* התגשמות הברכה – חיסולו של סינוואר, הוא התחלת התגשמות הברכה "תחל שנה וברכותיה."
מעבר לעובדה שהצורר הזה הוא המתכנן והמפקד של טבח 7 באוקטובר, ומעבר לעובדה שהוא הסמל הנערץ על המוסלמים בכל העולם בשל הטבח, הוא גם האיש שעצר כל עסקת חטופים.
אולי בלעדיו, ובתוספת לחץ צבאי מאסיבי, ניתן יהיה להביא לעסקה הרצויה – שחרור כל החטופים תמורת מתן אפשרות למחבלי חמאס לצאת בשלום מעזה לקטאר, לטורקיה או לארץ אחרת.

* הפעולה המשמעותית לשחרור החטופים – כל עוד סינוואר היה בחיים, לא היה שום סיכוי לשחרר את החטופים בעסקה.
אין זה אומר שכעת יש אפשרות לעסקה, אבל חיסולו של סינוואר הוא הצעד הישראלי המשמעותי ביותר לשחרור החטופים.

* חוץ מערפאת – יחיא סינוואר הוא הארכי טרוריסט שאחראי אישית לרצח מיספר היהודים הגדול ביותר מאז השואה, אולי חוץ מערפאת, חתן פרס נובל לשלום ושותפנו ל"שלום של אמיצים".
מותו הוא יום גדול לעם ישראל ולאנושות.

* לא במקרה – איני מקבל את ההגדרה שסינוואר חוסל במקרה. אמנם בהיתקלות הספציפית שבה הוא נהרג, כוחותינו לא ידעו שמדובר בסינוואר. אבל המצוד המשמעותי אחריו והנחישות לחסל כל מחבל, הביאו לחיסולו. הוא נמלט, נרדף, ממחבוא למחבוא, עם דרכונים וכסף מזומן, אבל הגענו אליו. לא היה לו סיכוי. כל הכבוד ללוחמי החי"ר והשיריון, הסדיר והמילואים, שנלחמים לאורך השנה מבית לבית, ונפלה בחלקם הזכות לשלוח את הצורר אל 72 הבתולות שלו ואל דף, הנייה ונסראללה.

* למנף את החיסול – "ניתן לנצח את חמאס בלי להרוג את סינוואר וניתן להרוג אותו בלי לנצח במלחמה." כך כתבתי פעמים אחדות במהלך המלחמה.
חיסול סינוואר הוא צעד חשוב מאוד בדרך לניצחון, אך הוא אינו הניצחון. חשוב למנף אותו כדי להשיג את מטרות המלחמה בדרום – מיטוט סופי של חמאס ושחרור החטופים. אני מאמין שאנחנו קרובים לכך.

* איך כותבים, חראות או חארות? - קמפיין ויראלי ברשתות: "החייל שחיסל את סינוואר הוא בכיר באחים לנשק. סחטיין עליך."
ואני לתומי חשבתי, שמדובר בלוחם בצבא ההגנה לישראל.
לא אדם אחד ירה בסינוואר. ירו על הדירה שבה חוסל פגזי טנקים וקליעי נק"ל מרובים רבים. בין הלוחמים שחיסלו את רב המרצחים, בעלי דעות שונות, מכל קצוות הקשת הפוליטית. אלה הם האחים לנשק האמיתיים – שמתעלים מעל המחלוקות ומאוחדים למען המטרה המשותפת, ניצחון במלחמה, וכל אחד מוכן לחרף את נפשו למען רעהו, תהיה דעתו הפוליטית אשר תהיה.
אך יש חראות (או חארות) שמאוהבים בפילוג ובשנאה, וגם בשעת מלחמה ינסו בכל מחיר לסכסך בין חיילי צה"ל ולהחליש בכך את צה"ל.
האנשים הללו ראויים לבוז עמוק.

* יחיא? לא יחיה.

* מוחמד סינוואר עדיין חי – דגש על ה"עדיין".

