פרק עשרים ושניים

"הוא גדול..." אחרון על קברו עם עליזה

עדיין הייתי מגוייס ובאתי להלווייה של חנניה מהרמה הסורית במדי מילואים מיוזעים ועם תמ"ק עוזי. עליזה חבשה כובע-קש שחור גדול והרכיבה משקפי-שמש אופטיות כהות. אלמלא שערה האדום לא מיד הייתי מכיר אותה. האמת, בא לי עליה, אפילו זקנה ושמנה, הייתי מורעב עוד מלפני המלחמה, היתה לי זיקפה של ממש בלווייה, אבל היא –

"לא חשבתי אחרת," לחשה לי בארס, "אנשים כמוך תמיד נישארים בחיים! רק חנניה שילם את המחיר, בדם... רצה להוכיח לכם את עצמו... והרי יכלו להפציץ את כל גבעת התחמושת המחורבנת הזאת למוחרת בבוקר מן האוויר, לרכך אותם, לרסס אותם, לרסק אותם, כמו ג'וקים... בשביל מה נהרגו בלילה כל החבר'ה האלה? מדוע דווקא גורלם של הטובים ביותר ליהרג ראשונה..."

ועיניה רשפו קללה לעברי כאילו עדיין היא עומדת מעליי בליל הקרמפוס, מזכרת-עוון לכל חטאיי, וכאילו לא חלפו שנים מאז נפגשנו לאחרונה. היא לא סלחה לי, וזה גירה אותי עוד יותר. מקרוב גם נדף ממנה אותו ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, זכור מהעבר, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף.

"ושתדע לך שאף-פעם לא שכבתי איתו. חיי-המין שלו היו מורעלים בנמרודה, המסכן. והרי כל העתיד שלו היה לפניו. עשיתי לו כאן שתי תערוכות שמנים בבית-האמנים שמה זה-הצליחו. אתה אפילו לא הגבת על ההזמנה."

"אל תקנאי בנמרודה, איך שלא היתה מתחתנת, איתו או עם איתן – היא היתה עכשיו אלמנה..." תקעתי מבט של זיון בעיני עליזה ופתאום שמעתי מישהו לוחש לה: "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..."

וזה הייתי אני.

"איך אתה לא מתבייש? מתאים לך לעבוד את השטן!" הדמעות על חנניה זלגו על לחייה מתחת למשקפי-השמש. "ובכלל, אני עכשיו כבר לא גרה לבד."

אבל כשהחלו המלווים להתפזר שבה להלך לצידי ואמרה בקול נמרץ, שהיה בו עדיין השביב הייקי של אימה תרזה: "אין כל בעייה שאני אקפיץ אותך לתחנה המרכזית."

הכול היה אז חדש בירושלים של ששת הימים. העיר המזרחית. מעברי-הגבול המאולתרים, המלאים אבק. ערבים שעדיין מתקשים להסתגל, יהודים שכבר קונים אצלם בזול ומרוקנים את דוכני סחורתם. עליזה, שלא הסירה את הכובע גם בשעת הנהיגה בפולקסוואגן הכתומה שלה, ערכה לי סיור בעיר ועל קו התפר שהיה הגבול. פה ושם טעינו והיא פירססה וחזרה, ושוב אמרה, בדמעות:

"מדוע הטובים נהרגים ראשונה? נכון, מי שנישאר בחיים אחרי המלחמה הנוראה הזאת יחזור הביתה ותיכף ירצה לעשות לאשתו עוד ילד. מה יהיה? עכשיו אני פוחדת..."

"לא מג'וקים?" ניסיתי להתבדח, וזה נשמע די טיפשי.

"לא. מרוצחים. ממשיחי-שקר... קור בעצמות גם באמצע הקיץ. ירושלים עכשיו תשתגע. היא במטאמורפוזיס מקאמרית לקאקאפונית. וכל הדם שנשפך. כמו כריתת הקליטוריז. תשתגע. זה כל כך מכוער. שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה קודם..."

אחר-כך הוסיפה: "ושתדע לך שחנניה עקב אחריך כל השנים וידע עליך כל דבר ודבר, בטח גם מאורעות שאתה עצמך שכחת אותם כליל. הוא כאילו המשיך לחיות את חייו גם דרכך, גם אצלי..."

ועוד אמרה ששנים רבות לפני המלחמה, שאיחדה עתה את ירושלים, גילה אביה ופיענח צרור של תעודות עות'מניות עתיקות שהגיעו אליו בדרכים עקלקלות. אם תתפרסמנה – תתרחש רעידת-אדמה פוליטית בנושא הבעלות על קרקעות בירושלים ובייחוד במקומות הקדושים בעיר העתיקה ובסביבותיה, שחלקן ניקנו לפני שנים רבות על-ידי כת תמהונית מארצות-הברית הדוגלת ברעיונות משיחיים נוצריים מטורפים הקשורים בתחיית ישו, שתתרחש לדבריהם בחג הפסחא של סוף האלף השני לספירה. לאחר מות אביה היא שומרת מכל מישמר על התעודות הללו בכספת שבדירתה.

פתאום מצאנו את עצמנו במרום איזו חורשה, בכביש ריק, משקיפים על הגבעות העגולות של הרי יהודה בואכה ים המלח. באוויר וברדיו הזדמזמו מילות השיר החדש של נעמי שמר: "אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים..."

ולי דווקא היתה הרגשה בתולית, אופטימית, של התחלה חדשה ומרתקת. נפרצו הגבולות והשתחררנו מתחושת המצור.

עליזה עזבה בשתיקה את מושבה ליד ההגה ועברה לשבת על ברכיי, גבה אליי, איזה שת שמן! כבדה כארגז-תחמושת, מרימה חצאית, מפשילה תחתונים, אינה מסירה את כובע-הקש השחור ששורט את מצחי, תומכת רגליה בעוזי שלי על רצפת המכונית הקטנה, צפוף... ואצלי הצטבר מטען גדול עוד מלפני הגיוס (כאמור היתה תקופה של יובש) והתעבה בחלומות ליליים בשק-השינה בין שמירה לשמירה בג'וחאדאד, ללא פורקן, וגם יותר טוב שהייתי מתרחץ תחילה... הקפתי בידיי את בטנה מלפנים וחיפשתי את הכפתורון העגלגל, הבולט כאבר-מין בטבור שלה, ואני כמלח העורג על מגדלור עתיק בשעת הסערה... ("הוא... הוא... אל תחפש אותו... עברתי ניתוח... קילע קטן... בקע בפופיק... הוא...") – התנשפה עליי בקריאת-הקרב הנוסטאלגית שלה... ונכנסה בה שם מלמטה איזה טונה זרע של כל המלחמה, וההתאפקות, בלי שום אוננות, פרימו דל פרימו, מה זה נהנתה... המכונית הכתומה כמעט נשברה... "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." – וכשסיימנו הגביהה עליזה תחתונים, הנמיכה חצאית, חזרה למושב הנהג בלי לסובב עצמה כלפיי ובלי שום נשיקה כאילו רק מילאתי בה דלק מאחור... הורידה אותי ליד התחנה המרכזית בירושלים וזו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

"אם הכנסת אותי להריון, ממזר מסריח שכמוך, אקרא לילד חנניה."

"מצידי תקראי לו ששת."

את אורנה לא הזכירה אף לא במילה אחת, ואני לא שאלתי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא