על "מצבי רוח" מאת יואל הופמן

כתר 2010, 191 פרקים

אני יודע שבעיני מבקרי הספרות השאלה שבכותרת רשימה זאת איננה חוקית, כי חוקי הוא רק מה שהמבקרים חושבים שצריכה להיות כוונת הטקסט הנדון (לא כוונת המחבר!) אני מבקש סליחה ממבקרי הספרות, ובכל זאת שואל את השאלה הזאת, כי הכול בספר זה משונה ברמות: קודם כול, הדפים אינם ממוספרים, אלא רק מה שמכונה בפיו של המחבר "פרקים", שהייתי מעדיף לכנות "קטעים". שנית, כל העמודים הימניים בספר הם חלקים, ולא ברור לי למה. שלישית, כל הטקסט מנוקד כמו שנהוג בשירה, הגם שקשה לסווג את הטקסט בספר זה כשירה. ורביעית, המחבר מציג עצמו בגוף ראשון רבים, מעין "ריבוי מלכותי", שהקורא המתוסכל אינו מבין למה, הגם שלמחבר לא תמיד קל להתמיד בכך.

במוח "המרובע" שלי, אני מצפה מיצירה ספרותית שתהיה לא רק מורכבת, אלא גם אחדותית, ואילו ביצירה שלפנינו אין שום עוגן, שממנו ניתן לחתור לאותה אחדות נכספת. כדי לתפוס את הכיוון, חשבתי להיעגן באישים הרבים מתרבות ישראל ומתרבות העולם המוזכרים בקטעים השונים – הרי רשימה חלקית (לפי סדר איזכורם): ואן גוך, איגנציוס הקדוש, חיים באר, עמוס עוז, פרנציסקוס הקדוש, רוסיני, בילי הולידיי, באך, מיטלפונקט, סרויאן, שולמית אלוני, הירונימוס בוש, לייבניץ, י"ח ברנר, אפלטון, מרצדס סוסה, סרמגו, פרויד, זלמן שניאור, ש"י עגנון, דייל קרנגי, ג'יימס ג'ויס, מייקל ריפס, מרסל פרוסט, י' ליבוביץ', קארל מאי.

ובכן, כמות התובנות שהשגתי בעקבות מעקב אחרי אישים אלה היא די דלה: הבנתי שזלמן שניאור האמין שמגיע לו פרס נובל, ולא לש"י עגנון (קטע 96); ג'ויס מוזכר כסופר שכדאי לחקות אותו, כי הוא מילא את ספריו במלל לא ברור (קטע 173); הקדושים הנוצרים הנ"ל מנתבים את הקורא אל הצצות אמפתיות בעולם הנוצרי: המחבר מספר שנדחף בילדותו על ידי ילד אלים לשיח בונגוויליה, ונכנסו בו קוצים יותר מאשר מסמרים בגוף של ישו. סבו נשא אותו על כפיו לביתו, וחבל שסבא של ישו לא הוריד את ישו מהצלב (קטע 52); במקום אחר הוא מציע לישו לרדת מהצלב ולשכור עורך דין (קטע 78); המחבר מעיד על עצמו שהוא מאמין בלידת בתולים של מריה (קטע 124); הספירה החלה עם לידת ישו, והסתיימה עם לידת היטלר (קטע 125).

לא אהבתי בזמנו את האהדה של פנחס שדה לנצרות, ואינני מבין את הצורך באיזכורים אלה החוזרים ונשנים אצל יואל הופמן. ובאשר לקוטב השני – כל מה שיש לסופר שלנו לומר על ישעיהו ליבוביץ' הוא שראה אותו ברחוב מחזיק ביד צנצנת (קטע 86).

אני הרי מחפש עוגן כדי שתיווצר בראשי איזו אחדות לגבי יצירה זאת, ועוגן כזה (הגם שבמעורפל) ניתן לנחש באזכור בני המשפחה, וחבריהם, כפי שעשה בספריו הקודמים: האם החורגת פרנציסקה מוזכרת בספר פעמים רבות, כנ"ל גם גברת שטיאסני שהיתה נשואה לבעל איטלקי, דודה אדית הנכה ובעלה דוקטור זולטן פורשנר, שידע 30 שפות, והתחבא בבית שימוש כל פעם שבאו אליו אורחים, אדון כהן בן מאה, ששתה לכבוד הקיסר פרנץ יוזף וצאצאיו, גברת מינוף שדיברה באונומטופיות, ושכבה עם הבעל האיטלקי של גברת שטיאסני; אביו של המחבר, אנדריאס-אברהם, שהיה מחביא תקליטים שקנה מעיניה של פרנציסקה, הדוד לדיסלאוס שידע לנענע את אוזניו, אשתו המוסלמית של הדוד שמו שידעה הונגרית (קטעים 7,10, 13, 32, 33, 35, 36, 37, 43, 59 , 70, 72, 76, 81, 97, 99, 104, 112, 135). המחבר מודה שעל גיבורים אלה כבר כתב בספריו הקודמים (ראו קטעים 82, 89).

