עד כאן!
במוצאי שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, לפני שלושים שנים בדיוק, ב-10.9.94 התכנסו תושבי הגולן בהמוניהם לכנס חרום בפארק קצרין העתיקה. היה זה אחרי שנתיים של מאבק. ועד יישובי הגולן זימן את תושבי הגולן בהתראה של יומיים, ואלפים רבים נענו לקריאה.
בכנס חשף אלי מלכה, יו"ר הוועד, מידע שהגיע לוועד, ולפיו הסכים ראש הממשלה יצחק רבין לסגת מכל הגולן. יש לציין שעד אז, רבין הקפיד להדגיש שתהיה נסיגה בגולן, לא מהגולן. לכל מי שקצת היה בעניינים היה ברור, שכל עוד זו תהיה עמדת ישראל, לא יהיה הסכם עם הסורים. במהלך שנת 94' דלף אלינו מידע על הנכונות לנסיגה מלאה. כל הידיעות הללו הוכחשו נמרצות. ובכל זאת, לנוכח הצלבת הידיעות הגענו למסקנה שעלינו לאמץ את הערכת המצב הפסימית יותר. ואכן, התברר שהערכת המצב הזו היתה נכונה.
יומיים לפני הכנס, במוצאי ראש השנה, כינסנו את ההנהלה המצומצמת של הוועד לישיבת חרום. לישיבה זו הזמנו את התקשורת אך לא אפשרנו לה להיכנס. הכתבים והצלמים שהו בחוץ והמתינו לדברינו. מידי פעם מישהו מאיתנו יצא להעביר מסרים לתקשורת. כך יצרנו את הדרמה. הודענו בתקשורת על כנס החרום, הבטחנו שבכנס נודיע על המשך צעדינו.
בכנס החרום, הכריזו אלי מלכה וראשי המועצות סמי בר לב ויהודה וולמן על מצב חרום בגולן, ועל פתיחתו של מבצע "עוז 94'", שנועד להרחיק את הסכנה ולמנוע את הנסיגה. למחרת בבוקר, אור ליום א' 11.9, הודיע אלי, יעלו 12 מתושבי הגולן לגמלא, ויפתחו בשביתת רעב ללא הגבלת זמן. אתר שביתת הרעב יהיה מוקד המאבק, ואנו קוראים לציבור הישראלי לעלות לגמלא ולהזדהות עימנו. כל כלי התקשורת בארץ ובעולם היו שם וסיקרו בהרחבה ובשידור חי את הכנס, שלא במקרה כוון לשעת שידור מהדורות החדשות בשני הערוצים.
בכנס הכרזנו על אביגדור קהלני כעל ראש מבצע "עוז 94'". היו לכך סיבות רבות. אביגדור היה ח"כ ממפלגת העבודה, שעמד בראש שדולת הגולן. היה לנו חשוב מאוד שדווקא אנשי מפלגת העבודה יתייצבו. היה לכך ערך פוליטי משמעותי ביותר, וכן משמעות ציבורית – למשוך את הקהל ממרכז המפה הפוליטית ומשמאלה. היתה גם מטרה נוספת – חישוקם של המורדים ממפלגת העבודה, בראשות קהלני, ויצירת זהות בינם לבינינו, כך שמבחינה ציבורית הם יתקשו לחזור בהם. ידענו שהאצבעות שלהם עשויות להיות החומה שבין קיומנו לעקירתנו. וכמובן, בנינו על היוקרה הרבה של קהלני כגיבור ישראל, האיש שעצר את הצבא הסורי בקרבות מלחמת יום הכיפורים, וכעת הוא עומד בראש המאמץ להגן שוב על מדינת ישראל מפני אובדן הגולן לידי הסורים. השם שנתנו למבצע – "עוז 94", נועד, כמובן, לעורר את האסוציאציה לספרו של קהלני על קרבות מלחמת יום הכיפורים, "עוז 77".
קהלני היה הנואם הראשי בכנס ונאומו זכה לתשואות הקהל ושודר בהרחבה בתקשורת. בכנס חשפנו גם את סיסמת המבצע: "עד כאן! לא את הגולן!"
למחרת בבוקר עלינו לגמלא, 12 שובתי הרעב ואני בתוכם. במהלך השביתה הצטרפו אלינו אנשים נוספים.
גמלא וירושלים
שנה לפני שביתת הרעב, נחתם הסכם אוסלו. הידיעה על הסכם אוסלו היתה הפתעה גדולה לכולם, גם לשרי הממשלה. הכול ידעו על המו"מ הגלוי עם המשלחת הירדנית-פלשתינאית, שמנהלת משלחת ישראל בראשות אליקים רובינשטיין, ולפתע התברר שבמקביל היה ערוץ חשאי, רציני יותר, שבו נסגרו העניינים האמיתיים.
עמדתי באותם ימים בראש צוות החשיבה האסטרטגי של הוועד. בעקבות הסכם אוסלו גיבשנו הערכת מצב, שלפיה עלינו להיערך למצב שבו לצד המו"מ הגלוי עם סוריה מתרחש מו"מ חשאי, שבו נסגרים הנושאים האמיתיים. דימינו את המצב לצוללת המתקרבת אלינו במעמקי הים, וברגע בלתי צפוי תתקוף אותנו. אימצנו את התרחיש הזה כהנחת העבודה שלנו, והחלטנו לבנות תוכניות מגירה שונות. התוכנית המרכזית היתה התוכנית לשביתת רעב. החלטנו, שברגע שתהיינה לנו אינדיקציות על סכנה קרובה, נפעיל את התוכנית.
כמו לכל הצלחה, גם לתוכנית הזו יותר מאב אחד. למשל, בנייר עמדה שהגשתי מיד אחרי אוסלו, הצעתי שורה של צעדים אפשריים ובראשם שביתת רעב המונית. אבל האמת היא, שעיקר הקרדיט מגיע ליהודה הראל. הוא האיש שיזם את הרעיון, דחף את השביתה והיה המנהיג הבלתי מוכתר שלה.
למה שביתת רעב, למה? היו לכך מיספר סיבות. רצינו לעשות צעד חריף ומזעזע. רצינו לבצע פעולה שתמקד עניין ציבורי בעמדתנו. בנוסף לכך, במשך כל תקופת המאבק, הקפדנו לחלוטין על הימנעות מלעבור על החוק, מאלימות ומאיומים באלימות. הקווים האדומים הללו הגבילו את המאבק, וחיפשנו דרכים לגלות נחישות ונחרצות בלי לחרוג מהם. שביתת הרעב היתה הדרך לכך.
למה דווקא בגמלא? בשלבים המוקדמים, היה ויכוח חריף האם לשבות בירושלים, ליד הכנסת וקריית הממשלה או בגולן. תחילה, תמכתי בשביתה בירושלים. שם מרכז העניינים, בגולן אנחנו עלולים להישכח, איש לא יתעניין בנו והשביתה תהיה פאתטית. העמדה השנייה טענה שבירושלים אנחנו נושא אחד בין נושאים רבים. בגולן נרכז את עיקר תשומת הלב. רצינו את שותפות תושבי הגולן והבנו שלשם כך עלינו לשבות בגולן. מבחינה לוגיסטית הרבה יותר קל לנו לפעול בגולן. והעיקר – רצינו למשוך את הציבור לעלות אלינו, לגולן.
חיפשנו אתר מתאים. גמלא היא סמל. גמלא היתה בירת הגולן היהודי בתקופת בית שני, ובכך היא מסמלת את הקשר עתיק היומין של העם היהודי לגולן. גמלא היא סמל למאבק נחוש של תושבי הגולן על עירם. אך הדבר העיקרי, היה המסר של גמלא וירושלים. בחפירות בגמלא העתיקה, התגלו מטבעות שיוצרו בגמלא במהלך המרד, ועליהן נחקקה הכתובת "לגאולת ירושלים הקדושה." היה בכך סמל לכך שמאבקם של תושבי גמלא לא היה מאבק לוקאלי על עירם, אלא הם ראו עצמם כשליחי האומה, הנאבקים על חרותה. כך גם אנו ראינו את עצמנו ואת מאבקנו – לא מאבק פרטי על היישובים שלנו, אלא מאבק על דמותה של מדינת ישראל, על הדרך שאותה אנו מגשימים בעצם ישיבתנו בגולן. טענו, שנפילת גמלא במרד הגדול סללה את הדרך לחורבן ירושלים. נפילת הגולן היום, חלילה, תסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. על כך אנו נאבקים.
אחת הסיסמאות המרכזיות שלנו היתה "שנית גמלא לא תיפול." חודשים אחדים לפני שביתת הרעב, ערכנו מסע טרקטורים מגמלא לירושלים. המטבע של גמלא שימשה אותנו כנכס במאבק וכסמל. את שביתת הרעב החלטנו לקיים בגמלא, כסמל לנחישותנו להיאבק על הגולן ועל מדינת ישראל.
הסולם
ערב שביתת הרעב הטרידו אותנו שתי סוגיות. האחת, זהות השובתים. השנייה, איך מסיימים את השביתה.
בסוגיית ההרכב, חששנו ממצב שבו קיצונים ותימהונים למיניהם ישבתו, יהיו דומיננטיים, יקפצו מול כל מצלמה ומיקרופון ויגרמו לנזק. החלטנו שלא תהיה זו שביתה המונית שבה נקרא לציבור לשבות, אלא שביתה של נבחרת שתמוין בקפידה. בנושא זה הקפדנו על משמעת ברזל. הקפדנו על כך שבתקשורת ידברו אך ורק מי שיוסמכו לכך, ולא ניתן פתחון פה לטרמפיסטים. היה לנו חשוב שחלק מהשובתים יהיו דמויות בולטות בגולן ומוכרות לציבור הישראלי, ובראשם יהודה הראל – "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות הייצוגית ביותר, וסמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין. כך גם אמיתי שלם, חבר מבוא חמה, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומהדמויות המובילות בגולן לאורך שנים. היה לנו חשוב שמרבית השובתים יהיו חילונים ואנשים המזוהים עם ההתיישבות העובדת ותנועת העבודה, כיוון שקהל היעד שלנו הוא הציבור המרכזי וציבור מצביעי מפלגת העבודה שבכוחו להפעיל לחץ ציבורי אפקטיבי על הממשלה. עם זאת, היה לנו חשוב, כמסר של אחדות הגולן, שיהיו גם דתיים בין השובתים. כן הקפדנו על השתתפותן של שובתות – ארבע במספר.
מי שיוצא לקרב צריך לתכנן את סיומו, וכן את דרכי הנסיגה. בשביתת הרעב רצינו להפגין נחישות, אך כמובן שלא רצינו לשבות למוות, חלילה. לא יכולנו לשבות עד שיוחלט להפסיק את המו"מ על נסיגה, כי ידענו שהדבר אינו ריאלי. מצד שני, לא רצינו להפסיק את השביתה ללא כל הישג.
החלטנו לא להגדיר בפומבי מטרות קונקרטיות בראשית השביתה, כדי למקד את ההד הציבורי לנושא עצמו – סכנת הנסיגה והעקירה, אך הגדרנו מראש את הסולם שיאפשר לנו לרדת ולהפסיק את השביתה בעיתוי הנכון. הסולם היה שיריון חוק הגולן.
את המאבק על הגולן ניהלנו במקביל במיספר מישורים. אחד החשובים שבהם היה המישור החקיקתי. בניגוד לסיני וליש"ע, הגולן הוא אזור שעליו חלה ריבונות המדינה, וכמוהו ככל אזור אחר שבתוך הקו הירוק. על עובדת יסוד זו בנינו את תוכנית החקיקה. הכוונה היתה ליצור מצב חוקתי שיקשה מאוד על הנסיגה מהגולן ויהפוך אותה לכמעט בלתי אפשרית. הדרך לכך היתה שריוּן חוק הגולן.
גיבשנו הצעת חוק, שלפיה ויתור על שטח שעליו חלים החוק, המנהל והמשפט הישראלי (כלומר הריבונות הישראלית) מחייב משאל עם ורוב מוחלט של חברי הכנסת (כלומר אי אפשר לסגת מהגולן במחטף בהצבעה של 5:4, אך גם אם יש תמיכה של 60 ח"כים, 20 מתנגדים והשאר נמנעים, לא די בכך. יש חובה ב-61 ח"כים).
הקושי היה ההתנגדות הצפויה של הקואליציה, שבה חברים מרבית הח"כים, לחוק. איך אפשר להתמודד עם הרוב האוטומטי? ראשית, היה עלינו להבטיח את הסכמת כל האופוזיציה, אך אין די בכך. על מנת להצליח, היה עלינו לגייס תומכים מתוך הקואליציה.
במשך חודשים פעלנו בחשאי בקרב ח"כים ממפלגת העבודה. 18 מהם (כמדומני) הבטיחו לתמוך, ו-11 חתמו על החוק. אגב, מי שניסח את החוק, בחשאי כמובן, היה שר בממשלה, מטעם מפלגת העבודה, ופרופ' למשפט חוקתי – שמעון שטרית. לכאורה, היה זה הישג אדיר. אולם ידענו, שברגע שהדבר ייחשף, חלק מן הח"כים יברחו ויקבלו את עול המשמעת הקואליציונית. ואכן, החותמים התעקשו שעדיין מוקדם לצאת בגלוי. הם פשוט חששו.
התוכנית שלנו היתה לחשוף את הצעת החוק לקראת סוף משאל העם, לתבוע מהח"כים ממפלגת העבודה להגישו, ולהפסיק את השביתה ברגע שהם יעשו כן.
התוכנית השתבשה, כאשר ערב שביתת הרעב הצעת החוק הודלפה, כנראה בידי אחד הח"כים החותמים. ביום ו', יומיים לפני השביתה, נחשפה הצעת החוק בחדשות השעה 10:00. בחדשות 11:00 כבר הודיע אחד החותמים הנלהבים ביותר, שרצה מאוד להיות יו"ר לובי הגולן, איש התק"ם ח"כ אלי גולדשמידט, שהוא חוזר בו ומושך את חתימתו. מאז הדבקנו לו את הכינוי ההולם אלי גולדשפן. ההתקלה הזו קצת טרפה לנו את הקלפים. החלטנו להשתמש בשביתה כמנוף ללחוץ על הח"כים להגיש את הצעת החוק על שולחן הכנסת. בינינו החלטנו (החלטה סודית, כמובן) שכאשר הצעת החוק תוגש, נסיים את השביתה.
רבע מיליון איש
שביתת הרעב היתה הצלחה רבתי, מכל בחינה שהיא, הרבה מעבר לכל ציפיותינו ותוכניותינו. ההערכות האופטימיות ביותר שלנו, דיברו על כך שבכל יום יפקדו אותנו כמה עשרות או מאות תומכים, ושמידי פעם נהיה בכותרות.
לא שיערנו איזו תהודה תהיה לשביתה. במשך כמעט שלושה שבועות, השביתה לא ירדה מהכותרות. בכל ערב, היא סוקרה לפחות באחד מערוצי הטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים. היה לה גם הד רב בתקשורת הבינלאומית. השביתה המתוקשרת הפכה למוקד עלייה לרגל לפוליטיקאים. אנשי האופוזיציה עמדו בתור לבטא את תמיכתם בנו. אנשי מפלגת העבודה הגיעו אף הם – חלקם כדי להזדהות. מיעוטם כדי להפגין נוכחות, מבלי להזדהות ואף להתנגד. הגיעו גם מיספר שרים. הביקורים הללו היו חשובים לנו מאוד, כיוון שהם השאירו אותנו בכותרות לאורך כל ימי השביתה, ונתנו לנו הזדמנות להתבטא ולהעביר את מסרינו לציבור.
ההישג הגדול ביותר, היה ביקורי ההזדהות של הציבור הישראלי. במהלך השביתה, ובעיקר בחול המועד סוכות, הגולן היה מפוצץ במבקרים שבאו להביע הזדהות. בלית ברירה, הוועד והמועצה נאלצו להכשיר מגרש חנייה ענק ליד יונתן ולאפשר עלייה לאתר השביתה באוטובוסים בלבד. כל הגולן היה פקוק בהמוני מזדהים. נהרות של אלפי אזרחים מכל רחבי הארץ עלו ועלו ועלו והציפו אותנו בתמיכה, בחום ובאהבה. לקראת השבת הראשונה קצת חששנו – בשאר הימים חלק ניכר מן המבקרים היו דתיים. מה יהיה בשבת? להפתעתנו – שיא המבקרים היה בשבת. אלפים רבים הגיעו להזדהות. כשהבנתי בשבת בבוקר שזה המצב דאגתי להקפיץ מיד את כל התקשורת, על מנת שיצא המסר שהתמיכה הגדולה בנו היא גם בציבור החילוני. בין התומכים היו גם חברי קיבוצים ומושבים רבים, אנשי מפלגת העבודה. כך היה גם בשאר השבתות והחגים. אנשים הגיעו מכל רחבי הארץ. אנשים יצאו מאילת בארבע לפנות בוקר על מנת להספיק להגיע אלינו. מפגן האהדה והתמיכה היה מדהים – רבע מיליון איש ביקרו אותנו במהלך השביתה. היה זה מפגן כוח אדיר, שאף ממשלה אינה יכולה להתעלם ממנו.
במהלך הימים הצטרפו אלינו שובתים נוספים, מחוץ לגולן. ביניהם, משה סבוראי, מוותיקי הלח"י, יהודי בן למעלה מ-80. רענן לוי, מושבניק צעיר ממושב עשרת, איש עסקים שעזב הכול והצטרף אלינו. אנשי עמותת "השדרה הכפולה" ובראשם דובי הלמן, לימים מזכיר התק"ם. דייוויד ספלמן, אז חבר גונן ופעיל מרכזי בתק"ם והיום תושב עין זיוון, פתח במקביל בשביתת רעב מול משרדי התק"ם, שהיה מוקד תמיכה לחברי קיבוצים.
