* ממשלת אין ברירה – עוד מעט שנה מאז שלבנון תקפה אותנו. שנה של ירי אלפי רקטות ונחילי כטב"מים על צפון הארץ. שנה של פינוי המוני של עשרות אלפי ישראלים שהיו לפליטים במולדתם. שנה של רצועת ביטחון מבישה בצד הישראלי של הגבול. שנה של מלחמת חפירות, מלחמת התשה חסרת תוחלת.
חייבים לעבור ממגננה למתקפה. חייבים להכות את חיזבאללה עד חורמה. חייבים להכות אותו בביירות ולגרש אותו צפונה מהליטני. חייבים לחתור להכרעה וניצחון.
אבל האם ממשלה ששליש ממנה משתמט מצה"ל ואינה נהנית מאמון העם, אחרי שהמיטה עלינו את הנורא באסונות מאז קום המדינה, יכולה להוביל את עם ישראל למלחמה קשה, שיהיה לה מחיר כבד, בחיי אדם ובנזקים לרכוש, בחזית ובעורף, בספר ובמרכז?
ודאי שלא.
אבל האם ממשלה כזאת יכולה להוביל להמשך הספיגה ההולכת גוברת, המשך ללא סוף של הירי, של הפינוי, של הרס קהילות ומשפחות, של התחפרות והכלה?
ודאי שלא.
אין לממשלה הזאת מנדט ציבורי, מוסרי, להתמודד עם האתגרים ההיסטוריים שבפנינו.
רק ממשלת אחדות לאומית לתקופה קצובה מראש, עד מועד מוסכם לבחירות בתוך חצי שנה עד שנה, מסוגלת להנהיג את עם ישראל בשעה קשה זו.
זו ממשלת אין ברירה. ממשלת אחדות עכשיו!

* אין פרטנר – המחלוקת על עסקת החטופים קורעת את החברה הישראלית. היא מעוררת שנאה נוראה. אלה מטיחים בממשלה שהיא רוצחת את החטופים ומכנים את נתניהו רוצח. אלה מכנים את תומכי העסקה בוגדים ומשת"פים של סינוואר. הרחוב גועש וסוער. אנרכיה ברחובות. אלימות משטרתית קשה.
וכל זאת כאשר כלל אין פרטנר לעסקה. חמאס אינו רוצה עסקה. וגם התקיפים במבקרי נתניהו, כמו ברק, אולמרט ויעלון – אילו נשאו באחריות, לא היו מעלים על דעתם כניעה לתכתיב של חמאס – השארתו בשלטון בעזה, נסיגה ישראלית לקווי 7 באוקטובר, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תפריע לחמאס להתחזק ולשקם את כוחו והמשך הזרמת מיליארדי דולרים לבניית המנהרות מחדש וחידוש המלאים של חמאס (תחת הכותרת המכובסת "שיקום עזה").

* האשמת שווא – האשמתו של נתניהו בטירפוד העסקה חסרת שחר. היא פשוט שקר. איך אפשר לטרפד עסקה שאינה קיימת, כי אין לה פרטנר?
ההיפך הוא הנכון. נתניהו וממשלתו, לאורך כל המו"מ, נסוגו מרבות מעמדות ישראל, גילו גמישות רבה והלכו כברת דרך ארוכה לעבר עמדת חמאס. לעומת זאת, מראשית המו"מ חמאס מתעקש על דרישתו לכניעה ישראלית מוחלטת, שאף ממשלה ישראלית לא היתה מוכנה לו.
למרבה הצער, שיח האג'נדות המחנאית מטשטש את יכולת החשיבה העצמאית של האנשים, ורוב הציבור מתיישר על אוטומט על פי האג'נדה. וכך, כפי שמעריציו של נתניהו מסוגלים לדקלם את הטענה האבסורדית שנתניהו אינו אחראי למחדל הנורא, כך שונאיו האוטומטיים מדקלמים את האשמת השווא שלו בטירפוד המו"מ ואף ברצח החטופים.
יש לנתניהו אחריות לאי שחרור החטופים אך היא מכיוון שונה לגמרי. נתניהו יודע שהמו"מ אפקטיבי רק כשהוא מלווה בלחץ צבאי מאסיבי. הרי בדרך זו הוא הביא את העסקה הראשונה. כאשר צה"ל מדשדש ברצועת עזה, גם המו"מ מדשדש. האופן הקלוקל שבו הוא מנהל את המלחמה, הוא מחדל החטופים שלו, ולא טירפוד המו"מ, כביכול.

