במאמר איש השנה תשפ"ג אשתקד, שבה בחרתי כאיש השנה את יריב לוין, כתבתי: "שנת תשפ"ג היתה השנה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל."
שלושה שבועות לאחר מכן, הקביעה הזאת כבר לא היתה רלוונטית.
השבת השחורה, שמחת תורה, 7 באוקטובר, היום המר והנמהר הזה, הוא היום הנורא ביותר בתולדות המדינה, שאירע בו האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה. יום שקדם לו מחדל ביטחוני ומדיני מופקר, היתה בו התקפת רצח, חטיפה ואונס אכזרית מאין כמותה, היו בו כשל וקריסה של צה"ל, היתה בו התאדות של המדינה ומוסדותיה האזרחיים.
בפירמידת מסלו של הציונות, השלבים העליונים הם שיבת העם היהודי למולדתו, ריבונות לעם היהודי, תחיית השפה העברית והתרבות העברית, ממלכתיות ודמוקרטיה, חתירה לחברת מופת שתהיה אור לגויים. אבל הבסיס התחתון של הפירמידה, בסיס היסוד, הוא היות מדינת ישראל המקום הבטוח לעם היהודי. מקום שיהודים לא יירדפו בו. מקום שלא יהיו בו פוגרומים. מקום שלא יהיה בו... 7 באוקטובר. מדינת ישראל קיימת כדי שלא יהיה 7 באוקטובר. צה"ל קיים כדי שלא יהיה 7 באוקטובר. ממשלה נבחרת כדי שלא יהיה 7 באוקטובר. ראש הממשלה נבחר בראש ובראשונה כדי להבטיח, בשכבו ובקומו, שלא יהיה 7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר הכל קרס.
7 באוקטובר הוא קו פרשת המים של מדינת ישראל. לאן הולכים מכאן? זה תלוי רק בנו.

כתב המשורר הרב אלחנן ניר:

עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה
עַכְשָׁיו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה.
עַכְשָׁיו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה
וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת
וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁיו
חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה
וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ
וְלֵאָה גּוֹלְדְּבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ
וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה
וְסִפְרוּת חֲדָשָׁה וְקוֹלְנוֹעַ חָדָשׁ
וּמִלִּים חַדְתִּין-עֲתִיקִין
וּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת-עַתִּיקוֹת מֵהָאוֹצָר,
וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה.
כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי
וְאֵין בָּנוּ הַר וְאֵין עוֹד לוּחוֹת
וְאֵין לָנוּ מֹשֶׁה וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת
וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁיו הַכֹּל
נִתָּן.

אחד המאפיינים הבולטים של תולדות הציונות, הוא יכולתה לצאת מהקשים שבאסונות והחורבנות מחוזקת ונרתמת לתקומה. גל הפוגרומים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882, המכונה "סופות בנגב", הביא לעלייה הראשונה, ראשית תקומתו של המפעל הציוני בארץ ישראל. הפוגרום בקישינב ב-1903 הביא לעליה השנייה, שבה עוצבו פני היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל בראשיתה, ובה צמחה הנהגתה של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. המקרה המאלף ביותר הוא הקמתה של מדינת ישראל שלוש שנים לאחר השואה.
השבר של 7 באוקטובר, עשוי להיות גם הזדמנות, לכתוב תורה חדשה, כפי שהציע הרב ניר. לעשות ריסט ולפתוח דף חדש. לבנות מחדש את מדינת ישראל כמדינה טובה יותר, כחברה טובה יותר.
מאבק איתנים מתרחש לאורך השנה האחרונה ובימים אלה ממש בחברה הישראלית.
איני מתכוון למאבק בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדי המהפכה המשטרית, בין תומכי ומתנגדי עסקת החטופים ואפילו לא בין רק-ביבי לרק-לא-ביבי.
אני מתכוון למאבק בין רוח שישה באוקטובר לרוח שמונה באוקטובר.
בשבעה באוקטובר קרה לנו האסון הנורא ביותר מאז השואה – הטבח בנגב המערבי. קדם לו המחדל המדיני והביטחוני הגדול בתולדות המדינה. זהו מחדל רב שנים, ואחראים לו ראשי הדרג המדיני וראשי הדרג הביטחוני, ואלה ואלה חייבים ללכת הביתה.
אולם מה שהביא לטבח 7 באוקטובר לא היה רק המחדל המדיני והביטחוני החמור, אלא לא פחות מכך רוח הפילוג והשנאה בחברה הישראלית, שהעבירה מסר של חולשה והתפוררות, שידרה לאויבינו מסר של התגשמות חזון "חברת קורי העכביש" של נסראללה. בשיא המשבר, כאשר דומה היה שאנו על סף מלחמת אחים – האויב המשחר לטרף עט עלינו והמיט עלינו את הטבח בשמחת תורה.
תמונת החברה הישראלית ב-6 באוקטובר, היתה של שני מחנות זהותיים שבטיים, לעומתיים זה לזה, שונאים זה את זה, נלחמים זה בזה, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים ביותר בתוכו, והופך לבייס שמשסע את מנהיגיו להקצנה, למלחמה במחנה השני שכבר אינו יריב אלא אוייב, לחוסר נכונות להתפשר. אותם מנהיגים הם שיצרו את הבייס כי הם נבנו מהשנאה הזאת, אבל איבדו שליטה והפכו למשרתיו. הגולם קם על יוצרו.
אגדות מטורללות וחסרות שחר על איזה "דיפ-סטייט" מדומיין שמושך בחוטים ושולט במדינה; הפרוטוקולים של זקני האליטות, הביא מחנה אחד לשנאה יוקדת למערכת המשפט, לתקשורת, לאקדמיה ולמערכת הביטחון, השנאה הולידה את המהפכה המשטרית של יריב לוין. במקום רפורמה קונסטרוקטיבית הדרושה למערכת המשפט, לוין הביא מהפכה רדיקלית פופוליסטית, שבשם "רצון העם" ניסתה למוטט את מערכות מדינת החוק והלך עם הראש בקיר והכשיל כל פשרה, יהיה המחיר שעם ישראל ישלם כאשר יהיה.
מנגד קם מחנה, שיצא להגן על מערכות המדינה, אך נגרר אחרי הקיצונים, המתלהמים וחסרי האחריות, ודרדר את המאבק הצודק אל סף אנרכיה, איומים בסרבנות המונית, שהם הרמת יד גסה על הדמוקרטיה ופגיעה אנושה בביטחון ופשעי שנאה דוסופוביים כלפי מתפללים במרחב הציבורי בת"א.
גורמים אחראים בחברה הישראלית עשו מאמץ עליון לגשר בין הניצים, ולהביא לפשרה הוגנת ומכובדת, שתתקן את הליקויים במערכת המשפט בלי לשפוך את התינוק עם המים ותגבש הסדרה ראויה של מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. כאשר ישבו נציגי שני הצדדים, יחד עם אותם גורמים אחראים, בתוך החדר בבית הנשיא, הם התקדמו מאוד לקראת פשרה. ברגע שיצאו החוצה ממפתן בית הנשיא וחזרו אל הבייס שלהם, הם חזרו לעמדת המוצא הקיצונית. כך בשני המחנות.
וכך, כשהחברה הישראלית שסועה ומדממת, בשיא חולשתה, עט עליה האוייב החמאסי, אלפי הרוצחים, האנסים, המציתים והבוזזים, וביצע בה את זממו.
ב-8 באוקטובר, יצאנו כולנו, כאיש אחד בלב אחד, למלחמת עמנו, מלחמת דורנו. המלחמה על קיומנו. מלחמת הטוב ברע. מלחמת הטוב למיגור הרע המוחלט. מלחמת הציונות. מלחמת העולם החופשי.
עם ישראל התעורר כארי להגן על חייו ועל קיומו. גילויי גבורה בלתי נתפסים הפעימו את לב החברה. שיעור ההתגייסות למילואים הגיע ל-150%, כלומר כשליש ממאות אלפי המילואימניקים הם בעלי פטור, שהתעקשו לחזור ולהתנדב ולחרף את נפשם על הגנת המולדת. ישראלים מכל העולם עזבו הכול ועלו על הטיסה הראשונה לישראל כדי לזנק אל תוך התופת. דור הלוחמים, שכונה בלעג דור הטיקטוק, ונתפס כדור שטחי ורדוד שכל עולמו נמצא במכשיר הנייד בכיסו, התגלה כדור מופתי, העולה על קודמיו באחריות הלאומית, במסירות, בנחישות ובהקרבה. אנשים שתמול שלשום עמדו משני צדי המתרס – יד איש באחיו, לחמו ברעות זה לצד זה, נכונים להקריב את חייהם ללא היסוס למען מי שאך אתמול נתפס כאוייב. גילויי ההתנדבות האזרחית של המוני ישראלים, שעזבו הכול כדי לעזור לחיילים, למפונים, למשפחות החטופים, שהתנדבו להסברה ולחקלאות, הרקיעו שחקים. החברה האזרחית התגלתה במלוא הדרה וחיוניותה, והחליפה את המדינה שכל מערכותיה קרסו.
"יחד ננצח" – זו היתה רוח העם. רוח של אחדות. רוח של אהבת אחים. רוח של "אנחנו עם של גיבורי-על." רוח של "עם ישראל חי." רוח של "לא מנצחים אותי כל כך מהר." אשרי העם!
הרוח הישראלית במלוא תפארתה. רוח 8 באוקטובר.
אבל רוח 6 באוקטובר לא נעלמה. וככל שהתרחקנו מיום הטבח, היא חזרה והכתה בנו. מצד אחד ראש הממשלה, שביוהרה בלתי נתפסת נמלט בפחדנות מאחריותו ומפעיל תעשיית שקרים והסתה להפצת תאוריות קונספירציה מטורללות ועלילות דם נגד צה"ל והשב"כ, מערכת המשפט וכו', שעלילות הדם האיומות והנוראיות נגד העם היהודי לאורך הדורות מתגמדות לעומתן. ושר המשפטים מנסה בכל כוחו להוביל אותנו, בעיצומה של מלחמה, למשבר חוקתי. ושרים חזרו לקדם חוקי ג'ובים שיאפשרו להם למנות מקורבים לקבלני פריימריז לתפקידים בשירות הציבור, כאילו לא די בקריסת השירות הציבורי ב-7 באוקטובר. והם ממשיכים לקדם חוקי השתמטות המונית ומימון ההשתמטות בידי משלמי המסים, גם כאשר אנו נוכחים בהכרח הקיומי, פשוטו כמשמעו, להגדיל באופן משמעותי את צה"ל, שצריך להיות צבא גדול, חזק, חכם ומנצח.
ומנגד, מהרגע הראשון היו מי שניסו למנף את השבר הנורא של 7 באוקטובר להמשך חרחור מלחמת אחים, להעמקת הקרע. הם הפכו את הסוגייה הקונצנזואלית ביותר – החטופים, לסוגיה פוליטית, תוך חיבוק-דוב ציני למשפחות החטופים והפכו את הסוגייה קרדום לחפור בו לחידוש הקרע. הם משסים נגד ראש הממשלה ומאשימים אותו ברצח החטופים, לא פחות.
ושוב, יד איש באחיו. ושוב שנאת אחים. ושוב קונספירציות ועלילות. ושוב מכונות רעל על סטרואידים. ומשפחות חטופים נגד משפחות חטופים. ומשפחות שכולות נגד משפחות שכולות.
והאויב, המשחר לטרף, שוב רואה אותנו בשפל חולשתנו, שסועים ומדממים.

