* זו ברירת חיינו – אנו נכנסים לשנה החדשה עם הבשורה המרה על נפילתם של תשעה לוחמי צה"ל בלבנון.
המאבק על קיומנו הריבוני והעצמאי, כעם חופשי בארצנו, גובה מאיתנו מחיר דמים כבד. ההגנה על חיינו ועל חיי ילדינו, מחייבת מסירות נפש וגבורה עילאית, וטובי בנינו משלמים בחייהם.
כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתו. וכשתשעה מאיתנו הולכים מעמנו, הכאב גדול.
לפני שנה בדיוק למדנו שיעור מר ומטלטל על ברירת חיינו – להילחם או להישחט. בחרנו בחיים. בחרנו להילחם. ועל אף הכאב, נחשק שיניים, ננשוך שפתיים ונמשיך – עד הניצחון.
אמר השבוע סרן איתם אוסטר מיחידת "אגוז" בסרטון ששלח למשפחתו: "לוחם אמיתי נלחם לא משנאה לאוייב העומד מולו, אלא מאהבה למה שעומד מאחוריו." הוא סיפר שלאחרונה ביקר בקריית שמונה, מטולה וכל היישובים שהיו ליישובי רפאים, והמראה הזה הוא הנותן לו ולחבריו את הכוח להילחם. "עכשיו הגיע הזמן, והמשימה שלנו היא להחזיר את תושבי הצפון הביתה. אנחנו מוכנים, חזקים. אני רואה את זה כזכות היסטורית וכמשהו שישפיע על הדורות הבאים. אני מודע לכל האחריות שמונחת על כתפיי... אין גאה ממני להיות חלק מהמשפחה ולהוביל קדימה לקראת הגשמת המשימות."
איתם הלך בראש חייליו לקרב, מתוך דבקות במשימה, חתירה למגע ואמונה מוחלטת בצדקת דרכנו ונכונות לשלם את המחיר. והוא נפל בקרב. הוא וחבריו ולוחמי צה"ל מלמדים אותנו שיעור בציונות, בפטריוטיות ובאהבת המולדת.
הלוואי שנהיה ראויים לקורבנם. יהי זכרם ברוך!

* תחושה אחרת – פתחנו את השנה החדשה באזעקה ב-3:25 לפנות בוקר, בשל חדירת כלי טיס עוינים. שעה קלה קודם לכן, ללא התרעה וללא אזעקה, התרסק כטב"מ ששוגר מעירק לבסיס קרוב, הרג שני חיילים ופצע 22. אין לי מושג מדוע במשך יממה וחצי הוטל איפול על האירוע.
גדול, גדול הכאב.
יום קודם לכן, קטב"מ נחת, גם הפעם ללא התרעה, באורווה של קיבוץ מרום גולן, ואך בנס לא נפגעו ילדים רבים שהיו בה. נפצעו שני סוסים.
ימים לא קלים עוברים עלינו. אולם בעוד עד לפני שבועיים התלוותה אליהם תחושת החרפה על הפקרת הצפון ועל כך שאנו נותנים לאויב להכתיב כללי משחק, כעת התחושה שונה בתכלית, כאשר אנו נלחמים על הגנת הצפון ומנצחים.
מן הראוי שהמיליציות בעיראק תקבלנה בהקדם האפשרי שיעור, שילמד אותם שאין להן חסינות.

* להתעלות לגודל השעה – אנו בעיצומה של מלחמה רב זירתית. בשבועיים האחרונים נהנינו מהצלחות אדירות, אך מלחמה אינה פיקניק וצפויים לנו ימים קשים.
מן הראוי שתהיה השעה הזאת שעת אחדות לאומית. אחדות של אומה במלחמה, הנחושה לנצח. זו השעה להקמת ממשלת ניצחון לאומית. זה תלוי בשני אישים, שלשם כך צריכים לצאת מעורם ולהתגבר על אופיים – נתניהו ולפיד. אם הם יקימו ממשלת אחדות, גנץ לבטח יצטרף ואני מקווה שגם ליברמן.
האם הם ישכילו להתעלות לגודל השעה?

* בחזרה לתפיסת הביטחון – המערך הטרוריסטי ההתקפי המפלצתי של חיזבאללה, הנחשף בימים אלה בדרום לבנון, מצביע על התוכנית של חיזבאללה. בכוונתו היה להפתיע אותנו כמו שחמאס הפתיע אותנו ב-7 באוקטובר, ולכבוש את הגליל עם צבא הרבה יותר מצויד, מאומן ומוכשר, בליווי של ירי עשרות אלפי רקטות לכל רחבי המדינה כולל טילים מדויקים למרכזים אסטרטגיים בישראל.
אילו התוכנית יצאה לפועל, טבח 7 באוקטובר היה מתגמד לידה, וגם היכולת שלנו להתעשת ולעבור ממגננה למתקפה היתה קשה יותר וארוכה יותר. ועוד לא דיברתי על האפשרות של מתקפה דו-זירתית, מלבנון ומעזה בעת ובעונה אחת.
מה המסקנה מכך? אפשר לומר שצריך לתגבר את ההגנה, לשכלל את המודיעין כך שלא ידבק בקונספציות מודיעיניות משתקות מחשבה, וכמובן להקים הגנה מרחבית של היישובים עצמם, עם מחלקות הגנה גדולות ומצוידות היטב. הכול נכון, טוב ויפה, אך לא מספיק.
הלקח העיקרי הוא חזרה לתפיסת הביטחון של מתקפת נגד מקדימה. ישראל צריכה ליזום ולא להגיב ולהיגרר. צריך להיפרד מהקונספציה שלפיה "מלחמת ברירה" היא דבר מגונה, ולהבין שמתקפת נגד מקדימה היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה לישראל, אלא לסכל מראש, באמצעות יוזמות התקפיות, היערכות אויב, ובעיקר היערכות טרור שמסכנת אותה. זה הלקח המרכזי מטבח 7 באוקטובר.
והלקח הזה תקף במיוחד באשר לתוכנית הגרעין האיראני. אחרי 7 באוקטובר, איננו יכולים לקבל הנחה, שעל פיה אפשר להשלים עם גרעין איראני, כי איראן היא מדינה רציונלית ולא תעז להשתמש בו. אגב, גם אם היא רק תאיים בשימוש בו, היא תשנה את פני המזרח התיכון. אבל הנחת העבודה שלנו חייבת להיות, שאיראן מצטיידת בנשק גרעיני כדי להגשים את חלומה הדתי להשמדת ישראל. ולכן, חובתה של מדינת ישראל לסכל את ההתגרענות באמצעות מתקפת נגד מקדימה, כפי שעשינו בעיראק ובסוריה. ואם נכונה הטענה שאין לישראל יכולת לעשות כן, הרי שזה מחדל נורא, וחובתנו לייצר בדחיפות יכולת כזו. כמובן, שאם הדבר ניתן, עדיף לעשות זאת יחד עם ארה"ב, אך אי אפשר לבנות על זה.

* מלחמת מנע כחלק מתפיסת הביטחון – בשבוע שעבר מתחתי ביקורת חריפה על עמוס ידלין, שהצדיק את אי חיסולו של נסראללה לאורך השנים באמירה שבמאה העשרים ואחת אין מלחמות מנע. חלף שבוע, ושמחתי לשמוע את עמוס ידלין מצהיר, שיש לחזור לתורת לחימה, שמלחמת מנע היא חלק בלתי נפרד ממנה. עוד אמר ידלין, שיש לחזור למדיניות שבה ישראל אינה מאפשרת התבססות של צבא אוייב על גבולותיה.

* פאתי הכפרים הסמוכים לגבול – על פי הפרשן הביטחוני של "הארץ" עמוס הראל, התמרון הקרקעי בלבנון "מכוון אל פאתי כפרים שיעיים ושטחים סבוכים הסמוכים לגבול עם ישראל." אם כך הדבר, ואין כאן סילוק חיזבאללה מכל השטח, לפחות עד הליטני ופירוק כל תשתיות הטרור לאורך השטח הזה, זו בכייה לדורות, והנופלים בפעולה הזו יפלו לשווא. אני מקווה מאוד שהוא טועה, או שמקורותיו הטעו אותו כדי לשמור על ערפל ואולי להרדים את האוייב.

* חיסול שיטתי – בהנחה שהאשם ספי א-דין, יורשו המיועד של נסראללה, אכן חוסל, מדובר בחיסול שחשיבותו כמעט כחיסול נסראללה. זו הפקת לקחים ממקרים קודמים ובעיקר מחיסול מוסאווי, קודמו של נסראללה, שבעקבותיו קיבלנו את נסראללה, מוכשר ומסוכן ממנו לאין ערוך.
יש שהלקח שלהם היה שרעיון הסיכול הממוקד שגוי, כי לכל אחד יש תחליף, שעלול להיות גרוע ממנו, ולא שווה לשלם את מחיר התגובה על החיסול. אבל הלקח הנכון שונה – אין מקום לחסל בכיר וננוח. הסיכול הממוקד צריך להיות שיטה גורפת; מדיניות של חיסול כל מפקדי הטרור. זה מה שנעשה בשבועות האחרונים לחיזבאללה וכך נכון לנהוג. כלומר, יש לחסל כל מועמד אפשרי להנהגת חיזבאללה. ליצור מצב קבוע, כל עוד הארגון קיים, שמפקדיו עסוקים במנוסה ולא בטרור. זו מדיניות הדורשת עקביות ונחישות, שכל כך חסרו לנו, ואולי מה שלא נכנס דרך הראש, נכנס דרך 7 באוקטובר.

* סמל ההתמכרות לשקט – אם להצביע על אירוע אחד שהוא הסמל למדיניות הפייסנות, ההכלה וההתמכרות-לשקט של נתניהו, זו פרשת המאחז שהקים חיזבאללה על אדמתה הריבונית של מדינת ישראל. כזכור, ישראל "הכילה" את הפרובוקציה במשך חצי שנה, ורק ב-8 באוקטובר, בתגובה לירי הרקטות על יישובי הגליל, השמידה אותו.
זהו סמל לא רק למדיניותו של נתניהו, אלא גם לאופן שבו היא חלחלה גם לתוך צה"ל, עד רמת המ"מ. למדתי בצה"ל, שכאשר אויב חודר לשטחנו, אין שיקול דעת. יש להרוג אותו או לפחות לסלק אותו בכוח. הסיור שראה לראשונה את האוהל, צריך היה לפתוח באש, לסגור את הסיפור ולדווח ביצוע. אבל הסיור שנתקל במאחז התקשר למ"פ שיגיד לו מה לעשות. והמ"פ התקשר למג"ד, שהתקשר למח"ט שהתקשר למאו"ג וכן הלאה עד הרמטכ"ל. והרמטכ"ל פנה לשר הביטחון ושר הביטחון לראש הממשלה, וראש הממשלה, נרקומן של שקט, החליט להבליג ולהכיל.
לאיזה שפל הגיעה ההרתעה שלנו כאשר לא העזנו להתמודד עם פרובוקציה כזו, מחשש להסלמה, כאילו התנקשות בריבונותנו אינה ההסלמה בהתגלמותה. מי יודע איך ועד כמה האירוע הזה ואחרים שכמותו, השפיע על המוטיבציה של חמאס לבצע את הטבח. עלינו להתייחס לריבונותנו כאל קודש הקודשים. מי שנותן לאויב לדרוך עליו ולרמוס אותו, אולי משיג שקט לטווח המיידי, אך ממיט על עצמו 7 באוקטובר בטווח הלא כל כך רחוק.
אני מקווה שלמדנו את הלקח הזה.

