'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

לזכרן של ארבע זונות

מפאת כבודן לא ננקוב בשמותיהן

שנשרפו חיות בדירה

ברחוב אליהו גולומב בתל-אביב

אור ליום שלישי, החמישה-עשר באוגוסט 2000

בידי יהודי חוזר-בתשובה

כדי לא לטמא את הספר לא ננקוב בשמו

תהא נפשן צרורה בצרור החיים

ויהיו רוצחן והמסיתים אותו ארורים לעד –

א. דמות הערבי בספרות העברית

דמות הערבי, והיחס לשאלה הערבית, נושאים אופי רומאנטי של הערצת המזרח – ביצירות של הספרות העברית, שרובן נכתב בארץ-ישראל, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

בסיפור "ראש השנה לאילנות" (1891), לר' זאב יעבץ, אנו פוגשים דמות נער עברי חדש, נחמן, המסמל את המעבר מהסבילות, מן הפאסיביות הגלותית, ומהתדמית של הצעיר היהודי חיוור הפנים הלומד בישיבה – אל האקטיביות הארצישראלית, המתבטאת, בין היתר, בהתדמות לערבי בכל הקשור להסתגלות לתנאי הארץ, וביכולת להתמודד עם הערבי בשימוש בנשק.

המאבק אינו רק בערבים. ההתיישבות עצמה נתפסה כחלק ממאבק מתמשך עם הטבע, האקלים והמחלות. אפילו הסכנה שבהליכה או ברכיבה מנקודת יישוב אחת לשנייה, היתה לאחד הביטויים המובהקים למאבק של העברי השב לארצו כדי לחיות ולהתערות בה. היתקלויות על אם הדרך עם מתנפלים ערביים, מלוות במאבק מר ומכאיב, מצויות בספרות העברית החדשה מראשית הופעתה בארץ. מאבקים אלו אינם דווקא על רקע הסכסוך הלאומי, אלא חלק ממציאות חיים בארץ פראית-למחצה, תחת שלטון תורכי מושחת, כאשר אין לו לאזרח, ללא קשר ללאומיותו או לדתו – ביטחון מפני מעשי שוד בדרכים.

החזון האוטופי של הרצל ור' בנימין

גישה אוטופית ואופטימית, מופיעה ב"אלטניילאנד" (1902) של הרצל. ואף כי הרומן, שהופיע במקורו בגרמנית, אינו שייך לספרות העברית, מן הראוי להבין את התייחסותו לשאלה הערבית, שכן הספר נוגע בלב-ליבה של השקפת-העולם הציונית.

הרצל ערך בארץ-ישראל ביקור אחד בלבד, קצר ומאכזב, ב-1898, בעקבות ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני. הארץ, ובייחוד ירושלים, הותירו בו רושם עגום ביותר, וכך אמנם הוא מתארן בראשית הרומן, שזמן התרחשותו 1902. אך בהמשכו האוטופי, האמור להתרחש ב-1923, שרויה הארץ בשגשוג בזכות הכוח הכלכלי והתרבותי של העולים היהודים, שהקימו בה חברה למופת, קואופראטיבית, משותפת לכל יושביה, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים.

הרצל האמין כי התנופה הכלכלית וההון היהודי ישנו את פני החברה הערבית, ובעייה לאומית-ערבית כלל לא תתעורר. הערבים ימכרו ברצון את אדמותיהם ל"חברה החדשה", הקואופראטיבית, יהיו בה חברים שווי-זכויות, ואף יודו ליהודים על שהעלו את רמת-חייהם. דמות בולטת של ערבי ברומאן היא ראשיד-בי, בן למשפחה עשירה שהרוויחה מתהליך ההתיישבות היהודית. כאשר הוא מתבקש לענות לשאלה: "מה עם כל אותם פלאחים שלא היה להם מה [אדמות – אב"ע] למכור?" – הוא עונה:

"אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, הרי מאליו מובן שרק הרוויחו. והם אמנם הרוויחו: אפשרויות של עבודה, פרנסה, מצב טוב. לא היה מראה עלוב ומעורר רחמים מאשר מראה כפר ערבי בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19. האיכרים התגוררו בבתי-חומר דלים, שלא היו ראויים לשמש רפתות לבהמות. התינוקות היו מוטלים ערומים ללא כל טיפול בחוצות וגדלו כבהמות וכחיות. עתה נשתנה הכול. בשעה שייבשו את הביצות בארץ, בשעה שתיקנו את התיעול ונטעו את עצי-האיקליפטוס, המבריאים את הקרקע, השתמשו בפועלים מקומיים אלה, החסונים, ושילמו להם שכר הגון." ("אלטניילאנד", הוצאת "מצפה", תרגום דוב קמחי, תרצ"ט, 1939, עמ' 127).

ראשיד-בי מסייר עם אורחיו בכפר ערבי שבו מסגד קטן, המסתמן באופק, ומסביר:

"אנשים מסכנים אלה נעשו מאושרים הרבה יותר מאז. הם מתפרנסים בכבוד, ילדיהם בריאים ולומדים דבר-מה. בדתם ובמנהגיהם העתיקים לא נגע איש לרעה. רק טובה צמחה להם." (שם).

האוטופיה של הרצל הסתפקה בשיפור מצבו העלוב של הכפר הערבי, ובהימנעות מפגיעה לרעה בדתם ובמנהגיהם של יושביו. השאלה הלאומית אינה קיימת כלל בעיניו. הוא ראה חזות הכול בהתפתחות הכלכלית שתבוא בזכות העלייה היהודית.

*

ביצירה "משא ערב", שכתב הסופר והמסאי ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן, 1957-1880), ידידו ורעו של ברנר, ולימים פעיל ב"ברית–שלום" ובארגונים אחרים שהוקמו בארץ-ישראל לקירוב יחסי יהודים וערבים – מצויה גישה אוטופית מסוג אחר.

"משא ערב" התפרסם ב-1907 בכתב-העת הלונדוני שהוציא ברנר, "המעורר", בטרם עלה ר' בנימין ארצה, באותה שנה ממש. המשא הוא מעין מאניפסט, בלשון תנ"כית חגיגית, המכריז על כיוון פן-שמי ביחסים שבין יהודים לערבים בעתיד. לדעתו היהודים יכולים, וגם חייבים, לבוא לארץ-ישראל מבלי לעורר ולהחריף את הבעייה הלאומית. בדומה ליצחק אפשטיין, כך גם הפתרון של ר' בנימין מתמצה בחקלאות אינטנסיבית ובמטעי-פרי. ניצול פרודוקטיבי יותר של הקרקע ושימוש בדרכי-עיבוד להשבחתה, יאפשרו הגדלת צפיפות האוכלוסיה, ויספקו מקורות פרנסה. כך יהיה די מקום בארץ-ישראל למתיישבים יהודים נוספים, מבלי לנשל את הערבים.

לשיא מגיעים דבריו בהכרזה פיוטית ומלאת רגש על יחסי שני העמים בעתיד:

"ובשכבר הימים יהיה כאחד מאתך ולא נודע כי בא אל קרבך

את בניך תיתן לו ולקחת מבניו

ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול

ומצא מין את מינו והיה מין אחד

אנשים אחים אנחנו משפחות אחדות כל גויי הארץ

אראנו אם לא עתה אשורנו אם לא קרוב."

("משא ערב", המעורר, 1907, שנה שנייה, חוברת ז', עמ' 273).

חזונו הוא יצירת עם משותף לערבים וליהודים, יושבי הארץ, זאת בהסתמך על מוצאם השמי המשותף, ומתוך גישה שניתן לכנותה – פן-שמית.

המשך יבוא