אני ילד של חורף, שנת 63'.
בילדותי, אימי נהגה להבטיח לי שעד שאגיע לגיל 18, בטח כבר יהיה שלום ולא יהיה צבא.
אפשר להבין את האופטימיות שלה, לנוכח האופוריה בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים. אחרי מלחמת יום הכיפורים, היא כבר לא חזרה על ההבטחה.
אני לא הבטחתי לילדיי יונה עם על של זית. מפוכח, ידעתי שהבטחה כזו אינה ריאלית. בניי הגדולים נולדו בימי אוסלו העליזים. גם אז היו אנשים באופוריית שלום, שנגוזה במהרה. לא נמניתי עימם.
בימים אלה, בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", מתגייסים לצה"ל ילידי 2006, שנולדו במלחמת לבנון השנייה.
האם גם הילדים שנולדים כעת, במלחמת "חרבות ברזל", עוד ילחמו?
במלחמת "שלום הגליל" אמר רפי איתן, אז יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור, שצפויים לנו עוד מאה שנות טרור.
בשובו מטקס החתימה בבית הלבן על הסכם אוסלו, הכריז שר החוץ שמעון פרס בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור."
42 שנים אחרי דבריו של איתן ו-31 שנים אחרי דבריו של פרס, ברור לנו מי משניהם צדק.
בבואנו להשיב על השאלה, האם גם דור הילדים שנולד במלחמת "חרבות ברזל" יילחם, כדאי לבחון את המציאות הריאלית. לא לסמם את עצמנו בפנטזיות ואשליות, אלא להישיר מבט מפוכח אל המציאות.
אם היה סיכוי לשלום לפני 7 באוקטובר, וספק רב אם היה, הוא נגוז ב-7 באוקטובר. אחרי 7 באוקטובר נכונים דבריו של רפי איתן לפני כמעט יובל שנים. צפויים לנו עוד מאה שנות טרור. או במילים אחרות – המלחמה על הארץ תמשך לפחות במאה השנים הקרובות.
כדי להבין על מה אני, שכל מי שמכיר אותי יודע שאני אופטימיסט-חשוך-מרפא, מבסס את ההערכה הפסימית הזאת, יש לבחון שתי שאלות. האחת היא, מה מהות הסכסוך הישראלי ערבי. השנייה היא, מה יכול להביא לקץ הסכסוך.
הסכסוך בינינו לבין הערבים אינו סכסוך טריטוריאלי על מיקומו של הגבול בינינו לבינם. הסכסוך הוא על סוגיה אחת ויחידה – האם יש ליהודים זכות למדינה עצמאית בארץ ישראל. בחלק כלשהו בארץ ישראל.
זו כל מהותו של הסכסוך מראשיתו ועד היום – סירובם להשלים עם הזכות הזאת ומחויבותם להילחם ולשלם מחיר כבד, קודם כדי לסכל את הקמת המדינה באמצעות מלחמה נגד עצם הנוכחות היהודית בארץ, ולאחר קום המדינה, כדי להחריב אותה. הלאומיות הפלשתינאית נוסדה ומתקיימת על השלילה הזאת. דרישת "זכות" השיבה, שהפלשתינאים מחויבים אליה, נובעת מהשלילה הזאת. זו מהותה של האמנה הפלשתינאית, שבניגוד לאגדות, לא שונתה לאחר הסכם אוסלו. זו מהותה של אמנת חמאס. על כך ואך ורק על כך מתקיימת המלחמה בין הערבים ליהודים בארץ ישראל מראשית המאה ה-20.
ומה יכול להביא לקץ המלחמה? לפני 101 שנה, פרסם המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי את מאמרו המפורסם "על קיר הברזל". במאמר הזה הוא ניתח באופן מפוכח את הסכסוך. הוא הסביר שאנו, הציונים, לא נוותר על זכותנו להקים מדינה. במדינה הזו, הערבים יהיו מיעוט אזרחי שווה זכויות. אולם התנועה הלאומית הערבית אינה מוכנה לכך והיא תלחם נגד הקמת המדינה. אין לנו ברירה, אלא לממש בכוח הנשק את זכותנו ולהקים את המדינה. יהיה עלינו להקים קיר ברזל שיגן עלינו מפני ניסיונות האוייב הערבי לחסל את המפעל הציוני. עלינו להמשיך ולממש את המפעל הציוני על אפם וחמתם ולא להתנות זאת בהסכמתם. רק כאשר הערבים יבינו שאין להם שום סיכוי לסכל את הקמת המדינה, הם ייאלצו להשלים עם המציאות. כשהם ישלימו עם המציאות, ייפתח סיכוי לשלום.