* איחור נורא – במשך שנה תקפתי בחריפות את הממשלה על הפקרת הצפון, על כך שפינתה את היישובים במקום להגן עליהם, על כך שהקימה רצועת ביטחון בצד הישראלי במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב, על כך שנגררה למלחמת חפירות ממושכת ופינג-פונג עם חיזבאללה על פי כללי משחק שנסראללה הכתיב.
האם עכשיו, כאשר אנו פועלים ותוקפים לא רק כפי שתבעתי, אלא גם בפעולות שאפילו לא דמיינתי, מתברר שטעיתי בביקורתי?
ההיפך הוא הנכון. אם קודם היה ספק, שמא צה"ל אינו מסוגל, שמא התגובה תהיה כזו שלא נעמוד בה, כפי שנאמר לי לא אחת, כעת, כשאנו רואים את יחסי הכוחות ואת היכולות של צה"ל, מתחזקת התהייה על האיחור הנורא בפעולה הזאת. אילו עשינו לפני עשרה חודשים מה שעשינו בשבועיים האחרונים, היינו כעת במקום אחר לגמרי. התושבים כבר מזמן היו בבתיהם.

* איוולת ההסדרה – ההיערכות ההתקפית המפלצתית של חיזבאללה על גבולנו, במטרה לכבוש את הגליל, במהלך שהיה חמור, מסוכן והרה אסון יותר מ-7 באוקטובר, מעידה על האיוולת בקונספציית ההסדרה בגבול לבנון: "נחזיר את תושבי הצפון לבתיהם, עדיף בהסדרה ואם לא תהיה ברירה – בפעולה צבאית." הקונספציה התבססה על הנחה, שאם תהיה מלחמה הפגיעה בישראל תהיה אנושה ובסופה נגיע לאותו הסכם שניתן היה להגיע אליו לפני המלחמה, ללא המחיר הכבד שלה. הקונספציה הזאת היתה של ראש הממשלה, שר הביטחון, צה"ל, הפרשנים באולפנים והתקשורת.
מערכת הביטחון הקדימה להתפכח ממנה. ראש הממשלה היה האחרון. אך מזל שלבסוף התעשתנו והבנו שיש כאן איום, שחובה להשמידו, וזאת ניתן לעשות רק בפעולה כוחנית.
עוד יותר מעיד הדבר על האיוולת בקונספציית הכניעה לחמאס, בשם "עסקת החטופים". היום ברור לכל שסינוואר אינו מוכן לכל עסקה, שאינה כניעה מוחלטת לחמאס. הכניעה פירושה הפסקת המלחמה, נסיגת צה"ל לקווי 7 באוקטובר, הישארות חמאס בשלטון, שיקום צבאו והתעצמותו של חמאס ללא הפרעה, תוך ערבויות בינלאומיות שישראל לא תפריע להתעצמות זו, והזרמת מיליארדים ל"שיקום עזה", שהיו זורמים לשיקום צבא הטרור והזרמת אלפי מחבלים, רבים מהם רוצחים, שישוחררו מבתי הכלא וימלאו את מקומם של המחבלים והמפקדים שחמאס איבד במלחמה. מרכיב משמעותי באותה קונספציה, היתה שברגע שתיפסק המלחמה בעזה, תיפסק גם המלחמה בלבנון, כפי שחיזבאללה לא פעל נגדנו בהפוגת העסקה הראשונה, וכך יבוא השקט גם לצפון. אבל ברור שהכניעה הזאת היתה מדרבנת את חיזבאללה לתקוף, בדגש על חטיפה המונית שתיתן לו חסינות ותבטיח שישראל תיכנע גם לו, כדי להחזיר את החטופים.
מסתבר שהרוח שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר נמשכה לפחות כשנה אחרי השבת השחורה. יש לקוות שאירועי שלושת השבועות האחרונים מעידים על התפכחות ושינוי.

* אין צורך בשעירים לעזאזל – שמתם לב, שכאשר נותנים לצה"ל לנצח, פתאום הפצ"רית לא עוצרת, וה"רועצים המשפטיים" לא מונעים, ואין צורך בתירוצים ולא בשעירים לעזאזל?
הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

* דונ'ט – בשבוע הראשון ביידן אמר דונ'ט, והיה ברור לכולנו שהוא אומר זאת לאיראן ולחיזבאללה.
ומאז הוא אומר רק לנו, שוב ושוב, דונ'ט.
וגם כאשר איראן תוקפת אותנו, אחרי שבפעם הראשונה הוא אמר דונ'ט וקיבלנו את עצתו, הוא שוב אומר דונ'ט. ושוב הוא אומר זאת לנו.
אז עם כל הכבוד, ויש כבוד, ישראל חייבת להגן על עצמה, וההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ויש לומר לביידן - No!

* חלופה – ביידן מציע לישראל לחשוב על חלופה להתקפת מתקני הנפט באיראן.
הוא צודק. צריך להתקיף את מתקני הגרעין.