שבועות אחדים לאחר 7 באוקטובר פרסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר תחת הכותרת "ברית קלמנזון". במאמר, העליתי על נס את דמותם של בני משפחת קלמנזון מעתניאל, שבשמחת תורה עזבו הכול, מיהרו לבארי, זינקו אל תוך התופת, חילצו למעלה ממאה איש, ואלחנן נפל בקרב. ראיתי בהם סמל לרוח הישראלית היהודית במיטבה, וסמל ראוי לברית הגשמת הציונות שיש לכרות בין ההתיישבות העובדת לבין הציונות הדתית, שתהיה המסד להתחדשות החברה הישראלית על בסיס ערכי היהדות, הציונות, הממלכתיות, הדמוקרטיה והרעות.
כל כך קיוויתי, שרוח 8 באוקטובר תהיה הרוח החדשה המנשבת במדינת ישראל. כל כך הייתי שמח לבחור באלחנן קלמנזון, דמות המופת, לאיש השנה תשפ"ד. אך אילו זו היתה הבחירה שלי, הייתי עושה שקר בנפשי. כי למרבה הצער, רוח 6 באוקטובר, הגם שאינה מייצגת את הרוב, שלמרבה הצער בוחר להיות דומם, היא היום הרוח השולטת בחברה הישראלית, כאשר שני אגפיה הקנאים ממשיכים לדרדר אותנו אל עברי פי פחת.
המציאות הזאת היא ניצחון גדול לטבח. היא ניצחון לחמאס. היא ניצחון לחיזבאללה. היא ניצחון לאיראן. היא ניצחון לסינוואר. הוא אף התקדם, לאחר חיסול הנייה, לראש הלשכה המדינית של חמאס, והוא המנהיג הבלתי מעורער של הארגון. למרבה הצער, איש השנה תשפ"ד הוא יחיא סינוואר.
כמעט שנה לאחר הטבח, סינוואר בחיים, שלטון חמאס לא מוטט, הוא ממשיך להחזיק בחטופים, הוא ממשיך להתל בנו במו"מ עקר. ואנחנו חזרנו לסורנו, לרוח 6 באוקטובר.
ב-2011 שחרר בנימין נתניהו מהכלא את יחיא סינוואר, יחד עם 1027 מחבלים ובהם 280 רוצחים, בעסקת שליט המופקרת. סינוואר, רב המרצחים, היה מנהיגם של המחבלים האסירים. אפילו בקרב המחבלים שמו מעורר אימה, והוא כונה "הקצב מחאן יונס."
ביום שחרורו של סינוואר, 18 באוקטובר 2011, החלה הספירה לאחור לעבר טבח 7 באוקטובר 2023.

היותו של יחיא סינוואר לאיש השנה, היא סמל למצב הביש שבו אנו נמצאים. זה מייאש. מייאש!
אך אסור להתייאש. אסור להתייאש כי יש תקווה.
גם כעת, כשדומה שידם של הכוחות הצנטריפוגליים שמשסעים וקורעים את החברה על העליונה; כשנראה שרוח 6 באוקטובר שבה והשתלטה, אני אופטימי ומלא תקווה.
אני אופטימי כי אני מאמין שרוח 8 באוקטובר לא נעלמה. רוח האחדות הלאומית, הרוח שמבינה שהאוייב נמצא בטהרן, בעזה ובביירות, לא בקיסריה ולא בקפלן, קיימת בתוכנו.
רבים בציבור הישראלי, אני משוכנע שהם רוב הציבור הישראלי, סולדים מהקיצוניות, מתרבות השקר, מהשנאה ומההסלמה. רוב הציבור הבין ב-7 באוקטובר, שכרותה בינינו ברית גורל, גורל משותף, שכן האוייב אינו מבחין בין ימין ושמאל, מזרחי או אשכנזי, דתי או חילוני. והם מבינים, שאין די בברית גורל, אלא כדי להביא לתקומת החברה הישראלית יש צורך בעיצוב ברית ייעוד ציונית, ממלכתית ודמוקרטית של המיינסטרים הישראלי, הרוב הדומם, הרוב השפוי, שישבור את משטר המחנות המפריד ומשסע ומקצין, וידחק את הקנאים, שורפי האסמים, לשוליים ואל מחוץ למעגלי ההשפעה.
הרוב הזה דומם עדיין, אך יש גורמים אחראים שנוטלים אחריות לאומית, משמיעים את קולו ולאט לאט מארגנים אותו.
במאבק האיתנים בין רוח 6 באוקטובר לרוח 8 באוקטובר, אני משוכנע שרוח 8 באוקטובר תנצח. אין לה ברירה אלא לנצח.
תכלה שנה וקללותיה! תחל שנה וברכותיה!

[אהוד: אני חושב שהיית צריך לבחור בשקמה ברסלר לאשת השנה תשפ"ד כי בזכותה ובזכות הדומים לה והדמורליזציה הנוראה שזרעו בעם – "זכינו" מצד סינוואר לעיתוי של טבח 7 באוקטובר ובעקבותיו המלחמה שאולי תביא סוף-סוף לקריסת החמאס והחיזבאללה, מלחמה שבזכות שקמה ברסלר והדומים לה והדמורליזציה הנוראה שהם זרעו בעם –מלחמה זו לא היתה אפשרית לפני 7 באוקטובר, כאשר "הסמרטוט", בלשונך המצחיקה, נרדף בזמבורות ובתמיכת התקשורת – והיה ראש הממשלה!]