היו בשביתה מספר רגעי שיא. אזכיר שניים מהם. האחד – ביקור מועצת הרבנות הראשית, ובראשה הרבנים הראשיים לשעבר ישראל מאיר לאו ובקשי דורון. הרבנים הביעו תמיכה במטרות השביתה, אך הפצירו בנו להפסיקה מחשש פיקוח נפש. אפרת בדיחי, שובתת הרעב מקשת, נשאה נאום חוצב להבות ומרגש, שהעלה דמעות בעינינו, בעיני אורחינו, ובעיני הקהל שסביבנו. היא דיברה על מהות חיינו בגולן ועל הסכנה המונחת לפתחנו, והתווכחה עימם על טענותיהם ההלכתיות כנגד השביתה. היא הוכיחה להם שבמצבים כאלה ההלכה מצדדת במסירות נפש, ומול טיעוניה וכושר הביטוי שלה הם נותרו פעורי פה וללא מענה.
שיא נוסף, היה ביקור של סיעת העבודה בכנסת. הסיעה הגיעה באחד מימי חול המועד. אתר השביתה היה מוצף באלפי תומכים. האווירה להטה. האנשים קראו קריאות גנאי נגדם. מאחד ההרים ירדה שיירה של בוקרי הגולן, רכובים על סוסים למפגן אהדה. בתוך ההוויה הזו, הקצנו שטח שבו ישבנו שובתי הרעב ומנהיגות הגולן עם הח"כים. התעורר דיון קשה ונוקב, לנוכח כלי התקשורת והקהל הרחב. חששנו מאוד שהזעם יתפרץ לאלימות. הקפנו את מתחם הדיון בסדרנים מטעם הוועד, שהצליחו בקושי להדוף את הקהל ולהסות אותו. אנו עצמנו פנינו שוב ושוב לקהל בבקשה להירגע, כיוון שהתנהגותו מזיקה יותר משהיא תורמת.
אולם עיקר הדרמה היה בשיחה עצמה. אנו ביטאנו בכל דרך את כאבנו ואת דרישתנו לשמור על הגולן. הח"כים תמכו בעמדת הממשלה. האכזבה הגדולה, היתה מאותם הח"כים שבשיחות בלתי פומביות תמכו בנו, הבטיחו שברגע האמת יהיו איתנו, חתמו על הצעת החוק, ולפני המצלמות אמרו דברים הפוכים ב-180 מעלות. לא הבנו איך הם מסוגלים להביט בעינינו ולומר את ההיפך ממה שאמרו לנו לפני שבוע בלבד. איך הם מסוגלים לבטא בלהט עמדה מנוגדת לעמדתם מאתמול. השיחה היתה מתוחה מאוד. כשאלי גולדשמידט דיבר, קראו לעברו "שפן". הוא אמר, "נכון, אני שפן. אני פוחד מהמלחמה שתפרוץ אם לא ניסוג מהגולן." יהודה הראל קם במחאה ועזב את השיחה בזעם ובהפגנתיות והסערה גברה. למרבה המזל, המפגש הסתיים ללא אלימות, אבל הוא הותיר משקע כבד ביותר.
אחרי המפגש הבנו עד כמה קשה המשימה של שמירה על תמיכת הח"כים ממפלגת העבודה בחוק. היה לנו ברור שבכל מקרה מיספר החותמים יירד, כיוון שלא כולם יעמדו בלחץ שיופעל עליהם.
הישג נוסף של השביתה, היה התמיכה של תושבי הגולן, כפי שבאה לידי ביטוי בהשתתפות ההמונית בעצרות הפתיחה והסיום ובביקורים בערבים. בכל יום אחרי הצהרים הסתיימו ביקורי ההזדהות. נשארנו לבד, השובתים, לנוח קצת. באותה שעה גם הנשרים נהגו לחזור לקיניהם. לא צריך דמיון רב כדי לנחש איזה הומור מקאברי פיתחנו בנוגע לנשרים שחגים מעלינו. ובשעות הערב – תושבי הגולן בהמוניהם ביקרו אותנו, ואפילו לא נעלבו מכך שלא הגשנו להם כיבוד.
הישג נוסף היה היכולת הארגונית והלוגיסטית המדהימה שגילה הוועד במבצע המורכב והמסובך, שתוקתק באופן מושלם.
אנו, השובתים, פיתחנו הווי והומור משלנו. יהודה הראל נהג להתבדח, שאם בתוך עשרה ימים לא ייענו תביעותינו נאלץ להחריף את השביתה. הוא יפסיק לעשן, ואם גם זה לא יעזור, אורי הייטנר יפסיק לקרוא עיתונים...
רגע של אושר עילאי
מרגע שהחלו הדיבורים על השביתה, היה לי ברור שמקומי שם. לא העליתי על דעתי אפשרות אחרת. לא אלה היו תוכניות הנהלת הוועד.
כיוון ששרתי כדובר הוועד, אלי מלכה וחברי ההנהלה טענו שתפקידי אינו מאפשר לי שלא להיות בשיא הכושר. תפקידי הוא לדאוג לתקשורת, ואם אשבות רעב לא אוכל למלא את משימתי כראוי.
הייתי נחוש לשבות. היה לי ברור, ששעה שמתקיימת שביתת רעב על הגולן, לא אוכל שלא ליטול בה חלק. הסברתי שאוכל לעמוד במשימה למרות השביתה, ושאם יהיה צורך, יועץ התקשורת החיצוני, שעימו עבדנו אז, אבי קלשטיין, יוכל לגבות אותי.
הוויכוח בנושא היה חריף. ידידי הטוב, יהודה מאלי מחספין, מראשי הוועד, שוחח איתי, וניסה לשכנע אותי בדרך אחרת. חודש בדיוק לפני השביתה, כשההכנות לה היו בעיצומן, התחתנתי. הוא טען שעל פי חוקי התורה, חתן שטרם בנה את ביתו פטור מלהשתתף במלחמה. השבתי לו, שהדבר נכון במלחמת רשות, אך במלחמת מצווה מוציאים גם חתן מחופתו וכלה מחופתה...
בקיצור, הייתי נחוש לשבות, וצורפתי לרשימה.
תשע שנים הייתי דובר ועד יישובי הגולן. אין ספק, שגולת הכותרת של תפקידי, וההצלחה התקשורתית הגדולה במאבק, היתה שביתת הרעב. חרף שביתת הרעב, עבדתי ללא הפסקה מהשכם בבוקר ועד מאוחר בלילה. הייתי צמוד לפלאפון (המכשיר הענק והכבד שהיה אז) והזנתי את התקשורת במידע בשידור חי על כל אורח שבא, על מיספר המבקרים ועל כל מה שהתרחש. הוצאתי אינספור תגובות והודעות לתקשורת, התראיינתי, ניתבתי את שאר השובתים לראיונות, השתתפתי בשיחות ובישיבות, בפגישות עם האורחים, בישיבות הנהלת הוועד ועוד. בין לבין כתבתי מאמרים לעיתונות הכתובה בנושא שביתת הרעב. שביתת הרעב לא פגעה כלל בכושר ובתפקוד שלי. להיפך.
אבל אני חייב להודות שהשביתה כלל לא היתה קשה. ביומיים הראשונים הרעב הציק לי. לאחר מכן, כלל לא חשתי בו. במשך 19 יום שתיתי מים מינרליים בלבד (כל היום שתיתי והשתנתי). כאשר אדם אינו אוכל, הוא מאבד את התיאבון. אבל יש לכך גם סיבות פסיכולוגיות – האמונה בצדקת השביתה והשלמות עם המעשה, האדרנלין שעבד שעות נוספות והאופוריה מההצלחה, עשו את שלהם. בימים האחרונים חשתי קצת בחולשה, אך לא ברעב (וזה המקום להזכיר את ההישג הדיאטתי של השביתה. במשך 19 יום השלתי מעליי 11 ק"ג).
באופן אישי, הרגע המרגש ביותר בשביתה, היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי. באחד מביקוריה, יעל סיפרה לי שהיא בהריון. אין צורך להסביר עד כמה ידיעה כזו מרגשת כל אבא בדרך. אבל בסיטואציה המיוחדת הזו, ההתרגשות גדולה שבעתיים. הבשורה הזו נתנה לי תוספת כוח אדירה, וחיזוק למוטיבציה של השביתה, כמי שמקים משפחה ובונה בית בגולן.
צידה לדרך
הייתי בין הנואמים בכנס החרום ערב השביתה. פתחתי באמירה שמי שהולך לשבות רעב, לא לוקח עימו צידה לדרך, ובכל זאת, אני לוקח עמי צידה לדרך שיש בה שלושה מרכיבים. אחד המרכיבים היה הדברים ששמעתי מפי חברי אורטל באסיפה שהתקיימה ערב קודם לכן.
צוות הפעולה באורטל, שאותו ריכזתי, שהוביל את ההתמודדות של אורטל עם סכנת הנסיגה ואת שותפותנו במאבק, החליט לקיים ביום הכיפורים שיחת חברים בנוגע להתמודדותנו עם המצב (כפי שנהגנו גם בשני ימי הכיפורים שקדמו לו). ידעתי שביום הכיפורים אהיה בשביתה, אך לא יכולתי לחשוף זאת. יומיים-שלושה לפני פרוץ השביתה, כינסתי את הצוות, ודיווחתי לו על השביתה המתוכננת. החלטנו להקדים את השיחה לערב שבת, יום לפני השביתה. הגדרנו אותה כשיחת חרום.
