוא בטח ימצא חן בעיניך. גם אתה תאהב אותו!"
קמה, עמדה במים, נוטפת, חוגגת, נשקתי את הזר הג'ינג'י שהתנוסס בגובה עיניי. הקטנה פצחה פיה בשיר, מבקשת שאשלים בו כל שורה שנייה, שארגיש בפי את הוויבראציות:
ושתי הקירחת ישבה במקלחת
ויבוא ויזתא וישק לה ב...
בטחנת הקמח יש קמח שחור
ויבוא ויזתא וישק לה ב...
חורף ובקיץ ישן גם הסוס
ויבוא ויזתא וישק לה ב...
לראשונה אמרה פתאום שהיא אוהבת אותי, אוהבת אותי ושאישבע לה שגם אני אוהב אותה.
נשבעתי. בנשיקת דגדגנה נשבעתי לה, כבנקיטת חפץ קדוש נשבעתי לה, כמו שיעקב אבינו השביע את בניו שתקעו כף תחת ירכו ואחזו לו בזין. הייתי כבר מלא קינאה. כל פעם שמישהו מהרחוב למטה שרק לה את ההימנון הצופי: "הייה נכון למלא חובתך, לעמך ארצך ומולדתך..." – רציתי לחנוק אותו, שלא ייכנס ולא ייקח אותה ולא בטיח.
שלוקים, מנוגבים, חמקנו כל אחד לחדרו, כאילו לא לבדנו אנחנו בדירה, ורק אחרי זמן-מה, וטקס הנקישות, בחשיכה, חמקה אורנה אל מיטתי, אך הפעם, לראשונה, גם כאן, היינו עירומים, שנינו –
"אני רק בגללך חדלתי לספר למוטי [ו"ו בשורוק] כל מה שקורה לי וכבר יש לי נפיקות מצפון מזה."
"נקיפות, אורנל'ה, וזו צורת רבים של נקיפה – לא של נפקנית."
"שיהיה. אני איתך על עברית לא מתפכחת," קינטרה, "בובי גדול וחכם שכמוך! אתה חושב שאני לא יודעת שעשית גם למוטי? איזה ביצים שעירות יש לך... – בנות ישראל, אנא, חוסו, אל תתלבשו בפריצות!" שילבה כפיים על שדיה הקטנים וסיימה דבריה בדקלום קצר, וקצת ילדותי.
"מה זה?" משכתי את ידיה כדי שאוכל לבלוע את החזה.
"זה כתוב בשלט גדול על השער לאחת השכונות הדוסיות, בדרך לשוק מחנה יהודה. מה אני יגיד לך, אלוהים בטח אוהב אותי דווקא כשאני בלי בגדים, ככה, מהטבע... די, אל תכאיב לי במיצוצי..." התפנקה בכ"ף דגושה.
הרוח בחוץ לא נשתתקה. גם הגשם. סערה שלפני-שלג. ההסקה המרכזית פעלה בחדרים. היה זה שיגעון מצד עליזה לצאת לחוג ספרותי בערב שכזה, אבל בלכתה, ציוותה לנו את החיים, יסולח לי על השימוש המשונה באימרה הזו. ידעתי כי למה שיקרה עכשיו עתידות להיות תוצאות חמורות לגבי המשך מגוריי בקן החם, ולו רק מפני עקבות הדם, דם בתוליה של אורנה, פקעת רכה וחמימה זו ששכנה לבטח בזרועותיי והפקירה לי את כול-כולה. את הסימנים לא אוכל להסתיר מעליזה. אבל אחת היה לי, הכול! בהתרגשותי הבטחתי לקטנה שלא אכאיב לה, ואז –
היש מין דבר כזה, קרום-בתולים בלתי-מוחש? הו, מה תמים הייתי! הקטנה נשתרעה תחתיי בפתחו של היכל, רחבה מאימה, הייתכן? המום ומאושר הייתי, לא קשה לתאר מדוע, אמנם נכזבה תוחלתי לזכות בה, כך חשבתי – לתמיד, בזכות היותי ראשון, אך גם נגולה אבן כבדה מעל ליבי בהיווכחי כי לא עליי האחריות מוטלת, וגם סימנים של דם לא יישארו, להסגירני.
"מה איתך," לחשה הקטנה, מצחקקת תחתיי, לאחר שגימגמתי דבר-מה, רועד עדיין מהתרגשות על שנעתרה לי, בשלימות, "מוּטי לא סיפרה לך שכבר היתה לי הפלה?"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
שלוש אהבות
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר