פרק עשרים ושבעה
חנינה בתי
לאחר שלושה ימים באו שני שוטרים, לבושים אזרחית, לקחת אותי לחקירה בתחנת-המישטרה שברחוב דיזנגוף. על התקופה הזו – המעצר שבא בעקבות החקירה, השיחרור בערבות עצמית, המישפט, הפירסום השערורייתי בעיתונים ובטלוויזיה שהמיט קלון על כל משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד שכמעט לכל אחת ואחד מהם נכדים המשרתים כבר בצבא, חיל גדול וכבד מאוד – על כל אלה אין ברצוני להרחיב עתה את הדיבור. זאת אעשה אם-ירצה-השם כאשר אצא, בעוד כארבע שנים, בתקווה שיפחיתו את השליש ממאסרי על התנהגות טובה.
ברצוני לומר לזכותי רק עוד דבר אחד.
היחפנית אכן היתה בתה של אורנה ארזים, נכדתה של עליזה, נינתם של ההיסטוריון פרופסור גרהארד גבריאל אורלובסקי (מנוחתם עדן האב והבת) ושל פראו פרופסור תרזה אורלובסקי, שהיא כבת מאה וגרה בבית-אבות של התאחדות עולי מרכז-אירופה ולאחרונה השתתפה בחיוניות בלתי-רגילה בתוכנית טלוויזיה גרמנית על הייקים בארץ.
ויש לה למירב דודה צעירה בגילה, חנינה היתומה, שנולדה ללא-אב לעליזה אחרי מלחמת ששת הימים.
ואתה לך דע אם שלך היא או מזרעו של חנניה?
כל זה התברר לי מיד בראשית החקירה, וזה גם מה ששבר אותי והקל עליי מאוד, והודיתי מיד בכול. סיפרתי אפילו על הקעקוע הכמוס שרק בעירומה יכולתי לראותו (אף כי ביצבץ מתחתון הביקיני שלה בבריכה). הלא עתה יכולתי להסביר להם מה קרה! כי אחרת – איך יכולתי לסגת מהכחשותיי כל עוד לא היה לי נימוק מתקבל-על-הדעת לטירוף שתקף אותי? כלום רוצח אני, או אנס?
למזלי לא הסגירה מירב את כתמי הזרע שלי שנותרו על בגדיה.
תושייתה של הקטנה כשהייתי כבר קרוב לבעול אותה, ועוד קודם לכן, להטביעה באמבטיה – היא שהצילה אותה ואותי גם יחד.
אבל גם רימתה אותי. אוהו איך רימתה אותי, בתה!
בתה? נכדתה!
נכדתה? נינתה!
נינתה? אחייניתה של חנינה בתי היתומה שאותה לא ראיתי מעודי (הראו לי תמונה שלה, יפהפייה), אבל מחר, כך הובטח לי, הסכימה סוף-סוף לבוא לבקרני בכלא ואני כבר מתרגש לקראתה. בכל זאת, בחורה, בת של עליזה, אחות של אורנה, דודתה של מירב. גם היא ג'ינג'ית-כהה. כל חלומותיי.
אבל אז הודיעו פתאום מ"צוותא" אבן-גבירול שכבר קבעו תאריך להעלות את הסיפור שלי "יום השלג אשר באמבטיה" בביצוע חוג התיאטרון של הכלא, ושזה נחמד שאת כל התפקידים ימלאו גברים, (יש כאן כמה מתאימים במיוחד שיודעים לעשות נשים ונערות יותר טוב מהמקור. גם בשכיבה). התברר שהצגה שלי היא אטראקציה לא נורמאלית, אפילו שהסיפור לא חדש אבל הסופר יושב בכלא, ומוכן להיחשף. פתאום התהפך הכול. לפתע נשכח הקלון שבאינוס הקטינה. נעשיתי חביב התקשורת. העיתונאי אוליבר קרומוול, שקיבל אישור לבוא לכאן עם צלם ולראיין אותי לכתבת-תחקיר על חיי, שהתפרסמה במוסף יום השישי של העיתון הנפוץ ביותר במדינה, אמר שחבל שאני יושב רק על ניסיון לאונס ושלא אני דפקתי לעליזה את הראש באבן כי אז זה היה יותר תקשורתי (וממילא גם חל עליו כבר חוק ההתיישנות) ומעמדי במדיה היה אז עוד יותר חזק ויכולתי אפילו להכתיב תנאים אצל מי אני מופיע ולקבל תשלום על הריאיון (כאילו אני זקוק לכסף!)
לאחר הכתבה במוסף, (נוסף לתמונותיי מהכלא הובאו בה תמונות המשפחה והפרדסים מראשית ייסודה של המושבה), הביעה הטלוויזיה עניין בשידור ההצגה ב"צוותא" ובשבוע הבא גם יראיינו אותי באחת מתוכניות ה"טוק שאו" הפופולאריות והתחייבתי לספר שם הכול, הכול, כמו שאמר המפיק: "להיחשף טוטאל, עד כוס-אמו!" – מה יש לדבר, בזכות הניסיון לאונס וחניקה של מירב, שאפילו לא הצלחתי להכניס לה אלא גמרתי מול עיניה בחוץ – עליתי לכותרות.
עכשיו, שתולדות-חיי הם הדבר הכי חם בתל-אביב, מה איכפת לי מה חושבת עליי משפחתי המורחבת, שלושים ושלושה בנות-ובני-דוד דרגה ראשונה ושנייה מכל צד? אני מוכן למכור אפילו את סבתא שלי כדי לזכות בעוד כמה דקות מסך, הלא אחרי הכתבה במוסף, כל שבעת המו"לים הכי חשובים בארץ (גם השמוק שגרס אותי) שלחו לי לכלא מכתבים בנוסח פחות-או-יותר דומה: "סליחה על האיחור, קראנו את כתב-היד של ספרך לפני שבע שנים והיינו מבקשים ממך לשלוח לנו באופן דחוף עותק ולהודיע לנו אם עדיין תוכל להיות בכלא ולהתראיין ממנו כאשר הספר יצא לאור. חוזה יישלח אליך וגם מיקדמה."
בינתיים, החבורה בכלא מגוונת, צעירים ומבוגרים, אשכנזים, ספרדים וגם ערבים, אסירי צווארון לבן ורוצחים, אקדמאים ואנשים פשוטים. האווירה דווקא טובה אף כי היחס לאנסים ולחונקי נשים לא כל-כך טוב. אבל יודעים שאני בעל פרדסים ולא צוחקים עליי. אפילו סידרתי פרי הדר חופשי מבית-האריזה. שלא לדבר על ההצגה ב"צוותא" שנפלה עליהם בזכות ה"קאם-בק" שלי. ויש קצין-חינוך וישנה קצינת-תרבות סימפאטית (שעודדה אותי לחזור לכתיבה כחלק מתהליך השיקום והירשתה לי לכתוב בשעות-הערב על מעבד-התמלילים של שירות בתי-הסוהר והיתה הראשונה לקרוא כל פרק חדש שכתבתי) ויש גם הרצאות רשות, לא חובה, לא כמו בצבא שמחייבים אותך לשמוע.
לפני שהתחילה הסאמאטוכה התקשורתית סביבי הופיע אצלנו ערב אחד הסופר יגאל מוסינזון שסיפר על ההמצאות שלו להפיק אנרגיה מגלי הים ואמר שהוא מוכן שאשלח לו את כתב-היד לחוות-דעת, בלי תשלום. בכלל, האווירה כאן היא של מחנה צבא, כמו במילואים-רחוק, עולם של גברים, סגור בגדרות יותר ממחנה צבא רגיל, ובלי הרבה חופשות אבל יותר טוב משירות בלבנון או בחברון. הסוהרים בסך-הכול כמו חבר'ה מפלוגת מפקדה. הולכות בדיחות בלי-סוף וכולם מכירים את כולם כמשפחה אחת. יש אמנם סורגים, וגם תא הנקרא לול שהוא תא מעצר בכניסה, אבל אין הרגשה של כלא סגור עם מסדרונות ותאים אלא של מחנה שהיה יכול להיות גם מחנה כורים או מניחי מסילת-הברזל לאילת. רק שהזין מציק לי מאוד ואני בשום אופן לא מוכן לזיין גברים וגם לא שגברים יזיינו אותי.