* מחלוקת על השאלה – אני שמח על חזרתו של חברי אודי מנור לכתוב בחב"ע, ולשתף אותנו בתובנותיו המקוריות. ברוב הנושאים אנו רואים עין בעין, אך יש בינינו גם מחלוקות, ובהן מחלוקת על הרצוי ברצועת עזה בבוקר שלמחרת המלחמה. המחלוקת היא באשר לתשובה, אך היא נגזרת מהמחלוקת באשר לשאלה.
השאלה של אודי היא מה תהיה זהות השלטון האזרחי ברצועה ותשובתו היא תשובתו של יגאל אלון לפני חמישים שנה: "פלשתינאים כן. אש"ף לא." וכיוון שהרש"פ הוא אש"ף, והוא אכן אש"ף, ואש"ף מחויב לאידיאולוגיה שלו, המצויה באמנה שלו, שבניגוד לאגדות אוסלו לא בוטלה, והיא חתירה להשמדת ישראל, יש לשלול את שלטון הרש"פ.
אגב, לרבין היתה נוסחה שונה משל אלון, אולי בשל המציאות שנגלתה לנגד עיניו בעשור שאחרי מותו של אלון, כשהוא כיהן כשר הביטחון באינתיפאדה הראשונה. גישתו היתה: "אש"ף שטחים" – כן. "אש"ף תוניס" – לא. כלומר, פתרון שהוא פחות ממדינה לתושבי יהודה, שומרון ועזה, בלי לבדוק בציציותיהם, אך בשום אופן לא מו"מ והסכם עם אש"ף וערפאת, שעצם ההכרה בהם היא הכרה בפתרון לאומי לפלשתינאים בכל העולם, ומכאן פתח למדינה פלשתינאית ולדרישת "זכות" השיבה, שלהם הוא התנגד בתוקף. מי יודע? אילו הוא דבק בדעתו ובמקום הסכם אוסלו עם אש"ף וערפאת, שהוביל אותנו מאסון לאסון עד הלום, הוא היה חותם על הסכם עם "אש"ף שטחים", הכול היה נראה אחרת.
אך אחזור למחלוקת בין אודי לביני. בעיניי, השאלה המרכזית אינה זהות השלטון האזרחי ברצועת עזה, אלא חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועת עזה. מאז "חומת מגן", צה"ל נהנה מחופש פעולה ביו"ש, שאִפשר לו להילחם בפועל בטרור, להפוך את המחבלים לנרדפים, להגיע מדי לילה למחבלים למיטתם (מה שגדעון לוי מכנה "חטיפת ילדים פלשתינאים") לפני שהם הגיעו לאוטובוס או למסעדה בישראל וביצעו את זממם. בכך סוכלו מידי שנה מאות פיגועים ונחסכו חייהם של אלפי ישראלים. למרבה הצער, הדרג המדיני לא איפשר לצה"ל ולשב"כ לנצל את כל הפוטנציאל של חופש הפעולה. ההתמכרות של נתניהו לשקט, מנעה פעולות חזקות ומשמעותיות נגד התארגנויות חמאס בשכם, בג'נין, בטול כרם ועוד, מפחד לתגובה קשה מרצועת עזה. רק מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" הוסרו הבלמים, וצה"ל נלחם בטרור ביו"ש ביתר שאת. ביו"ש לא יכולה היתה להתפתח מערכת מינהור כמו בעזה, גם לא מערכת רקטות. היו 2-3 ניסיונות שיגור של רקטות מאולתרות, שפוצצו את המשגר והרגו או פצעו את המחבל בעת ניסיון השיגור.
בעיניי, המודל של שטחי A ו-B הוא המודל הרצוי במרבית שטח רצועת עזה – שליטה אזרחית של רש"פ וחופש פעולה צבאי לצה"ל. הפתרון הזה עדיף על החלופות. החלופה של ממשל צבאי ישראלי מהווה איום דמוגרפי על ישראל. אין לנו כל צורך לשלוט על שני מיליון פלשתינאים ולהעמיס אותם על חיינו, ולאיים על זהותנו כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. ממשל צבאי זמני, עלול בקלות להפוך לקבוע. החלופה של שלטון אזרחי בין ערבי בגיבוי רב לאומי, תקשה על חופש הפעולה של צה"ל. לא נרצה להתעמת עם שלטון של ארה"ב או צרפת, שלא בהכרח יאהבו את חופש הפעולה של צה"ל ויפריעו לנו בסיכול הטרור, ולא נרצה לסכן את היחסים, הרעועים גם כך, עם המדינות הערביות המתונות, שבינינו, הן לא ממש מתונות. שלטון פלשתינאי שאינו רש"פ, כמו למשל רעיון שלטון החמולות שנבחן בתחילת המלחמה, אינו ריאלי, להערכתי. לא יקום שלטון אזרחי כזה.
לכן, כפי שאני מציע כבר מ-8 באוקטובר, הפתרון הראוי הוא שלטון אזרחי של רש"פ וצבאי של ישראל.
אקשה על עצמי בשאלה. אם כך, למה לא שלטון אזרחי של חמאס ולצידו חופש פעולה צבאי של ישראל? אשיב בכנות. אם הייתי צריך לבחור בין שלטון אזרחי של חמאס עם חופש פעולה של צה"ל לבין שלטון רש"פ בלי חופש פעולה של צה"ל, הייתי מבכר את האופציה הראשונה, בלי להסס. אבל אחרי 7 באוקטובר, חיסול חמאס הוא בעיניי מצווה קדושה, ולו כמסר לכל העולם המוסלמי שככה יעשה לאיש או לארגון וגו'.

* האשמות שווא – כפי שהביביסטים האוטומטים מנוונים את שריר הביקורת והחשיבה העצמית, עד כדי כך שהם קונים את האבסורד הבלתי נתפס שנתניהו אינו האחראי הראשי למחדל 7 באוקטובר, כך גם הרל"ביסטים האוטומטים מאמצים ללא ביקורת וחשיבה עצמית כל טענה נגד נתניהו. האמת היא, ששלוש הטענות העיקריות המופנות נגד נתניהו בחודשים האלה הן האשמות שווא.
האחת היא תאוריית הקונספירציה שלפיה נתניהו חיזק בכוונה את חמאס כדי להחליש את רש"פ. אז מסתמכים על איזו אמירה של סמוטריץ' כאשר עוד ישב בספסלים האחוריים כח"כ או התבטאות זו או אחרת של איש זה או אחר. אך אין לכך שחר. ההתמכרות לשקט, הפרוטקשן לחמאס וכל אותה התנהלות, נועדה למנוע הסלמה, למנוע נפילת חיילים, למנוע מלחמה. אמנם המדיניות הזאת המיטה עלינו טבח ומלחמה עקובה מדם לאין ערוך, ולכן נתניהו ראוי לביקורת על מדיניותו ועל המחדל. אך לא על תאוריה חסרת שחר.
השנייה היא הטענה שנתניהו רוצה במלחמת נצח ולכן אינו חותר לעסקה או להכרעה אלא מושך את הזמן עד הבחירות. גם זה, במחילה, קשקוש. נתניהו אינו איש מלחמות, אינו רוצה במלחמות ולבטח לא במלחמת נצח. אילו רצה מלחמה, כל התנהלותו בעשור וחצי האחרונים הייתה שונה. יש לי ביקורת חריפה על הדרך שבה הוא מנהל את המלחמה, אך לא מקבל את העלילה.
השלישית היא לב הביקורת נגדו – הפקרת החטופים והטענה שהוא מטרפד עסקה, ויש הכותבים שהוא לא רוצה את החטופים ושהוא מעדיף שימותו, ויש המפליגים לתאוריה שהוא לא רוצה לשחרר אותם כי הם "סמולנים". גם לכך אין שחר. אין עסקה כי סינוואר ואנשיו רואים בחטופים את ביטוח החיים שלהם ואין להם כל כוונה להגיע לעסקה, אלא אם כן תהיה זו כניעה ישראלית שתסכן את ישראל. לכך אסור לנו להסכים ונתניהו צודק כאשר אינו מסכים לכך.
יש סיבות מצוינות לביקורת על נתניהו. אין כל צורך להוסיף עליהן עלילות דם.