תנועת העבודה ובן גוריון בראשה, שהנהיגה את התנועה הציונית מראשית שנות השלושים ואת מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, אימצה למעשה את תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי, גם אם לא השתמשה באותה טרמינולוגיה.
כך, למשל, כתב אחד מהוגי הדעות החשובים של תנועת העבודה, ד"ר משה בילינסון במאמרו "טעם המערכה" ביוני 1936, בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בעיתון "דבר": "אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה."
מאה שנה בדיוק אחרי שהתפרסם מאמרו של ז'בוטינסקי, קרס קיר הברזל. אלפי המחבלים, הרוצחים והאנסים, שמוטטו את המכשול המפורסם, "הבלתי עביר," שהשלינו את עצמנו להאמין שהוא מגן עלינו, מוטטו גם את קיר הברזל. בתודעתם, היה זה הניצחון הראשון שלהם מאז 1948, אם לא קודם לכן.
למרות הסבל, ההרס וההרג בעזה, הפלשתינאים חוגגים את ניצחונם. הנה, הצלחנו. כבשנו יישובים ישראלים. שלטנו בהם שעות ארוכות. רצחנו, אנסנו, הצתנו, בזזנו כמעט באין מפריע. הטבח של 7 באוקטובר הצית את דמיונם. בסקרים – למעלה מ-80% מהפלשתינאים תומכים בטבח. יחיא סינוואר הוא המנהיג הנערץ על הפלשתינאים. הם רואים בו צלאח א-דין המודרני. אילו היו בחירות דמוקרטיות בקרב הפלשתינאים, הוא היה לוקח בהליכה ומשאיר אבק למתחריו, שגם הם אינם בדיוק חברי כבוד בהסתדרות הציונית העולמית. הפופולרי ביותר אחרי סינוואר, שבבחירות כאלו היה מתמודד נגדו, הוא המחבל הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, המרצה חמישה מאסרי עולם בכלא הישראלי, כי רק חמישה מעשי רצח באחריותו הוכחו במשפט למעלה מכל ספק.
ז'בוטינסקי וביילינסון צדקו. רק ייאוש של הפלשתינאים מהסיכוי להשמידנו, יוביל לשלום. למרבה הצער, הצלחתם הגדולה ב-7 באוקטובר, עוררה בהם תקווה גדולה ואמונה בכוחם. טבעת החנק שאיראן ושלוחותיה מקיפות בה את ישראל והתקדמות איראן לגרעין, מחזקות עוד יותר את אמונתם זו. ולכן, אם היה סיכוי לשלום לפני 7 באוקטובר, הוא נגוז ביום הטבח.
אז מה? לנצח תאכל חרב?
3,050 שנה חלפו מאז שאבנר בן נר, שר צבאו של שאול, הפנה את השאלה הזאת ליואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, בטרם יואב היכה בו בחרבו והרגו.
הנצח קצת גדול עליי, אבל אפשר לומר שב-3,050 השנים שחלפו מאז השאלה ההיא התשובה היא חיובית. להנחה שדווקא בקדנציה שלנו החרב תחדל לאכל, אין כל כך על מה להסתמך.
אז איזה עתיד צפון לילדינו ולדורות הבאים? מה הטעם? האם ישראל תשרוד?
כל המהות של קיר הברזל בנוסח ז'בוטינסקי ולטעם המערכה בנוסח ביילינסון, היא אופטימית. נכון, הם אינם רוצים אותנו כאן, נכון הם נלחמים ויילחמו בנו, ואף על פי כן, נבנה את ארצנו, נקים את מדינתנו. וכך קרה. כאשר ז'בוטינסקי כתב את מאמרו, היו בארץ ישראל קצת יותר ממאה אלף יהודים. כאשר בילינסון כתב את מאמרו, היו בארץ ישראל 400 אלף יהודים. היום חיים בארץ ישראל קרוב לשמונה מיליון יהודים, במדינה יהודית חזקה, מפותחת ומצליחה.