* קלפי מיקוח – אם נכונות הידיעות של מקורות זרים על מעצר איראנים בפעולת הקומנדו בסוריה, הרי שבנוסף למידע שניתן להשיג מהם ולסיכול מזימותיהם, הם יכולים לשמש מנוף לחץ על איראן לקידום עסקת חטופים. או במילים אחרות – קלפי מיקוח.

* הומניטרי תמורת הומניטרי – הארגון "רופאים לזכויות אדם" פירסם כרוז ב"הארץ" בזו הלשון: "12,000 חולים מעזה ממתינים לטיפול מציל חיים מאז מאי. רק 200 מהם עזבו את הרצועה. המפתח לחייהם בידי ממשלת ישראל. אפשרו להם לצאת לטיפול רפואי."
בעיצומה של מלחמה קשה, שהחלה בטבח נורא, ישראל צריכה לאשפז חולים של האוייב? היכן בעולם קרה דבר כזה? האם בריטניה, למשל, היתה אחראית לאשפז בבתי החולים שלה חולים גרמנים? הרי מדובר באבסורד.
הרי יש להם משרד בריאות, בתי חולים. העובדה שהם הפכו את בתי החולים לקני טרור, הופכת את ישראל לאחראית על חייהם? העובדה שמשרד הבריאות שלהם הוא משרד תעמולה, מלחמה פסיכולוגית ודיסאינפורמציה, מעבירה את המפתח לחייהם לידי ממשלת ישראל? מה פתאום? על פי איזה היגיון? על פי איזה עיקרון מוסרי?
יכולתי להבין את הדרישה הזאת, אילו היתה זו קריאה לממשלת ישראל לקבל לטיפול רפואי את החולים העזתים תמורת ביקור של הצלב האדום אצל חטופינו ושיחרור החטופים החולים והפצועים. אבל ככה סתם? התחרפנתם?

* הלקח האמריקאי – כשמנהיגי ארה"ב מתכנסים ב-11 בספטמבר לציין את יום השנה למתקפת הטרור – מה עובר בראשם? מה התובנות האקטואליות שלהם? האם לחץ על ישראל לעצור את הלחימה ללא הכרעה היא לקח ראוי? האם העברת מאות משאיות אספקה לארגון הטרור בלי להתנות זאת בשחרור החטופים או לפחות בביקור הצלב האדום היא לקח סביר?

* הסיבה הלא נכונה – אני תומך מאוד בוועדת חקירה ממלכתית לחקר המחדל הגדול שהוביל לטבח 7 באוקטובר, כפי שכבר כתבתי פעמים רבות.
אבל כאשר מצדיקים את הקמת הוועדה כהגנה מול האג, זו טענה חסרת שחר. את האג לא מעניין מה שנדרש לחקירה – המחדלים לפני 7 באוקטובר, ב-7 באוקטובר ובניהול המלחמה. מה שמעניין את האג אלו הטענות על פשעי מלחמה וג'נוסייד. כמובן שעל הטענות המופרכות הללו אין שום סיבה להשחית את זמנה היקר של ועדת החקירה הממלכתית.