* אסון טבע – מרוב חשיפה לביביסטים, נדמה לי שכבר אי אפשר להפתיע אותי. אבל בכל פעם אני מופתע מחדש. הנה דברי הבל אינפנטיליים שכתב איזה ביביסט, שבאמת הצליחו להדהים אותי: "להאשים את נתניהו באחריות לטבח, זה כמו להאשים ראש ממשלה ברעידת אדמה." כלומר, הטבח הוא אסון טבע שאי אפשר לעשות דבר נגדו, כמו רעידת אדמה. אז איך אפשר לבוא בטענות לראש הממשלה?
באמת, איך? חסידים שוטים, כבר אמרנו?
(אגב, אי אפשר למנוע רעידת אדמה אבל אפשר להיערך לה כדי למנוע אסון המוני, וזו בהחלט אחריותו של ראש הממשלה).

* רק 10% – דקלמני דפי המסרים מפציצים בימים האחרונות כתב הגנה לאחריותו של נתניהו לכסף הקטארי, שהולעט על חמאס בשנים שלפני 7 באוקטובר. כתב ההגנה כולל שני סעיפים: א. זה לא כסף ישראלי, אלא קטארי. ב. הכסף הזה הוא רק 10% מהכספים שהוברחו לחמאס. 90% הם ממקורות אחרים.
וואו! למה היה חשוב כל כך לנתניהו ללחוץ על קטאר להעביר את הכסף הזה, שנועד כל כולו לחיזוק הטרור? כי מבחינתו זה היה פרוטקשן, להשגת שקט. הוא האמין שכל משלוחה כזה יספק לנו עוד כמה שבועות של שקט. הרי זו בדיוק הבעייה. שהוא מכור לשקט. לכן הוא עשה כל מאמץ לשכנע את טראמפ לחזור בו מהפסקת התשלומים לארגון הטרור אונר"א, וכשטראמפ התעקש הוא שיכנע את גרמניה לשפות את אונר"א בסכום שנגרע בשל החלטתו של טראמפ. למה? הוא לא ידע שאונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך? ידע גם ידע. אממה? הוא פחד שאם הסיוע יופסק, תהיה הסלמה. והוא פחד מהסלמה. כי הוא היה מכור לשקט. זו גם הסיבה לכך שהוא הרשה לחמאס להצית ללא כל תגובה במשך שלוש שנים וחצי את שדות הנגב המערבי.
איני יודע אם הסכום שהם מדקלמים, עשירית מהכספים שהוברחו, נכון או מדויק. בדרך כלל דף המסרים שהם מדקלמים הוא שקר. אבל לצורך הדיון, נניח שהוא נכון. הם שומעים את עצמם? הם סוגדים למי שלחץ להביא ל-10% ממימון תעשיית הרצח והאונס, עריפת הראשים וחטיפת הזקנים, הילדים והתינוקות. עשירית ממימון תעשיית שיגור אלפי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. עשירית ממימון מערך התת-קרקע המפלצתי ומנהרות הטרור והחטיפה. זה תקין בעיניהם? זה נורמלי? זה ראוי? נתניהו היה, למעשה, ראש הזרוע הפיננסית של חמאס.
[אהוד: בנקודה זו הפסקתי להבין את השטות שלך].

* פסטיבל המחולות על הדם – לפני היום השחור שבו הוא מונה לשר, ראש הכנופייה היה מגיע לכל זירת פיגוע, וסביבו ערב רב כהניסטי פרוע, ופוצח במסיבת ריקודים על הדם, מאשים את הממשלה ומסית נגדה, מסית נגד השר לביטחון פנים. זכורה התמונה שבה השר לביטחון פנים עומר בר לב הגיע לזירת פיגוע והחוליגן הכהניסטי הסתער לעברו בצרחות הסתה.
הוא רץ לבחירות עם הבטחה של "משילות", ואף הצליח לגרום לכל מיני רפי שכל שרחוקים מכהניזם, אולי אפילו לא שמעו על "הרב" כהנא שר"י, לתמוך בו למען ה"משילות".
אבל היום השחור שבו הפושע מונה לאחראי על אכיפת החוק בישראל, היה יום של התנקשות במשילות. לא היו ימים טובים לפשע בישראל, כמו הימים שבהם ראש הכנופייה הבנדיט נמצא בתפקיד. בשעה שכל אונו וכל מרצו מוקדשים להרס משטרת ישראל והפיכתה למיליציה פשיסטית, כהניסטית פרטית שלו, הפשע על כל סוגיו שגשג כפי שלא שגשג מעולם. כל מדדי הפשע נסקו, למרות שהוא מנסה להסתיר את הנתונים. הפשיעה הפלילית והלאומנית, מעשי הרצח, עבירות רכוש – הכל מידרדר. וגם הטרור ברחובותינו.
גם ביום חמישי ראש הכנופייה הגיע לזירת הפיגוע ביפו כדי לשלהב את הרוחות, ופתח בפסטיבל מחולות על הדם. הפעם הוא הסית נגד ערביי יפו ואיים שיחריב את המסגד שלהם. בפיגוע הקודם הוא הסית נגד מערכת המשפט והיועמ"שית. מיומה הראשון של המלחמה, ראש הכנופייה עושה כל מאמץ לשלהב את ערביי ישראל כדי שיפתחו חזית פנימית. חלומו הוא להיות המצביא של מלחמת החורמה נגד ערביי ישראל, ברוח תורת הגזע הכהניסטית. ערביי ישראל מגלים אחריות ולא משחקים לידיו, אז הוא קפץ בשמחה על המציאה כדי למנף את הטבח ביפו להסתה נגד הערבים. [----] המין האנושי.

* מלחמת העולם החופשי – בסיכום ספרו "מדינת היהודים" כתב הרצל: "חופשתנו תביא חופש לכל העמים, בעושרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל בני-האדם."
הרצל הדהד בכך את האתוס היהודי המכונן עוד מימי אברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה."
המלחמה שלנו בציר הרשע האיראני היא קודם כל מלחמת הקיום של עם ישראל. אבל זו גם מלחמתו של העולם החופשי נגד הקנאות האסלמית המניפה עליו את ידה ומאיימת עליו. למרבה הצער, העולם החופשי, ברובו, אינו מבין זאת. הוא כפוי טובה, עוין, מקשה ומציק, וחלקו אף תומך בחמאס.
חילוץ הצעירה היאזידית שבהיותה בת 11, לפני עשר שנים, נחטפה בידי דאע"ש ונמכרה לתנועת-האחות חמאס, היא עוד עדות לכך.

* הצבע חזר ללחייו – בשבועיים האלה של מתקפת הביפרים ומכשירי הקשר, חיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה והמכות הקשות למערך הטילים של הארגון, חזר הצבע ללחיינו, הישראלים, ונמלאנו גאווה, שמחה ותודה.
ואילו אצל רוגל אלפר וקהילת הטרוניה היו אלה שבועיים של נרגנות, בוז ומבוכה. מתקפת הטילים של איראן שהכניסה מיליונים למקלטים, הטבח ביפו ונפילת לוחמים רבים בלבנון ובצפון הגולן הזכירו לנו, הישראלים, שאנו בעיצומה של מלחמה קשה, מול איום כבד, ובמלחמה הזאת לא יהיו רק הצלחות, ונעבור ימים קשים ונשמע בשורות איוב.
ואילו אצל רוגל אלפר וקהילת הטרוניה החזירו החדשות הללו את הצבע ללחיים, והוא התמלא בשמחה לאידנו. וכך הוא פישקוול בטור הבלע שלו, במסווה של "ביקורת טלוויזיה": "אחרי שבועיים של שחצנות, התרברבות והתפעלות מפעולות 'מרהיבות', יצא האוויר מהבלון הישראלי. ישראל, שאיננה מפחדת עוד – פחדה. האיראנים הפריעו לה בסידור המזרח התיכון מחדש."
באמת, תודה לאיראנים.

* המשימה העיקרית – כבר שנה במילואים, בכיתת הכוננות. בכל יום או לילה – שמירה. בחודשים הראשונים בכל יום תדריך, כעת שלוש פעמים בשבוע. בהתחלה לפחות אימון בשבוע, כעת קצת פחות. וגם כיבוי שריפות אחרי מטחים. המטרה שלנו היא הגנה על היישוב; הגנה על חייהם ושלומם של החברים, התושבים והילדים. כל מה שאנו עושים נועד לאותו רגע, שאנו מייחלים שלא יבוא, שבו נגן על אורטל מפני התקפת מחבלים.
לכאורה, המשימה המרכזית שלנו בשגרת החירום היא השמירה. אך אני רואה זאת אחרת. המשימה העיקרית שלנו היא להיות בכוננות. כלומר, להיות כל היום במדים ועם נעלי צבא, גם בבית, גם בשבתות וחגים (אף שמצב הצבירה הטבעי שלי הוא מכנסיים קצרים וסנדלים) – זו המשימה העיקרית. לעבוד בשטח עם הנשק + שתי מחסניות + מכשיר קשר עליי והווסט הקרמי והקסדה בהישג יד, זו המשימה. מזה שנה, כל תנועותיי בקיבוץ הן ברכב, בניגוד לדרכי, כדי שהציוד יהיה לידי. זו המשימה. וכך העובדה שכבר שנה כמעט שאיני יוצא מן הקיבוץ, אלא לעיתים רחוקות לדברים חשובים במיוחד. עד מתי? עד שתסיים המלחמה.

* שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת!

* ויהי ה' עמכם – כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האוייב המתנכל לנו.
נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.
גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.
העם גאה ובוטח בכם.
כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.
צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.
עלו והצליחו!
ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?
כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה.
בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'. והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.
בריאיון שהעניק שייקה גביש למנהל ארגון "תורת לחימה", הרב אביעד גדות, הוא נשאל על משפט זה, והאם הוא מרגיש שהיתה סייעתא דשמיא במהלך המלחמה.
"כן, גם הרגשה וגם הערכה, שני הדברים ביחד," השיב גביש. "הרגשתי שזה חלק בלתי נפרד מנכונותו של החייל לבצע את משימתו. הוא חדור אמונה גם במפקדים וגם בפקודות – וגם באמונתו. זה חלק מהעניין. עם ישראל זה אנשים שונים, מחשבות שונות, גישות שונות. כן דתיים, לא דתיים, אחרים – כל המגוון. כולם הולכים למלחמה. כולם הולכים באש ובמים. אני לא הייתי אומר שהם הולכים להקריב את עצמם, אבל הם הולכים לעשות הכול כדי שמדינת ישראל תתקיים בכבוד, ובמחיר הכי זול שאפשר במלחמה.
"אני חש, וחשתי גם אז, שבמשפט הזה אני מבטא את מה שחושבים אנשים רבים, וחלקם אומרים וחלקם לא אומרים, אבל זה מה שמוביל אותם – האמונה וההרגשה שאתה לא לבד. וזה מה שהוביל אותי לכתוב 'ויהי ה' עמכם', בהחלט," סיכם גביש.
כך כתב שייקה גביש החילוני. כך כתב עפר וינטר הדתי במלחמת "צוק איתן". ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של אל"מ וינטר לא היתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא היתה רוויית אג'נדה פוליטית, שנאה וכפיות טובה. רוח פקודת היום של שייקה גביש במלחמת ששת הימים, היא הרוח הפועמת בלב דור הניצחון, לוחמי ומפקדי צה"ל במלחמת "חרבות ברזל".
שייקה גביש, לוחם הפלמ"ח, מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח במלחמת השחרור, מפקד פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, יו"ר עמותת "דור הפלמ"ח" עד יומו האחרון, הלך לעולמו בגיל 99. שייקה גביש הוא אחרון האלופים במטכ"ל מלחמת ששת הימים שהלך לעולמו.
יהי זכרו ברוך!

* כך כתבתי ב-7 באוקטובר: כמו כולנו, בשבעה באוקטובר גם אני הייתי מוכה הלם ותדהמה, כאב וצער וקושי להאמין למראה עיניי ולמשמע אוזניי.
חזרתי לדברים שכתבתי באותו יום מר ונמהר. האם תחת העומס הרגשי, כתבתי דברים שאני יכול לעמוד מאחוריהם גם היום, בחלוף שנה?
קראתי וכמעט כל מילה יכולתי לכתוב היום. אולי למעט הפספוס באשר לביידן.
כך כתבתי:
מחשבות ראשונות בעקבות מתקפת הפתע:
קיבלנו תזכורת קשה ומרה מה צריך להיות סדר העדיפויות הלאומי. אנו עם במלחמה, בתוך אזור שאינו מקבל את זכות קיומנו.
הצורך בלכידות לאומית הוא הכרח, שאסור לכרסם בו.
יש להקים לאלתר ממשלת חירום לאומית, ולהקפיא את כל הנושאים שמפלגים את העם והחברה.
סרבנות, "הפסקת התנדבות", חוקי השתמטות וכו', הם פריבילגיה שבמדינה כישראל אי אפשר אפילו לחשוב עליה.
יש לחדש ולחזק את ההגמ"ר (הגנה מרחבית) ביישובים, כדי לתת מענה הולם ומידי עד הגעת כוחות צה"ל. רק לחשוב על כך שלפני שלוש שנים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות. כמה צעקנו ואיש לא שמע. וזה נמשך בקדנציה של שלוש ממשלות.
יש להכות מכה קשה את האוייב, כפי שלא חווה מעולם.
ההתמקדות, בשני המבצעים האחרונים, בתקופת הממשלה הקודמת והנוכחית, בג'יהאד האסלאמי תוך הימנעות מפגיעה בחמאס, היתה שגיאה חמורה.
בשעה זו, יש רק "אנחנו והם" אחד.
אנחנו – כל עם ישראל.
הם – האויב.
את כל השאר נדחה לאחרי הניצחון.
בישיבת הכנסת במהלך מלחמת יום הכיפורים, נשא ראש האופוזיציה בגין נאום, שכותרתו: "אחת המטרה – לנצח במלחמה." הוא אמר שיש שאלות וספקות באשר להפתעה ולמה שקרה טרם פרוץ המלחמה, אבל את השאלות נדחה לאחרי המלחמה. כעת, כולנו מאוחדים ומלוכדים סביב המטרה – ניצחון.
זו צריכה להיות הגישה של כולנו עכשיו.
זו אותה המלחמה – במאורעות תר"פ, 1920, פרצה המלחמה על ארץ ישראל. ערביי ארץ ישראל, שלא היו מוכנים לקבל נוכחות יהודית בארץ ישראל, תקפו את היישוב. המלחמה שפרצה אז נמשכת עד היום. זו אותה המלחמה. מלחמת השחרור לא הסתיימה. זו המלחמה על ארץ ישראל. זו המלחמה על הקיום. זו המלחמה על זכותנו לחיות כאן. במלחמה הזאת, עלינו להיות נחושים להכות באוייב עד חורמה. אין לנו ארץ אחרת.
ממשלת חירום לאלתר – מאז הבוקר נכון היה כבר להקים ממשלת אחדות. יש להקים אותה מיד. לפיד, גנץ, איזנקוט ובן ברק צריכים להצטרף כשרים בלי תיק וחברי קבינט וקבינט מלחמה מצומצם. יש בממשלה כוחות שאינם ראויים להיות באף ממשלה, אבל כעת אנו במלחמה, וזה לא הזמן לטפל בכך.
אחרי הניצחון יגיע הזמן להיערכות הפוליטית החדשה.
הקונספציה מתה – יהיה עלינו להיפרד מכל מיני פרדיגמות, קונספציות ומיתוסים. הקונספציה שעל פיה במאה ה-21 אין משמעות לשטח ולעומק אסטרטגי מתה היום סופית.
תרחיש הנסיגה – אני קורא רקדנים על הדם, הטוענים שצה"ל לא הגן על היישובים בעוטף עזה, כי הוא עסוק ביישובים ביו"ש. כמובן שדמם של התושבים ביו"ש אינו סמוק פחות מבכל מקום אחר בארץ. אבל אם היישובים לא היו קיימים, ישראל היתה נסוגה לקווי 4 ביוני 1967. אם בולדוזרים היו מפילים את הגדר והמחבלים היו שוטפים את האזורים הסמוכים לגבול, כמו בגבול עזה, מעשי הטבח היו כעת בתל-אביב וביישובי גוש דן והשרון.
מסר חד-משמעי – המסר של ביידן לישראל חד משמעי – עשו כל מה שאתם מבינים. תקפו בכל הכוח. אנחנו אתכם. לא נפריע לכם. נסייע לכם.
ליקוי מאורות – רק השבוע קראנו שהמהומות בגבול עזה נובעות מעניין כלכלי.
מלכוד 23 – אני מסכים עם כל מי שמדבר על מה שצריך לעשות כעת בעזה. הכול נכון. אבל אי אפשר לשכוח שיש לנו מיספר לא קטן, של ישראלים, בהם נשים וילדים, בתוך עזה.
צח"י אורטל – אני חבר ודובר צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל. מאז הבוקר, זה עיקר עיסוקי. היערכות אורטל ומידע לציבור.
בני עמוס גויס בצו 8.

