על "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם"

מאת הרוקי מורקמי

תרגמה מאנגלית עידית שורר

כתר, זמורה ביתן, כנרת 2005 (1985), 366 עמ'

קוראי רשימה זאת ישאלו בוודאי, מדוע המשכתי לקרוא את הרומן הבלתי אפשרי הזה עד הסוף, אם הוא הוגיע אותי כל כך – הרי סיפורת נועדה, בין השאר, לגרום להנאה אסתטית לקורא, והרי תוך קריאת רומן זה רציתי אינספור פעמים להשתחרר מהפנטסמגוריה המדכאת שספר זה מעניק בשפע לקורא, אלא שדעתם של יודעי סודות היצירה, חוקריה ומבקריה גברו עליי, כי הרי הרוקי מורקמי הוא סופר מוערך, שזכה באינספור פרסים על יצירותיו (ביניהם – פרס ירושלים), ועל ספר זה ממש זכה ביפן בפרס טאניזאקי היוקרתי. איך ייתכן שאני מעז לא ליהנות מרומן זה?

לאחר שהבהרתי מדוע קראתי, למרות הסבל, אני מבקש לתאר מעט מהמהמורות בהן נתקלתי ברומן זה:

קודם כול, לאף גיבור בספר הזה אין שם – הגיבור הראשי, חסר השם, הדובר בגוף ראשון, מצוי בשני עולמות מנותקים זה מזה – האחד בעיר הבירה טוקיו, הכומן [?] בתחתיתו עולם מבהיל ומבחיל, והשני – בעולם הזוי שאין לבני האדם צל וגם אין נפש. אנחנו פוגשים פרופסור לנוירופיזיולוגיה שמומחה בכל מדע אפשרי (אקוסטיקה, בלשנות, דת, חקר חך היונקים, חקר גולגולות בעלי חיים ובני אדם, חקר המוח), והוא מכונה לעיתים כסבא של נכדה שמנמונת, הלבושה תדיר ורוד, שמכונה באמת "שמנמונת" או "נכדה". הדובר נזקק לשירותיה של ספרנית (אזכיר בהמשך במה מדובר), שגם לה, כמובן, אין שם. בעולם השני, ההזוי מופיעים שומר ענק, קולונל, מפעיל תחנת כוח, ספרנית – כולם חסרי שם – די בכך להכניס את הקורא לתסכול – מי המדבר, ובאיזה עולם הוא נמצא?

כל פרק אי-זוגי מתרחש בטוקיו ובתת-טוקיו, וכל פרק זוגי מתרחש בעולם ההזוי הנ"ל. בשני העולמות אמור להיות אותו דובר – קודם בעולם הזה, ואחר כך בעולם המומצא. אגב, גם "העולם הזה" הזוי לחלוטין, כפי שאתאר בהמשך.

הדובר בפרק על טוקיו הוא "קלקוטק" (מה זה?) שעוסק ב"כביסה" וטריפה" של מספרים – אפילו יחזור הקורא ויקרא את הספר שנית – לא יבין מהי הכוונה. הסיסמה של הקלקוטק (סיסמה לשם מה?) היא "סוף העולם". מסתבר שהדובר נבחר מתוך 500 מועמדים, שהצטמצמו ל-26. 25 מהנבחרים מתו בגלל הניסוי, ורק הדובר נשאר חי (ברור שעל פי "ההיגיון" של רומן זה לא עולה בדעתה של משטרת טוקיו לחקור את המדען המהולל איך מתו 25 מועמדים שהוא ערך במוחותיהם ניסויים! אל דאגה, לפרופסור שלום!). נכדתו חסרת השם היא בת שבע-עשרה, הוריה נהרגו בתאונה, והיא לא למדה בבית ספר – הסבא שלה לימד אותה 4 שפות, רכיבה על סוסים, נגינה על כלים, הרכבת רדיו, ניווט וכו'.