* רוב הרצועה – הפתרון הרע במיעוטו ליום שאחרי ברצועת עזה, הוא מודל שטחי A ו-B ביו"ש – שליטה אזרחית של הרש"פ וחופש פעולה מלא לצה"ל וכוחות הביטחון. זה הפתרון שיש ליישם על רוב שטח הרצועה.
מה פירוש "רוב השטח"? יש שטחים שעליהם להישאר בשליטתנו במלאה.
ציר פילדלפי מורחב צריך להיות בידי ישראל באופן קבוע, ולשמש חיץ בין מצרים לרצועת עזה, שיסכל את אוטוסטרדת הברחות האמל"ח.
לאורך כל הגבול עם הרצועה יש להקים רצועת ביטחון בשליטתנו ברוחב של כ-4-5 ק"מ, שכף רגל פלשתינאית לא תדרוך בה. מן הראוי לאפשר לקיבוצי העוטף להרחיב את שדותיהם לרצועה הזאת. אין צדק פואטי יפה יותר, מאשר שחקלאי בארי, ניר עוז, כפר עזה, נחל עוז, נירים, עלומים, עין השלושה, סופה ושאר היישובים, ירחיבו את שטחיהם על חשבון השטח שהיה כמפלצת. שדה הקטל יהיה לגן פורח.
התוחמת הצפונית של הרצועה, שכמעט ריקה מפלשתינאים ונעקרו ממנה היישובים דוגית, ניסנית ואלי סיני, תהיה בשליטה ישראלית מלאה, כדרום המועצה האזורית חוף אשקלון.
למדינה שהותקפה משטח מסוים, ובמלחמת מגן צודקת שיחררה אותו, יש כל הזכות להישאר בו. קל וחומר, כאשר מדובר בשטח שהיה בידינו, מסרנו לפלשתינאים והם תקפו אותנו מתוכו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר היתה זו תוקפנות נאצית ברברית כמו בשבעה באוקטובר. על אחת כמה וכמה בן בנו של לא כל שכן, כאשר מדובר באדמת ארץ ישראל. יתר על כן, יש חשיבות רבה בכך שהאוייב יידע שכתוצאה מתוקפנותו הוא איבד אדמה. זאת תהיה תבוסתו.
ולמה שלא נשלוט על כל רצועת עזה? כי הדבר מנוגד לייעוד הלאומי שלנו. אין לנו כל צורך וכל עניין לשלוט בשני מיליון פלשתינאים, ובכך לסכן את זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* סמל שלטון – בשבועות האחרונים היו מיספר שיגורים לעבר קיסריה. מלכתחילה היה לי ברור שהמטרה היא ביתו של נתניהו. היום זה רשמי.
איני יודע אם "הפגיעה במבנה" היא בביתו של נתניהו. מצד אחד, אני מעריך שאם הפגיעה לא היתה בביתו, היתה יוצאת הודעה רשמית שביתו לא נפגע, כפי שיצאה הודעה רשמית שהוא ובני משפחתו לא שהו בקיסריה. מצד שני, אם הפגיעה היתה בביתו, סביר להניח שחיזבאללה כבר היו חוגגים זאת.
אף שהבית בקיסריה אינו המעון הרשמי של רוה"מ אלא ביתה הפרטי של משפחת נתניהו, בפועל מדובר בסמל שלטון. אם הצליחו לפגוע בו, ואפילו בקרבתו, למרות שלמרבה המזל לא פגעו בנתניהו ובמשפחתו, זה ללא ספק הישג תודעתי ומבצעי משמעותי לחיזבאללה, ההישג הגדול ביותר שלו מאז החלה מתקפת הנגד הישראלית במתקפת הביפרים.
מרגע ששמעתי על האירוע, היה לי ברור שתעשיית השקרים וההסתה תתחיל לרקום תאוריות קונספירציה על כך שבכוונה הכטב"ם לא הופל ולא היתה התרעה, כחלק מעלילת הדם נגד צה"ל. לא חלפו שעות ספורות, והרשת מלאה ברעל הזה.

* מורעלים משנאה – אני קורא פוסטים מזעזעים של קנאים רל"ביסטים, שמזכירים לי את חגיגות הימין הכהניסטי כששרון קרס. דוגמית – "עוד דיוק קל והיתה הגאולה" ועוד ועוד. אנשים מורעלים משנאה. כתבתי תגובה לאחד מהם: "עכשיו ברור באיזה צד אתה במלחמה."

* אל נחזור על הטעות – בשבועיים האחרונים עיקר הירי של חיזבאללה הוא לאזורים שמדרום לקו העימות. אחרי המכות הקשות שחטפו, המטרה שלהם היא לשחזר את הניצחון שלהם –הפינוי, ולהביא לפינוי נוסף, דרומה יותר.
אסור לתת להם את הניצחון הזה. אני מקווה שכולנו – מהממשלה עד אחרון התושבים, לא נחזור על הטעות של השנה שעברה.

* מדיניות הפנים של ארה"ב - הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה המיתולוגי של ארה"ב בשנות השבעים של המאה שעברה, נהג לומר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.
היום אנו רואים בעליל עד כמה לארה"ב אין מדיניות חוץ, אלא פנים. ארה"ב מפריעה לנו במלחמה, ומפעילה לחץ ברוטלי, כולל איומים באמברגו נשק, ובכך גוזרת עלינו דשדוש, שמונע הכרעה ומנציח בכך את המלחמה, גם את סבל העזתים ובעיקר את חטיפת 101 אחיותינו ואחינו, אך ורק מתוך חנופה לבייס ה"פרוגרסיבי" והמוסלמי ערב בחירות.

* בין דבר לכולירע – אשריי וטוב לי שאיני אזרח אמריקאי, ואיני נדרש לבחור בין נבלה לטריפה.