* בין גולדה לנתניהו – איזה ביביסט כתב לי בתגובה בפייסבוק, כנגד קריאתי העקבית לנתניהו לקחת אחריות על המחדל הנורא ולהתפטר או לכל הפחות לחזור לעם ולבקש ממנו מנדט מחודש, שגולדה מאיר לא התפטרה אחרי המחדל, זכתה בניצחון גדול בבחירות ורק לאחר מכן התפטרה. כלומר, מר מחדל צריך להמשיך עד הבחירות, למעלה משלוש שנים אחרי הטבח.
וכך השבתי לו:אתה מציג דברים טכניים ומפספס את העיקר:
א. המחדל של יום הכיפורים הוא כאין וכאפס לעומת מחדל 7 באוקטובר.
ב. מלחמת יום הכיפורים ארכה שלושה שבועות והסתיימה בניצחון ישראלי ברור.
ג. בניגוד לסיפורי השמאל הקיצוני, המחדל לא היה מדיני אלא ביטחוני בלבד. כל הביטחוניסטים, בממשלה ובצבא, היו שבויים בקונספציה. גולדה מאיר, שתחושותיה היו מנוגדות אליהם, לא הלכה אחרי ליבה אלא זרמה איתם. כיוון שהיא עמדה בראש, היא נושאת באחריות המיניסטריאלית, אך לא דומה לאחריות האישית של נתניהו, שהמדיניות שלו, מדיניות הפייסנות וההתמכרות לשקט, הפכה את חמאס מארגון טרור קטן לצבא טרור גדול וקטלני, ועד הרגע האחרון הוא תחזק אותו, כדי להרוויח עוד חודש של שקט.
ד. מרגע שפרצה המלחמה גולדה לקחה את המושכות והיתה המצביאה של המלחמה. הובילה את הממשלה, את צה"ל ואת העם במלחמה לניצחון. היא קיבלה את ההחלטות האסטרטגיות הגדולות שהובילו לניצחון. נתניהו מנהל את מלחמת הדשדוש, הכושלת במלחמות ישראל, ובמקביל נלחם במערכת הביטחון, ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילה עליה עלילת דם בזויה ונתעבת.
ה. גולדה הנהיגה את האומה באופן שחיזק את הלכידות הלאומית, והמלחמה תפסה את עם ישראל מלוכד ומאוחד. נתניהו המסית, המפלג הגדול, איש ההפרד ומשול, הצליח במשימתו הכפולה – להפריד ולמשול, וכך, כשהמלחמה פרצה, היא תפסה את עם ישראל מפורד ומפולג כפי שלא היה מעולם.
ו. כיוון שמלחמת יום הכיפורים פרצה ממש סמוך לבחירות, הכנסת החליטה פה אחד לדחות אותן ל-31 בדצמבר. אבל זה היה סמוך למלחמה לא שלוש שנים אחרי המלחמה. נכון, גולדה לא התפטרה מיד אחרי המלחמה, אך היא ביקשה את אמון העם מיד אחרי המלחמה. והיא זכתה בניצחון סוחף, עם 51 מנדטים (שני רק לניצחונה ב-1969 עם 56 מנדטים). עם הניצחון הזה היא יכלה להמשיך בבטחה לעוד קדנציה שלמה.
ז. ועדת החקירה הממלכתית, שמונתה מיד בשוך הקרבות (אל תתחכם ותגיד שכיוון שהקרבות עוד לא הסתיימו אפשר להמתין לנצח עם הקמת ועדת החקירה. גם אז, מיד בשוך הקרבות, נמשכה לעוד מיספר חודשים מלחמת התשה. כמו זו שנערכת כיום), זיכתה את גולדה מאיר מאחריות למחדל.
ח. אף על פי שגם זכתה בניצחון גדול בבחירות וגם זוכתה מאחריות בידי ועדת חקירה ממלכתית, 9 ימים אחרי פרסום המסקנות גולדה החליטה בעצמה ומרצונה להתפטר. מדוע התפטרה? משלוש סיבות. ראשית, כיוון שלמרות החלטת ועדת החקירה, היא האמינה בעקרון האחריות המיניסטריאלית, כפי שאמרה בפירוש בנאום ההתפטרות שלה. שנית, כיוון שבאופן אישי היא חשה אשמה קשה בכך שלא הלכה לפי נטיות ליבה, אלא על פי הערכות מערכת הביטחון. היא ראתה בכך כישלון אישי חרוץ שלה, היא אמרה זאת בפומבי, היא כתבה זאת בספרה "חיי". היא אמרה "לעולם לא אסלח לעצמי.". היא התייסרה, ייסורי גוף ונפש, ונשאה את תחושת האשמה הזאת על כתפיה עד יומה האחרון. שלישית, היא היתה קשובה לרחשי לב הציבור, והייתה ערה למחאות נגדה, שהיו כאין וכאפס לעומת המחאות היום. היא לא שיסתה ביריונים במפגינים. היא לא עמדה בראש מכונת רעל שהסיתה נגד המוחים. היא אמרה שהיא מכבדת אותם ובנאום ההתפטרות אמרה שהיא קשובה לקולות הציבור.
ט. גולדה התפטרה 6 חודשים ו-4 ימים אחרי פרוץ המלחמה, למרות הניצחון במלחמה, למרות ניצחונה בבחירות ומסקנות ועד החקירה הממלכתית. היום, 11 חודשים ושבוע אחרי אסון נורא לאין ערוך יותר ממחדל יום הכיפורים, האשם האישי והמיניסטריאלי למחדל, ממשיך להופיע זחוח ויהיר, להימלט כמו שפן קטן ומוג לב מאחריותו, לא לקחת שמץ של אחריות ורק להטיל אותה על שעירים לעזאזל ולתקוע סכין בגב צה"ל בעיצומה של מלחמה, לא הולך לבחירות אלא מנסה בכל מחיר למשוך את הקדנציה של ממשלת הפיגולים שלו, ולמען ההישרדות גם מאפשר לראש הכנופיה להחריב את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית פרטית שלו ומסרב בכל תוקף להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתגיע לחקר האמת. עצם הניסיון להשוות בין מנהיגה דגולה כמו גולדה לאנטי מנהיג וראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה – נתניהו, הוא עלבון לאינטיליגנציה.