אנו בעיצומו של משבר קשה וכואב, אך כאשר אנו נוכחים איזו כברת דרך כבירה עברנו במאה השנים האחרונות, יש לנו כל הסיבות שבעולם להיות אופטימיים באשר למאה השנים הבאות. לא ביקשנו מהערבים רשות לחזור לארצנו ולהקים את מדינתנו וגם היום לא נבקש מהם רשות להמשיך לקיים ולחזק אותה.
לא יהיה שלום בדורות הבאים. האוייב אינו עומד להשלים עם קיומנו בעתיד הנראה לעין. עלינו להתמקד בהמשך חיזוק המדינה, הן מבחינה ביטחונית, והן מבחינה חברתית, כלכלית, תרבותית, מדעית וחינוכית. עלינו לחתור למדינת מופת. פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות.
2. צרור הערות 1.9.24
* לזכור ולא לשכוח ולא לסלוח – לקראת 7 באוקטובר על ישראל לצאת למתקפת הסברה בעולם ולרתום אליה את העם היהודי בתפוצות הגולה.
עוד לא חלפה שנה והעולם שכח. התעמולה הערבית היתה הרבה יותר אפקטיבית בהפצת השקר מאשר ההסברה שלנו שהפיצה את האמת.
אסור לנו לוותר על הזירה החשובה של דעת הקהל בעולם. עם כל הקשיים, עלינו למצוא כל דרך כדי להציג את צדקתנו המוחלטת, צדקת הציונות. ה-7 באוקטובר מגלם בתוכו את הסכסוך הישראלי ערבי כולו. הסכסוך הוא על זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. המלחמה הערבית היא נגד מימוש הזכות הזאת ובעד שלטון פלשתינאי פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, כלומר על חורבות מדינת ישראל. הדרך להשיג זאת היא באמצעות השמדת עם. כאשר הם הצליחו להשתלט על פיסת ארץ קטנה, הם לימדו אותנו מה יעשו ביום שבו פלסטיין וויל בי פרי פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – ישמידו את היהודים, ירצחו ויאנסו אותם. פלסטיין וויל בי פרי מנוכחות של יהודים חיים.
על כך מאבקנו, על כך מלחמתנו ואין צודקת ממנה. חובתנו לדאוג שהעולם כולו יזכור את 7 באוקטובר, יזכור ולא ישכח. שהעולם כולו יבין למה לא נשכח ולא פחות חשוב – למה לא נסלח. חובתנו להציב את הזיכרון הזה בקדמת התודעה הציבורית בעולם.
זאת למרות שגם בתוכנו יש מי ששכחו, כנראה, וחזרו בחדווה למדמנת 6 באוקטובר; אזור הנוחות שלהם.
* עומק המחדל הקולוסלי – מיום ליום אנו נחשפים לעוד מידע ועוד מידע על עומק המחדל הקולוסלי שהמיט עלינו את טבח 7 באוקטובר.
החשיפה על ההתרעה החמה מפני מלחמה שראש השב"כ הציג לרוה"מ קצת יותר מחודשיים לפני הטבח, מצביעה על אחריותו הפושעת של נתניהו שהתעלם לחלוטין מההתרעה. בהתעלמותו, הוא מעל בתפקידו ודי בכך, גם אם נתעלם מתפיסת הביטחון הקטסטרופלית של נתניהו – מדיניות ההתמכרות לשקט שאיפשרה לחמאס להפוך מארגון טרור קטן וחלש לצבא טרור גדול, חזק וקטלני, כדי לקבוע שהאיש אינו כשיר לראשות הממשלה.
כאשר ראש ממשלה סביר מקבל התרעה כזאת, ונאמר לו שהאוייב מזהה אצלנו חולשה בשל הקרע הפנימי – ההתרעה היתה מנערת אותו והוא היה עוזב הכול כדי להתמודד עם המצב. ראשית, הוא היה מזמן אליו את יריב לוין ומורה לו: עצור סוסים. היה זה מהלך של פיוס פנימי והסרה או דחיה של הגורם לקרע. בהמשך להקפאת המהפכה, הוא היה פועל להקמת ממשלת אחדות לאומית להתמודדות עם האיום.