* חדוות האף-על-פי-כן – אין דבר מתסכל יותר מעבודה סיזיפית.
בימים אלה אני מבצע עבודה שלכאורה אין סיזיפית ממנה.
אני עסוק בשיקום חלקות בכרם שנפגעו מנפילות של רקטות.
אני עושה מחדש עבודה ששפכתי עליה הרבה זיעה באביב, והנה אני צריך לחזור עליה מחדש.
ולא זו בלבד שאיני מתוסכל – אני ניגש למלאכה מלא עזוז וחדוות יצירה. איך זה?
זו חדוות האף-על-פי-כן. בכל במבוק חדש שאני תוקע, ובכל גפן שאני קושר מחדש, אני חש את הניצחון; הם הרסו, אנו בונים ואף מגדילים חיל והשנה ניטע עוד מטעים וכרמים.
זה לא שיקום. זו תקומה. חדוות התקומה!

* סמל לימים שעוד נכונו לנו – כבכל שנה, גם השנה הובלתי את טקס קבלת חג הסוכות באורטל, אך בשני הבדלים.
האחד הוא, שבמקום חולצה לבנה, לבשתי מדים ונשאתי נשק. אבל לכך אני כבר רגיל אחרי שנה. השני הוא, שלמרבה הצער, בתור "אזור כתום", ההנחיות מצילות החיים של פיקוד העורף אוסרות עלינו התכנסות של מעל עשרה איש בשטח פתוח, והסוכה מוגדרת שטח פתוח.
ולכן, נאלצנו לנדוד מהסוכה למועדון ושם ערכנו את מסכת החג. שרנו, נהנינו מריקוד הילדים, קידשנו על היין ועל החלה, הצגנו את ארבעת המינים, קראנו קטעי קריאה על חג הסוכות, ובחג שבו אנו יוצאים מן הבית לבית-הארעי ודווקא בשל כך מעריכים יותר את הבית, נשאנו תפילה לחזרתם לביתם בשלום של החטופים ושל המפונים במהרה בימינו. וכן, למרות השנה הקשה שעברנו כעם והאסון שחווינו כקיבוץ, ואף שלא ישבנו בסוכה – שמחנו בחגנו והיינו אך שמחים, כי זה החוסן הלאומי והקהילתי.
והסוכה הקיבוצית? בנינו אותה וקישטנו אותה והיא מעוטרת בדגלי הלאום לרוב. מי יודע, אולי עד סוף החג יפרוץ שלום עולמי (או לפחות נהפוך ל"אזור צהוב") ונוכל להיות בה? בינתיים כל הפעילויות של סוכות עברו למועדון. הסוכה נשארת כמזכרת לימים טובים יותר וכסימן לימים הטובים שעוד נכונו לנו אחרי הניצחון.

* שקט הוא רפש – העיתון "ידיעות אחרונות" לא איחל השנה לקוראיו חג שמח, אלא חג שקט. כאילו אסור להזכיר חלילה את המילה שמחה, כי לשמחה – מה זו עושה, בימים טרופים אלו?
אולם "חג שמח" (אני מבכר את הברכה "מועדים לשמחה", כי לא החג שמח, אלא הוא משמח אותנו) אינו תיאור מצב אלא איחול. מה נכון יותר מלאחל לאנשים חג שמח. כמו לאחל להם טוב.
וה"שקט" הזה מעצבן שבעתיים. לא נגמלנו מההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר בדרום והיינו, בעטייה, על סף אסון גדול שבעתיים בצפון, כפי שאנו נוכחים היום? ז'בוטינסקי צדק – שקט הוא רפש.
לא לשקט עלינו לייחל, אלא לניצחון.

* מי רוקד על הדם – במוצאי שמחת תורה יתקיים בכיכר דיזנגוף מיצג "מדמים חטופים". מיצג שבו 101 איש ידמו את החטופים; פצועים וחבולים. המארגנים מזמינים את הציבור לעמידה שקטה.
באותו ערב, תערכנה בכיכר הקפות שניות.
אלו שני אירועים לגיטימיים, ואין סתירה ביניהם. אבל מארגני המיצג, או מי שמתיימרים לדבר בשמם, בוחרים לעמת בין האירועים. בפרסום האירוע הם מכנים את ההקפות "ריקוד על הדם." לא פחות.
אפשר לחלוק בסוגיה האם נכון לקיים הקפות ביום השנה לרצח. אני בהחלט מכבד מי שחושב, בניגוד אליי, שאין לקיים הקפות. זו עמדה לגיטימית ואני מבין אותה. אבל לכנות את ההקפות "ריקוד על הדם"?! הרי זו דיבה נגד מיליוני יהודים בארץ ובתפוצות הגולה, שחוגגים ורוקדים בשמחת תורה. האם מי שרוקדים בשמחת תורה – אכפת להם מהחטופים פחות מאלה שאינם רוקדים? באיזו חוצפה מכנים אותם "רוקדים על הדם"?
בעיניי, רוקדים על הדם אלה שתפסו טרמפ על סוגיית החטופים ומינפו אותה, או אולי נכון יותר להגדיר זאת – חטפו אותה, למאבק פוליטי. חיבוק הדב שלהם למשפחות החטופים הוא הריקוד על הדם.
בקיבוץ אורטל נערוך הקפות. ובקבלת חג שמחת תורה, נזכור ונזכיר את הטבח הנורא בשמחת תורה אשתקד. אך קיום החג, כמו קיום כל החגים, הוא הביטוי לחוסן הלאומי והחברתי שלנו. ביטול החגים יהיה ניצחון הטבח.
כתב אבידן בית יעקב, אביו של סרן רועי בית יעקב שנפל בעזה, על חג הסוכות ושמחת תורה:

"אנשים שואלים אותנו מה שלומנו בחג. הנה תשובתי: חג סוכות הוא החג שבו נאמר הציווי: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ.' אנחנו נשמח. תודיעו את זה למחליף של המחליף של נסראללה, אם יש כזה. ולסינוואר, ולכל אויבינו, ולכל 'ידידינו' בעולם. עם ישראל שמח. עם ישראל ישמח.
"המלחמה הזו פרצה ב'שמחת תורה'. זו מלחמה על השמחה.
"בלוח השנה העברי, לעולם לא נוכל לקבוע בתאריך שבו פרצה המלחמה יום אבל או צער, כי זה תמיד יהיה יום חג. הזיכרון שלנו יהיה גם לשמוח. ההנצחה שלנו תהיה גם שמחה.
"השמחה שלנו אינה הוללות. השמחה שלנו היא שמחה שאינה מתעלמת מהקושי ומהכאב שסובבים אותה. השמחה שלנו היא שמחה של עם שיודע שתפקידו להביא את המוסר לעולם. על זה אנחנו נלחמים – להגדיל את הטוב בעולם, למגר את הרוע בעולם.
"השמחה שלנו מביטה לעתיד. היא יודעת שאנחנו בדרך, היא יודעת שעכשיו חסר, היא יודעת שבסוף ננצח ונביא את הטוב, והשמחה תהיה שלמה."

* הפרופסור עם הארטיק – מה התובנות שלי מפרשת הפרופסור עם הארטיק?
ראשית, שמדובר באינפנטיל. לצלם את עצמך נכנס לעזרת הנשים ביום הכיפורים עם ארטיק ולמהר לפרסם לחבר'ה, מה זה אם לא אינפנטיליות? הרי אילו היה מדובר בילד בכיתה ב', הוא היה נשאר כיתה מחמת חוסר בגרות.
שנית, שאני מעריך מאוד את המתפללות, שלא נגררו לפרובוקציה, ולמגינת ליבו של האינפנטיל הן התעלמו ממנו.

* האחרון לציון לוקח קרדיט – התפתחות מעניינת במלחמת הקרדיטים על חיסול סינוואר.
יצחק יוסף, הרב הראשי לשעבר, בנו של הרב הראשי לשעבריים, אחיו של הרב הראשי לשהווה, חוליה בשלשלת הנפוטיסטית, אמר בתגובה על חיסול סינוואר, שלומדי ה"תורה" נתנו כוח לחיילים.
לא, יצחק האחרון-לציון יוסף. המשתמטים מצה"ל מרפים את ידי הלוחמים. אנשים שרוב השנה האחרונה שירתו במילואים, הרחק מנשותיהם ומילדיהם, ממקומות העבודה שלהם או ממסגרות הלימודים שלהם ושהעסקים שלהם בסכנה, הולכים ונשחקים. שום דבר אינו מחליש אותם יותר מהידיעה ששבט שלם בעם ישראל בוחר להשתמט מהמלחמה על ארץ ישראל ועל קיום המדינה היהודית, לערוק ממלחמת מצווה, תוך כפירה בעיקר התורה שאותה הם כביכול לומדים. אין דבר המחליש אותם מילואימניקים מהידיעה שהמיסים שלהם מממנים את ההשתמטות הממארת. אין מה שמרפה את ידיהם יותר מכך שהממשלה, ששולחת אותם לקרב, כוללת את המשתמטים ומחוקקת חוקי השתמטות מושחתים ושראש הממשלה מנסה לפטר את שר הביטחון באמצע המלחמה, אך ורק כי הוא מוכן רק לחוק השתמטות מתון יותר ומכשיל את חוק ההשתמטות הקיצוני.
יש להצדיע ללוחמים על המוטיבציה שלהם, חרף חרפת ההשתמטות, לדבוק במשימה, להיות המבוגר האחראי בחברה הישראלי, בהבינם שקיום המדינה על כתפיהם, כי אם הם יישברו, המשתמטים לא ימהרו להחליף אותם.