[אהוד: אתה, שתמכת בהתלהבות ב"הפגנות המחאה", במקביל לשקמה ברסלר, מאין יש לך את החוצפה לכתוב דברי הבל כאלה על נתניהו?]

* כך עובדת תעשיית השקרים וההסתה – ב-7 באוקטובר, אלוף (מיל') ישראל זיו ישב, כמו כולנו, מול הטלוויזיה, משתאה והמום ומתוסכל ממראה עיניו. הרים טלפונים לברר מה קורה, מה ניתן לעזור. ב-16:30 הוא עלה על מדים, לקח את נשקו האישי, קפץ למכוניתו ונסע למסיבת הנובה. למגינת ליבו, הוא מצא שם מאות גופות, אך כבר לא היה למי לסייע. משם הוא המשיך לנחל עוז והשתתף בחילוץ תושבים ובטיהור הקיבוץ מהמחבלים שחדרו אליו.
כיוון שכפרשן מרבה זיו למתוח ביקורת על נתניהו ועל ממשלתו, תעשיית השקרים וההסתה החליטה לטפל בו. בכתבת טלוויזיה שבה הוא סיפר על קורותיו באותו יום, הוא אמר: "בארבע וחצי יצאתי ונסעתי לנובה..." הכוונה כמובן ל-16:30 אחה"צ. מכונת הרעל בודדה את המשפט הזה, הוסיפה כיתוב – 04:30 ומיד עולות ה"שאלות": איך ישראל זיו ידע כבר ב-4:30 לפנות בוקר על ההתקפה שהיתה רק שעתיים מאוחר יותר? ואם הוא ידע לנסוע לנובה, למה הוא לא דאג שיפזרו את המסיבה? ואיך המידע הגיע אליו ולא הגיע למי שצריך? נו, בקיצור, הוא בגד ושיתף פעולה עם חמאס. כי הוא חלק מההפיכה הצבאית נגד נתניהו, שעליו מברברת "הגיברת", הפיתום של נתניהו.
התעשיה הפיקה סרטון הסתה והפיצה אותו בהמונים בתעלות הביבים, תרתי משמע. והפאנל בערוץ התעמולה (14) ערך דיון "מלומד", משסה ומסית, המבוסס על עלילת הדם הזאת, בלי להטיל בה ספק.
כך עובדת תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. כך הם רוקמים את עלילת הדם על צה"ל, בשעת לחמה.
אגב, דעותיו של זיו רחוקות משלי, פרשנותו שונה משלי וכשהוא מופיע בשידור אני מתווכח עם הטלוויזיה. אבל הוא פטריוט בדיוק כמוני ואני מצדיע לו על מעשיו ב-7 באוקטובר. עלילת הדם הזאת בזויה ונתעבת.