חדר האוכל היה מלא. כמעט כל חברי אורטל השתתפו בשיחה. סיפרתי על השביתה המתוכננת. חברי אורטל הביעו תמיכה ופירגון בלתי רגילים. השיחה ביטאה נחישות של חברי אורטל במאבק. היתה זו באמת צידה לדרך, שאותה לקחתי עימי לגמלא, ושחיזקה אותי במשך כל ימי השביתה.
במהלך השביתה, מידי יום הגיעו לבקר חברים מאורטל. אורי מוסנזון, חבר הקיבוץ שעסק באותם ימים בצילום וידאו, צילם מידי פעם את השובתים וראיין אותם לערוץ הפנימי של הקיבוץ, שפעל באותם ימים. השיא, מבחינת ההזדהות של חברי אורטל, היה ביום הכיפורים. מיספר חברות וחברים הצטרפו אלינו לגמלא וצמו עמנו את צום יום הכיפורים. האורחים הכינו טקס, אותו ערכנו על המצוק עם השקיעה. הם השמיעו את "ונתנה תוקף", בביצוע חנוך אלבלק וקראו מיספר קטעים. השמעתי דרשה אקטואלית על הפסוק "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" (במחזור יום הכיפורים, מעל המילה "תשובה" כתובה המילה "צום"). אט אט הצטרפו אלינו שאר השובתים, שהוקסמו מהחוויה (השובתות הדתיות לא היו עימנו ביום הכיפורים).
יום הכיפורים הוא יום משמעותי מאוד בעבורי. מאז כיתה ג' אני צם בכל שנה. לכאורה, היתה זו הפעם היחידה שהצום לא היה מושלם, כיוון ששתיתי מים, הרבה מים, אולם מבחינה מהותית, היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי. במוצאי יום הכיפורים, ביקרה אותנו משלחת מבית השיטה, שגם היא השמיעה את "ונתנה תוקף".
לאחר השביתה, חברי אורטל ערכו לכבודנו מסיבה יפה בפאב.
שנית גמלא לא תיפול
עיתוי השביתה, בתקופת החגים, היה מושלם ואיפשר את ההצלחה. אולם תקופה זו עומדת להסתיים. ומה הלאה? ידענו שבתום החגים תהיה ירידה דרסטית במיספר המבקרים, במקביל תרד ההתעניינות התקשורתית, והשביתה עלולה לדעוך. אם נסיים את השביתה בשיא, היא תיזכר כהצלחה גדולה, והשפעתה תהיה רבה יותר. הבנו שעלינו להפסיק את השביתה זמן קצר אחרי החגים.
כ"ג בתשרי, אסרו חג של סוכות, הוא היום שבו נפלה גמלא העתיקה. ראינו יום זה כיום משמעותי לאמירה של "שנית גמלא לא תיפול." ליום זה כינסנו שוב את תושבי הגולן לעצרת גדולה, הפעם באתר גמלא, שנועדה לבטא את ההזדהות עם השובתים. 3 ימים קודם לכן, ביום ה-16 לשביתת הרעב, הכרזנו על שביתת רעב המונית חד יומית. לגמלא הגיעו מאות רבות של אנשים שהצטרפו אלינו. כולם קיבלו את חולצות שובתי הרעב, עליהן נכתב "עד כאן! לא את הגולן!" במקביל, נערכה השביתה החד יומית במוקדים רבים ברחבי הארץ. היתה תחושה שהשביתה מגיעה לשיאה, ומתחילה למצות את עצמה.
איך מסיימים אותה? הקלף היה הצעת החוק. קהלני היה נחוש להגיש את החוק אך מיספר החותמים עליו, מקרב חברי העבודה הלך והתמעט. רבין הפעיל לחץ מאסיבי אישי על כל אחד מהחותמים. בישיבת סיעת מפלגת העבודה הוא צעק על קהלני "בגללך נהרגים חיילינו בלבנון."
הלחץ היה כבד מנשוא, ומעטים הצליחו לעמוד בו. קהלני עמד בלחץ, ועימו עוד 4 ח"כים ממפלגת העבודה. חרף החלטה מפורשת של סיעתם האוסרת עליהם לעשות כן, הם הפרו את המשמעת והניחו את ההצעה על שולחן הכנסת, ביום ה-19 לשביתה. מיד לאחר הנחת ההצעה, קהלני נסע אלינו, לגמלא. על פי תאום מראש, הוא נפגש עימנו, השובתים, דיווח לנו על הגשת החוק, הוכיח לנו שיחד עם חמשת המורדים יש רוב לחוק, וזהו הישג אדיר. הוא אמר שללא שביתתנו החותמים לא היו יוצאים מהארון, ולבטח לא עומדים בלחץ שהופעל עליהם. כעת הוא הפציר בנו לסיים את השביתה.
יש לציין, שכל המגעים הפוליטיים נעשו בידי הנהלת הוועד (כולל חברי ההנהלה ששבתו, יהודה, סמי, אמיתי ואני). מרבית השובתים לא היו מודעים להם, ולא לכוונה להפסיק את השביתה בהקשר של החוק. התפתח ויכוח חריף ביותר, כשחלק מן השובתים טענו שזו פארסה, ואסור להפסיק את השביתה ללא הישג משמעותי, שיבטיח שלא תהיה נסיגה. נערכה הצבעה דמוקרטית, וברוב גדול החלטנו להיענות לפנייתו של אביגדור ולהפסיק את השביתה.
לאחר טקס קצר לנוכח התקשורת, שבו נגסנו לראשונה בפרוסת עוגה, יצאנו לקהל האלפים שהתאסף לעצרת ההזדהות עם השובתים. כל אחד מאתנו, השובתים, הצהיר על מחויבותו לאמנה, שאותה כתבנו ואותה קראנו ועליה חתמנו בעצרת. בעצרת הכרזנו רשמית ופומבית על הפסקת השביתה. קהלני הציג את החוק והתחייב לשמור אמונים ולהיאבק עימנו ללא פשרות, תוך נכונות לשלם כל מחיר אישי ופוליטי. האירוע היה מרגש מאוד, והתחושה של כולנו, שובתי הרעב והקהל, היתה שהמבצע הוכתר בהצלחה גדולה, אך זהו ניצחון בקרב. המערכה עוד ארוכה וקשה.
ניצחנו במערכה
המו"מ בין ישראל לסוריה נכשל בשנת 2000, כאשר הנשיא הסורי חאפז אסד דחה את הצעתו של רוה"מ אהוד ברק לנסיגה ישראלית מכל הגולן עד... 40 מ' מהכינרת.
יש המאשימים את ישראל (!) ואת ברק בהחמצת ה"שלום", בשל ההתעקשות על הכינרת (למשל, אורי שגיא בספרו "היד שקפאה"). האשמת ישראל, כאשר אסד סירב לקבל הצעה כה מרחיקת לכת, היא אבסורד. אבל העובדה היא, שברק, שידע שאסד לא יוותר אפילו על מ"מ אחד מתביעתו, בלם מטרים ספורים לפני הקו, שאולי היה מרצה את הרודן הסורי. אורי שגיא, דניס רוס ואחרים, טענו שברק עשה כן מסיבות פוליטיות פנימיות – חששו שההסכם לא יתקבל. אני מסכים עם הערכה זו. כך היה גם עם רבין, פרס ונתניהו.
אכן, העם עם הגולן. מאבקנו אילץ את רבין להודיע שלנסיגה מהגולן יקדם משאל עם. בכל הסקרים, בכל השנים, רוב הציבור התנגד להסכם הכרוך בנסיגה מהגולן. ראשי הממשלות לא רצו להסתכן בהפסד במשאל עם ולכן התעשתו ובלמו רגע לפני התהום.
המאבק שהובלנו והאופן שבו הובלנו אותו, הוא שחולל את דעת הקהל. אני יכול לומר בלב שלם, שניצחנו במאבק, ובזכות מאבקנו הגולן נשאר ישראלי. זהו המאבק העממי הדמוקרטי המוצלח ביותר בתולדות מדינת ישראל. במאבק שנמשך לאורך כל שנות התשעים, היו שיאים רבים. גולת הכותרת, בעיניי, היא שביתת הרעב בגמלא, ואני גאה על שזכיתי להיות בין המשתתפים בה.