באשר לקשר של המחבר אל הנשים – המסר הוא יותר ברור: הוא מספר על ביקורו אצל זונה צרפתייה, שבביתה מנורה מאירה את תמונת הבתולה, שיש לה ילד בכפר, וסבורה שאלג'יר היא חלק מצרפת; פעם ניסה להסתיר את מעשיו אצלה, עכשיו הוא מוכן לנשק את אצבעות רגליה; הוא מספר גם על ביקור אצל שתי זונות בקיוטו עם מופעים יפניים מסורתיים לפני המעשה עצמו (קטעים 4, 5, 6, 8, 12, 138, 139). מוזכרות גם אהבות ילדות (שוב, כמו בספריו הקודמים – קטעים 22, 23, 45, 46). לדעתו, הפשע החמור של האנושות הוא – נשים לא נאהבות (קטע 152).

אם נוברים בהיגדים הרבים, אפשר לנסות להסיק מסקנות לגבי יחסו של המחבר אל הספרות: פתיחה של ספר דומה לזרע שממנו צומח עץ (קטע 1); צריך להעמיד לדין סופרים באשמת שיעמום, שגם המחבר חוטא בכך לפעמים! (קטע 103); צריך להבדיל בין ספרים עצובים לספרים שמחים (קטע 114); למדפי הספרים אין תועלת (קטע 118); אנחנו השוחט, ואנחנו הבהמה הנשחטת, אם דם לא ניגר בתעלת הניקוז – אין ספרות ואין שירה (קטע 134); ספרות צריכה לשמח בני אדם (קטע 169); "חמש שנים על מיכאל" שבה את ליבו (קטע 75), ו"השפן הקטן" הוא שלימות ספרותית (קטע 174); המחבר מדמה את עצמו לקבלן שכלי הבנייה שבידיו פגומים, לכן הקורא צריך להשלים את הכתוב בעזרת דמיון (קטע 190) – מסקנות? מי שמחפש קו מנחה (אחדות!), מעשה זה הוא על אחריותו.

וכן, גם אלוהים הוא גיבור בספר הזה, אבל האדם הוא גיבור ראשי, והאל גיבור משני (קטע 115); העולם מתקיים בלי אלוהים (קטע 3), ואלוהים תמיד לבד, הוא היה בבדידות אינסופית לפני הבריאה (קטע 36, 191); התנ"ך הציל את חייו של המחבר כאשר כדור אוייב נתקל בו בדרך לליבו (קטע 9); אנחנו מתפללים לאלוהים, אך עובדים את ההר (קטע 162). מה המסקנה? אינני יודע.

הספר מביא ברצף עניינים חסרי קשר ביניהם, הרי דוגמאות: אחרי שסיפר על כלבים שמרפאים את בעליהם מובאת רשימת האוטובוסים מנהריה למעלות – "וזאת רשימת השעות של האוטובוסים שיוצאים מנהריה למעלות: 5.15, 6.30, 6.45, 7.00, 7.20, 7.45, 8.30, 11.30, 13.30, 16.00, 18.26, 19.30, והאחרון ב-20.35." אם לא מאמינים לי, בבקשה קראו את קטע 48.

בקטע 64 המחבר מזכיר לקורא כי כמו שולמית אלוני אנחנו לא שוכחים שיש לנו חמש אצבעות; פרה מזהה את קולו של העגל שלה מבין מאה עגלים שפועים, וכן – סוכן הביטוח בכה (קטע 57).

מתבקש שבחיבור כזה יש נטייה לאבסורד, וגם מן הסוג הזה נמצא בו: אורגי השטיחים יוצאים מהשטיח ללגום מכוס (קטע 77); נעליים מגיעות לגובה החלונות, והמגבעת נמצאת מעל הגגות (קטע 99); הספר אמור להצחיק, ולצחוק בעצמו (קטע 114); הוצאת "כתר" (שהפיקה את הספר) צריכה לפזר ארגזי יין פורטו בחנויות הספרים (קטע 185).

אני "שפוט" של הזרם הריאליסטי בסיפורת, אבל פתוח לטעום גם מזרמים אחרים, כפי שעשיתי בקריאת הספר הזה של יואל הופמן. בינתיים לא שיניתי את דעתי.

משה גרנות

אהוד: יואל הופמן היה סופר מאחז עיניים שהצליח להתגנב לפליאדה של "הסופרים החשובים" והמשעממים-ברובם ולזכות במעריצים מהליגה של "המלך ערום". לזכותו ייאמר שהוא בוגר "תיכון חדש" בתל אביב מהתקופה של טוני הלה. פלא שלא קיבל בשעתו את פרס ישראל לספרות.