צרור הערות 22.9.24
* מה המטרה האסטרטגית – שלושת המבצעים נגד חיזבאללה בשבוע האחרון – מבצע הביפרים, מבצע מכשירי הקשר ומבצע החיסול של איברהים עקיל וצמרת כוח רדואן (החיסול הקבוצתי הזה הוא מכפיל פגיעה משמעותי לאין ערוך יותר מעצם חיסולו של עקיל) הם הצלחה גדולה – מודיעינית, טכנולוגית ומבצעית. עיקר חשיבותם היא שינוי הכיוון הקלוקל של מלחמת ההתשה לאורך השנה האחרונה, שבה חיזבאללה היה היוזם ומכתיב כללי המשחק, וישראל רק נגררה לתגובות. לראשונה, אחרי שנה כושלת ומשפילה, שבה פינינו את יישובינו במקום להגן עליהם והקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב, ישראל נטלה את היוזמה ועברה למוד התקפי.
השינוי הזה מבורך וחשוב, אך המבחן הוא בפרספקטיבה האסטרטגית שלו. האם הוא נועד להרתעה, לקידום הסדר מדיני או להכרעה?
אם המטרה האסטרטגית היא הרתעה, הרי שהיא נועדה לכישלון, וסופה כמו הסבבים עם חמאס בשני העשורים שקדמו לטבח 7 באוקטובר. אי אפשר להרתיע לטווח ארוך ארגון טרור קנאי ג'יהאדיסטי, שמבוסס על אהבת המוות.
אם המטרה היא הסדר מדיני, גם היא נועדה לכישלון, כי חיזבאללה יפר את ההסכם כפי שהפר את החלטת מועה"ב 1701. יתר על כן, על פי ההסדר שארה"ב מציעה, יידונו דרישות טריטוריאליות של לבנון ל"תיקוני" גבול, כלומר ויתור ישראלי על שטחים ריבוניים כפרס לחיזבאללה על תוקפנותו ומתן ניצחון אסטרטגי היסטורי לארגון הטרור התוקפן.
יש לקוות שהמטרה היא הכרעה וניצחון, שפירושו – השמדת מערך הטילים, חיסול צמרת הארגון בראשות נסראללה והקמת רצועת ביטחון של צה"ל בשטח שעד הליטני.

* המחליף של המחליף – בכל פעם שמחוסל בכיר בארגון טרור, עולה הטענה שאין בכך טעם, כי לכל אחד יש מחליף, שעלול להיות גרוע ומסוכן מקודמו. טענה זו נכונה במקרה של חיסול וגמרנו, או לחסל בכיר ולנוח. הטעם בחיסולים הוא במדיניות חיסולים שיטתית ומתמשכת. מחסלים בכיר ובהקדם האפשרי את המחליף שלו ואת המחליף של המחליף שלו וכן הלאה.
ב-30 ביולי חוסל רמטכ"ל חמס פואד שוכר. חודש ושלושה שבועות לאחר מכן חוסל מחליפו איברהים עקיל. זו הדרך, ונקווה שנגיע בקרוב לנסראללה.

* שלב ב' – שעות אחדות לאחר מתקפת הביפרים, הבעתי פליאה ואכזבה על כך שלא ניצלנו את ההצלחה למכת פתיחה להכות את חיזבאללה.
לא העליתי את דעתי את שלב ב' של הפעולה, מתקפת מכשירי הקשר.
עכשיו יש לתקוף אותם ולהכות בהם ולמוטט אותם. אלא אם כן יש שלב ג' של הפעולה.
[אהוד: מזלנו שלא אתה ברוב התחכמותך מנהל את מערכות ישראל אלא "הסמרטוט"!]

* פרדוקס הטכנולוגיה – ב-17 ו-18 בספטמבר 2024 נוכחנו בנחיצות המכרעת של טכנולוגיות מתקדמות במלחמה וביכולות המדהימות שלנו בתחום.
ב-7 באוקטובר 2023 למדנו עד כמה אסור לנו להסתמך על הטכנולוגיה המתקדמת.
הלקח הוא, שחשוב מאוד לטפח את הטכנולוגיות הביטחוניות המתקדמות, אך לא לראות בהן תחליף ליכולות הקונבנציונליות.

* מי אחראי – הודעה שמתרוצצת ברשת, ומופצת בידי האוטומטיים בלי לעצור ולחשוב, מספרת שבעלה של שקמה ברסלר פיקד על מבצע הביפרים וכולנו צריכים להצדיע לו.
עלילת הדם של הח"כית המופקרת טלי גוטליב על האיש בזויה. ואני יכול להבין את הרצון להוכיח שהוא פטריוט ולא בוגד. אבל מי אמר שהוא באמת אחראי על מבצע הביפרים? מי אמר בכלל שזו פעולה של השב"כ? אולי זה פייק? קרוב לוודאי שזה פייק. ואם זה נכון, חשיפת שמו של האחראי היא עבירה חמורה על ביטחון שדה ופגיעה בביטחון המדינה. הגיע הזמן להוציא את צה"ל והשב"כ מהמחלוקת הפוליטית.
ומי באמת האחראי על הפעולה? ראש הממשלה של המדינה העלומה שביצעה את הפעולה. מי שמכחיש את אחריותו על הכישלונות והמחדלים, אינו יכול לפאר אותו על אחריותו להצלחות. אבל מי שטוען, כמוני, שהוא האחראי על המחדל הנורא, אינו יכול להתכחש לאחריותו להצלחות. אלה שמנערים ממנו את האחריות למחדל, אך טוענים שהוא האחראי להצלחות, פאתטים כמו אלה שאומרים, בצדק: "אתה הראש אתה אשם," אך גם בעינויים לא יגלו יושרה וישבחו אותו על אחריותו להצלחות.

* עשר המכות - אלה עשר המכות:
ביפרים
מכשירי קשר
מכשירים סלולריים
טלפונים קוויים
טלפונים ציבוריים על טלקרד
טלפונים ציבוריים על אסימונים
לבניות עם חוט
יוני דואר
חושך
מכת בכורות

* לוזר – איזה לוזר רוגל אלפר. האיראנים ניצחו אותו בגדול. הוא כינה את מבצע הביפרים "פעולת טרור." האיראנים – "רצח עם."