* כישלון מוחלט – ראש הכנופייה רץ לבחירות על הטיקט של הבטחת המשילות. המוני רפי שכל, שאין להם דבר וחצי דבר עם הכהניזם, נתנו לו מנדט כדי שיעשה סדר וילחם בפשיעה.
לא היו ימים טובים לפשע בישראל מהקדנציה של הפושע הזה כשר ל"ביטחון" לאומני. נסיקה דרמטית של כל תחומי הפשיעה – הרצח, האלימות, עבירות הרכוש, הטרור החקלאי, הפרוטקשן. זאת, אחרי הירידה בתקופת כהונתו של עומר בר-לב.
הטבח הפלילי ברמלה מגלם את כישלונו החרוץ של ראש הכנופייה. לא שכל כך אכפת לו שערבים מתים. הוא רץ למקום הפשע, ביודעו שתהיינה שם המצלמות, כדי לגלגל את האחריות לכשילונו המונומנטלי על השעירה האולטימטיבית לעזאזל – היועמ"שית.
לא היה בתולדות ממשלות ישראל שר כושל כמו ראש הכנופייה.
אחראי לכך האיש שמינה אותו במפגן קיצוני של חוסר אחריות ולא פיטר אותו עד היום.

* סרטן בגוף הדמוקרטיה – ראש הכנופייה, שהוא שר כושל באופן חסר תקדים בלחימה בפשיעה, הופך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. כשהוא שולח בן גבירים לפרוץ באלימות לבסיסי צה"ל בשעת מלחמה ולהכות חיילים הוא מונע מהמשטרה להתערב. ובמקביל, המיליציה שלו רודפת אזרחים שמסומנים כ"מתנגדי משטר", כמו אותן שלוש נשים שנעצרו ונאזקו בידיהן וברגליהן, כיוון שחילקו פלאיירים (!) עם קריאה לשחרור החטופים בבית כנסת.
ראש הכנופייה הוא הכהניסט המסוכן ביותר שהיה אי פעם. מסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו, אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין ורוצח רוה"מ יגאל עמיר. הוא, בדרך ה"טאקיה", שלמד מתמונת הראי שלו בארגוני האסלאם הרדיקלי, באדיבותם של האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ וחוסר האחריות הפושע והמופקר של נתניהו, שהכניס אותו לממשלה, חדר כסרטן לליבת המשטר הדמוקרטי, כדי להחריב את הדמוקרטיה מבפנים ולהשתלט עליה.

* רוח המפקד – מפכ"ל המשטרה הודיע כי המשטרה תבדוק את הסיבות למעצר השווא של שלוש הנשים בהרצליה.
זו בדיקה ממש פשוטה. המשטרה עצרה שלוש נשים מבוגרות, נורמטיביות ושומרות חוק, ואזקה אותן בידיהן וברגליהן במשך שעות, כי זו רוח המפקד. והמפקד אינו מפכ"ל המשטרה, שהוא המפקד על פי החוק, אלא ראש הכנופייה שמינה את עצמו למפכ"ל-על, ושינמך את המפכ"ל לתפקיד של חניך תורן.
ורוח המפקד היא טרור אלים נגד מתנגדי המשטר, כפי שעשו עמיתיו הפשיסטים בעולם, כאשר השתלטו על מוקדי כוח.
אם יש למפכ"ל המשטרה עמוד שידרה ערכי, עליו להבין שמשימתו הלאומית העליונה היא להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של ראש הכנופייה, שהופך אותה למיליציה פשיסטית פרטית.