* מתק שפתיים וציפורניים שלופות –המלחמה הארוכה והמחיר הכבד שמשלם הציבור הדתי לאומי, שאחוז הנופלים והפצועים מקרבו בין כלל הנופלים גדול הרבה יותר משיעורו באוכלוסייה, עוררה בקרב הציונות הדתית (לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג) גל של כעס על ההשתמטות מצה"ל בשם "לימוד התורה" (נבלים ברשות התורה), סלידה מן המשתמטים ומחאה נגד המשך ההסדר המושחת של השתמטות תמורת שלטון. התחושות הללו עוררו מחאה נגד חוק ההשתמטות שיעלה בקרוב לכנסת.
נשים דתיות לאומיות, שבני הזוג שלהן משרתים חודשים ארוכים במלחמה וכך גם בניהן וחתניהן, וגם בנותיהן, כי שיעור ההתנדבות לצה"ל של בנות דתיות הולך וגדל בשנים האחרונות, על אף הפטור, יצאו בקמפיין של לחץ אישי על השרים והח"כים הדתיים בקואליציה. הטלפונים שלהם מוצפים בשיחות ומסרונים, של נשים המספרות על מצוקתן לאחר שנה של עומס כבד כל כך, ודורשות מהח"כים להצביע נגד חוק ההשתמטות.
השרה אורית סטרוק יצאה נגד היוזמה במאמר באתר ערוץ 7. כותרת המאמר: "להתנצח או לנצח? – על נזקי הקמפיין החדש נגד חוק הגיוס." היא פותחת במתק שפתיים של הבנה למצוקת נשות המילואימניקים ("נשים לביאות", "נשים אהובות") ומהר עברה למתקפה. המסר של הכותרת, הוא שאין שום סיכוי לשנות את מציאות ההשתמטות (לא, היא לא השתמשה במילה המפורשת) בהליכה כוחנית נגד החרדים, אלא רק בהסכמות ובהידברות, והנה בחוק ה"גיוס" החדש, בהסכמה רחבה עם החרדים, יש עליה במספר החרדים שיתגייסו, מתוך הסכמה. במקום להתנצח בלי להשפיע, אפשר לנצח בהסכמה.
לטענתה, מדובר בקמפיין של השמאל שנועד להפיל את הממשלה ולהעלות תחתיה ממשלת שמאל, ואותן "נשים אהובות" הן כלי שרת, בעל כורחן, של קונספירציה להחלפת השלטון. ומי מוביל את המהלך? תנועת הרבעון הרביעי. איך היא הגיעה לכך? היא מסבירה: "בדיקה לא-מסובכת הובילה (שוב) אל הגוף המתקרא 'הרבעון הרביעי' ". ומה מוליך את הרבעון הרביעי? "אחרי שקמפיין 'ממשלת האחדות' שלהם (שנועד להכניס לממשלה את גנץ ולפיד במקום מפלגות הימין המובהקות) נכשל (כלומר הממשלה התרחבה, ב"ה, אבל לא בכיוון שהם רצו), פתח הארגון הזה בקמפיין חדש שמטרתו האמיתית זהה: פירוק ממשלת הימין. אלא שהפעם נעשה הקמפיין תוך שימוש ציני בנשים הכי מסורות, הכי גדולות-מהחיים, והכי מושקעות במלחמה. אלה שהניצחון שייך באמת להן, וכמוהו כל הישג והישג בדרך אליו. בהן בחרו מנהלי הקמפיין להשתמש כדי להביא סוף-סוף לפירוק הממשלה, להליכה לבחירות, וממילא גם לכישלון באותה מלחמה עצמה."
מעניין, שההתנגדות לקמפיין ממשלת האחדות, באה מימין ומשמאל ובדיוק באותה האשמה: ב"הארץ" אין ספור מאמרים נגד הקמפיין הביביסטי של הרבעון הרביעי, שנועד לפרק את תנועת המחאה ולהנציח את שלטון נתניהו, ומצד שני האשמות א-לה סטרוק. אלא שבניגוד לקמפיין ממשלת האחדות, בקמפיין נגד חוק הגיוס אין לרבעון הרביעי יד ורגל.
ההיפך הוא הנכון. המסר של הרבעון הרביעי בנושא השתמטות החרדים הוא דווקא המסר שהציגה סטרוק – שינוי המצב בהידברות ובהסכמות. בניגוד לסטרוק, שאצלה זו סיסמה צינית להכשרת הברית הטמאה של השתמטות תמורת שלטון, תנועת הרבעון הרביעי באמת חותרת לשינוי באמצעות הסכמות. היא ערכה מפגשים רבים בין חרדים, חילונים ודתיים לאומיים שאף הגיעו בהן להסכמות יפות ורחבות. הבעייה היא שהיוזמה הזאת תיכשל כמו יוזמות דומות רבות בעבר, כיוון שהחרדים שמשתתפים במפגשים חסרי השפעה בציבור החרדי. אני מודה שבעבר גם אני סברתי שניתן לחולל את השינוי בהידברות והסכמות, אך נואשתי מהסיכוי להגיע לכך.
אין קשר בין הרבעון הרביעי לבין הקמפיין. כיוון שאני פעיל בארגוני האחדות הלאומית ובהם הרבעון הרביעי, אני מכיר מקרוב את התסיסה בקרב הציונות הדתית בנוגע להשתמטות ואני מכיר את הקמפיין הזה, שאין אותנטי ממנו והוא צמח באמת ובתמים מלמטה, מנשות מילואימניקים דתיות לאומיות וממשפחות דתיות לאומיות ששכלו את בניהן במלחמה. מן הסתם, חלק מאותן נשים פעילות גם ברבעון הרביעי. נראה שסטרוק נתקלה בכמה שמות כאלו, וקפצה על המציאה כמוצאת שלל רב, בהציגה את המאבק נגד חילול השם של עריקה המונית ממלחמת מצווה בשם ערך לימוד התורה, תוך כפירה בעיקרי התורה, למאבק להפלת ממשלת הימין. ובתעלול דמגוגי נחות ומלא שנאה ובוז היא מציגה את ההתקוממות המוצדקת נגד ההשתמטות, של נשות המילואים, כקמפיין שנועד להעלות ממשלה שתמנע ניצחון במלחמה.
השנאה המשותפת של מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו לרבעון הרביעי ולרעיון האחדות, מעידה על הפחד של מחנה זה, שנבנה מהקרע, הפלגנות והשנאה, מפני האחדות.
הכרתי את אורית סטרוק לפני שנים אחדות ביוזמה לאחדות לאומית והסכמות לאומיות שנקראה "עמק השווה", בהנהגת הרב בני לאו וחברת הכנסת לשעבר ממפלגת העבודה איילת נחמיאס ורבין, שלצערי, הקורונה קטעה אותה. בפעילות באותה התארגנות הצטיינה סטרוק בנופת צופים של אהבה ואחדות. היום ברור לי שזו היתה מסכה, שנועדה להסתיר את הפוליטיקה הפלגנית, הסכסכנית והקיצונית שניסינו ליצור לה אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית ואחראית.