לא ניהלנו מאבק לשם מאבק אלא למען נוכל להמשיך במפעל הציוני האדיר של ההתיישבות בגולן. היום אנו קוטפים את פירות הניצחון. מאז אותם ימים מילאתי תפקידים רבים, ובהם כמעט עשור כמנהל מתנ"ס הגולן, התפקיד שאהבתי יותר מכל תפקיד שמילאתי. אני הרבה יותר אוהב את העיסוק בפיתוח קהילה, בחינוך ובתרבות, על פני העיסוק בפוליטיקה ובתקשורת, והרבה יותר נהנה ממנו. תמיד אני מעדיף להקדיש את יכולות היצירה שלי לעשייה פוזיטיבית של בניית הגולן, ולא למאבק שנועד לעצור עשייה פוליטית של הממשלה. ובכל זאת, במבט לאחור, מכל הדברים שעשיתי בחיי, אני גאה במיוחד בתפקיד שמילאתי בהצלת המדינה מפני נסיגה מהגולן. זו העשייה המשמעותית ביותר שעשיתי. אני מקווה שלעולם לא יהיה עליי לחזור לעשייה מסוג זה, אך אם, חלילה, ייגזר עלינו לשוב ולהיאבק, נעשה זאת במלוא הנחישות. וננצח.
צרור הערות 29.9.24
* מלחמה על הצפון – במשך חודשים רבים, ליווה את הכתבות בוויינט על הנעשה בצפון, הסלוגן: "הצפון המופקר." בשבוע האחרון השתנה הסלוגן ל"נלחמים על הצפון." שני הסלוגנים מדוייקים.
במשך שנה הצפון הופקר בצורה מבישה. במקום שהמדינה תגן על היישובים היא פינתה אותם. לא פינוי לשבועיים, כדי לאפשר חופש פעולה להכות באוייב במלוא העוצמה, אלא פינוי לשנה כדי להימנע מהצורך להכות באוייב. במקום העברת המלחמה לשטח האוייב – הקמת רצועת ביטחון בשטח ישראל. במקום מלחמה להכרעה – מלחמת חפירות, פינג-פונג שבו חיזבאללה קובע את כללי המשחק, יוזם ואנו מגיבים על פי כללי המשחק שהאוייב מכתיב. בחג מוסלמי נסראללה משבית את האש ואנחנו איתו. בחג יהודי הוא מגביר את התקיפות.
שנת הדשדוש הזאת היתה חרפה לאומית. היה זה פשע כפול. פשע נגד הציונות והפניית עורף של המדינה לאזרחיה.
מיום שלישי שעבר, מתקפת הביפרים המופלאה, ישראל חזרה להיות מדינה, חזרה להגן על אזרחיה ולהשיב מלחמה שערה. והשיא – חיסולו של נסראללה ושליחתו אחר כבוד ל-72 הבתולות המחכות לו. אכן, סוף סוף, אחרי שנה, המדינה החלה להילחם על הצפון.
אפשר לחלוק על שיטות פעולה. אני, למשל, לא מאמין שניתן להכריע ללא תמרון קרקעי. אבל סוף סוף המדינה ממלאת את תפקידה ומגנה על גבולה הצפוני.
בשעה זו יש לחזק את ידי הממשלה וצה"ל ולהתאחד סביב המטרה העליונה – ניצחון במלחמה. יחד ננצח!
* כשנותנים לצה"ל לנצח – בעשרת הימים האחרונים, חזרנו להיות מדינה. בעשרת הימים האחרונים צה"ל חזר להיות צבא ההגנה לישראל; צבא שמגן על מדינת ישראל ועל אזרחיה, בהגנה הטובה ביותר – התקפה.
אלמלא איבדנו את הרוח הזאת בעשרות השנים האחרונות, לא היינו נותנים לחמאס להפוך למפלצת שהמיטה עלינו את הטבח ב-7 באוקטובר. כי המחדל הגדול של 7 באוקטובר לא היה אי הבנת המידע הקונקרטי על התוכנית האופרטיבית של חמאס באותו בוקר, אלא העובדה שאפשרנו לחמאס להתעצם ולא יזמנו ותקפנו בשנים שקדמו לטבח.
עשרת הימים האחרונים מבהירים, בעיקר לאלה שלעגו, למה התכוונתי בביקורת שמתחתי על חרפת מלחמת החפירות המדשדשת לאורך הגבול עם לבנון בשנה האחרונה; על חרפת ה"הכלה", ההתשה והפינג-פונג. את מה שעשינו בעשרת הימים האחרונים, היינו צריכים לעשות לפני חודשים רבים.
אני מכיר את הלעג לסיסמה "תנו לצה"ל לנצח!"
אבל הסיסמה הזאת היא האמת לאמיתה. הנה, כאשר הממשלה נותנת לצה"ל לנצח, צה"ל יודע מה לעשות.
ועכשיו, אסור לעצור. יש להמשיך במלוא התנופה, עד השמדתם הסופית של מערכות הטילים והרקטות ועד סילוק מוחלט של חיזבאללה משטח דרום לבנון. שום עצירה, שום הפוגה, לא לתת להם להרים את הראש.
יש לקוות, שהממשלה תיתן לצה"ל לנצח גם באיראן. אל נשב בחיבוק ידיים ונמתין בפאסיביות להתגרענותה של איראן.
תנו לצה"ל לנצח!
* הפצצה כבר לא מתקתקת – בשנה האחרונה דווח על שני מצבורי תחמושת תת-קרקעיים אדירים, אחד באזור שדה התעופה בביירות ואחד באזור מגרש הכדורגל בביירות. נו, למה מחכים?
את הרשומה הזאת פירסמתי ביום חמישי. לרשומה הזאת היה המשך: "והפצצה המתקתקת המסוכנת ביותר מסתתרת בבונקר ברובע דאחיה. גם אליו עלינו להגיע."
הגענו. אני מקווה שלפני שנפח את נשמתו, היו לו 2-3 דקות להבין שישראל חיסלה אותו.
עכשיו צריך ללכת על מצבורי התחמושת הנ"ל.
* חוסלה הצמרת – פעמים רבות הבעתי את דעתי על מדיניות הסיכול הממוקד. אל מול הטענה שאין טעם בחיסול כי לכל אחד יש תחליף, עמדתי היא שזה נכון, ולכן אחרי חיסול אין לנוח על זרי הדפנה, אלא לחסל את המחליף ואת המחליף של המחליף ואת המחליף של המחליף של המחליף וכן הלאה.
הדבר המרשים ומעורר ההתפעלות בחיסול של נסראללה, הוא שיחד איתו ובכלל בעשרת הימים האחרונים, חוסלה כמעט כל הצמרת של חיזבאללה, כלומר גם היורשים הפוטנציאליים.
בתמונה שצה"ל מפרסם מפעם בפעם של צמרת הפיקוד של חיזבאללה, מנסראללה ומטה, ובה 20 דיוקנאות, 19 חוסלו ורק אבו עלי רצ'א, מפקד כוח באדר, נשאר בחיים. הוא בן מוות וגם אליו יש להגיע.
האשם סאפי א-דין הוא כנראה יורשו המיועד של נסראללה. אם כך, הוא כעת היעד מס' 1 לחיסול. ויפה שעה אחת קודם.
זו הדרך!
* להשמיד את הארסנל – איראן הקימה את ארסנל הטילים המדויקים של חיזבאללה, למקרה של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין שלה. קודם כל כדי להרתיע את ישראל מהפעולה וכדי להגיב בעוצמה על תקיפה כזאת.
כיוון שלא יהיה מנוס מתקיפה כזאת והשמדת האיום הגרעיני האיראני על קיומנו, אסור לנו להפסיק את המלחמה בלי להשמיד את הארסנל הזה ולפרק את חיזבאללה מנשקו הכבד ובמיוחד מנשקו האסטרטגי.
* ככל שהם חיוניים יותר – מאז חיסול נסראללה רץ ברשת גל של פוסטים המעלים על נס את הטייסים, מציינים שהם מילואימניקים, שהם מהטייסת שאיימה בסרבנות ומזכירים בלעג את הביקורת שנמתחה עליהם אשתקד.
האמירות הללו מחמיצות את הוויכוח האמיתי. לא היה זה ויכוח בעד או נגד הטייסים, שבו ניתן לומר: רואים? אלה הטייסים. אותם השמצתם. תתביישו.
הוויכוח היה על הסרבנות. והביקורת על המאיימים בסרבנות נבעה דווקא מן ההערכה לתרומתם ולנחיצותם לביטחון המדינה.
אילו היה מדובר בסרבנות של מש"קי ממטרות, היא היתה בעייתית במישור העקרוני, אך לא היתה בה סכנה לביטחון המדינה. ככל שחייל או יחידה חיוניים יותר, והתלות הביטחונית בהם גבוהה יותר, כך סרבנותם מסוכנת יותר וראויה יותר לגנאי.
ולכן, אם אכן ביצעו את הפעולה טייסי מילואים שאיימו בסרבנות, הדבר רק מוכיח את צדקתם של המגנים את הסרבנות.
איזה מזל שסינוואר לא המתין חצי שנה, עד שהם ייצאו מכשירות.
* הפוגה להצלת חיזבאללה – במשך שנה של פינוי ועקירה, של הכלה וספיגה, של מלחמת חפירות עם כללי משחק נוראים שנסראללה הכתיב לנו, ועם סבל בל ישוער של תושבי הצפון, אף אחד לא דרש הפוגה.
שבוע אחד שבו היוזמה עברה לידינו והתחלנו להכות בארגון הטרור חיזבאללה, והעולם על הרגליים האחוריות בניסיון להביא להפוגה.
זו הפוגה להצלת חיזבאללה.
כולנו התרגשנו עד עומק לבנו מנאומי הדונ'ט של ביידן אחרי טבח 7 באוקטובר. מאז הוא אומר דונ'ט דווקא לנו, בעזה, בלבנון ובאיראן.
מידיד אמת היינו מצפים לא רק לתמיכה גורפת במימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, אלא לדרבון ישראל ליתר תקיפות נגד אויביה, שהם אויבי העולם החופשי כולו.
* אמור לא לזקן – אחרי שנת תופת ומציאות בלתי נסבלת בגבול לבנון, סוף סוף נקטנו יוזמה והתחלנו להשיב מלחמה שערה, והעולם קופץ בדרישה להפוגה, להצלת חיזבאללה.
ונתניהו, מצידו, חוזר לסורו. כמו ב"סבבים" בעזה, הוא היה מוכן להפסקת אש ברגע שהאוייב רוצה, כלומר ברגע שאנחנו מתחילים לנצח.
סיסמת הבחירות של מפא"י בתקופת בן גוריון היתה "אמור כן לזקן." היום, ביחס ליוזמת ההפוגה של ביידן, המסר לנתניהו צריך להיות: אמור לא לזקן!
* היינו בסרט הזה – מטרת ההפוגה שהוצעה בשבוע שעבר היתה לבלום את התנופה שלנו ולהציל את חיזבאללה. במהלכה תידון הפסקת אש. המתווה של הפסקת האש הוא חזרה להחלטת מועה"ב 1701, שלפיה צבא לבנון ויוניפי"ל יתפרסו מדרום לליטני וחיזבאללה ייסוג אל מצפון לליטני.
אבל הרי היינו בסרט הזה. צבא לבנון הוא פיקציה ויוניפי"ל – משענת קנה רצוץ. נכון, במשך 17 שנה חיזבאללה נצר את האש (וגם זה לא מדויק), אך ניצל את התקופה להתבססות בדרום לבנון ולהתעצמות רבתי בנשק תלול מסלול מאיים.
יש רק כוח אחד שיכול להבטיח שחיזבאללה לא יחזור לדרום לבנון – צה"ל. רק רצועת ביטחון ישראלית עד הליטני תבטיח שקט בגבול הצפון. וישראל אינה יכולה להסכים להפסקת אש בלי פירוק חיזבאללה מנשקו. וכיוון שחיזבאללה לא יעשה זאת מרצונו, ושום הסכם גם לא ידרוש זאת ממנו, רק צה"ל יכול לעשות זאת, בהמשך לתנופה המצוינת בעשרת הימים האחרונים.
יש לזכור, שבהצעת עמוס הוכשטיין מדובר גם על מו"מ עם לבנון על קלקולי גבול, כלומר לפתיחת מו"מ על דרישת לבנון לנסיגה ישראלית מכמה נקודות לאורך הגבול, כדי לתת לחיזבאללה את הניצחון – פרס על תוקפנותו. גם כאן התוצאה צריכה להיות הפוכה. תחת רצועת הביטחון יש להכניס כמה תיקוני גבול, כמו החזרת אדמות מטולה בעמק עיון לבעליהן והעברת הגבול מצפון להם.
* לחץ נגדי – אם יש למישהו ספק שנתניהו עמד להיכנע ולהסכים להפוגה ההזויה דווקא כאשר אנו בתנופה – הרי העובדה ששופרו ינון מגל פרסם מאמר בעד הפסקת האש מעידה שנתניהו ניסה להכשיר את הקרקע. לכל הפחות היה זה בלון ניסוי, אבל זה היה הכיוון שלו.
אז מה היה לנו כאן? בשכלו, נתניהו מבין שאסור להפסיק ויש להמשיך את התנופה ולהגביר את הלחץ. מצד שני, הרפיסות הטבועה בו והתמכרותו לשקט מושכת אותו להפוגה.
ארה"ב הפעילה לחץ כבד להפוגה, והוא התמסר לה והיינו בדרך להפוגה. מה שסיכל את הכניעה ללחץ היה הלחץ הנגדי – פוליטי וציבורי.
ארה"ב תמשיך להפעיל עליו לחץ כבד ולכן חשוב מאוד שהציבור לא ירפה וימשיך להפעיל לחץ נגדי.
* אי אמון באופוזיציה – ראש אופוזיציה אחראי ופטריוט היה קורא לרוה"מ לעמוד איתן מול הלחץ האמריקאי ולהבטיח שהאופוזיציה תתייצב מאחוריו ללא סייג כל עוד הוא עומד בלחץ ותצא נגדו בכל העוצמה אם ייכנע.
במקום זאת, לפיד, שבחודשים האחרונים תקף בצדק את הממשלה על הפקרת הצפון, קורא לרוה"מ להסכים להפוגה של שבעה ימים. הוא אפילו לא קרא לו לסרב בתוקף להפוגה של שמונה ימים או של 21 יום.
אפשר להביע אי אמון באופוזיציה?
* יש אנשים ויש אנשים – יש אנשים שתומכים בהפוגה.
יש אנשים שמתנגדים להפוגה.
יש אנשים שיקבעו את דעתם על ההפוגה כשיידעו מה החלטתו של נתניהו. אם הוא יחליט בעד הפוגה הם בעד הפוגה. אם יחליט נגד הפוגה הם נגד הפוגה.
יש אנשים שיקבעו את דעתם על ההפוגה כשיידעו מה החלטתו של נתניהו. אם הוא יחליט בעד הפוגה הם נגד הפוגה. אם יחליט נגד הפוגה הם בעד הפוגה.
(נכתב ביום רביעי, כאשר על הפרק עמדה הצעת ארה"ב וצרפת להפוגה).
* עד הדקה האחרונה – אני מתנגד להסדרה דיפלומטית בלבנון. לא כי אני עקרונית נגד הסדרים מדיניים. נהפוך הוא, הסדרים המעניקים ביטחון וחוסכים מלחמה רצויים וברוכים. אבל אני יודע בוודאות, שלא יהיה הסדר מדיני שיספק את שני המרכיבים ההכרחיים לביטחון בצפון – רצועת ביטחון צה"לית בדרום לבנון ופירוק חיזבאללה מנשקו הכבד בכל לבנון. את אלה רק צה"ל יכול לספק.
אך גם אילו תמכתי בהסדרה מדינית, הייתי מתנגד בתוקף להפוגה טרם הסדרה. אדרבא, על מנת למקסם את הישגינו במו"מ על הפסקת האש, עלינו להגביר את הלחץ על האויב לאורך כל המו"מ. יתר על כן, עלינו למצות עד הדקה האחרונה את האפשרות לגרוע בכוחו של האוייב.
* הגיון 11 באוקטובר – ב-11 באוקטובר דרשו גלנט וצה"ל לצאת למתקפת נגד מקדימה למיטוט חיזבאללה. ארבעה ימים אחרי הטבח בנגב המערבי הם חששו ממתקפה דומה של חיזבאללה ורצו למנוע אותה במתקפת מנע.
נתניהו התנגד לכך בתוקף, ויחד עם גנץ, איזנקוט ודרעי סיכל את הרעיון.
לדעתי, נתניהו וגנץ צדקו. חיזבאללה לא היו מבזבזים את מתקפת הטבח שלהם כאשר ישראל מוכנה. פעולה נוסח 7 באוקטובר יכולה להצליח רק במתקפת פתע. אחרי הטבח בנגב המערבי חובה היתה לתקוף את חמאס במלוא העוצמה, בקונצנזוס לאומי מלא ובתמיכה בינלאומית (שהתפוגגה במהרה).
אחרי עשרת הימים האחרונים, אני חושב שאני מבין מה עוד עמד מאחורי הצעת גלנט וצה"ל. אחרי התבוסה המשפילה בשבעה באוקטובר, ההרתעה הישראלית קרסה וכך גם האמון של אזרחי ישראל בכוחו של צה"ל. צה"ל היה זקוק נואשות להצלחה מוכחת, ורצה בפעולה שתיפתח במתקפת הביפרים כמכת פתיחה למתקפה כמו זו שראינו לאחרונה, ושיאה חיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה.
כאמור, לדעתי, הממשלה החליטה בצדק להתמקד בעזה תחילה. אך את המכה לחיזבאללה, אחרי תוקפנותם, צריך היה להוציא לפועל אחרי שבועות אחדים, ולא לגרור רגליים במשך שנה.
הדבר החמור ביותר, הוא חוסר היכולת להילחם בעצימות גבוהה בשתי חזיתות במקביל. גם האוייב נוכח בכך. זו התוצאה של הקטנת צה"ל לאורך שנים. את המעוות יש לתקן.
* הזירה המדינית – איני שותף לביקורת האוטומטית והפופוליסטית על נסיעתו של נתניהו לנאום באו"ם. נכון, אנחנו במלחמה, אך הזירה המדינית היא מרכיב משמעותי במאמץ המלחמתי. הנאום בעצרת האו"ם הוא בעל משמעות מדינית וחשיבות בהשפעה על דעת הקהל העולמית, והעצרת היא גם הזדמנות לפגישות עם מנהיגי העולם. ואין ספק שנתניהו מיטיב להביא את דברה של ישראל בעצרת.