במסגרת עבודתו כקלקוטק, על הדובר לרדת עם הנכדה אל המערה שבמעבה האדמה מתחת לעיר טוקיו. לשם כך צריך ללבוש מעילי גשם, כי עוברים מתח למפל מים שהסבא יודע איך להשתיק את רעש המים, וכן, "בטעות," הסבא הגאון הזה גם השתיק את קולה של נכדתו, והדובר שלנו נאלץ להבין אותה מקריאת שפתיים. בדרך לתת-טוקיו צריך לקחת מנגנון דוחה קא"לינגים" (מסתבר שגם סתם מהדקים פזורים עשויים לדחות קא"לינגים, איך לא עלה בדעתנו?) שהם יצורים תת-קרקעיים מסריחים, אוכלי בני אדם לאחר שהם משרים אותם במים עד שהם מרקיבים. הקא"לינגים מאמינים באלים דמויי דגים בעלי טפרים, וכן מאמינים בעלוקות, שבדרך לסבא (שברח מהקא"לינגים) הוא והנכדה טובעים בדייסה של עלוקות. אחת מהן מוצצת את דמו. הנכדה מזהירה שאם לא יגיעו לסבא תוך 36 שעות יגיע סוף העולם. "סוף העולם" מופיע גם בהמשך, אולי כדי להצדיק את שם הספר... הדרך לסבא מלאת הרפתקאות מבהילות, שבסופה טיפוס אל מגדל גבוה. סבא מצא מקלט במקדש של הקא"לינגים – שם הוא בטוח, כי הם מנועים להגיע אליו (מדוע? לסופר פתרונים).

כשהנכדה והדובר פוגשים את הסבא הפרופסור, הוא מרצה הרצאה ארוכה (עמ' 255-238, 263-262), כאילו אינם מצויים בסכנת הכחדה – הרצאה שאין טעם לסכם אותה, והעיקר בה הוא שבשל טעות של הסבא, ומשום שהקא"לינגים שיתפו פעולה עם הסמיוטניקים (על משמעותם ההזויה – בהמשך), והרסו לו את המעבדה, לכן נדון הדובר שלנו להיעלם מהעולם הזה, כי הושתלה במוח שלו קופסת חיבורים, וכך עולם התודעה שלו מתקרב לסוף בעוד 29 שעות ומיספר דקות (!). בעולם ההוא, שאליו יגלוש, אין זמן, אין חיים, אין מוות, אין "אני", ושם מצוי סוף העולם.

הסמיוטיקים, שהוזכרו לעיל, להם דווקא צורת בני אדם, אבל מעוותת – אלה מבקשים לשים יד על המחקרים של הסבא הפרופסור, ובמסגרת מאבקם זה שניים מהם – ענק כמו גורילה, וגמד – פורצים לדירתו של הדובר שלנו, שוברים את דלתו, הורסים כל מה שנמצא בדירה, מענים אותו, ואף מבצעים חתך בבטנו.

את השעות האחרונות של חייו בעולם הזה מבלה הדובר עם ספרנית, שסייעה לו לחקור את סיפוריהם של בעלי חיים בעלי חד קרן. הוא מבלה איתה במסעדת פאר איטלקית (ראו פירוט מדויק של המנות בעמ' 327, 331). הם גם מתעלסים שלוש פעמים. הוא שוכר מכונית פאר (מסתבר שהוא טובל בכסף, כי הקלקוטק משתכר היטב), מעשן בלי סוף ושותה אינספור של פחיות בירה.

בפרקים הזוגיים מתואר העולם ההזוי, עליו דיבר הפרופסור, והוא מתואר הפעם מעיניו של הדובר שלנו: עיר חסרת שם, מוקפת חומה, יש בה נהר מבהיל ובריכות מסוכנות. בעיר רועות בהמות כחולות עיניים, בעלות פרוות זהב ובעלות חד קרן (כמו במחקרים שקראה לפניו הספרנית בעיר טוקיו). "האני" של בני האדם נשתל בראש של הבהמות (!), וכשבחורף הן מתות בשל הקור וחוסר מרעה, השוער הענק של העיר עורף אותן, ואת הגולגולות מביאים לאחר ייבוש לספרייה, והדובר תפקידו "לקרוא חלומות ישנים" מכל גולגולת. השוער מחדיר לעיניו של הדובר סכין מלובנת (מרגיע: לא כואב!), כדי שיוכל לקרוא חלומות, אבל לא יוכל לראות אור יום ללא משקפיים שחורים. לתושבי העיר אין "אני" ואין נפש, אין זיכרון, אין מנגינה, וגם אין כעס וקנאה. כשהדובר הגיע לעיר, הפרידו אותו מהצל שלו (!). הצל מסייע לשוער לשרוף את הבהמות המתות בחורף.