ובפועל, הוא היה עושה את מה שהוא נמנע מעשותו לאורך עשור וחצי של כהונה מבוזבזת – יוצא למתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס.
אבל המידע שנחשף בסוף השבוע מאיר בזרקור ענק לא רק על עומק אחריותו הפושעת של נתניהו, אלא גם של שאר השחקנים ובהם בר עצמו.
משניתנה התרעה כזו, מדוע צה"ל לא נערך כראוי כדי לסכל מתקפה. מדוע הוא דבק בקונספציה שחמאס מורתע? האם שב"כ שינה את אורחותיו ונכנס לנוהל חירום, כדי להעמיק את המידע על המלחמה הקרובה?
וגם לפיד, ראש האופוזיציה שקיבל את ההתרעה – מה הוא עשה מלבד ההצהרה התקשורתית שבה הזהיר מפני המתקפה? ההצהרה כשלעצמה חשובה, אולם כיוון שלא לוותה במעשים, אפשר לראות בה כסת"ח בלבד.
האם הוא פעל להרגיע את הרוחות? האם הוא גינה את האיומים בסרבנות? האם הוא נפגש עם מנהיגי הסרבנות כדי להבהיר להם את המצב ולהשפיע עליהם לחזור בהם? האם הוא קידם פשרה במחלוקת המשפטית? האם הוא יזם הקמת ממשלת אחדות לאומית, תמורת הקפאת המהפכה?
נתניהו הוא כמובן האחראי הראשי למחדל, אך הוא ממש אינו היחיד. היה זה מגה-מחדל, ליקוי מאורות כולל של כל המערכות.
* לפני ועדת החקירה – ועדת החקירה הממלכתית על מחדל 7 באוקטובר היה תהיה. נתניהו לא יצליח לסכל אותה.
אבל מן הראוי שראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ ומפקד פיקוד הדרום (בסדר הזה), ילכו בדרכו של ראש אמ"ן, יקדימו ויתפטרו מתפקידיהם לפני החקירה.
אם הם יאחזו בקרנות המזבח, כל העניין הציבורי בוועדת החקירה יתמקד במסקנות האישיות והלקחים הביטחוניים יידחקו לשוליים. אם הנ"ל יתפטרו, הם ישחררו את הוועדה מהצורך לעסוק באחריות האישית והיא תעסוק בהפקת הלקחים.
אין צורך בחקירה כדי לדעת שהאחראים הנ"ל אינם יכולים להמשיך בתפקידיהם. כישלונם החרוץ זועק לשמיים ועליהם לקחת אחריות ומנהיגות ולהתפטר.
* מעודד או מרחיק? – מטרתו של סינוואר היא להביא לאחדות הזירות, למתקפה משולבת על ישראל.
כאשר הוא שומע את שר הביטחון הישראלי מציג צומת הכרעה בין עסקה למלחמה אזורית, זה מעודד אותו להגיע לעסקה או מרחיק את העסקה?
* חאלד משעל עדין חי – ככל הידוע לי, לא סגרו את יחידת "כידון" של המוסד.
* מהפכה בזמן מלחמה – כל אימת שעולה לסדר היום רעיון הקדמת הבחירות, נתניהו מסביר שאנו במלחמה וזה לא הזמן. אנו במלחמה וזה גם לא הזמן למחאה. ובשל המלחמה – אין זה זמן לשביתת מורים.
אבל בעבור יריב לוין המלחמה היא הזמן המתאים ביותר להמשך המהפכה המשטרית; אותה המהפכה שקרעה את העם והביאה לשיא את הפילוג בחברה הישראלית, ובכך החלישה אותנו ערב 7 באוקטובר ואולי אף קירבה את 7 באוקטובר. ומכל סעיפי המהפכה המשטרית, הוא מנסה, בעיצומה של המלחמה, להגניב דווקא את הסעיף החמור ביותר – השתלטות הממשלה על מערכת המשפט באמצעות שליטתה על המינויים.