באשר לניהול המלחמה – נתניהו אינו הרמטכ"ל ואינו שר הביטחון אלא ראש הממשלה, וחלקו בזירה המדינית חשוב יותר מאשר בזירה המבצעית. ויש לזכור שאיננו ב-1948 ולא ב-1973, והתקשורת המהירה והמוצפנת מקצרת טווחים, ורוה"מ יכול להיות שותף מרחוק בדיונים ובניהול המלחמה, גם בארה"ב וגם בטיסות ב"כנף ציון" (וגם העליהום על "כנף ציון" פופוליסטי). ואכן, את האור הירוק לחיסול נסראללה הוא נתן מניו-יורק.
* נאום מצויין – נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה מצויין.
הוא היטיב להציג את צדקתה של ישראל לעולם.
* שלום על ישראל – אחרי נאומו של נתניהו, יואב קרקובסקי תקף אותו ב"כאן 11" על כך שדיבר רק על מלחמה ומלחמה ולא הציג שום חזון מדיני.
זה לא נכון. הוא הציג חזון של שגשוג במזה"ת, של שלום עם סעודיה שיביא ברכה למזה"ת ולעולם כולו.
כנראה שקרקובסקי התכוון לומר שהוא לא הציג את החזון המדיני שהוא היה רוצה שיציג – חזון שתי המדינות.
אלא שזה חזון בלהות. זה לא שלום עם ישראל אלא שלום על ישראל.
* כמו כפפה ליד – נתניהו הצטיין בתפקידו כשגריר ישראל באו"ם. התפקיד הזה הולם את מידותיו ומתאים לו כמו כפפה ליד.
כדאי שיחזור לתפקיד הזה.
* אלה הם חיינו בזמן האחרון – יום חמישי 26.9 – זה היה היום שהיה.
התחלתי את הבוקר בחלקה בכרם, שנפגעה מנפילת רקטה לפני שבועות אחדים; לא המראֶה משובב-הנפש ביותר שעליו אנו מפנטזים.
ב-10:57 נכנסנו לכוננות ספיגה, שכללה את החזרת החקלאים מהשטח הביתה. בכוננות ספיגה, אנו נדרשים לשהות בסמוך למרחב מוגן, להימנע מהתכנסות ומתנועה לא הכרחית. לרוב נוספות לכך גם חסימות כבישים. הכוננות נשארה בתוקף עד השעה 16:40. נשמנו לרווחה עשרים דקות, וב-17:00 – כוננות ספיגה, שהוסרה רק ב-22:57.
ובמשך היום שמענו לא מעט בומים – יירוטים ומטחים ושריקות של ירי מאזורנו לשטח האוייב.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי. השכמתי עם שחר לכרם, לחלקה שבה עבדתי אתמול עד הוראת הקיפול של פיקוד העורף.
ב-9:30 שמענו היטב מטח שנורה לעבר דרום הגולן.
בשעה 9:51, קיבלתי התרעה – כוננות ספיגה. הוצאתי הודעה לקיבוץ והודעתי לחקלאים שעליהם להתקפל מהשטח. עבדתי לבד, לא רק בחלקה אלא בשטח כולו. זינקתי לרכב וקפצתי לשטח אחר, שעובדים בו תאילנדים. העמסתי את הרכב בעובדים תאילנדים וטסנו למגוריהם. יסלחו לי ברלב"ד, אך מפאת פיקוח נפש העמסתי מעל המותר, שנאמר – כל המקיים נפש אחת מתאילנד, כאילו קיים עולם מלא.
חוזל"שנו רק ב-17:40.
ואז קיבלנו את השי לחג – חיסולו של נסראללה. ב-20:55 שוב הוכנסנו לכוננות ספיגה. בדיוק הייתי בשמירה. ב-22:00, בתום השמירה, ראיתי "זיקוקי די-נור" בכיוון צפת וצומת עמיעד.
כל הלילה, ואל תוך השבת, נשארנו בכוננות ספיגה. ב-9:26 היתה התרסקות של כלי כלשהו, בלי להתפוצץ וללא התרעה, סמוך לגדר המערכת של אורטל. פרצה שריפה. כיתת הכוננות השתלטה עליה בתוך זמן קצר.
היום, כשאנו צמודים למרחב המוגן, וסביר להניח שצפויים לנו אירועים לא פשוטים, תחושתי שונה לחלוטין מכפי שהייתה במצבים דומים לאורך השנה האחרונה.
עכשיו, כשאיננו ברווזים במטווח של חיזבאללה, אלא משלמים מחיר על המתקפה הברוכה והמוצלחת של צה"ל בלבנון, אני מקבל את המחיר באהבה, כמעט בכיף.
* אין פיצוי על עוגמת הנפש – מעל עשר נפילות היו בשטחים חקלאיים שלנו במלחמה, וגרמו לנזק כבד לצומח ולתשתיות.
כואב הלב. למרות הבירוקרטיה המייאשת, אני מאמין שנקבל פיצוי על הנזק בחומר. אולם אין פיצוי על עוגמת הנפש, של מי שנטעו וגידלו בדמעה, ולא זכו לקטוף ברינה.
* מי אחראי – מי אחראי לשרשרת ההצלחות המדהימה מאז מתקפת הביפרים עד חיסול נסראללה והלאה? מי שאחראי לכישלונות ובעיקר למחדל 7 באוקטובר.
מי שמאשים את בג"ץ ואת היועמ"שית ואת הפצ"רית בטבח, צריך לקבוע שהם אחראים להצלחות.
מי שטוענים שרק צה"ל והשב"כ, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן אחראים למחדל, ותוהים מה הקשר לראש הממשלה, צריכים לקבוע שאין לנתניהו כל קשר להצלחות ורק הדרג הביטחוני ראוי לשבחים.
ומי שקובעים "אתה הראש אתה אשם." אינם יכולים להריע לצה"ל ובעיקר להזכיר שהטייסים המילואימניקים ביצעו את הפעולה הדרמטית בדאחיה, ופתאום לשכוח שמי שעומד בראש הוא האחראי. האחריות אינה ניתנת לחלוקה. מי שאחראי לכישלונות אחראי להצלחות. בראש ובראשונה ראש הממשלה. אחריו שר הביטחון. אחריו הרמטכ"ל.
הדרג המדיני אינו אשם בתקלה מקומית ולא אחראי להצלחה מקומית. אבל הוא האחראי לכישלון אסטרטגי קולוסלי ולהצלחה אסטרטגית. הוא האחראי לקביעת המדיניות ולקבלת ההחלטות הגדולות, בהצלחות ובכישלונות. הדרג הצבאי מיישם את המדיניות שקובע הדרג המדיני.
כמי שקובע מאז 7 באוקטובר שנתניהו הוא האחראי מספר 1 לשבר הנורא של הטבח בנגב המערבי, לדשדוש במלחמה בעזה, לחרפת הפינוי ומלחמת החפירות בצפון לאורך השנה, אעשה שקר בנפשי אם לא אקבע שנתניהו הוא האחראי מספר 1 להצלחה הגדולה בלבנון בשבוע וחצי האחרונים.
* ספרו את זה למשפחת קלמנזון – פוסט ויראלי דוחה במיוחד, מופץ ברשת בימים האחרונים: "אין באמת פילוג בעם. זה פשוט לא אותו עם, לא אותם ערכים, לא אותו מוסר ולא אותו עתיד. דמוקרטיה וליברליזם לא הולך עם דת ומשיחיזם."
לכו ספרו את זה למשפחת קלמנזון מעתניאל, שבעיצומו של החג, עזבו הכול, בצו 8 של מצפונם, נסעו אל תוך התופת בקיבוץ בארי, עברו מבית לבית, חילצו מעל מאה אנשים והצילו את חייהם, ואלחנן נפל בקרב. לכו ספרו את זה ללמעלה ממאה חברי בארי שחולצו בידי משפחת קלמנזון.
חלאות. לא אותו עם? מנוולים. באמת מנוולים.
ואפרופו משיחיזם – יש יותר משיחיסטים מאלה שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמינים במדינה פלשתינאית? ואף על פי שהם משיחיסטים, הם האחים שלי, הם בני עמי, ואני מוכן להקריב את חיי כדי להגן עליהם, אפילו שאם החזון המשיחיסטי שלהם יוגשם, חלילה, יהיה זה איום קיומי ממשי ומידי על מדינת ישראל.
* המדרון התלול או: קיצור תולדות גימנסיה הרצליה – המנהיגים ואנשי הרוח הציונים מנחם אוסישקין, חיים בוגר (בוגרשוב), מנחם שיינקין וד"ר בן ציון מוסינזון, יזמו כבר בראשית המאה העשרים הקמת גימנסיה (תיכון) ראשונה בעולם בשפה העברית. ב-1905 הקים יהודה לייב מטמון הכהן בביתו שביפו את "הגימנסיה העברית". היה זה צעד חלוצי של הגשמת הציונות. הקמת הגימנסיה היתה אוונגרד ציוני מהפכני. לא פלא, שהיא נקראה על שמו של הרצל.