תל-אביב, 1999
שמות המשתתפים
אורנה ארזים (מקודם שגיב), בת של עליזה, נכדה של תרזה.
איזידור לבונה, פרופסור לספרות בירושלים.
איתן שמריהו, בעלה של נמרודה. נהרג בגבעת התחמושת.
אלפרד ברנהיים, צלם ירושלמי.
אפריים ארזים, עו"ד, אבי-בעלה של אורנה.
גברוש האחאבי, פרופסור לספרות.
ג'ורג' אדאמס, תייר בירושלים, מצאצאי מייסד המושבה האמריקאית ביפו.
גרהארד גבריאל אורלובסקי, פרופ', בעל של תרזה, אבא של עליזה, סבא של אורנה, סבא-רבא של מירב.
המספר, פרדסן, סופר-לשעבר.
חיים שמריהו, איש החינוך הקיבוצי הידוע.
חנינה, בת-זקונים של עליזה שלא מנישואים, כניראה בתו של המספר, ואולי של חנניה.
חנניה של נמרודה, נהרג בגבעת התחמושת.
ינאי ארזים, בעלה של אורנה.
לבנה זעזוע (שם משפחתה מלפני הנישואין), נופשת בבית-ההבראה בקריית-ענבים ומשוררת חובבת.
מירב ארזים, בת של אורנה, נכדה של עליזה, נינה של תרזה.
מרטין בובר, פילוסוף ירושלמי.
נמרודה, אלמנתו של איתן שמריהו.
עליזה אורלובסקי (מקודם שגיב), בת של תרזה ופרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי, אימא של אורנה, סבתא של מירב.
תרזה אורלובסקי, אשתו של פרופ' גרהארד, אמא של עליזה, סבתא של אורנה, סבתא-רבתא של מירב.
אהוד בן עזר / שלוש אהבות
"הן היו ארבע נשים, ארבעה דורות: תרזה, עליזה, אורנה ומירב, שלוש מהן חיות עדיין, ואני הסתבכתי עם ארבעתן – – – "
שלושה סיפורי אהבה סוערים של ארוטיקה מוזרה ופראית, של מעמדים המעוררים צחוק פרוע ושל קטעים שיש בהם הרבה כאב ועצב. ספר נועז, חושפני ומהנה.
סגנונו הצלול והקולח של אהוד בן עזר נוגע בדברים עצמם ואינו מותיר ברומאן רגע ללא התרחשות מפתיעה והתפתחות מרתקת.
סמי מיכאל על "שלוש אהבות":
"קראתי את 'שלוש אהבות' והתגלגלתי מצחוק. השפה הרהוטה והשורשית, הרעננות של העברית החדשה, העזתו לנפץ את דמות הסופר המטופח, המנהל שיחות מטופחות עם אלוהים – כל אלה מקדמים אותנו עוד צעד אל האקלים החושני האמיתי, המאפיין את מורשתו של הנרי מילר. 'שלוש אהבות' היא נובלה 'למבוגרים בלבד', למבוגרים שלא נרתעים ממצבים מביכים, ובאים על גמולם וזוכים בחיוך ממזרי.
"חשיבותה הייחודית של יצירת אהוד בן עזר מזדקרת נוכח חזותה חמורת הסבר של הספרות העברית הקאנונית בת-ימינו. אפשר שאהוד בן עזר הינו הסופר היחיד שיודע להשתמש ביד קלילה בהומור שכה חסר בדור המדינה. אהוד בן עזר בא מאותו בית היוצר שהציב על הבמה את סופרי האומה משנות השישים ועד היום, אלא שבן עזר, הלץ השובב של הספרות העברית, נוטה באומץ ליבו לתאר גם את המצחיק והמשעשע. אהוד בן עזר הוא סופר, וממאן לשחק תפקיד של כוהן או נביא."
סמי מיכאל