זה טירוף מערכות. בשעה זו על משרד המשפטים להקדיש את כל מעייניו למאמץ המלחמתי – למערכה המשפטית מול איומי בית המשפט בהאג, להיערכות למשפטיהם של המחבלים שנעצרו בטבח וכד'.
אבל שר המשפטים יריב לוין אובססיבי למהפכה מעבר לסף הטירוף, ולעזאזל המלחמה, ולעזאזל המדינה.
* הממלכתיים החדשים – דף המסרים הביביסטי החדש – אנחנו הממלכתיים האמיתיים. ביום בהיר אחד, הרשת מוצפת במסר ביביסטי המאמץ את הממלכתיות. הדקלמנים מסבירים, שהממלכה היא הממשלה ולכן מה שהממשלה עושה, מעצם העובדה שהיא עושה אותו, הוא ממלכתי. מי שאינו מתיישר הוא אנטי ממלכתי.
זה פיתוח של "רצון הרוב" – אותה הסבר שלפיו הדמוקרטיה היא אך ורק רצון הרוב. כל מה שהשלטון עושה, הוא רצון עם, כיוון שהשלטון הזה נבחר, ולכן כל מה שהשלטון עושה הוא ביטוי לדמוקרטיה וכל התנגדות למה שהשלטון עושה, היא אנטי דמוקרטית. ואם השלטון עושה צעדים אנטי דמוקרטיים, הצעדים הללו הם הדמוקרטיה, כי השלטון הנבחר עשה אותם ולפיכך – זה רצון הרוב. אם הרוב בוחר במושחת, לדוגמה, כמובן דוגמה תיאורטית לחלוטין, השחיתות שלו היא רצון הרוב. ולכן, אם חוקרים אותו, או חלילה מעמידים אותו לדין – עצם החקירה היא אנטי דמוקרטית, היא הרמת יד של ה"דיפ-סטייט" – עוד אחת הנפיחות הביביסטיות הנפוצות, על "רצון העם".
אבל זו אינה באמת דמוקרטיה. זו יותר ארדואנוקרטיה – הרוב בוחר את השליט העושה ככל העולה על רוחו. זו אינה דמוקרטיה אלא לינצ'וקרטיה. כי מה זה לינץ'? מימוש רצון הרוב לחסל את המיעוט.
אז עכשיו זו גם הממלכתיות. למשל, השתמטות המגזר החרדי היא מעשה ממלכתי, כיוון שהממשלה תלויה במשתמטים ובלי הגיבוי והמימון להשתמטות שלהם היא תיפול, ולפיכך ההשתמטות היא ממלכתיות והדרישה לגיוס של כולם לצבא העם היא אנטי ממלכתית.
הרס המשטרה כדי להפוך אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית של ראש הכנופייה היא צעד ממלכתי, כי ראש הכנופייה הוא שר בממשלה ומה שהממשלה עושה הוא הממלכתיות.
כשבעיצומה של מלחמה קשה ראש הממשלה דורש ממשלם המיסים לשפץ את הבריכה הפרטית בביתו הפרטי – זו תמצית הממלכתיות.
הרס השרות הציבורי וטינופו במינויים פוליטיים בלתי ראויים של מקורבים לקבלני קולות בפריימריז הוא התגלמות הממלכתיות.
הפיכת הטקסים הממלכתיים למופעי פולחן אישיות דביקים וליקוק לראש הממשלה ורעייתו הם לוז הממלכתיות.
וכן הלאה וכן הלאה.
לא. ממלכתי אינו ממשלתי. הממשלה יכולה להיות ממלכתית ויכולה להיות אנטי ממלכתית. ממשלה שמעמידה בראש את האינטרס הלאומי ולא שום אינטרס מגזרי, כיתתי ואישי נוהגת בממלכתיות. ממשלה המתייחסת בכבוד לכל חלקי האומה ואינה מפלגת בשיטת הפרד ומשול נוהגת בממלכתיות.
הביביזם הוא היפוכה של הממלכתיות. ממשלה ביביסטית היא בעליל בלתי ממלכתית.
* המבוגר האחראי – המשפחות השכולות, משפחות החטופים, הקיבוצים שנערך בהם הטבח והגורמים שיזמו את הטקס העממי ב-7 באוקטובר, בחרו להיות המבוגר האחראי ולהקדים את שעת הטקס שלהם כדי שלא יתנגש עם שידור הטקס הממשלתי. כי מירי רגב התעקשה והתבצרה וגוננה על הצעצוע שלה בחירוף נפש.
הפתרון הראוי היה הצעתו של נשיא המדינה לארח טקס ממלכתי באמת, בבית הנשיא ובהובלתו. למרבה הצער, הוא ביקש את רשותו של נתניהו במקום לקבוע עובדה. נתניהו צפצף עליו ולא התייחס להצעתו, שיכלה להיות בעבורו הסולם לרדת מהעץ.
במקום זאת, הוא תדרך נגד מירי רגב, כדי לסמן את השעיר לעזאזל התורן, ומיהר להכחיש ולהתייצב מאחוריה, כביכול.
בזכות ההחלטה האצילית של המשפחות, לא יהיה לנו רגע מבזה של מסך מפוצל בערב הקדוש הזה.
הלוואי שמירי רגב תסטה מדרכה ולשם שינוי תוביל טקס ממלכתי ולא עוד מיצג מבחיל של פולחן אישיות למנהיג המורם מעם ורעייתו.
* בוגדים – כלוחם בכיתת הכוננות, הזדעזעתי לקרוא בתחקיר של צה"ל על הפוגרום הבן גבירי בג'ית, שבין המחבלים היו לוחמים בכיתות הכוננות עם הנשק שקיבלו מצה"ל. אותם לוחמים צריכים לעמוד לדין על בגידה.
מורו ורבו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, ביצע את הטבח במערת המכפלה עם נשק צה"לי. כתוצאה מכך, נלקחו כלי הנשק שהיו בידי כל תושבי קווי העימות. גם אצלנו, באורטל, היה נשק צה"לי לכל גבר. הנשק נלקח, מלבד לנו – חברי כיתת הכוננות (ב-2021 נלקח הנשק גם מכיתת הכוננות, אך זה סיפור אחר). כל מקרה כזה, שנשק שצה"ל נותן לאזרחים כדי להגן על יישוביהם, והם הופכים את הנשק, פוגע באמון בכל לוחמי כיתות הכוננות ומעלה ספקות ביכולת לסמוך עליהם. זאת, כאשר היום ברור עד כמה כיתות הכוננות חיוניות והכרחיות.
על פי התחקיר, מאה מחבלים בן גבירים השתתפו בפוגרום. יש להגיע לכל אחד ואחד מהם ולהענישו בחומרה. אך לגבי לוחמי כיתת הכוננות שהפכו את הנשק, יש לנקוט ביתר חומרה ולשפוט אותם גם על בגידה.
צה"ל סירב לגייס את ראש הכנופייה, כדי לא להפקיר בידיו נשק. היה זה צעד אחראי ומוצדק. והיום, ראש ממשלה חסר אחריות מפקיר בידיו את ביטחון הפנים בישראל. הפושע המועד מנעוריו הוא הממונה על אכיפת החוק בישראל.
טירוף מערכות!
* אין שום הצדקה – ממש לא חשוב מי צודק במחלוקת בין המורים לאוצר. גם אם כל הצדק אצל המורים, ונטייתי היא לתמוך בעמדת המורים – השבתת הלימודים בעיצומה של מלחמה היא הפקרות ושום סיבה לא תצדיק אותה.
* ראש חודש ספטמבר – בראש חודש ספטמבר 2001 עמוס, בכורנו, עלה לכיתה א'.
בראש חודש ספטמבר 2023 תמר, בתנו הצעירה, עלתה לכיתה י"ב.
אחרי עשרים ושלוש שנים (אולי בעצם 29 שנים, אם לקחת בחשבון את הפעוטונים והגנים), בראש חודש ספטמבר השתא, אף ילד שלנו אינו הולך לבית הספר.
תחושה מוזרה.