עם תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה, נמנו משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור. הם היו חבורה מלוכדת של מנהיגות ציונית צעירה ואקטיביסטית. הם הובילו בתחומי ספורט, הגנה, שמירה ופעילות פוליטית. לימים הם היו ממייסדי ההגנה ומראשיה והובילו את ביטחון היישוב עד שנות הארבעים. שרת היה ראש הממשלה השני של ישראל. הארבעה גם היו גיסים. הם היו גאוות הציונות.
בשנת תש"ח, הפסיקו תלמידי מחזור ל"ו של הגימנסיה, תלמידי י"ב, את לימודיהם באמצע השנה, כדי להתגייס להגנה על המדינה הצעירה שזה עתה קמה. את תעודת הבגרות הם לא קיבלו.
כעבור שישים שנה, ב-2008, מונה זאב דגני למנהל הגימנסיה הרצליה ובהדרגה הפך את מעוז ההגשמה והאקטיביזם הציוני למורסה אנטי ציונית. בית הספר שהנחיל את הטיול הרגלי ברחבי ארץ ישראל כדי לאהוב את הארץ ברגליים; בית הספר שבוגריו היו מופת לתודעת שירות והקרבה ללא גבול על הגנת המולדת, היה למוקד של עריקה מצה"ל ומהגנה על המולדת, בהשראת המנהל הכריזמטי אך האנטי ציוני, ששטף את מוחות תלמידיו בהסתה נגד מדינת ישראל. הוא אסר על כניסת חיילי וקציני צה"ל לבית הספר, לשיחות מוטיבציה לקראת שירות משמעותי, בטענה אנרכיסטית על סתירה בין "מיליטריזם" לחינוך, ופתח אותו לרווחה לארגונים אנטי ציונים ואנטי ישראלים.
הגימנסיה הרצליה, תחת הנהגתו של דגני, ביזתה את זכרו של הרצל, את זכרם של אוסישקין, שיינקין, בוגרשוב, מוסינזון ומטמון הכהן, את זכרם של שרת, הוז, גולומב ואביגור, את זכרם של התלמידים שעזבו את ספסל הלימודים כדי להילחם במלחמת השחרור.
בתחילת שנת הלימודים שעברה, חודש לפני טבח 7 באוקטובר, דגני יזם אירוע, שבו מאתיים בני נוער יצהירו על סירובם להתגייס ל"צבא אקיבוש". הוועד המנהל של בית הספר החליט לבטל את האירוע. הוועד קיבל את החלטתו, למרות שדגני הבהיר שאם האירוע יבוטל הוא יתפטר. ואכן, בעקבות ההחלטה הוא הודיע על התפטרותו, האירוע הממאיר התקיים בניגוד להחלטת הוועד המנהל, ולאחר מכן הוא חזר בו מהתפטרותו, ולמרבה הצער הוועד המנהל אישר את חזרתו.
בשבת קראנו פרשת השבוע כפולה – פרשות "ניצבים" ו"וילך". פרשת "ניצבים" תרמה ללשוננו את הניב היפה "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה."
מדובר בגורם מזיק ומסוכן, כמו צמח הלענה המר, או צמח הראש הרעיל, שמשפיעים לרעה על סביבתם ומקלקלים אותה, כאשר הם פּוֹרים, כלומר מתרבים.
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה." משה מתייחס כאן לנזק הכבד שעלולים איש אחד, אישה אחת, משפחה אחת, העובדים עבודה זרה, להזיק לקולקטיב – קהילה, שבט, אולי לעם כולו.
זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, מנהל כריזמטי אך רעיל, המרעיל את נפשות תלמידיו בשטיפת מוח אנטי ישראלית ואנטי ציונית; המטיף לעריקה מצה"ל ומציג את העריקים כ"גיבורים", בעוד אינם אלא טפילים, שחיים על דמם של חבריהם, המחרפים את נפשם על הגנת המדינה, הוא התגלמות הביטוי המבריק: שורש פורה ראש ולענה.
האיש הזה, שורש פורה ראש ולענה, אינו ראוי לחנך במדינת ישראל. יש להדיחו מתפקידו. כל נער שאת נפשו הוא מרעיל בהסתה שלו, הוא אבֵדה לעם ישראל, כפי שכתב על שכמותו מורנו ורבנו ברל כצנלסון, מורה דרכה של תנועת העבודה הציונית: "כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."
באיחור של שנים רבות, זומן דגני לשימוע לפני פיטורין במשרד החינוך, אחרי שצולם מסית את תלמידיו נגד נתניהו ומכנה אותו "רוצח". ברשתות מתרוצץ פשקוויל הקורא להפגנה מול משרד החינוך בשעת השימוע. "מקראתיזם" הם קוראים לזה. "ציד מכשפות," "רדיפה," ומכנים אותו "המנהל האגדי... מחנך דגול, איש חינוך ערכי ומוסרי."
דגני מחנך נגד ערכיה של מדינת ישראל, חינוך אנטי ציוני, וכפי שאין מקום למחנכים כהניסטים כך אין מקום למחנכים אנטי ציונים כמותו.
* שדרוג מעמדה של השפה הערבית – בראיון לאבי שילון במוסף ספרות ותרבות ב-"7 לילות", הגדירה פרופ' ליאורה בילסקי את חוק הלאום "ג'נוסייד תרבותי". "חוק הלאום, שהנמיך את מעמד השפה הערבית, פוגע במיעוט. אם אתה לא יכול לדבר בשפתך – זו מחיקה תרבותית."
כמה רבדים של שקר ניתן לומר במשפט אחד? ערבים אינם יכולים לדבר בשפתם? יש ערבי אחד שיוכל לטעון שאינו יכול לדבר ערבית? שקר וכזב.
אך האמת היא שחוק הלאום – לא זו בלבד שלא הנמיך את מעמדה השפה הערבית, הוא אף שידרג אותו. הטענה נגד החוק, היא שהוא ביטל את הגדרתה של הערבית "שפה רשמית". אבל האמת היא שהערבית מעולם לא היתה שפה רשמית, כיוון שעד חוק הלאום לא היתה שפה רשמית לישראל.
חוק הלאום קבע לראשונה את המובן מאליו – העברית היא שפתה של ישראל. והרי ברור ששפתה של מדינת הלאום של העם היהודי תהיה שפתו הלאומית של העם היהודי.
ומה באשר לערבית? החוק מגדיר "מעמד מיוחד" לשפה הערבית. עד היום, לא היה לערבית מעמד כזה, ובזכות החוק המעמד מעוגן בחוק יסוד, כלומר בחוקה הנכתבת.
במה בא לידי ביטוי מעמדה המיוחד של הערבית? הדבר נכתב בחוק עצמו: "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה."
במילים אחרות, כל הפריבילגיות לשפה הערבית יימשכו גם לאחר חקיקת החוק, וכעת הן מעוגנות בחוקה. מדובר בזכות לנאום בערבית בכנסת, לטעון בערבית בבית המשפט ולקיים את האוטונומיה הלשונית, התרבותית והחינוכית במערכת החינוך הערבית-ישראלית.
* שליחותו של ד"ר קרעי – במה זכינו שההשגחה העליונה זימנה לנו בימים טרופים אלה את שלמה קרעי?
ללמדך, שיש לקחת בפרופורציה הנכונה את התארים האקדמיים. הנה, המציאות הנגלית לנגד עינינו מאלפת אותנו בינה: דוקטור יכול להיות כלומניק, טיפש גמור, בור ועם הארץ. ואולי זו שליחותו של קרעי עלי אדמות.
* זו ברירת חיינו – משפט אחד שכתב חנוך דאום הוא תמצית התובנה על חיינו, הנעים בין השפל של 7 באוקטובר לפסגה של שרשרת ההישגים האדירים מול חיזבאללה: "הברירות בשכונה הזו הן שתיים: להרוג את הרעים בשדה הקרב – או להירצח על ידם באכזריות בבתינו אנו."
אגב, מבחינה לשונית אין אלו שתי ברירות אלא שתי אפשרויות, והברירה היא ביניהן. זאת ברירת חיינו.
* ביד הלשון: אֲדָמִית – כפי שכבר כתבתי, במסגרת שנת השירות שלה, תמר, בתי, מדריכה את הילדים והנוער של אדמית. אדמית הוא יישוב מפונה, והיא מדריכה אותם בשני מוקדים: מצובה וכפר מסריק.
אֲדָמִית הוא קיבוץ בגליל המערבי, במועצה האזורית מטה אשר. היישוב עלה לקרקע ב-1958. יישבו אותו בוגרי תנועת השומר הצעיר בישראל ובצרפת. ב-1969 היישוב ננטש. במשך שנתיים הוא הוחזק בידי בני הקיבוץ הארצי בשנת שירות, עד שיושב מחדש בידי קבוצה של עולים חדשים מארה"ב, קנדה ואנגליה.
הקיבוץ נקרא בשם בעל צליל עברי המשמר את שמה של החורבה הסמוכה חִ'רְבַת אִדְמִת'.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
19 יום בגמלא
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר