שמעון פרס נהג לומר ששני המיזמים החשובים של חייו הם דימונה ואוסלו. שני המיזמים, כך אמר, קשורים זה לזה. מיזם דימונה – קריית המחקר הגרעינית ועל פי פרסומים זרים הכור לייצור נשק גרעיני, הבטיחו שישראל לא תושמד. ההבטחה הזאת הביאה להסכם אוסלו, שנחתם לפני 31 שנה, ב-13 בספטמבר 1993. הפלשתינאים הבינו שלא יוכלו להכריע אותנו ולכן הם בחרו בדרך השלום.
אם מעמידים את התזה הזאת למבחן המציאות, היא לא ממש מחזיקה מים. דימונה לא הרתיעה את מדינות ערב להתארגן למתקפת מחץ על ישראל ב-1967 במטרה להשמידה (אמנם ישראל יצאה ברגע האחרון למתקפת נגד מקדימה, אך אין לשכוח את הרצף ההיסטורי). היא לא הרתיעה את מצרים וסוריה מלתקוף את ישראל במלחמת יום הכיפורים. ועד כמה הפלשתינאים בחרו בשלום עם ישראל יכולים להעיד אלפי קברים, מאז גלי הפיגועים מיד אחרי ההסכם, בהובלת ערפאת – שותפנו ל"שלום של אמיצים" ועד טבח שבעה באוקטובר ורציחתם בדם קר של החטופים.
את החזון הגרעיני של ישראל הגה בן גוריון עוד לפני הקמת המדינה, ומיד לאחר הקמתה החל במרץ לקדם אותו. פרס היה אחד הדוחפים והמובילים של המיזם. תפיסתו של בן גוריון נבעה קודם כל מלקח השואה והרצון להבטיח שלעולם לא עוד. הוא אמר שיחסי הכוחות, בעיקר הדמוגרפיים, בין העולם הערבי המקיף אותנו לבין ישראל הקטנה הם פער שלעולם אי אפשר יהיה להדביקו. דימונה נועדה להיות תעודת הביטוח, להרתיע מפני השמדה ולהשתמש בה אך ורק במקרה של השמדה ודאית קרובה. ברור היה שאם יהיה שימוש בנשק גרעיני, עצם השימוש יהיה אסון נורא לא רק לאויבינו אלא גם לנו.
חשיבות מיזם הגרעין לביטחונה של ישראל אדיר, אך חשיבותו הוא בכך שלעולם לא נשתמש בו. ולכן, הישענות על הגרעין היא מדיניות מופקרת וחסרת אחריות. יש לעשות הכול כדי שלעולם לא יהיה בו שימוש. לשם כך, יש צורך בצבא קונבנציונלי גדול וחזק ובגבולות בני הגנה.
בין רבין לפרס היה פער גדול ביחסם להסכמי אוסלו. רבין ראה בהסכמים אמצעי למימוש תוכנית אלון. אפשר לראות זאת בנאומו המדיני האחרון בכנסת, חודש לפני הרצח, שבו הציג את המורשת המדינית שלו ואת הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. ההסדר יהיה בין ישראל לבין יישות שהיא "פחות ממדינה" כהגדרתו, וכותרת עמדתו היא "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967." הוא הציג רשימה חלקית של אזורים שמהם לא ניסוג. בין השאר הוא דיבר על "בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה." הכוונה היא לכל השטח שבין הירדן לכביש אלון, ברוח תוכנית אלון. זאת כדי להבטיח שהירדן יהיה גבולנו המזרחי.
פרס, לעומתו, זלזל לחלוטין במשמעות האסטרטגית של שליטה על שטח. הוא ראה בכך אנכרוניזם של אנשי האתמול. בספרו "המזרח התיכון החדש" (1993) הוא לעג למי שמאמינים שבעידן של שלהי המאה ה-20 והמאה ה-21 יש משמעות לעומק טריטוריאלי. "לקראת המאה העשרים ואחת מאבד עקרון העומק האסטרטגי חלק ממשמעותו כחומת מגן בצורה, משום שהטילים עוברים מעליו והנשק להשמדת המונים הופך את העורף לזירת מערכה עיקרית... הטילים, יש לשוב ולומר, אינם מכבדים גבולות... מה ערך יש לזמן, אם טיל ביניבשתי יכול לחצות במשך שש דקות בלבד את המרחק שבין וושינגטון למוסקווה? מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו? ומה ערך יש לכמות הטנקים, התותחים והמטוסים, לנוכח הנשק הבלתי קונבנציונלי – הנשק הגרעיני והמימני, הכימי והביולוגי – שיצר איכות חדשה לגמרי במלחמה, נוראה מכל מה שיכול היה האדם להעלות עד דעתו בעבר?"
מה התחליף שהוא הציע? מזרח תיכון חדש, שמשמעותו קודם כל שלום בינינו לבין הערבים, וכתוצאה ממנו התארגנות אזורית על-לאומית; קהיליית מדינות אזורית בנוסח האיחוד האירופי.