* תפקידם של היהודים – בפשקוויל בשוקניה תקף גדעון לוי בחריפות את מבצע הביפרים, והגדיר אותו הזמנת מלחמה. כלומר, שנה של ירי בלתי פוסק של רקטות ושיגור כטב"מים לעבר יישובי הצפון – קרוב ל-10,000 שיגורים, ופינוי עשרות אלפי תושבים למשך שנה, לא נחשבים בעיניו למלחמה.
אז מתי מותר למדינת ישראל להגן על עצמה? שמא בעקבות טבח 7 באוקטובר? הנה, כך באותו פשקוויל הוא מתאר את מלחמת "חרבות ברזל": "אנחנו בעיצומה של המלחמה הכי נפשעת והכי מיותרת שישראל אסרה מעודה." כלומר, ב-7 באוקטובר ישראל אסרה מלחמה על עזה, והמלחמה הזאת נפשעת ומיותרת.
מבינים? בעצם, הפושעים הראשונים היו אנשי כיתות הכוננות שירו ירי נפשע ומיותר בפלשתינאים שביקרו ביישוביהם ובסך הכול רצו רק לרצוח, לאנוס ולחטוף. פושעי כיתות הכוננות שירו, שכחו שתפקידם של יהודים הוא להישחט, להיאנס ולהיחטף ואל להם להפריע.

* המוסר העקום של גדעון לוי – גדעון לוי כתב בפשקווילו ב"הארץ" שתקיפה בעת ובעונה אחת של 3,000 איש פירושה האחד הוא הכרזת מלחמה. כלומר, אין ברירה לחיזבאללה אלא לצאת למלחמה (כאילו לא פתחו במלחמה לפני שנה).
אבל טבח של 1,200 אזרחים שלווים, אונס המוני וחטיפה של 250 איש מבתיהם ומיטותיהם, אינו מצדיק מלחמה, שהיא "המיותרת והנפשעת בתולדות ישראל."

* יומן אירועים – ביום שישי בצהרים נשמעו באורטל מספר אזעקות, בשל ירי תלול מסלול על אזורנו. היו מיספר נפילות סביב אורטל ובשולי הקיבוץ, לא באזור המגורים. עובד בעבודות ביטחון, תושב מג'דל שמס, נפצע קל מאוד משברי זכוכיות, וטופל במקום. היה לו ולחברו נס גדול. רסיס חדר דלת אחת ויצא מהדלת השנייה, שעה שהם ישבו ברכב. זה יכול היה בקלות להסתיים בשני הרוגים. פרצו כמה שריפות באזור, וכוחות הכיבוי, כולל צוות מכיתת הכוננות שלנו, השתלטו עליה.
אני שמרתי בדיוק בשער אורטל. מיד זינקנו למיגונית הסמוכה. הנפילות זיעזעו את המיגונית כמו רעידת אדמה.
לאחר המטחים, נשארנו עוד שעות בכוננות ספיגה. ב-17:30, החלטנו לבטל את קבלת השבת ואת סעודת ליל שבת. היתה חצי שעה לחלוקת אוכל לבתים – אחד מכל משפחה הגיע לקחת. קבלת השבת היתה מקוונת והועברה במדיות האורטליות.
בשעה 21:30 נועד להתחיל ערב סתיו. מדובר בערב שירה, עם סולנים והרכב נגנים, שעבד זמן רב בהכנות וחזרות. התפאורה, הבמה, ההגברה, התאורה – הכול מוכן. גם הכיבוד, בחסות "גרינלי" – המגבנה הנפלאה באורטל. מה עושים?
החלטנו להמתין עם ההחלטה עד 19:00. ב-19:00 לא הסתיימה כוננות הספיגה. החלטנו לדחות. ב-19:15 הוצאתי הודעה לציבור על דחיית הערב למחר. כעבור רבע שעה – חזרה לשגרה. מיד הודענו שהערב יתקיים במתוכנן.
היה חשש. אנשים יבואו? יחששו? כמה יבואו? למרבה השמחה, חדר האוכל היה מלא מפה לפה. הערב היה מקסים. כולו, בשירים וקטעי ההנחיה, נגע באירועי השנה האחרונה: הטבח, המלחמה, רצח נועה וניר ברנס, מותה מסרטן של ענבר גל, בחורה צעירה מקסימה בת 26, המילואים. נושא הערב היה: בית. השירים היו סביב הנושא. אני שרתי את "את חכי לי", והקדשתי אותו ל-101 אחינו החטופים.
זה היה ממש נס. כאילו הוחלט על מסדרון הומניטרי של כמה שעות, כדי שנוכל לקיים את הערב כסדרו. אחרי כמה שעות, בשבת בצהרים, שוב כוננות ספיגה. שוב אזעקה. שוב מטחים. הפעם לא היו נפילות בקרבת אורטל, אך שמענו היטב את הירי. שוב שריפות, כולל סמוך למכלאת הבקר שלנו. שוב כיבוי אש. בשל תפקידי כדובר צח"י, חשוב שאשאר באורטל, ולכן איני יוצא עם צוות כיבוי של כיתת הכוננות. כוננות הספיגה הוסרה בסביבות 19:00.
לא קל. לא נעים. אולם אם אין זה המשך הפינג פונג וההתשה שחיזבאללה מכתיב לנו, אלא באמת שינוי, נטילת יוזמה ומעבר למתקפה, אני מקבל את הקשיים הללו באהבה.

* מודל ביירות – הצעתו של גל הירש, שסביר להניח שהיא בלון ניסוי של נתניהו, לעסקה להפסקת המלחמה – שחרור כל החטופים ובתמורה ישראל תאשר מעבר בטוח של סינוואר ואנשיו למדינה שלישית, היא הצעה מצוינת. כדי שתהיה לה היתכנות, היא צריכה להיות מגובה בחיזוק הלחץ, כדי שהברירה בפני סינוואר תהיה חדה יותר, כי כשגיליוטינה מעל ראשך, היא מחדדת את המחשבה.
אגב, צביקה האוזר הציע זאת כבר בשבוע הראשון למלחמה.
זה מודל ביירות – יציאת ערפאת וצבאו לתוניס ב-1982, בתקווה שהפעם אף אחד לא יחזיר אותם כעבור 11 שנה במסגרת "שלום של אמיצים".
ויש לזכור שיחידת "כידון" במוסד עוד קיימת.