מבין תושבי העיר הזאת אנחנו פוגשים קולונל בדימוס, שותף לחדר של הדובר. הוא איננו זוכר איפה ומדוע נלחם, ישנה הספרנית שמגישה לדובר את הגולגולות כדי שיקרא מהן חלומות – אין ל"עבודה" זאת שום מטרה, כמו שאין מטרה לזקנים שחופרים בור לשם החפירה. ישנה הספרנית שהדובר אוהב, אבל אין סיכוי לאהבתו, כי לה אין נפש (מזמן לקחו ממנה את הצל!) וישנו מפעיל תחנת הכוח (הנראית כמו מחסן ללא חוטים וללא גנרטור). שמו של המפעיל – "אף אחד" (בוודאי בהשראת אודיסאוס והקיקלופ), ואצלו נמצאים כלי נגינה שפסקו מזמן להיות שמישים, ואלה קצת מזכירים לדובר את עולמו הקודם. הצל מתחלה, מתוך מזימה להתאחד שוב עם הדובר, ולברוח יחד מהעיר, למרות החשש שמעבר לחומה מצוי סוף העולם. הם אמורים לצלול לתוך הבריכה המבהילה ולצאת מהעיר, אבל ברגע האחרון הדובר נמנע מכך, משום שהוא מקווה להחזיר לספרנית את הנפש. אגב, עבור תכנון הבריחה, שלא בוצעה, הדובר הכין מפה של החומה והעיר. לפני שהצל צולל אל מותו בבריכה, הוא מטיח בדובר שהוא ברא את העיר הזאת...

הדובר חסר השם מחוזר בשני העולמות:

הסבא מרמז לדובר שעליו לסייע לניסיון מיני עבור נכדתו (!), והנכדה עצמה דורשת את זה, ואף מתארחת בדירתו, מתקלחת אצלו ומחכה לו במיטה. היא אינה זוכה לכך, ומקווה שאולי זה יקרה בעתיד. מי שזוכה לכך היא הספרנית חסרת השם, שבניסיון הראשון שלה לדובר לא הייתה זיקפה (איזו כנות!) וזה קורה רק בשעות הבודדות שנשארו לו לחיות בעולם הזה. ולא ייאמן, הספרנית בעיר סוף העולם, דורשת ממנו לשכב עימה, למרות שאין לה "אני", ואין לה נפש (עמ' 211).

למרות שהרומן מלא בהיגדים חסרי שחר, שאולי אמורים להדהים, הרי הגיבורים (אלה מעולמה של טוקיו) ספוגים בתרבות מערבית. בעיקר מדובר בדובר, אבל גם הספרנית, ואפילו הנכדה השמנמונת של הפרופסור, שוכחת לזמן מה את משימותיה, וקוראת את "השואנים" של בלזק. הדובר מזכיר בדבריו שחקנים כמו האמפרי בוגרט, לורן באקאל, אינגריד ברגמן, בינג קרוסבי. הסרט החוזר ומוזכר הוא "קזבלנקה", וכן אנשי קולנוע כמו ג'ון פורד; מוזכרים זמרים ולהקות זמר כמו צ'רלי פארקר, ביטלס, דוראן דוראן, ג'ימי הנדרקיס, פוליס, בוב דילן, ג'ימי מוריסון, ג'ון מאטיס, פאט בון, סטיווי וונדר; מוזכרת מוזיקה קלאסית של אנטון ברוקנר וארנולד שנברג המבוצעת בניצוחו של זובין מהטה. הדובר מזכיר הרבה סופרים: מרסל פרוסט, ארנסט המינגוויי, טורגנייב (אהוב במיוחד), דוסטוייבסקי (בעיקר "האחים קרמזוב"), טולסטוי, סטנדאל, סומרסט מוהם, קאמי (בעיקר "הזר"), פלובר, אורוול ("חוות החיות"), תומס הארדי. מוזכרים ניכסון ומלחמת ויאטנאם, והפרופסור הגאון מזכיר את פרויד ואת יונג. בכל המאסה הענקית הזאת (שלא את כולה סקרתי) של אושיות תרבות – לא מוזכר אפילו שם אחד של אישיות יפנית!

וכן, יש גם "נקודה יהודית": הדובר חסר השם עייף, ומוכן לישון שתים-עשרה שעות רצוף אפילו אם הקומנדו הישראלי ימחק מעל פני האדמה כפר פלסטיני – לא יתעורר (עמ' 122). ולו רק על הרפליקה הזאת לא הייתי מתרגם את הרומן הזה לעברית.

הסכנו עם האבסורד, ולמדנו למצוא מסר אצל "הקרנפים" של יונסקו, "מחכים לגודו" של בקט, "הטירה" של קפקא.

אשמח מאוד אם מישהו יבהיר לי מה המסר של רומן זה.

משה גרנות

אהוד: מבלי להכיר את ענקי הספרות היפנית עטורי הפרסים כמו מורקמי, יש לי הרגשה שלא הפסדתי הרבה. השטויות שלו שבהן עוסק מאמרך מחזקות בי את ההרגשה הזו. גם אצלנו יש ענקי פרוזה שכתבו ספרים בלתי קריאים וקיבלו עליהם פרסים וזכו לתהילת עולם.