אפשר לראות כאן הרבה מזרעי הפורענות של 7 באוקטובר. הזלזול במשמעותו של הצבא הקונבנציונלי, הזלזול במשמעות העומק האסטרטגי והאופטימיות המנותקת מן המציאות באשר לרצון של הערבים להשלים אתנו ולהקים אתנו מזרח תיכון חדש. בשם הפנטזיה הזאת הוא הציע להיפטר ממרכיבי הביטחון. "מהו הביטחון, אם בשמו נתבעים לשוב ולהילחם בכל פעם מחדש, מבלי יכולת לשנות את המציאות? 'ביטחון' כזה הוא מקסם שווא, פטה-מורגנה, המשטה לאורך ההיסטוריה בקיצונים, שאינם לומדים דבר ואינם שוכחים דבר... לא הרי חשיבותו של עומק אסטרטגי בלי יחסי שלום והסדרי פיקוח הדדי, כהרי חשיבותו בעידן של שלום והסדרים כאלה. לא הרי ערכם של שטחים שולטים בתקופות מלחמה כהרי ערכם בימי השלום. לא הרי משמעותם של שיקולים מבצעיים וטקטיים בעידן מצב המלחמה כהרי משמעותם בעידן השלום. שיקולים אלו יוסיפו להיות בעלי ערך, ואנשי הצבא יהיו חייבים להביאם בחשבון. אולם המדינאים, בבואם לגבש את מדיניות הביטחון החדשה, יהיו חייבים להעריך מחדש את משקלם היחסי של שיקולים טקטיים ומבצעיים –בסך כל השיקולים המרכיבים את תורת הביטחון הלאומי."
תפיסת הביטחון שהוא מציג בספרו, היא החלפת תפיסת הביטחון הלאומי, בתפיסת ביטחון אזורי, כלומר שיתוף פעולה אזורי להבטחת ביטחון כל החיים בו. "אנו זקוקים לגבולות 'רכים', לא לגבולות נוקשים וחסומים. הכוונה היא לגבולות 'רכים' לכל הצדדים, כלומר 'רוך' סימטרי. גבולות אינם חומה, ואין לנו צורך בהסתגרות מאחורי חומות, שכביכול נועדו לחזק את הריבונות הלאומית של כל צד... לא לשריין את הריבונות אנו צריכים על סף המאה העשרים ואחת, אלא לחזק את הממד האנושי, לאפשר מגע בלתי אמצעי ולהתאים את המציאות האזורית למגמה העתידה להשפיע על העולם כולו."
פרס הציג בספרו חזון ג'ון לנוני פוסט-לאומי מלהיב, אך מנותק לחלוטין מן המציאות. הוא התבסס, בין השאר, על המציאות החדשה לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי, אך לא חזה את הפוטיניזם, שאנו נוכחים היום במוראותיו. ואיך החזון הזה מתכתב עם תפיסתו הגרעינית של פרס? לשיטתו של פרס, לאחר חתימת הסכמי השלום, יהיה פירוז גרעיני של המזרח התיכון. כלומר, אחרי שנוותר על גבולות בני הגנה למען השלום, כיוון שאין בהם צורך בעידן הגרעיני, נוותר גם על הגרעין, תעודת הביטוח נגד השמדה.
ב-7 באוקטובר נוכחנו בבארי ובניר עוז, בנירים ובנחל עוז, בנתיב העשרה ובכפר עזה, בשדרות ובאופקים, עד כמה כל הנחות היסוד הללו מופרכות. נוכחנו איך אלפי מחבלים בטויוטות ובכפכפים מגחיכים את הטענה שבמאה ה-21, בעידן הטילים הבליסטיים, אין חשיבות לשטח.
בספרו "בראשית חדשה" (1998), כדי להוכיח עד כמה אנכרוניסטית ההתייחסות לטריטוריה, כתב פרס: "מה מאיים על ישראל יותר – הצבא הסורי או ההתחמשות האיראנית?" והנה, איראן, לצד פיתוח הנשק הגרעיני, הקיפה את ישראל בטבעת אש קונבנציונלית בכל גבולותיה. אין איוולת יותר הזויה מהזלזול בשטח, בעומק האסטרטגי, בלוחמה הקונבנציונלית. הפנטזיה על צבא קטן וחכם התנפצה כאשר נוכחנו שאיננו מסוגלים להילחם בעת ובעונה אחת עם שני ארגוני טרור. לפני שנה עוד היו כאן שליהגו על הפנטזיה של "צבא מקצועי", כלומר צבא שכירים קטן. מסתבר שכל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. והן פרחו כעורב והשאירו אותנו במצוקה קשה.
חזונו של שמעון פרס מלהיב את הדמיון ומסעיר את הנפש, אך מה בצע בחזון המנותק מן המציאות? 31 שנים אחרי הסכם אוסלו ושנה אחרי הטבח בנגב המערבי, אפשר להשליך את הפנטזיה הזאת אל פח האשפה של ההיסטוריה.
מול החזון הגלובלי, העל-לאומי, הפוסט-לאומי שהציג לנו פרס, שאין לו כל קשר עם המציאות, נכון לשוב ולהציג חזון לאומי ציוני, המבוסס על החיבור בין העם היהודי לארץ ישראל במדינת לאום יהודית דמוקרטית, כבסיס לפיתוח חברתי, כלכלי, התיישבותי, חינוכי, תרבותי ומדעי; מדינת ישראל שתהיה מדינת מופת, אבן שואבת ליהודי תפוצות הגולה שיעלו אליה בהמוניהם.