* בין שחרור החטופים לממשלת אחדות – חברי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור, שאני מעריך אותו מאוד ובדרך כלל אנו קרובים בעמדותינו, חצה גשר שעליו נתלתה כרזה של הרבעון הרביעי: "כדי לשחרר את החטופים, אין ברירה – רק ממשלת אחדות לאומית."
הכתובת לא ממש נשאה חן בעיניו, או ליתר דיוק, היא הקפיצה לו את כל הפיוזים או בלשון ספר מקבים א': "וישתונן כליותיו." כיוון שאני פעיל לקידום ממשלת אחדות ופעיל גם בתנועת הרבעון הרביעי, הוא מיד התקשר אליי והשאיר לי הודעה ארוכה וזועמת. עיקרה – הזמנת רשומה שבה אשיב על שאלתו: איך בדיוק הקמת ממשלת אחדות לאומית תחזיר את החטופים. אדרבא, הוא איתגר אותי – תאר צעד אחר צעד את המהלכים מרגע הקמת הממשלה עד שחרור החטופים.
לטענתו, יש בסוגיית החטופים דיכוטומיה בין שתי אפשרויות שתהום מפרידה ביניהן ואי אפשר לגשר מעליה. האחת, היא כניעה לחמאס, קבלת תביעותיו, ובכך אמנם שחרור החטופים אבל סיכון חייהם של אלפים רבים בעתיד, כפי ששחרור גלעד שליט הביא למותם של אלפים, כולל נטבחי 7 באוקטובר.
השנייה, היא נחישות לנצח במלחמה, כדי למנוע עוד ועוד 7 באוקטובר, במחיר ויתור על חייהם של החטופים. זה מחיר כבד וכואב, אך הוא אינו שונה מ-1,500 ההרוגים במלחמה. במלחמה יש מחיר דמים, אך חייבים לנצח בה.
איך אפשר לגשר בין שתי העמדות בממשלת אחדות? האם תהיה חצי עסקה וחצי מלחמה?
על שאלה מורכבת יש להשיב תשובה מורכבת, ואתייחס בנפרד לשאלת החטופים, שאלת ממשלת האחדות, הקשר בין השניים, הקמפיין של הרבעון הרביעי והמודעה הספציפית הזאת.
איני מקבל את הדיכוטומיה בנושא החטופים. כמו כמעט בכל נושא, יש רצף, ולא רק או-או, אלא גם וגם. אני ממש דוחה את הדיכוטומיה בין שחרור החטופים לבין הניצחון והמשך המלחמה.
כפי שהוכח בעסקה הראשונה, שילוב של מו"מ על עסקה עם לחץ צבאי כבד הביא לשחרור למעלה ממאה חטופים. כך ניתן לשחרר חטופים נוספים. ובעסקה, אני מוכן לשלם מחיר כבד, אך לא כל מחיר. בשום אופן לא אתמוך בכניעה לדרישות חמאס, שמשמעותן השארת עזה תחת שלטון חמאס, נסיגה ישראלית לקווי 7 באוקטובר, ערבויות בינלאומיות לכך שישראל לא תפריע לחמאס להמשיך להתעצם וחידוש הזרמת המיליארדים לשיקום מפלצת הטרור, לצד שחרור אלפי מחבלים ורוצחים. אסור לנו בשום אופן להסכים לעסקה כזאת.
אך באמצעות לחץ כבד, אם על פי תוכנית האלופים שמוביל גיורא איילנד או באמצעות לחץ צבאי, אפשר להגיע להסכם סביר, שיאפשר לנו להמשיך את המלחמה למיטוט חמאס, אך יהיה בו מחיר כבד, של עיכובים במלחמה ושל שחרור מאסיבי של מחבלים.
התנגדתי בתוקף לעסקת ששת החטופים (1983), עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים, עסקת שליט וכד', אך הפעם זו סיטואציה אחרת. ראשית, המיספר הבלתי נתפס של חטופים. שנית, הרכבם הדמוגרפי – קשישים, חולים, נשים, ילדים. שלישית, אין המדובר בלוחמים שהולכים לקרב בידיעה שהם עלולים להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי והם נכונים לשלם כל מחיר במסירות נפש, אלא באזרחים תמימים שנחטפו ממיטותיהם, כתוצאה מכישלון נורא של המדינה, שתפקידה להבטיח שדבר כזה לא יקרה. לכן, המחויבות של המדינה, שלמעשה הפקירה אותם, היא שונה. רביעית, וזה אולי כבר מתקשר לשאלת ממשלת האחדות, המשמעות החברתית של מותם של החטופים עלולה להיות הרסנית.
עלינו לתמרן בתוך הסבך הזה, כדי להגיע לעסקה שאינה כניעה, אך יש בה מחיר שהממשלה הזאת לא תוכל לשלם גם אם נתניהו ירצה (ולהערכתי הוא רוצה). אבל ברור שאי אפשר להגיע להסכם כזה בלי המשך הלחץ המלחמתי. ואי אפשר להמשיך בלחץ המלחמתי כאשר העם מפולג כל כך ולרוב העם אין אמון בממשלה ובראש הממשלה. כך גם באשר למלחמה בצפון. בעיניי, זו מלחמת אין ברירה מובהקת, אבל איך ממשלה ששליש ממנה משתמט מצה"ל וממשיך להיאבק על המשך ההשתמטות גם תוך כדי מלחמה, תוכל לקבל את אמון הציבור, שאותו ואת בניו היא שולחת לשדה הקטל?
ממשלת אחדות הכרחית, כי הקרע בעם הפך לאיום קיומי על מדינת ישראל, לא פחות. ממשלת אחדות לאומית אינה פתרון קסם, אבל היא פתרון חלקי שמאפשר קבלת החלטות בהסכמה רחבה בין נציגי הציבור מכל הצדדים ותקבל את אמון רובו המכריע של הציבור.
ההכרעה בדילמה הנוראה של החטופים, תהיה אשר תהיה, אינה יכולה להתבסס על תלות בראש הכנופייה, שהמטרה שלו היא המשך המלחמה עד גירוש כל הערבים מעזה ומלחמת חורמה בערביי ישראל. והיא אינה יכולה להתבסס על אנשי "עסקה בכל מחיר", שעלולה לסכן את קיומנו ולהמיט עלינו אסונות כבדים אף יותר משבעה באוקטובר. רק ממשלת אחדות יכולה לקבל את ההחלטות הקשות במציאות המורכבת, ולגייס סביבן את אמון הציבור. אני מעדיף שממשלת אחדות תקבל החלטה שאני מתנגד לה אך תבטיח את שלמות החברה הישראלית, מאשר ממשלה צרה תקבל החלטה שאני תומך בה, אך תעמיק את הקרע ותביא אותנו אל סף מלחמת אחים.
באשר לקמפיין של הרבעון הרביעי. אני פובליציסט והיסטוריון, לא קופירייטר. איש של ניתוחי עומק ולא של מסרים קצרים ופופולריים. אבל אני מכיר במשמעותן של סיסמאות קצרות וקליטות. הדוגמה הטובה ביותר, מבחינתי, קשורה לקמפיין שהייתי ממוביליו – "העם עם הגולן." כתבתי מאות מאמרים והרציתי מאות הרצאות מנומקות היטב על חשיבות הגולן לישראל. אך צריך היה גם סיסמה מגייסת. האמת היא ש"העם עם הגולן" היא סיסמה פופוליסטית וריקה מתוכן. אם העם עם הגולן, זה אומר שהעם צודק? ואם העם לא היה עם הגולן, לא היינו נאבקים נגד הנסיגה? ואם היום העם עם הגולן, אין זה אומר בהכרח שהעם יהיה עם הגולן כשיהיה עליו להצביע בעד או נגד הסכם שלום. אבל הסיסמה הזאת עשתה נפלאות. היא סחפה את העם והביאה לניצחון במאבק.
גם סיסמאות על שלטים של הרבעון הרביעי אינם תחליף להסברי עומק על חשיבותה של ממשלת אחדות, אך אי אפשר לכתוב מאמר מנומק בכרזת רחוב.
אישית, איני אוהב את הכרזה הפופוליסטית שמקשרת ישירות בין ממשלת אחדות לשחרור החטופים, כאילו יש לממשלת אחדות פתרון קסם. זו הבטחה שאי אפשר להיות ערב להיתכנותה.
אבל הקמפיין הזה חשוב מאוד, והוא חשוב מאוד גם אם לא יצליח להביא להקמת ממשלת אחדות. חשוב שסוף סוף יישמע גם קולו של הרוב הדומם, שסולד מהקנאות, השנאה והקרע, והרחוב לא יופקר רק לקנאים ושורפי האסמים בשני אגפי מחנה 6 באוקטובר.

* היחסים המיוחדים – גרמניה מטילה (באופן בלתי רשמי) אמברגו נשק על ישראל, כשישראל נלחמת באויב הנאצי של 2024.
אלה היחסים המיוחדים המבטאים את המחויבות ההיסטורית של גרמניה לעם היהודי?

* ספין סער – אז מה היה לנו בספין עסקת סער?
נתניהו השפיל בעיצומה של מלחמה קשה את שר הביטחון, הילך עליו אימים והחליש אותו.
במקביל, הוא נקם בשנוא נפשו גדעון סער, השפיל אותו ועשה לו סיכול פוליטי ממוקד.
בזה מתעסק ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה קשה, מלחמת הקיום שלנו. בושה!

* אנשים רעים – דף המסרים החדש של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שזורם כעת בתעלות הביבים – תרתי משמע, הוא כינוי טקס המשפחות ב-7 באוקטובר "קרנבל", "פסטיבל", "חגיגה", "רוקדים על הדם" וכו'.
אנשים רעים. פשוט אנשים רעי לב.
וגם לתועבה הזאת יש תמונת ראי. הסתה נגד פורום הגבורה, שאף הוא הוקם בידי משפחות שכולות. הפורום מוגדר כפורום של "אוכלי מוות", כאלה ש"מקדשים את המוות במקום את החיים" וכו'.
אנשים רעים. פשוט אנשים רעי לב.
עד מתי הרוב הדומם ישתוק ויפקיר את הזירה לקנאים, שורפי האסמים, בשני אגפי מחנה 6 באוקטובר.

* עלילת דם אוטואנטישמית – הח"כית המופקרת טלי גוטליב ממשיכה להפיץ את עלילת הדם הבזויה נגד צה"ל.
כל עלילות הדם האנטישמיות נגד העם היהודי בכל הדורות מתגמדות לעומת עלילת הדם הזאת.
בעיצומה של מלחמה קשה, מלחמה קיומית, שבה מדי יום כמעט "הותר לפרסום", ה[-----] הזאת נועצת סכין נוטפת רעל בגב חיילינו, ובחיוך זחוח ויהיר היא מסובבת ומסובבת ומסובבת.
[----] מי שיצר את השפכטל שבו גרדו את ה[-----] הזאת מתחתית החבית.
שום חסינות פרלמנטרית לא אמורה להגן על התועבה הזאת.
על צה"ל להגיש תביעת דיבה נגדה.