* מיהו פרוגרסיבי – בעקבות דברים שכתבתי בגנות השתמטות החרדים, הגיב מישהו, שמגדיר את עצמו "ציוני מסורתי", שהדרישה מהחרדים להתגייס היא "מיסיונריות פרוגרסיבית".
מיהו פרוגרסיבי?
כנראה שציונות = פרוגרסיביות. שירות בצה"ל = פרוגרסיביות. מלחמה על ארץ ישראל = פרוגרסיביות. הגנה על המולדת = פרוגרסיביות. מלחמה על קיום המדינה היהודית = פרוגרסיביות.
אם כך – אני מיסיונר פרוגרסיבי גאה.

* הכסף יענה את הכל? – מגילת קהלת, שאותה אנו קוראים בסוכות, משקיפה על העולם בצורה פסימית, צינית, כמעט ניהיליסטית. אבל זו לא גישה מנותקת מהמציאות, אלא היא בונה תמונה מסוימת ממרכיבי מציאות אמתיים. בין השאר נאמר בה: "וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל."
האומנם? האמירה הזאת מקוממת אותי. אבל כאשר אזרחים ישראלים בני עוולה מוכנים, תמורת בצע כסף, להיות מחסלים בשירות איראן, קשה להתווכח עם הקביעה הזאת.

* בלי קבלה אין מסירה – מחר, י"ט בתשרי, ימלאו יובל שנים לפטירתו של זלמן שז"ר (שמו העברי – שז"ר, הוא ראשי התיבות של שמו המקורי – שניאור זלמן רובשוב), נשיאה השלישי של ישראל, איש העלייה השלישית, איש רוח, מחנך, פובליציסט, סופר, היסטוריון, משורר, מאבות תנועת העבודה, שר החינוך והתרבות הראשון במדינת ישראל, שהוביל את חקיקת חוק חינוך חובה, כבר בימיה הראשונים של המדינה.
זלמן שז"ר שילב בחייו ובהגותו ציונות, סוציאליזם, מסורת וחסידות. הוא היה בן משפחה של חב"דניקים, וראה עצמו חב"דניק כל חייו.
להלן דברים שאמר על הנחלת המסורת: "אין יכולת לדור למסור משהו חשוב לדור הבא, אם לא קיבל כראוי מהדור שהיה.
"סימן מובהק לקבלה הוא: עכל את הדבר, עד כדי כך שהדבר עובר דרך ליבך ונעשה לשלך, ואז ראוי ואפשרי הוא להיות נמסר לדור הבא.
"בלי קבלה אין מסירה, אי אפשר לך למסור למישהו אחריך – אם אין בך היכולת לקבל ממי שחי לפניך. כלומר: מבחינה רוחנית, אם אתה יתום – אתה גם עקר. התנאי שתדע להיות מנחיל – אם תדע לחדש ולשמור על הקיים. רק בשילוב שלושת הדברים – לקבל כראוי, לחדש כראוי, למסור כראוי – יש אפשרות של רציפות הדורות."

* מונופול על החוכמה – לפני עשרים שנה, העליתי עם הצמד "גיסים ונפלאות" ערב נעמי שמר, לזכר היוצרת הדגולה שנפטרה חודשיים קודם לכן. הופענו איתו במיספר יישובים בגולן.
בשבוע של המופע ברמת מגשימים, נפטר לפתע, מדום לב, עוזי חיטמן, בגיל 52. החלטנו להוסיף למופע שלנו באותו שבוע שיר שלו – "אדון עולם".
"אילו כל מה שיצרתי בחיי היה הלחן ל'אדון עולם' – היה שווה שאיוולד." כך אמר הפזמונאי, המלחין והזמר עוזי חיטמן. השבוע, ב-17 באוקטובר, מלאו עשרים שנה לפטירתו. יהי זכרו ברוך!
בבוקר שבו התבשרנו על מותו, נערכה ישיבת צוות של מתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי באותן שנים. נהגנו לפתוח כל ישיבה בדבר תורה, שבכל ישיבה הכין אחד מחברי הצוות. באותו בוקר היה תורה של איילת, רכזת הנוער. איני יודע מה היא תיכננה מראש, אך היא שינתה את תוכניתה למשמע הידיעה המרה, הקריאה והשמיעה את שירו של חיטמן "בארץ הזאת".

גם אני נולדתי בארץ הזאת
והלכתי לאורכה ולרוחבה
גם אבי חלם על הארץ הזאת
הרבה שנים לפני שהוא בא
גם אני ניגנתי בארץ הזאת
שירים שנבטו מאדמתה
גם אני הגנתי על הארץ הזאת
אם הסכמתי או לא, הלכתי איתה.

אך יש כאלה שלוקחים
מונופול על החוכמה
הם יודעים יותר טוב ממני
הם יודעים יותר טוב ממך
מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך.

* שני ישעיהו גביש – בעקבות מותו של ישעיהו שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, שהלך לעולמו בראש השנה, התפרסם במדור המכתבים של "הארץ" מכתב המספר את סיפורו של רוני כהן, שבמלחמת יום הכיפורים הופתע כאשר קיבל פתאום הודעה שעליו לצאת ל... חתונתו, שנערכה בזמן המלחמה בקיבוצו יפתח. לימים למד ששוחרר לחתונה בזכות מברק של ישעיהו גביש, מזכיר הקיבוץ.
הסיפור יפה ולבטח נכון, אלא שיש כאן טעות בכתובת. ישעיהו גביש מקיבוץ יפתח אינו האלוף ישעיהו גביש. מלבד העובדה ששניהם נשאו אותו שם, שניהם גם היו פלמ"חניקים, שניהם לחמו במלחמת השחרור (גביש מיפתח אף נפל בשבי הלבנוני) והם אף היו מיודדים.
זכיתי להכיר ולהוקיר את ישעיהו גביש מיפתח, שהלך לעולמו לפני 14 שנים. הוא היה ראש המכון לייעוץ ארגוני בתנועה הקיבוצית, וכמזכיר אורטל עבדתי איתו. לאחר צאתו לפנסיה הוביל חוג רעיוני פוליטי בגליל העליון והזמין אותי פעמים אחדות להרצות בו.
כשישעיהו גביש היפתחי נפטר, התקשר בנו, חברי עופר גביש, לרעייתו של אלוף שייקה גביש, סיפר לה על מות אביו והכין אותה לכך שצפויים לה כעת הרבה טלפונים של תנחומים.