* ואם לא היו חטופים – אילן ברקוביץ' פירסם במוסף התרבות והספרות של "הארץ" כתבה על מפגש שירה של מעגל "משוררות מחאה" שנערך במאהל של "אקטיביסטים" לתמיכה במשפחות החטופים.
הנה, שיר לדוגמה, "צורך דחוף" מאת המשוררת מאיה ויינברג: "אֲנִי חוֹלֶמֶת עָלֵינוּ בַּלֵּילוֹת / אֵיךְ כָּל הָאִמָּהוֹת יוֹצְאוֹת / מֵהַבָּתִים / אֵינֶנּוּ מַכִּירוֹת אֲבָל / יֵשׁ לָנוּ צֹרֶךְ דָּחוּף / לְהַשְׁאִיר אֶת יְלָדֵינוּ חַיִּים / קֶבֶר הַשֵּׁיח' אוֹ קֶבֶר רָחֵל אִמֵּנוּ / הַנַּכְּבָּה הָאִנְתִּפַאדָה מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים / מָה טַעַם לָנוּ בִּילָדִים מֵתִים / מֵעוֹלָם לֹא קָם מַנְהִיג / חָשׁוּב יוֹתֵר מִיְּלָדֵינוּ / קָדוֹשׁ יוֹתֵר מֵחֲלוֹמָם / כָּל אַדְמַת הָאָרֶץ / תְּמוּרַת שְׂעָרָהּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשָׁם // מַתְנוּ דַּיֵּנוּ / יָמוּתוּ-נָא מַנְהִיגֵנוּ תַּחְתֵּינוּ."
השיר הבזוי הזה אינו קשור כלל לחטופים. הוא היה נכתב באותה מידה גם בלי החטופים. הוא נגד המלחמה על קיומנו. ב-7 באוקטובר למדנו בדיוק על מה אנחנו נלחמים. במקום שצה"ל לא נמצא ולו לכמה שעות, אנחנו נשחטים בידי רוצחים ואנסים שחלומם האחד והיחיד הוא שלא נהיה כאן. כולנו. גם אותה משוררת אנטי ישראלית מטורפת, מאיה ויינברג, וחברותיה ה"אקטיביסטיות"-בגרוש.
כאילו לא למדנו בצורה הקשה ביותר שהמלחמה שלנו היא על עצם החיים, ולא על קבר שייח' זה או אחר אלא על בארי ושדרות, כפר עזה ואופקים, מקומות שאליהם הפלשתינאים הגיעו והצליחו לבצע את זממם, את מיני-חלומם על "בין הנהר לים," היא מדקלמת סיסמאות ילדותיות פציפיסטיות, וכמובן משרבבת את שקר ה"נכבה" ומחנות ה"פליטים".
ומה היא מציעה? את כל אדמת הארץ, כלומר "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" תמורת שערה משערת ראשם. כלומר, לא שווה להילחם ולו על סנטימטר אחד מארץ ישראל. ולכן, במקום להילחם, עלינו או להניח את הנשק ולאפשר להם לבצע את זממם, שבו נוכחנו לפני פחות משנה, או לקום ולהסתלק מהמונינו מארצנו, אל הארצות שבהן היה כל כך טוב ליהודים בימים הנפלאים שלפני ה"נכבה-שמקבה".
ומה עוד היא מציעה? "יָמוּתוּ-נָא מַנְהִיגֵנוּ תַּחְתֵּינוּ". וזו בפירוש הסתה והתרת דם.
המשוררים האנטי ציונים האלה תופסים טרמפ, בציניות מקפיאת דם, על סבל החטופים ומחבקים את משפחות החטופים חיבוק דב. טרמפ פופוליסטי כדי לקדם אג'נדה אנטי ישראלית.
אני זוכר את אילן ברקוביץ' יוצא חוצץ נגד חבריו המשוררים שסירבו לגנות את הטרור הפלשתינאי ואף מארגן ערבי שירה, שהמסר שלהם הוא נגד הטרור, ובעצם גם נגד ה"אקטיביסטים" שתומכים בטרור נגדנו. וכאן הוא ממש מתמוגג מהשירה (שאגב, גם כשירה, מהבחינה הספרותית, היא פחות מבינונית) האנטי ציונית הזאת.

[אהוד: מאיה ויינברג היא כנראה קוראת נאמנה של דבריך על נתניהו].