* שוברת את תקרת הברזל – לראשונה בתולדות אורטל, הצטרפה לוחמת לכיתת הכוננות. שחר מזרחי, השתחררה לאחרונה משרות קרבי בצה"ל, שבמסגרתו לחמה ברצועת עזה. ביום העצמאות, בעודה בשירות, הענקנו לה את הזכות והכבוד להשיא את משואת הלוחמות.

* סדר עדיפויות אנטי ציוני – בתי הצעירה תמר משרתת בשנת שירות בתנועה החדשה, בגליל המערבי, במועצה האזורית מטה אשר. היא מדריכה את ילדי היישוב המפונה אדמית, בשני ריכוזים שונים, ואת ילדי היישוב כליל, שאינו מפונה. אין צורך להכביר מילים בחשיבות העליונה של העשייה הזאת בכלל, ובזמן מלחמה בפרט. תמר היא אחת ממאות או אולי אלפי בני נוער המשרתים בשנת שירות בתנועות הנוער ועושים עבודת קודש.
הממשלה החליטה לקצץ 17 מלש"ח מתקציב תנועות הנוער, שהם רבע מתקציב שנת השירות. אם הגזירה הזאת תתממש, תהיה זו פגיעה קשה באינטרס הלאומי. יש לזכור, שבעת ובעונה אחת ממשיכה הממשלה להזרים מיליארדים למימון ההשתמטות החרדית ואינה נוגעת בכספים הקואליציוניים.
סדר עדיפויות אנטי ציוני.

* הבוגד – נשמח לתת להם את מוטי ממן (הבוגד שאיראן שכרה כדי שירצח בכירים ישראלים) בעסקת החטופים.

* מי מזיק יותר – מי מזיק ומסוכן יותר למדינת ישראל, עופר כסיף או בן גביר?
אילו כסיף היה השר לביטחון לאומי ובן גביר ח"כ באופוזיציה, כסיף היה מסוכן ממנו.

* לוגיקה "קצת" מוזרה – כזוהי הלוגיקה של אהוד בן עזר: סינוואר הוא נגד נתניהו. אורי הייטנר הוא נגד נתניהו. מסקנה: סינוואר ואורי הייטנר הם באותו צד של המתרס.
ובכן, סינוואר אינו נגד נתניהו. הוא נגד ישראל. הוא נגד כל ישראלי ונגד כל יהודי. הוא נגד ראש ממשלת ישראל, בין אם קוראים לו נתניהו, בנט או אולמרט. הנה, חיזבאללה ניסו להתנקש בחיי יעלון, ממתעביו הגדולים של נתניהו. איראן קשרה קשר לרצח נתניהו, גלנט ובנט.
כיוון שסינוואר תמיד יתנגד לכל ראש ממשלה, וגם האופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית תמיד תתנגד לראש הממשלה, הרי שעל פי הלוגיקה ה"קצת" מוזרה של אהוד, האופוזיציה באשר היא הינה משת"פית של אויבי ישראל. זו לוגיקה שאין דבר וחצי דבר בינה לבין דמוקרטיה.
כאשר בנט היה ראש הממשלה סינוואר היה נגדו וגם נתניהו. האם באותה שנה נתניהו היה משת"פ של סינוואר?
למרות שנתניהו שחרר את סינוואר מהכלא בעסקת שליט המופקרת, אסר על שב"כ וצה"ל לחסל אותו, והזרים מיליארדים לקופתו – לא עולה על דעתי להציג את נתניהו, חלילה, כמשת"פ של סינוואר. הוא סתם ראש ממשלה כושל, שנקט במדיניות פייסנית א-לה צ'מברליין, וגרם נזק כבד לישראל.
[אהוד: כשאתה מכנה את נתניהו "סמרטוט" – ומלכלך עליו בשפע דברי בלע, אתה עוזר ליחיא סינוואר וגם עושה מעצמך צחוק, ואני לא היחיד שחושב כך על דבריך].

* ביד הלשון: ביפר – מתקפת הביפרים העלתה מתהום הנשייה טכנולוגיית תקשורת פורצת דרך, שהיום היא כה מיושנת עד שהדור הצעיר כלל לא שמע עליה. מבחינתי, היא נוסטלגיה, כיוון שבמשך עשור, כדובר ועד יישובי הגולן, הייתי עם ביפר צמוד וכך גם כל אנשי התקשורת, כתבים וצלמים, שעימם עבדתי. השתמשתי בביפר כל יום לאורך כל שעות היום. הוא היה עיקר התקשורת שלי עם כלי התקשורת ושלהם איתי. עם זאת, רוב הציבור לא השתמש במכשיר.
הביפר קדם לטלפונים הניידים והמשיך להיות פופולרי כשהטלפון הנייד היה רק טלפון ואי אפשר היה להעביר בו טקסטים כתובים.
הביפר הוא למעשה מקלט רדיו אישי קטן שנישא בכיס. לכל משתמש יש קוד אישי או מיספר טלפון ייחודי וכשמישהו רוצה להעביר מסר, הוא מחייג למוקד השירות ומוסר את ההודעה שמועברת למרכז שידור מרכזי, שם היא משודרת יחד עם אלפי הודעות אחרות באמצעות רשת של אנטנות שידור. כל הביפרים קולטים את כל ההודעות המשודרות, אך כל מכשיר מתעלם מהודעות שאינן מכילות את הקוד האישי שלו. כאשר מגיעה הודעה עם הקוד הנכון, הביפר מצפצף או רוטט ומציג את ההודעה עם התאריך והשעה.
בעברית נקרא הביפר זימונית, כיוון שבעידן הטלפון הנייח, עצם היכולת לתקשר עם אדם כשאינו בביתו או משרדו היה כמעט מדע בדיוני. היתה זו מהפכה של זמינות. "ביפר" הוא שמה של החברה שהביא את הטכנולוגיה לישראל. מקור המילה ביפר הוא חיקוי הצפצוף של המכשיר: ביפ ביפ ביפ.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com