* ביד הלשון: הליטני – מקום בחדשות: נהר הליטני, שמטרת המלחמה בלבנון – החזרתם בביטחה של המפונים לבתיהם, מחייבת את טיהור השטח שבין הגבול אליו מכוחות חיזבאללה.
האמת היא שכאשר מדובר בהקשר הזה על הליטני, הכוונה לברך הליטני, שהוא חלק קטן מהנהר. הנהר – 170 ק"מ אורכו, מתחיל באזור בעל-בק, זורם ברובו לאורך הבקעא, החלק הלבנוני בשבר הסורי-אפריקאי שהוא מעין המשכו הצפוני של עמק החולה, ממזרח להרי הלבנון (שמצפון לגליל העליון) וממערב להרי מול-הלבנון (שמצפון לחרמון). במהלכו, הופך הנהר לאגם קרעון המרהיב ביופיו (מהיכרותי בשנות שירותי בעומק לבנון, טרם הנסיגה לרצועת הביטחון). באזור מארג' עיון, שמצפון למטולה, בקרבת מבצר הבופור, פונה הנהר מערבה וזורם אל הים מצפון לעיר צור. החלק הזה של הנהר, המקביל מצפון לגבול בין ישראל ללבנון, הוא ברך הליטני. באזור מטולה המרחק שלו מן הגבול הוא 4 ק"מ. אך הוא הולך ומתרחק ורובו מרוחק מן הגבול בכ-20 עד 25 ק"מ.
כאשר התנועה הציונית הציגה בפני ועידת השלום בפריז (1919), אחרי מלחמת העולם הראשונה, שקבעה את הגבולות הבינלאומיים, את מפת תביעתה למדינה היהודית בארץ ישראל, נהר הליטני שורטט כגבולה הצפוני. את המפה, שאותה עיצבו חיים ויצמן, מנחם אוסישקין, נחום סוקולוב ואהרון אהרונסון הם הגדירו "דרישה מינימלית הכרחית למימוש הבית היהודי הלאומי." נשיא ארה"ב וודרו וילסון תמך בקביעת הליטני כגבול בין המדינה היהודית ללבנון, אך בסופו של דבר, הגבול נקבע מדרום, במקום שבו עובר היום הגבול בין ישראל ללבנון.
במלחמת השחרור כבש צה"ל את השטח שעד הליטני, אך נסוג וקווי שביתת הנשק נקבעו על פי הגבול הבינלאומי. בשנות החמישים תיכנן צה"ל, בהוראתו של בן-גוריון, תוכנית לכיבוש מחדש של השטח, כדי לנצל את מי הליטני לצרכיה של ישראל, אך התוכנית לא יצאה לפועל. במבצע ליטני, לאחר הטבח בכביש החוף (1978) צה"ל כבש את השטח עד הליטני וסילק את כוחות אש"ף אל צפונה ממנו. במבצע "שלום הגליל" – מלחמת לבנון הראשונה, הליטני במרבית אורכו היה בידי ישראל. ב-1985 נסוגה ישראל לרצועת הביטחון ושלטה בשטח שמדרום לברך הליטני עד הנסיגה מלבנון ב-2000. ישראל שבה לשטח הזה במלחמת לבנון השנייה, שבסופו התקבלה החלטת מועה"ב 1701, שעל פיה צבא לבנון יתפרס בין הליטני לגבול ישראל וחיזבאללה לא יתבסס מדרום לליטני. כידוע, לבנון וחיזבאללה הפרו את ההסכם, ובימים אלה אנו נוכחים בעומק התבססותו ההתקפית באזור זה.
המחקר מעריך ששמו של הליטני נגזר מהמילה לוטן, שהוא דרקון בעל 7 ראשים, משרתו של אל הים במיתולוגיה הכנענית. בלטינית וביוונית נקרא הנהר לאונטס, שפירושו "אריות". בתקופת המקרא, הליטני היה הגבול הצפוני של השבטים אשר ונפתלי. אולם שמו של הנהר אינו מופיע בתנ"ך, עובדה מעוררת תימהון לנוכח גודלו וחשיבותו והיותו גבולה הצפוני של הארץ.
חוקר המקרא והגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל יצחק בן מרדכי יפה (1880‏-1928), מציע במאמר מלומד ומרתק, שניתן לקרוא אותו בפרויקט בן יהודה – "הַשֵּׁם הָעִבְרִי הַקַּדְמוֹן שֶׁל נְהַר לִיטַנִי," ש"לבוא חמת" המקראי, שהוא גבולה הצפוני של הארץ, הוא הליטני. המאמר רצוף הוכחות, שאיני יודע האם ועד כמה התקבלו במחקר, אבל אותי הוא שכנע. בחלק מן המקרים הוא נקרא בקיצור "לבוא". שם נוסף לליטני הוא "הנהר". יפה טוען, שבמקומות המעטים שבהם מוגדר גבולה הצפוני של ארץ ישראל "הנהר הגדול נהר פרת", השם פרת הוא הוספה מאוחרת, ובמקור דובר על הנהר הגדול, והכוונה היתה ללבוא חמת, כלומר לליטני.
במשנה מופיע הליטני בשם "הנהר", כגבולה הצפוני של ארץ ישראל, לצורך קיום המצוות התלויות בארץ.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com