2. צרור הערות 4.9.24
* אחדות עכשיו – בשבעה באוקטובר צריך היה להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, המייצגת את כל חלקי העם ונהנית מאמון העם, שתדע לקבל את ההחלטות הקשות ולגבש סביבן את הציבור הרחב.
ההחלטות הן קשות וכואבות והברירה היא בין אפשרויות איומות ונוראות. אלו אינן החלטות שיכולה לקבל ממשלה שהעומד בראשה הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו. אלו אינן החלטות שיכולה לקבל הממשלה האחראית למחדל הנורא שהמיט עלינו את האסון הכבד ביותר מאז השואה. אלו אינן החלטות שיכולה לקבל ממשלה, שבעיצומה של מלחמה קשה, כבדת ימים, כבדת דמים, עוסקת בחוקי השתמטות מצה"ל ומימון ההשתמטות בידי הציבור הציוני המשלם בדמים, תרתי משמע. אלו אינן החלטות שיכולה לקבל ממשלה, שבעיצומה של מלחמה קשה פועלת לחקיקת חוקי ג'ובים מושחתים, לחידוש המהפכה המשטרית שקרעה את העם ושהעומד בראשה מוצא זמן לדרוש ממשלם המיסים לממן את שיפוץ בריכת התענוגות בביתו הפרטי.
יש להקים עוד היום ממשלת אחדות רחבה, עם כל המפלגות הציוניות שבאופוזיציה, שתוביל את המלחמה עד הבחירות שתתקיימנה עד סוף 2024. בממשלה הזאת יעברו תיקי האוצר וביטחון הפנים לנציגי האופוזיציה. ואחרי הבחירות יש להקים ממשלת אחדות לאומית לארבע השנים הקרובות.

* והעולם שותק – הנאצים הברברים של חמאס, ביצעו השבוע עוד פשע נגד האנושות – רצח בדם קר של שישה חטופים חסרי ישע.
והעולם שותק. איפה הצבועים מארגוני זכויות האדם בעולם? איפה מזכ"ל האו"ם? איפה מועצת הביטחון?
שתיקת הצבועים.

* לעבדו בזיעת אפיי – ביום שני בבוקר השכמתי כמדי יום לעמל יומי.
לא שבתי.
התנגדתי לשביתה.
זו שביתה פופוליסטית.
היא לא קידמה כהוא זה את שחרור החטופים.
ביום שני בבוקר השכמתי עם שחר לכרם, לעבדו בזיעת אפיי.
זו תרומתי הצנועה למדינת ישראל, להתיישבות ולציונות.

* שאלה לי אליך, הקורא – אם אתה סינוואר. השביתה הכללית תעודד אותך ללכת לעסקה או להקשיח את עמדתך?

* זיכרו את ארבעה בנובמבר – פירסמתי רשומה נגד השביתה הכללית, וקיבלתי תגובה בזו הלשון: "חבל שבנך לא חטוף. ייתכן והיית שובת... הנאלח הייטנר שותף מלא ברצח החטופים. מבחינתו המטרה המשך שלטון הימין. מצדיק את האמצעי רצח חטופים. אבל היי העיקר פילדלפי."
האיש מוסת. ואני מציע לא לזלזל בהסתה. ולכן אני מתייחס בכובד ראש לטקסט הנורא.
אני מתנגד לשלטון נתניהו. אני רואה בו את ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, שאחראי למחדל 7 באוקטובר, ומאז בורח בפחדנות מאחריותו ומטיל אותה על שעירים לעזאזל. אני סבור שהוא חייב להתפטר ויפה שעה אחת קודם.
אבל אני לא אוטומט. אני לא מדקלם על אוטומט כל אמירה וכל ביקורת נגדו. אני שולל את הטענה שהוא מפקיר את החטופים. ועוד יותר מכך, איני מקבל על אוטומט כל צעד נגדו. אני אופוזיציה לממשלה אך לא למדינה, ואיני תומך בצעדים הפוגעים במדינה כמו השביתה הכללית. מה לעשות? החיים מורכבים. המציאות מורכבת. המצב מורכב. ואיני שותף לפשטנות השחור לבן.
אבל מבחינת אותו כותב מוסת והמוני המוסתים כדוגמתו, אין מורכבות. יש שני מחנות. אנחנו והם. אנחנו כליל הטוהר. הם כליל הרוע והשחור. וכל מי שאינו אנחנו הוא הם. כך שאם אני מתנגד לשביתה, אני בהכרח תומך בנתניהו ובשלטון הימין וכל מה שאני רוצה הוא בשמירת שלטון הימין ולשם כך אני מפקיר את החטופים. היגיון עקום, רדוד וילדותי, אבל המוני מוסתים חושבים באופן הזה.
אבל הוא לא אמר רק זאת. הוא כותב שאני שותף מלא לרצח החטופים. לא, הוא לא מתכוון שאני שותף של סינוואר. מה הקשר בכלל של סינוואר לרצח הזה? הוא מתכוון שאני שותף של הרוצח, והרוצח הוא כמובן נתניהו.
וכל היום אני שומע המונים שמאשימים את נתניהו ברצח וצועקים "ביבי רוצח." ואורי משגב מעלה פוסטים ברוח הזאת. ואני נזרק 29 שנים אחורה.
לנוכח גל פיגועי התופת אחרי הסכמי אוסלו, המוני מוסתים צעקו "רבין רוצח." ובדיוק כמו המפגינים היום, הם כינו את הממשלה "ממשלת הדמים." ובמקום שבו המונים מכנים את ראש הממשלה "רוצח" במערכה הראשונה, יצוץ יגאל עמיר במערכה השלישית. אולי אפילו במערכה השנייה.
ואני קורא שעל רכב בשיירת נתניהו רוססה הכתובת הנוראית "ביבי רוצח." ולא צריך הרבה דמיון כדי לראות איזה בן גביר מציג איזה סמל של רכב לפני העיתונאים ומבטיח: "הפעם הגענו לרכב שלו. בפעם הבאה נגיע אליו." וכשאני נזכר שאכן אחרי חודש הם הגיעו אליו, איני יכול שלא לזעוק: מטורפים, עצרו!

* רוח 8 באוקטובר – יונית לוי סיקרה את ההפגנה בת"א ואמרה: "חבל שלא הפגינו כך ב-8 באוקטובר."
איזה טירוף! זה מה שהיה צריך לקרות ב-8 באוקטובר? הפגנות ומחאות? זה הפרס הגדול שהיינו צריכים לתת לסינוואר?
מטרת הטרור היא להטיל אימה ולפורר את החברה הישראלית. חמאס ראו את הפילוג והקרע העמוק וראו בכך שעת כושר להכות בנו ב-7 באוקטובר.
אולם ב-8 באוקטובר, יצאנו כולנו, כאיש אחד בלב אחד למלחמת עמנו, מלחמת דורנו. המלחמה על קיומנו. מלחמת הטוב ברע. מלחמת הטוב למיגור הרע המוחלט. מלחמת הציונות. והיא גם מלחמת העולם החופשי.
אולם מאז חזרנו לסורנו. ושוב – יד איש באחיו. ושוב מהומות, ומדורות, וחסימות, ושביתות לא חוקיות. משפחות חטופים נגד משפחות חטופים. משפחות שכולות נגד משפחות שכולות.
השתגענו?! מה קרה לנו?
נתניהו וממשלתו נושאים באחריות כבדה להידרדרות הזאת. רק בשבוע שעבר שר המשפטים הפירומן חזר למהפכה המשטרית, בעיצומה של מלחמה, אחרי שהיא דירדרה אותנו אשתקד אל סף מלחמת אחים.
אבל גם ארגוני המחאה נושאים באחריות כבדה. הם שכחו שהאויבים שלנו יושבים בטהרן, בעזה ובביירות, לא בקיסריה ולא בירושלים. הטרמפ הציני שהם תפסו על סוגיית החטופים והפכו אותה ללב המחלוקת הפוליטית, לא ייסלח.
אנו חייבים לחזור לרוח 8 באוקטובר, רוח האחדות והניצחון.

* לא עובדת בשביל אף אחד – לא הופתעתי כלל מהתייצבות מערכת המשפט נגד השביתה הבלתי חוקית. לא הופתעתי מכך שהיועמ"שית עתרה לבית הדין לעבודה נגד השביתה ולא הופתעתי מפסיקת בית הדין לעבודה.
הופתעו אויבי המשפט, עוכרי מדינת החוק, שמוחם שטוף בקונספירציות "דיפ-סטייט" מטורללות. הם הרי בטוחים שמערכת המשפט היא העומדת מאחורי השביתה. מה פתאום שיפסקו נגדה?
הופתעו תובעי הבעלות על מערכת המשפט, שמשוכנעים שהמערכת נמצאת בכיסם ותתייצב לקול תופי הטם-טם כשהם יזעיקו אותה. ושוב ושוב הם נוחלים אכזבה, כמו בפסיקת ה-11:0 של בג"ץ, כאשר הם נוכחים שהמערכת אינה עובדת אצלם.
מערכת המשפט שלנו רחוקה משלמות ולא אחת אני מבקר אותה, אולם היא הוגנת והגונה, עצמאית ולא פוליטית.

* הזדהות ותמיכה – המועצה האזורית גולן לא הצטרפה לשביתה וכך גם מערכת החינוך בגולן. המועצה אינה גוף פוליטי, ואין זה מתפקידה לשבות שביתות פוליטיות.
המועצה אירגנה אחה"צ עצרת הזדהות ותמיכה עם החטופים בגמלא העתיקה. זו לא היתה שביתה, לא הפגנה, לא מחאה, לא התרסה, לא לעומתיות, לא "אנחנו והם." היה זה מפגן של אחדות – אחדות לאומית וגולנית בהזדהות עם החטופים. השתתפו בה כל המגזרים ובעלי כל מרחב הדעות.
הדוברים המרכזיים היו ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר, איילת גולדין, תושבת נטור, אחותו של הדר גולדין, ועופרי, תושבת גבעת יואב, אחותו של ירדן ביבס.
לאחר התפזרות העצרת, נערכו משמרות הזדהות, עם דגלי ישראל, בצמתי הגולן. בצומת אורטל עמדנו כמה עשרות חברים, בני נוער וילדים.

* דחיינות – שני נרטיבים שולטים בדיון הציבורי. על פי הנרטיב האחד, נתניהו מפקיר את החטופים ומטרפד עסקה מטעמי הישרדות אישית פוליטית. לכן הוא מכניס עיזים למו"מ, כמו ספין פילדלפי, כדי לתקוע מקלות בגלי המו"מ.
על פי הנרטיב השני, נתניהו מפגין עוצמה מנהיגותית יוצאת דופן בעמידתו האיתנה על האינטרסים הביטחוניים של המדינה, ובכך מונע הסכם כניעה שייתן ניצחון לחמאס ולטבח, שיביא לעוד ועוד שבעה באוקטובר.
שני הנרטיבים שגויים ומחמיצים את העיקר. האחד עושה לנתניהו עוול. השני נוטה לו חסד שאין הוא ראוי לו.
נתחיל עם ציר פילדלפי. ציר פילדלפי אינו ספין. השליטה בו היא בעלת חשיבות ביטחונית ראשונה במעלה, כי הוא אוטוסטרדת ההברחות שבנתה את חמאס ושעלולה לשקם את חמאס אם לא נשלוט בה. זאת עובדה חד משמעית.
לגיטימי לטעון שמותר לוותר עליה למען המטרה הקדושה של שחרור החטופים. לגיטימי להציע שנצא ממנה למען עסקה ונחזור אליה אחרי העסקה. לא לגיטימי לטעון שהיא ספין.
אבל דווקא כיוון שציר פילדלפי חשוב כל כך לביטחון המדינה, נשאלת השאלה מדוע נתניהו חיכה שמונה חודשים עד שהחליט על כיבושו. למה במשך שמונה חודשים של לחימה קשה ועקובה מדם נתניהו איפשר את המשך זרימת החמצן לחמאס?
מן הראוי היה לכבוש את ציר פילדלפי בשמונה באוקטובר. בעיניי נכון היה לתקוף בשלושה צירים, אבל אם תוקפים במאמץ עיקרי יחיד, הוא צריך היה להתמקד בציר פילדלפי. פילדלפי תחילה. מדוע נתניהו לא נהג כך?
זה סימפטום לאופן ניהול המערכה. למה המתנו שלושה שבועות וחצי עד תחילת התמרון הקרקעי? למה נתניהו הזמין את יצחק בריק לשש שיחות הפחדה מפני התמרון?
זה סימפטום לכל התנהלותו במלחמה. נתניהו יודע היטב, ואומר זאת בכל הזדמנות, שהדרך לשחרר את החטופים היא באמצעות לחץ צבאי כבד. כך הגענו לעסקה הראשונה. אז למה מאז לא חזרנו להפעיל את הלחץ בכל מאודנו? למה רידדנו את הכוחות, למה שחררנו את המילואים או בקיצור – למה אנחנו מדשדשים?
איני מקבל את הקונספירציה, שעל פיה נתניהו מושך את המלחמה כי הימשכותה משרתת אותו פוליטית. הסיבה היא אחרת. הסיבה היא שנתניהו מנהל את המלחמה בדרך ההולמת את אופיו – דחיינות, הססנות, חוסר יכולת להכריע, חוסר יכולת לקבל החלטות. וכך אנחנו מדשדשים בדרום כבר 11 חודשים ולא מצליחים למוטט את חמאס (מבלי לגרוע מהערכת ההישגים במלחמה בחמאס) ו-11 חודשים איננו נלחמים ממש בחיזבאללה ואף מפנים את היישובים במקום להגן עליהם, וזה הכישלון החמור ביותר במלחמה. כמו המחדל שהביא לטבח, במקום הכרעה – הכלה. ולכן, לא מפתיע שהממשלה מכילה גם את רצח החטופים ולא גובה מחיר כבד מהפלשתינאים על הפשע נגד האנושות.
זאת האמת. "חרבות ברזל" היא מלחמת הדשדוש, והסיבה לכך היא חוסר המנהיגות של נתניהו.

* לא יכול שלא לשקר – דבריו של נתניהו במסיבת העיתונאים על חשיבות ציר פילדלפי נכונים. אבל גם כאשר הוא אומר אמת, הוא אינו יכול שלא לעטוף אותו בשקרים.
הוא אינו מתבייש להציג את עצמו כמי שהתנגד להתנתקות, למרות שהוא הצביע בעד בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת. אלמלא תמיכתו, ספק רב אם ההתנתקות הייתה מתבצעת.
הוא אינו מתבייש להתהדר במבצעים נגד חמאס, כאשר בכולם הוא ברח מהכרעה וחתר להפסקת אש ברגע שחמאס הסכים לכך.
הוא אינו מתבייש לדבר על פיגוע מרמרה, שהוא, במפגן מבחיל של התרפסות והשפלה לאומית, התנצל בפני הטורקים על הפיגוע שביצעו נגדנו ושילם פיצויים למשפחות המחבלים.
הוא אמר דברים נכונים על ציר פילדלפי, אך לא חשב להסביר מדוע נמנע במשך שמונה חודשים מכיבוש הציר, בזמן מלחמה, שבה שליטתנו על הציר חשובה במיוחד.

* תזכורת – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. גם במסיבת העיתונאים הוא חזר על השקר. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.
ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית.
לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.
ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.
ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.
רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.
תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה סיפור מופרך לחלוטין, שעל פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* כך נוהג מנהיג – את בשורת האיוב על כישלון הפעולה לחילוצו של נחשון וקסמן, לא קיבל הציבור הישראלי מדובר צה"ל.
את ההודעה בישר לציבור ראש הממשלה יצחק רבין. הודעתו נפתחה במילים: "אני כראש הממשלה וכשר הביטחון נושא באחריות."
למה הוא נהג כך? כי הוא היה מנהיג.

* מה כבר קרה? – שרי הקבינט הוציאו את זעמם על גלנט. הביביריון שר הג'ובים שמוזמן לישיבות הקבינט אף שאינו חבר בו, הגיב על רצח החטופים: "מה כבר קרה"?
ומה לא היה בקבינט? שום צעד של ענישה נגד רוצחי החטופים. למשל, עצירת הסיוע ההומניטרי או חידוש המצור או צעד מהצעדים שהביאו לעסקה הראשונה. כלום.
למה? כי זו ממשלה רופסת. מתלהמת בדיבורים אך חלשה במעשים. וחוץ מזה, מה כבר קרה?

* סלידה הדדית – האם הסלידה ההדדית בין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון גלנט כבר הידרדרה לרמת הסלידה ההדדית בין ראש הממשלה רבין לשר הביטחון פרס?

* ממשיך, כדרכו, לרקוד על הדם – ראש הכנופייה, איש [----] [----], מאשים את שר הביטחון באחריות לרצח השוטרים. כהניסט [----].

* המחדל הגדול ביותר – לא היה בתולדות המדינה מחדל נורא כמו מחדל השבעה באוקטובר. האחראי העיקרי למחדל, הנושא באחריות אישית ומיניסטריאלית, הוא נתניהו. נתניהו אחראי גם למחדל פינוי יישובי הצפון כדי לא להגן עליהם; פינוי שהוא פיגוע נגד הציונות.
אך כנראה שבראיה היסטורית רחבה, המחדל הביטחוני הגדול ביותר של נתניהו הוא אחר. המחדל הוא אי השמדת מתקני הגרעין האיראני. נתניהו אינו הראשון שהתריע מפני האיום הגרעיני מאיראן. הראשון היה רבין. אולם נתניהו, שאין מוכשר ממנו לתפקידים כמו השגריר באו"ם ושר ההסברה, היטיב להעלות את הנושא לראש סדר היום הבינלאומי ולהשאיר את הנושא לאורך שנים בליבת ההתעניינות העולמית. אך מדיבורים אין עיבורים. ואם הדיבורים אינם מתורגמים למעשים, אין הם אלא קשקושים. וכפי שנתניהו מיטיב לקשקש על הנושא, כך הוא משקשק ואינו מסוגל לקבל את ההחלטה. אם איראן תגיע לפצצה גרעינית והיא כבר ממש קרובה לכך, יהיה זה גדול המחדלים הביטחוניים בתולדות המדינה, והוא רשום כולו על נתניהו. נתניהו יודע, בנושא הזה ובנושאים אחרים, לומר את הדברים הנכונים. ברגע שצריך לעבור למעשים, הוא משותק. החלטה כזו גדולה בכמה מידות על מידותיו. הוא אינו מסוגל לקבל אותה.
אז יש לו, כמובן, שעירים לעזאזל, שאלמלא הם ברור שהיינו משמידים. במקרה הזה אלה בעיקר מאיר דגן וגבי אשכנזי וכמובן אובמה. וחסידיו השוטים כמובן מדקלמים את התירוצים.
אבל האחריות היא עליו. הכישלון הוא שלו. לא נסכל את תוכנית הגרעין אם לא נחליף את נתניהו במנהיג אחר, שיהיה מסוגל לקבל את ההחלטה.

* הקפאה עד אחרי המלחמה – שביתת המורים בזמן מלחמה – שערורייה. השערורייה גדולה שבעתיים כיוון שחלק מיישובי העימות לא הוחרגו.
כשזו התוצאה, כל הצדדים אשמים; האוצר, משרד החינוך וארגון המורים. אם הם לא הצליחו להתעלות ולמצוא פתרון שימנע שביתה, הם נחלו כישלון חרוץ.
אבן הנגף במו"מ הוא דרישת האוצר להעסקת מורים בחוזים ישירים. אכן, סוגיה ערכית ועקרונית. אבל כל עוד אנו במלחמה, מטרת העל צריכה להיות מניעת השביתה. הפתרון שיביא לכך, הוא הקפאה עד אחרי המלחמה של התוכנית להעסקת מורים בחוזים. כלומר, זה לא יקרה בשנת הלימודים הזאת. ברגע שיוכרז על הקפאה, מיד תבוטל השביתה. ואז נכון יהיה לנהל מו"מ ולהגיע להסכמות לא תחת איום בשביתה.

[אהוד: לא רק באי השמדת הגרעין האיראני – שכחת להאשים את נתניהו גם בשביתת המורים התיכוניים!]

* ביד הלשון: תאכל חרב – כבר כתבתי על כך בעבר, אך השגיאה הנפוצה – "הלנצח נאכל חרב", חוזרת בתקופת המלחמה הזו שוב ושוב, ונכון לשוב ולהתייחס אליה.
כותרת ביניים שניתנה למאמר ששלחתי לעיתון, היתה "נאכל חרב". טוב שאני מקבל את הטקסטים לאישור, וכך נחסכה ממני בושה. זו היתה כותרת מאמר של יוסי ביילין ב"ישראל היום".
אנו בעיצומה של מלחמה קשה וארוכה, המעוררת את השאלה הקבועה: הלנצח נאכל חרב?
אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב."
הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות הנפוצה, היא בהבנה שלפיה הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"
אולם לאמיתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"
הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום שבו היא תשבות?"
מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקל'ה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com