* יהודה באואר – חתן פרס ישראל להיסטוריה של עם ישראל ופרס א.מ.ת. לחקר השואה וגדול חוקרי השואה בעולם, פרופ' יהודה באואר, הלך לעולמו בגיל 98. באואר חקר את השואה, את האנטישמיות ואת רצח העם.
זכיתי ללמוד אצלו, לפני כשלושים שנה, קורס מבוא לחקר השואה, במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, שהוא עמד בראשו. באואר לא היה רק חוקר דגול אלא גם מורה בחסד. הקורס שלו מילא אודיטוריום גדול מפה לפה, וכשהוא דיבר ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, מאות תלמידים ישבו פעורי פה ושתו את דבריו בצמא. הוא היה בור סוד שאינו מאבד טיפה ובמקביל "עוקר הרים וטוחנם זה בזה" – כלומר חכם וחריף המיטיב לנתח את העובדות ולמנף את הידע הרב האצור בו לתובנות מקוריות ופורצות דרך, ובהן כאלה ששינו פרדיגמות מקובלות בהבנת השואה, ושימשו יסוד לחקר השואה בידי חוקרי השואה שבאו אחריו, שרבים מהם היו תלמידיו.
באואר פירסם כעשרים ספרים, בעברית ובאנגלית, וערך או היה שותף בכתיבת ספרים רבים נוספים. לצד המחקר וההוראה, הוא גם היה פעיל ציבורי מעורב מאוד ורב פעלים, בארץ ובעולם, בתחומי הנחלת זכר השואה, המלחמה באנטישמיות וברצח עם. למשל, הוא עמד בראש הוועד למען נפגעי רצח העם בדרפור. הוא ייסד וערך את כתב העת לחקר השואה "ילקוט מורשת" וכן של כתבי עת בנושא בשפה האנגלית, היה מראשי "יד ושם", היועץ המדעי להקמת מוזיאון השואה בארה"ב, יועץ לסרטים וסדרות רבות ובהם סרטו המונומנטלי של קלוד לנדסמן "שואה", הקים מוסדות לחקר השואה בארץ ובעולם, יעץ לממשלות ולפרלמנטים בעולם בנושא הנחלת זכר השואה והמלחמה באנטישמיות, היה המייסד של התנועה ליהדות חילונית הומניסטית ועמד בראשה שנים רבות.
היה חבר קיבוץ שובל במשך למעלה מארבעים שנה ופעיל במפ"ם ובמרצ. תרומתו בכל התחומים הציבוריים שבהם פעל – אדירה. אציין במיוחד את העובדה שבאואר היה מהיוזמים והמייסדים של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA), שמאוגדות בו 34 מדינות. באואר היה יו"ר כבוד של הארגון עד יומו האחרון. התרומה הגדולה ביותר של הארגון, היא בהגדרת האנטישמיות, ובראשה ההגדרה פורצת הדרך, שהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל היא אנטישמיות. כלומר אין אנטי ציונות שאינה אנטישמיות. ההגדרה אומצה בידי הפרלמנט האירופי, ארה"ב ומדינות נוספות (אם כי ראוי להטיל ספק בדבקות של כל אותן מדינות בתובנות של אותה הגדרה).
כמה תובנות שלמדתי מפרופ' באואר:
א. הדבר המרכזי שאיפיין את היהודים בשואה לא היה פאסיביות אלא התנגדות. אמנם רק מעטים הצליחו להתנגד בנשק, אך ההתנגדות היתה בהיאחזות בחיים, בקהילה, בתרבות ובעשיה, בפעילות תרבותית וחינוכית מחתרתית ועוד.
ב. אין שחר לטענה שהיישוב היהודי ושהנהגת העם היהודי בעולם הפקירו את יהודי אירופה. ההיפך הנכון, הם עשו ככל יכולתם, המוגבלת, להצלת היהודים, אך באין מדינה יהודית, יכולת ההשפעה שלהם לא היתה גדולה.
ג. מדינת ישראל אינה תוצר של השואה. היא לא קמה בזכות השואה אלא למרות השואה. לעומת זאת, למפעלי "הבריחה" וההעפלה היתה תרומה משמעותית להקמת המדינה.
ד. האנטישמיות והשאיפה להשמדת העם היהודי היתה בסיס האידיאולוגיה של גרמניה הנאצית ובמלחמת העולם השנייה, כמעט בכל מקרה שבו היתה סתירה בין המאמץ להשמדת היהודים לאינטרסים של המלחמה ולאינטרסים כלכליים, האידיאולוגיה האנטישמית הכריעה את הכף.
באואר היה מעורה ופעיל עד אחרית ימיו ובחודשים האחרונים עדין פרסם מאמרים ב"הארץ" ובוויינט.
בשנה האחרונה לחייו, היה עד לפוגרום הגדול ביותר נגד יהודים מאז השואה, בחבל הארץ שבו חי עשרות שנים, ובהשראתו – לגל האנטישמיות בעולם הגדול ביותר השואה, ולגל של הכחשת טבח 7 באוקטובר ברוח הכחשת השואה.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: הבל הבלים – בלשון הרשתות החברתיות נפוץ הביטוי "קשקוש", כתגובה שנועדה לבטל דברים שנכתבו.
בשפה המקראית היפה, ייאמר "דברי הבל" והמהדרין יאמרו "הֲבֵל הֲבָלִים."
מגילת קהלת, שאותה אנו קוראים בחג סוכות, נפתחת במסר חזק על העולם ועל החיים, מפיו של קהלת, שעל פי המסורת הוא שלמה המלך: "הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל." או במילים אחרות, הכול חרטא.
פירוש הביטוי "הבל הבלים" הוא דברים בטלים, שטויות. זו העצמה של המילה הבל.
הבל, בשפת המקרא, פירושה דבר שולי וחסר משמעות. כך נכתב בספר זכריה (זכריה י', ב'): "כִּי הַתְּרָפִים – דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים – חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ, הֶבֶל יְנַחֵמוּן."
בלשון חז"ל הבל הוא אדים. הבל פיו – האדים היוצאים מהפה שלו.
יש קשר בין הדברים. ההבל היוצא מן הפה, מתנדף במהרה ולא נותר ממנו דבר, כמו דברי הבל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com