* להבטיח את ביטחון המזון – עשיתי השבוע קניות, ולתדהמתי – מחיר עגבניות הוא 31 ש"ח. לא ייאמן, 31 ש"ח לקילו! ומדובר במצרך יסוד.
איך זה יכול להיות? הרי החשיפה הפרועה ליבוא נועדה להילחם ביוקר המחיה.
הייצור החקלאי המקומי הוקרב למולך יוקר המחייה. אז מה קרה? היבוא הפרוע מטורקיה ומירדן שבר את השוק והוציא חקלאים רבים ממעגל ייצור העגבניות. היקף הייצור ירד באופן דרמטי. טורקיה ואח"כ ירדן מחרימות את ישראל. המחסור הביא לעליית המחירים הדרמטית.
החקלאים ואנשי המקצוע במשרד החקלאות התריעו, הזהירו, אך תחנוניהם נפלו על אוזניים ערלות. וזו התוצאה.
מדינה ריבונית חייבת להבטיח את ביטחון המזון. לא כל שכן – אומה במלחמה. ואנו אומה במלחמה מקום המדינה ועוד עשרות שנים קדימה.

* פטור?! אני?! – התקשרו אליי ממשרד הקישור והזכירו לי שבסוף השנה אני מקבל שוב פטור מהמילואים ושאלו אותי אם אני מבקש להמשיך להתנדב.
פטור?! אני?! הם עושים צחוק? הרי אני אפילו עוד לא בן 62.

* מיהו איש השנה תשפ"ד? – מאז 2006 אני מפרסם לקראת ראש השנה ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר" מאמר שבו אני בוחר באיש השנה (באמצע שנות התשעים כתבתי שני מאמרים כאלה ב"על הצפון", שבאחד בחרתי בפרס ובשני – בנתניהו). איש השנה הוא הדמות המרכזית של השנה; האיש המשפיע ביותר באותה שנה או המסמל את האירוע המרכזי או התופעה המרכזית של השנה.
תוכן המאמר אינו מתיימר להיות אובייקטיבי – זהו מאמר פובליציסטי שבו אני מנתח את השנה היוצאת מנקודת מבטי הסובייקטיבית. אולם בבחירת איש השנה, אני משתדל מאוד להיות אובייקטיבי ככל האפשר.
להלן רשימת אנשי השנה שבחרתי עד היום:
תשס"ו – נסראללה, תשס"ז – דניאל פרידמן, תשס"ח – אולמרט, תשס"ט – אובמה, תש"ע – ארדואן, תשע"א – דפני ליף, תשע"ב – בשאר אסד, תשע"ג – יאיר לפיד, תשע"ד – נתניהו, תשע"ה – נתניהו, תשע"ו – יעלון, תשע"ז – טראמפ, תשע"ח – טראמפ, תשע"ט – ליברמן, תש"פ – גנץ, תשפ"א – בנט, תשפ"ב – עידית סילמן, תשפ"ג – יריב לוין.
מיהו איש השנה תשפ"ד?

* ביד הלשון: בגויים לא יתחשב – מתוך ספרו של יוסי אחימאיר "מחצית השנה הראשונה": "דומה כי מעולם לא היתה נכונה כל כך האמרה: 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.' אכן, בלית ברירה לא יתחשב בלחצי הגויים, בעיוותים המוסריים שלהם."
במקרה של יוסי אחימאיר אני משער שאין המדובר בשגיאה בעברית אלא במשחק מילים, אך זו הזדמנות לתקן טעות שגורה.
בפסוק זה (במדבר כ"ג, ט'), מתוך נאומו של בלעם, שבא לקלל ויצא מברך, אין מדובר בלא להתחשב בגויים, במובן של לא להתרגש מדבריהם, לא להתייחס אליהם, "לא חשוב מה יאמרו הגויים חשוב מה יעשו היהודים" וכו'.
לא יתחשב במקרה הזה הוא לא יימנה, לא יילקח בחשבון, לא ייחשב כעוד עם, עם ככל העמים, אלא הוא עם נפרד, כפי שחז"ל אמרו על אברהם העברי: "כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com