האמת היא, שאמנם אין לי השנה ראש חודש ספטמבר במשפחה, אבל יש לי בקיבוץ, כיוון שאני משרת כיו"ר פורום חינוך של אורטל. השנה מורכבת מאוד בשל המלחמה. המדיניות שלנו, בגולן בכלל ובאורטל בפרט, היא מקסימום שיגרה חינוכית שתיצור מקסימום חוסן קהילתי ואישי. מערכת החינוך בגולן תעבוד כסדרה, ככל האפשר, אך אנו עמלים על בניית חלופה של בית ספר יישובי, למקרה שאי אפשר יהיה לקיים את הלימודים כסדרם, בימים ספורדיים או לתקופה ממושכת.
* 25 שנה למותו של מאיר אריאל – לפני כשמונה שנים הופעתי עם אהוד אריאל במופע משירי אביו, מאיר אריאל: "מאיר לעולם כולו." אני לימדתי והוא שר. והוא קצת סיפר וגם אני קצת שרתי. ועודד מנשרי ליווה אותנו בקחון[?]. לא מכרנו הופעות רבות, אך מעט ההופעות, מאורטל ועד אילת, היו חוויה בלתי נשכחת בעבורי.
ביום חמישי אהוד חזר לאורטל למופע נפלא משירי אביו, במלאת 25 שנה למותו של מאיר אריאל. הוא פתח ב"מחלק מוסר השכל" ("שני מקסיקנים על רכס") וסיים ב"מודה אני" ובתווך – היפים בשירי מאיר אריאל. את "נשל הנחש" הוא הקדיש לי.
המופע אמור היה להתקיים יומיים אחרי רצח נועה וניר ברנס. בהודעה לציבור, הקפדתי לכתוב שהמופע נדחה, לא שהוא בוטל, אף שכלל לא דובר על כך. פשוט, כי החיים חייבים להימשך, חיי התרבות חייבים להימשך. ואכן, בחמישי בערב נערכה ההופעה. עודד מנשרי ליווה את אהוד בקחון ובקולות. היה זה ערב יפה, מהנה ומרגש.
* הדוד אהרון – ספרי הילדים שילדינו אהבו במיוחד, ואנחנו לא פחות מהם, היו ספרי הילדים הנפלאים של מאיר שלו. ומכולם, הילדים שלנו אהבו את "הטרקטור בארגז החול", שגיבורו הוא הדוד אהרון, הטרקטוריסט. כמובן שכולנו מכירים על פה את הספר הזה, שאותו קראנו שוב ושוב ושוב ושוב מדי יום.
ההשראה לספר הוא אדם אמיתי – אריק יצהר ממושב כפר מונש, שהוא אכן דודו של מאיר שלו, ושמו המלא הוא אכן אהרון, הדוד אהרון. אריק אינו רק טרקטוריסט, אלא גם אספן טרקטורים ואחד ממייסדי מוזיאון הטרקטור הנפלא במושב עין ורד.
הדוד אהרון, האהוב על כל כך הרבה ילדים, שרבים מהם כבר הורים לילדים, הלך לעולמו בגיל 95.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: טרפוד – "די לטרפוד" זועקות כתובות גרפיטי ברחבי הארץ. ראש הממשלה מואשם בטרפוד עסקת החטופים.
מה זה טרפוד? פעולה הגורמת לסיכול, ביטול או מניעה של פעולה או תוכנית.
המילה טרפוד נגזרת מהמילה טורפדו. טורפדו הוא מערכת נשק תת-ימית, בעלת ראש נפץ ויכולת הנעה עצמית, המשוגרת מצוללות, ספינות או מטוסים. במקור, המילה טורפדו יועדה למתקני חבלה תת ימיים כולל מוקשים, אך מראשית המאה ה-20 הצטמצמה למערכת בעלת ראש נפץ ויכולת הנעה עצמית.
המילה טורפדו נגזרה משמם המדעי של בני סדרת החשמלנאים, Torpediniformes – סדרה של דגי סחוס; דגי חשמל המהממים את טרפם בעזרת שוק חשמלי. שמם של אותם דגים נגזר מן המילה הלטינית torpere, שמשמעותה "לשתק" או "להקשיח". את המונח טבע ב-1800 רוברט פולטון, ממציא הצוללת המעשית הראשונה. הוא כינה את מטען הנפץ שאותו היתה הצוללת יכולה לשאת בשם "טורפדו".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
1. השלום עליו השלום
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר