עמי כהנא, "מסע חזרה אל הבית שבגד – כפר עזה אוקטובר 2013,
הוצאת יד טבנקין, יד יערי וכרמל, ירושלים תשפ"ד 2014, 127 עמ'.
כשראיתי את כותרת הספר "מסע חזרה אל הבית שבגד", ובעיקר את צירוף המילים "הבית שבגד", התקוממתי.
הבית בגד?! קיבוץ כפר עזה בגד?!
ודווקא כיוון שהכותרת קוממה אותי, היא גם גירתה אותי לקנות את הספר ולקרוא אותו. ואני שמח על כך.
זהו ספר של צופה-משתתף. עמי כהנא הוא חבר קיבוץ כפר עזה, חבר פעיל שמילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ לאורך השנים וגם היום. ככזה, הוא חלק מן ההתמודדות של קיבוץ כפר עזה עם האסון הנורא שפקד אותו בטבח 7 באוקטובר. עמי כהנא הוא גם חוקר, וספרו הוא בעיקר התבוננות כחוקר על הקהילה ועל התמודדותה עם השבר. היכולת לשלב מבט-על חיצוני של חוקר עם מבט מבפנים של משתתף, עושה את הספר למעניין במיוחד.
ב-7 באוקטובר נטבחו 62 תושבי כפר עזה, ובהם ילדים וקשישים. 23 תושבים נחטפו, ומתוכם חמישה עדין בשבי. תושבים נוספים נפצעו. רבים מבתי הקיבוץ נהרסו או נפגעו. כל החברים והתושבים חוו שעות ארוכות של אימה נוראה ופחד מוות, במובן הכי מילולי של הביטוי. אין כמעט משפחה, שאין בה נפגע. אין חבר שלא איבד חברים אישיים, שכנים או בני משפחה. הקיבוץ גלה מאדמתו לזמן ממושך, והוא אף אינו מרוכז כולו במקום אחד. כמי שחווה בקיבוצו, אורטל, אסון כבד של רצח שני חברים – נועה וניר ברנס, אני מתקשה לדמיין את גודל האסון הנורא בקיבוצים כמו כפר עזה, בארי, ניר עוז ואחרים. איך אפשר להתמודד עם מכה מטלטלת כל כך? איך אפשר לקום ממנה?
בכך עוסק הספר. בכל פרק עמי בוחן את התמודדות הקיבוץ מאספקט אחר. כל פרק עומד בפני עצמו. אך המכלול נותן תמונה מקיפה ומרתקת, של קהילה שנאלצת להתמודד עם מציאות, שאיש לא חלם עליה ושאין ספרות שניתן ללמוד ממנה איך להתמודד אתה. על הקהילה להמציא בכל יום מחדש את הפתרונות. על הקהילה לברוא את עצמה בכל יום מחדש. איך היא מתמודדת בשאלות הכלל ואיך בשאלות הפרט? איך הנהגה, שכל אחד מחבריה שותף באופן אישי לטראומה, יכולה להתמודד עם הקושי האישי של כל חבר לצד הובלת הקהילה?
עמי אינו חוסך מן הקורא את הקשיים והלבטים, ובהם כאלה שמי שלא חווה את האירוע, לא יוכל להבין לעולם. לדוגמה, הוא מספר על תופעה של הזדקנות מהירה של החברים המבוגרים כתוצאה מן האסון. "את תפיסת השינוי בזמן הקוונטי, שבו אח תאום שטס לחלל חוזר צעיר יותר מתאומו שנשאר על הקרקע, הבנתי באחת ב-8 באוקטובר. מי שנשאר על הקרקע והיה 'שם' ב-7 באוקטובר הזדקן באופן בולט, לעומת מי שהיה 'בחלל', מחוץ למקום... הבדלי הזמן ניכרו בבירור. מי שהיה שם 'הוקפץ שנים קדימה' במופע החיצוני, בדרך הביטוי, במבע העיניים, בתנועה. הזמן עמד מלכת."
הטלטלה הקשה שחווה הקיבוץ בטבח, תחלק עוד לדורות קדימה את ההיסטוריה שלו למה שקדם ל-7 באוקטובר ולמה שקרה מיום זה ואילך. "ניתן לומר שהקיבוץ של 6 באוקטובר כבר לא קיים, והקיבוץ של 8 באוקטובר – 2026 ואולי אף 2027 – עדיין לא קיים, ומה שנותר הוא לבנות קיבוץ מחדש, כמו שבנו אבותינו בשנות העלייה השנייה, והכל מאפס; לנתב אותו תוך ייסורים אך באופטימיות, תוך בניית מערכת כלים וכללים ספציפיים לעת המיוחדת הזו, עם מבט אל העתיד ובהליך קשה ומתיש, עד שיגיע הקיבוץ לביתו וניתן יהיה לחזור לאורח החיים של ה-6 באוקטובר, או למודוס חדש שתבחר הקהילה בתוך ביתה החדש-ישן."
לפני כעשרים שנה החליט קיבוץ כפר עזה, פה אחד, על הפרטה ומעבר ל"קיבוץ מתחדש". על פי הכתוב, אני מבין שהקיבוץ אימץ גרסה קיצונית של ההפרטה. עמי מתאר את אופן התנהלותו של הקיבוץ החל מן הבוקר שלמחרת הטבח, כקיבוץ שיתופי. איני יודע אם הייתי מאמץ את ההגדרה, שהרי החברים אינם מכניסים את משכורתם לקופה משותפת, כבקיבוץ שיתופי. אך ההתנהלות, תפקידה ומקומה של ההנהגה, מרכזיותו של הקולקטיב, האחריות של הקיבוץ על חבריו, חלוקת התפקידים החדשה בקיבוץ ובעיקר ההכרח ברמה גבוהה מאוד של ערבות הדדית וסולידריות, היא בהחלט בעלת סממנים מובהקים של קיבוץ שיתופי. כך גם, כותב עמי, אופן הובלת הקיבוץ, שחוזר מניהול, כמו בקיבוץ המתחדש, למנהיגות, כמו בקיבוץ השיתופי. איך המהפך הזה ישליך על אורחות חייו של הקיבוץ בעתיד, לאחר שובו לאדמתו? זו שאלה שנשארת פתוחה בספר, למעט האמירה שהקיבוץ לא יחזור להיות כפי שהיה ב-6 באוקטובר.
אף שעמי אינו מטייח ואינו מסתיר את הקשיים ואת הבעיות, התרשמתי כקורא מאוד לטובה מחוסנו החברתי של הקיבוץ, ומתעצומות הנפש שחבריו מגלים בהתמודדות עם השבר הנורא שפקד אותם. ולכן, בסופו של דבר, זהו ספר אופטימי.
הספר מתאר את מחצית השנה הראשונה במסע החזרה הביתה של הקיבוץ השכול אל "הבית שבגד". מתבקש שיהיה לו המשך.
האקסיומה "ביתי הוא מבצרי" לא עמדה במבחן ביום המר והנמהר, בשבת השחורה – שמחת תורה תשפ"ד. זה השבר שהביא את עמי לכתוב על "הבית שבגד".
ובכל זאת, הייתי מעדיף את הכותרת המדויקת יותר – הבית שנבגד.

2. צרור הערות 23.10.24
* המחנה הלאומי – אחד הביטויים המפלגים והמשסעים את החברה הישראלית, הוא הביטוי "המחנה הלאומי", שאותו טבע מנחם בגין. זה ביטוי מכוער, המדיר מן הלאומיות היהודית, כלומר מן הציונות, ציונים בלב ובנפש ועם קבלות לרוב, שאינם משתייכים לגוש הליכוד, ומשום מה מספח למחנה הזה את הזרם החרדי, שהוא בלתי לאומי בעליל באמונותיו, באורחותיו ובהשתמטותו הממארת.
הוא הדין בביטוי "מחנה השלום", שהדיר משאיפת השלום את מי שמתנגדים למדינה פלשתינאית בתוככי ארץ ישראל, המסכנת את קיומה של ישראל, או לנסיגה מהגולן, שהיתה ממיטה על ישראל אסון לאומי. כמיהתי לשלום אינה נופלת משל המתגדרים בהיותם "מחנה השלום". האמת היא, שהשימוש בביטוי כבר לא פופולרי, מה שאולי מעיד על התפכחות, גם אם בלתי מודעת, בקרב מי שמסרבים להודות בפומבי בטעותם ההיסטורית.
תרבות המחנות הזאת הרסה כל חלקה טובה בחברה הישראלית, הביאה לקיטוב ושבטיות הולכת וגוברת, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקנאים הקיצונים שבשוליו, המכשכשים בו.
אבל אני בעד הקמתו של המחנה הלאומי; מחנה לאומי אמיתי. כוונתי לאנשים המעמידים את האינטרס הלאומי מעל לאינטרסים שבטיים, כיתתיים, מחנאיים. אין לי ספק שהם הרוב הגדול, ושהם גם הרוב בכל אחד משני המחנות הניצים היום – מחנות המריבה, אלא שהם אינם מאורגנים והם נגררים למחנות הקיימים. האתגר הפוליטי החשוב ביותר היום, הוא הקמת מחנה לאומי גדול וחזק, שייצג את המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, וישבור את משטר המחנות המסכן את עתיד החברה הישראלית.

* עלילת דם נגד נתניהו – נתניהו הוא קורבן לעלילת דם. הטענה שהוא מפקיר את החטופים, מטרפד עסקאות, לא רוצה להחזיר את החטופים, רוצה שהם ימותו כי הם "שמאלנים" וכו' – זו עלילת דם מכוערת ומופרכת.
איך זה קורה שעלילת דם כזו נתפסת כלגיטימית, והמונים רבים כל כך מאמינים לה? זו תוצאה של הקיטוב המחנאי בתוכנו, בעיקר סביב דמותו של נתניהו. בדיוק כפי שיש מאמינים שמשטרת ישראל, הפרקליטות והיועמ"ש תפרו תיקים לנתניהו ומסוגלים להעלות על דעתם שהוא לא האחראי למחדל ולדקלם את עלילת הדם על צה"ל, כך תמונת הראי שלהם מאמינים לכל עלילה על נתניהו, בלי לחשוב ובלי לבדוק.
מבחינתם, מי שאינו מתיישר עם עלילת הדם, הוא ביביסט. כי מבחינתם, יש שני מצבי צבירה. או סגידה מוחלטת לנתניהו, או שנאה מוחלטת, שבה אפשר להאמין לכל דבר שייאמר עליו, גם אם מחר מישהו יספר עליו שהוא אונס ילדות.
עמדתי על נתניהו ידועה. אני שולל את האיש בשל שחיתותו, שקרנותו, הנזק שגרם לאורך השנים לחברה הישראלית בפלגנות וב"הפרד ומשול", אני זוכר איך היה אופוזיציה למדינה בתקופת ממשלת בנט, וברור לי שהוא האחראי הראשי למחדל, אחריות מיניסטריאלית (מתוקף תפקידו) ואישית (כיוון שמדיניותו הפייסנית המיטה עלינו את האסון). בריחתו הפחדנית מאחריות היא חרפה. ויש לי גם ביקורת חריפה על אופן ניהול המלחמה ובעיקר על הפינוי השערורייתי של היישובים בצפון. ולכן, אני רואה בו בלתי כשיר להנהגה לאומית ותומך בהחלפתו.
ועם זאת, אין לי שום קושי לשבח אותו כאשר מגיע לו. בין אם זה על הסכמי אברהם או על השגת החיסונים ההמוניים בקורונה, וגם על ההחלטות הנכונות שלו שהביאו למפנה בחודש האחרון במלחמה בחיזבאללה. וגם בעתיד, אתמוך בכל צעד חיובי שלו. טענתי לא פעם שהמחדל הביטחוני הגדול ביותר שלו, יותר ממחדל 7 באוקטובר, הוא חוסר המעש להשמדת תוכנית הגרעין האיראנית. אם הוא יחליט על פעולה כזו, ברור שאשבח אותו על כך.
לדעתי, הוא מנהל את משבר החטופים בצורה אחראית וראויה. הוא הציע הצעה מרחיקת לכת, קשה לעיכול, שגם ארה"ב אימצה וחמאס דחה. הוא עמד איתן בלחצים פנימיים וחיצוניים להימנע מהפעולה ברפיח ובציר פילדלפי, בשם סוגיית החטופים, ועל כך הוא ראוי לשבח (לצד ביקורת על כך שאיחר בחודשים רבים בהחלטה לצאת לפעולה הזאת).
למרבה הצער, בשיח המקוטב והמחנאי, קשה לבטא עמדה מורכבת. אך אני מסרב להיכנע לשיח הזה. יש לי ביקורת חריפה על מדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו כלפי חמאס, אבל לא אתן ידי לקונספירציה המטורללת על כך שנתניהו רצה לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ. יתר על כן, למרות ביקורתי החריפה, אני סבור שמניעיו של נתניהו בהבלגה היו טהורים – הרצון להימנע מהסלמה ומהרג חיילים ישראלים ומפגיעה בשלוות החיים של החברה הישראלית ומהשגשוג הכלכלי של מדינת ישראל. ב-7 באוקטובר ראינו עד כמה מדיניות זו משיגה את ההיפך המוחלט. אבל המוטיבציה שלו היתה חיובית וכוונותיו היו טובות.

* דבר לזכותו של יאיר גולן – יאיר גולן התארח ב"פגוש את העיתונות". עמית סגל הקריא ציוץ הזוי של גולן לפני חודשים אחדים, שבו כתב שהכניסה לרפיח היא ספין של נתניהו בלה בלה בלה. כעת, כאשר הוכח בעליל שדבריו היו מופרכים, עמית סגל, בנדיבותו הרבה, העניק לו הזדמנות לחזור בו מדבריו. במקום לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים, הוא התחפר בדבריו, החל להתפרע באולפן, כינה את השאלה של סגל "מטופשת", פעמיים זרק אמירה על "עברו" של עמית סגל (אולי לפעם הבאה הוא יתכונן וימציא משהו על עברו, כדי לתקף את האמירה המקארתיסטית) לטעון שוב שהכניסה לרפיח היתה ספין כדי להאריך את המלחמה, ואמר, בלי למצמץ, שניתן היה להגיע לעסקת חטופים "בכל רגע נתון."
יאיר גולן פנאט, קנאי, פופוליסט, מסית, רווי שנאה ורדוד. ובכלל, רק המחשבה שאדם, שבעיצומה של מלחמה קשה מסית לשביתת מילואים, שמשמעותה - עריקה המונית, היה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל, צריכה להדיר שינה מעיניו של כל מי שביטחון המדינה חשוב לו. וכשהוא אומר שניתן היה להגיע לעסקה "בכל רגע נתון" הוא משקר ביודעין. זו טענה פופוליסטית שמבטאת חוסר מנהיגות – קישוש קולות על גבן של משפחות החטופים, במקום גילוי מנהיגות ואמירת האמת למשפחות. בכל זאת אומר דבר לזכותו. אני מאמין, שאילו מילא תפקיד מנהיגותי, והאחריות היתה על כתפיו, גם הוא לא היה נכנע לתכתיב של חמאס, של שחרור החטופים תמורת כניעה ישראלית מוחלטת וניצחון היסטורי לטבח, אי חזרת תושבי הנגב והגליל לבתיהם ופתיחת הדלת לרווחה למעשי טבח וחטיפה נוספים כאמצעי לחיסולה של מדינת ישראל.

* פגיעה בראש המדינה – הכטב"ם ששוגר לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, לא נועד לפגוע בנתניהו האיש, אלא בראש ממשלת ישראל. אילו ראש הממשלה היה כל מנהיג אחר, הוא היה היעד לתקיפה. חיזבאללה רואים בכך את הנקמה שלהם על חיסול נסראללה. בעולמם המעוות – גזירה שווה בין מנהיג נבחר של מדינה דמוקרטית וראש ארגון טרור רצחני.
הניסיון לפגוע בראש ממשלת ישראל הוא ניסיון לפגוע במדינת ישראל. לכן, העובדה שהאופוזיציה לא התייצבה לצידו של נתניהו במפגן של אחדות כלפי פנים וכלפי חוץ, בלי גמגומים והיסוסים ובטח בלי עקיצות מיותרות, היא בושה. למה ראשי האופוזיציה לא עשו כן? מפחד הבייס.

* פגיעה בביטחון – נתניהו מחבל ביודעין בביטחון מדינת ישראל, כאשר בעיצומה של מלחמה הוא מדיר את שר הביטחון מהתייעצויות ביטחוניות, כדי ללחוץ עליו להסיר את התנגדותו לחוק ההשתמטות הממארת.
במקומו הוא מכנס את ראש הכנופייה. מה יש לראש הכנופייה לתרום בדיון ביטחוני? לשיר "שיישרף לכם הכפר"?

* מחיר הדחייה – ככל שאנחנו מתמהמהים בפעולה באיראן, אנו חושפים את עצמנו לעוד לחצים ולעוד הדלפות.

* רוקדים על הדם – בעקבות נפילתו בגיבורים של מח"ט 401 אל"מ אחסאן דקסה, החל ריקוד על הדם בקמפיין שקרי נגד חוק הלאום, שכביכול פוגע בזכויות הדרוזים.
הקמפיין הזה מתבסס על הבורות של הציבור, שלא קרא את החוק. אין בחוק דבר וחצי דבר הפוגע כהוא זה בזכות כלשהי של הדרוזים וגם לא של הערבים. זה פשוט שקר וכזב.
חוק הלאום מעגן בחוקה את זהותה ומהותה של ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי. מי שמתנגד לקיומה של מדינה יהודית וחושב שעצם קיומה היא פגיעה בזכויות הלא יהודים, הגיוני שיתנגד לחוק הלאום. אך למעשה הוא מתנגד לעצם קיומה של מדינת ישראל, שהוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
אילו חוקקה חוקה לישראל מיד אחרי הקמת המדינה, אין ספק שעיקרה היו תכני חוק הלאום, כפי שהם תכני 90% ממגילת העצמאות. אך לא נחקקה חוקה, אלא הוחלט לחוקק את החוקה נדבך על גבי נדבך, בחוקי יסוד. ברור שנדרש חוק יסוד המעגן את מהותה וזהותה של המדינה. מן הראוי היה לחוקק את חוק היסוד הזה ב-1949, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא.
מתנגדי חוק הלאום מלינים על כך שלא הוכנס בו, בניגוד במגילת העצמאות, סעיף העוסק בשוויון הזכויות לכל האזרחים "ללא הבדל דת, גזע ומין." הסיבה לכך, היא שחוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט אלא בהגדרה הקולקטיבית של המדינה. יש מקום לעגן בחוקה את השוויון האזרחי, אך לא בחוק הלאום, אלא בחוק יסוד נפרד או בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
במקום להיאבק בחוק הלאום, שזהו מאבק נגד הציונות, יש להיאבק למען חקיקת חוק השוויון.

* אזרחות לעבריים – קהילת העבריים (שבעבר נקראה "הכושים העבריים"), שרובה יושבת בדימונה מונה כ-5,000 איש. הם אינם יהודים, אך אימצו חלק ממצוות ומנהגי היהדות, והם משלבים בין יהדות לנצרות. הם רואים בעצמם ישראלים לכל דבר, אוהבים את מדינת ישראל ועם ישראל ואף שאינם מחויבים בכך, הם משרתים בצה"ל בהתנדבות.
בן העדה, לוחם השריון סמל אלישי יונג, נפל בקרב ברצועת עזה. יהי זכרו ברוך!
הגיע הזמן להעניק לקהילת העבריים אזרחות ישראלית.

* מחרחר מלחמת אחים –קמפיין ההמרדה וההסתה של השוקניה לעריקה מהמלחמה, נמשך בכל עוזו. הוא מתמקד במי שהקמפיינרים רואים בהם החוליה החלשה. כך, רוגל אלפר בפשקוויל ההסתה-לעריקה היומי שלו: "טייסים שסירבו בשם הדמוקרטיה לשרת את המשטר משחיתים את ערכיהם ההומניסטיים בהרג המוני של אזרחים בעזה. 'אחים לנשק' שמחו בשם הדמוקרטיה נהפכים בעיני אירופה לפושעי מלחמה מבוקשים." אלפר, שהוא כביכול שוחר שלום, מחרחר מלחמת אחים, או כפי שהוא מכנה אותה כשהוא מרייר על אודותיה – "מלחמת אזרחים," כי אין הוא רואה ב"אוייב" במלחמה הזאת אחים. כנראה שהוא רוצה לראות את הטייסים בהרג המוני של אזרחים בהתנחלויות, במלחמת האזרחים שעליה הוא מפנטז. לטענתו, מלחמת הנצח שנתניהו פתח בה ב-7 באוקטובר, נועדה לדחות את מלחמת האזרחים ההכרחית כל כך.

* תנופת התיישבות – הבה ניישב מחדש את היישובים שנעקרו בנגב המערבי ובגליל. אח"כ נוביל תנופת התיישבות גדולה בגליל ובנגב. ואז נדבר על התיישבות ברצועת עזה.

* דילמת כיפת ברזל – אמירה ששמעתי מפי לא מעט אנשים: האסון שלנו הוא כיפת ברזל. אם לא היתה לנו כיפת ברזל, לא היינו מבליגים ו"מכילים", מזמן היינו יוצאים למתקפת נגד מקדימה וחוסכים מעצמנו עשרים שנות רקטות ואת טבח 7 באוקטובר.
האמירה הזו מבוססת על שתי הנחות מוצא. ההנחה האחת היא, שאם לא היתה לנו כיפת ברזל היינו תוקפים. השנייה היא, שבהינתן שיש כיפת ברזל, בהכרח ננקוט בדרך ההכלה.
ההנחה הראשונה ללא ספק נכונה. על ההנחה השנייה אני חולק. כיפת ברזל צריכה היתה ליצור גישה אחרת לגמרי, שעל פיה, כיוון שיש לנו כיפת ברזל, יש לנו אורך רוח לפעילות התקפית, מתוך ביטחון שיש הגנה טובה בעורף. וכאשר העורף מוגן, המילואימניקים בחזית יכולים להיות שקטים יחסית מדאגה למה שקורה בבית. כיפת ברזל ויתר שכבות המגן חיוניות מאוד להגנה על אזרחי ישראל. אבל את תפיסת הביטחון עלינו לעדכן ולשוב לתפיסה התקפית.

* מה באמת מגן עלינו – מה הסיכוי הסטטיסטי שרקטה תיפול שוב במקום שכבר נפלה בעבר? אפסי. אז במטח האחרון שכבתי שני מטר ממכתש שנוצר במטח קודם, והרגשתי בטוח.
וברצינות, כשאתם שומעים על נפילות בשטחים פתוחים, שכיפת ברזל אינה מכסה אותם, דעו ששם עובדים כל החקלאים.
ואין לי טענות על כך. ברור שכיפת ברזל אינה יכולה לכסות את כל הארץ, ויש עדיפות ליישובים, שבהם האוכלוסייה צפופה, על פני שטח פתוח.
ובכלל, מה שבאמת מגן עלינו אינו כיפת ברזל, אלא ההפצצות הכבדות בדאחיה והתמרון בדרום לבנון. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
ומה אנו עושים כשיש אזעקה? שוכבים על אימא אדמה, מחפים בידיים את הראש וממתינים עשר דקות. תוך כדי, אני מוציא הודעה לציבור, בתוקף תפקידי כדובר צח"י. בדיוק על פי הספר. אין התגוננות טובה מזו בשטח.
במטח הזה, ביום שלישי בבוקר, היו ארבע נפילות לא רחוק מהחלקה שבה עבדתי – שתיים מדרום, אחת מצפון ואחת ממערב. המערבית היתה בשטח שלנו, בהכשרה לקראת נטיעת חלקת כרם חדשה, כמה מאות מטרים ממני. ומה שמשמעותי יותר – שלוש רקטות נפלו ממש סמוך לאורטל, צמוד לגדר.
בלילה שלפני קמנו מאזעקה בשל כטב"ם. הוא נחת בעין זיוון השכנה, ולא התפוצץ.

* מעגלים של פגיעה – בימים אלה אני עוסק בשיקום חלקות בכרם שנפגעו מרקטות. מדובר בשלוש חלקות סמוכות, שבמטח אחד, לפני שבועות אחדים, נפלה רקטה אחת בכל אחת מהן. זהו כרם צעיר, נטיעת חורף 2023. החלקות שנפגעו הן שתי חלקות של קברנה סוביניון וחלקה של קברנה פרנק. למרבה המזל, לא היו שריפות, ולכן נמנע נזק כבד הרבה יותר.
הפגיעה הנגרמת מנפילה כזו היא מעגלית, כלומר יש מעגלים של עוצמת הפגיעה. במקום שבו נחתה הרקטה נוצר מכתש. רדיוס של מטרים אחדים סביבו – שממה. לא רק הגפנים הלכו, אלא גם התשתית – בזנטים נעקרו, נשברו או התעקמו, כבלים נקרעו והצנרת נקרעה. הדבר הראשון שתיקנו כבר למחרת היה הצנרת, כדי לא לאבד את כל החלקה.
סביב המעגל הזה, יש מעגלים שבהם הפגיעה קלה יותר. גפנים שהשתרעו על האדמה מההדף אך ניצלו, ענפים שנשברו וכד'. רדיוס הפגיעה – עשרות מטרים.
אך זה לא הכול. פגיעה נוספת היא מרסיסים. יש רסיסים קטנים שהנזק שהם גורמים אפסי. אבל יש רסיסים גדולים, שהנזק שלהם הוא מעין הנזק של נפילת רקטה, רק בקטן. במקום הנפילה של הרסיס נוצר מכתשון וסביבו מעגלים קטנים יותר של פגיעה. וכפי שכבר כתבתי, חרף התסכול, אני חש חדוות יצירה, כי תקומת הכרם היא הניצחון שלנו על הטרור.

* המינימום שמגיע להם – השר המנותק גולדקנופף טוען שחוק הגיוס הוא המינימום שמגיע לחרדים.
כלומר המינימום שמגיע להם, הוא שלוחמי המילואים שמבלים השנה חודשים רבים במילואים ומחרפים את נפשם על הגנת המולדת, יממנו מהמיסים שהם משלמים משכר עבודתם, את ההשתמטות ואת המשתמטים. טוב שהוא לא דורש את המקסימום.

* סמלי צבא העם – צה"ל הוא צבא העם. משמעות הדבר, שהוא מעל לכל מגזר, שבט, מפלגה, עמדה פוליטית. וכאלה הם סמליו.
הרמטכ"ל תלש פאץ' "משיח" מעל בגדו של חייל. הלוי הכניס את הפאץ' לכיסו של הלוחם בשרוול המדים ואמר לו: "אתה יכול לשים את זה בפנים קרוב ללב, אבל על המדים רק דברים צבאיים."
עם פרסום הדברים החלה מתקפה ברשת על הרמטכ"ל "האנטי דתי."
אבל הרמטכ"ל צודק. על מדי צה"ל אין מקום לשום סמל דתי, פוליטי או מגזרי.

* שרשרת המסירה – לפני שנים אחדות, קראתי ספר שהרשים אותי מאוד וגם כתבתי עליו מאמר הערכה מפרגן: "על שפת ים כינרת" – מתת-אהבה ותודה למורינו שושנה ועמינדב ישראלי, בעריכת זאבה זבידוב. זהו ספר הערכה לזוג מחנכים דגולים, מורים לחיים, שכתבו בהערצה תלמידי הכיתה שהם חינכו במשך שנים, כשבעים שנה לאחר מכן; כיתה שבין תלמידיה היו נעמי שמר, אהוד לוז ואורי סלע. קראתי והתרשמתי מאוד מגדולתם של אותם מורים.
האזנתי היום ביוטיוב להקלטה של אחת מתוכניותיו של יצחק נוי ז"ל – "שבת עולמית", שהוקדשה לתנועה של מאות בני המושבים ולצידם עשרות בני קיבוצים, שנענו לקריאתו של בן גוריון והתנדבו לסיוע והדרכה במושבי העולים בנגב ובגליל. בתוכנית הוזכרה זאבה זבידוב מדגניה ב', אותה זאבה שערכה את הספר "על שפת ים כינרת", שירדה לנגב כמורה ומחנכת של ילדי העולים. סופר על מישהי שהיתה תלמידתה, ועשרות שנים מאוחר יותר בתה דובבה אותה והוציאה את ספר זיכרונותיה על השנים הראשונות שלה בארץ – העלייה לארץ והלימודים בבית הספר. והיא העלתה על נס את מורתה זאבה זבידוב, ואמרה עליה שהיא מורה לחיים ששינתה את חייה והשפיעה עליה לכל החיים; ממש אותם דברים שזאבה כתבה על שושנה ועמינדב ישראלי.
וחשבתי, איך אותו זוג מורים השפיעו על תלמידיהם, כך שיש בהם שהלכו בדרכם והעבירו הלאה את השפעתם.
חשבתי על שרשרת המסירה של חז"ל, ועל הקטע התלמודי הבא:

אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ
אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין
הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין.
שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה
הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה.
שֶׁתְהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ
הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ.
אֶלָא יְהִי רָצוֹן
שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ.

* ביד הלשון: בינת ג'בייל – מקום בחדשות – העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, שלפני ימים אחדים כוח צה"ל חיסל בה את מפקד גדוד בינת ג'בייל בחיזבאללה.
בִּנְת גְּ'בֵּיל היא עיר במחוז נבטיה, בירת נפת בינת-ג'בייל במחוז. מרבית 30,000 תושביה – שיעים. העיר נמצאת ברום 770 מ' מעל פני הים.
משמעות שמה – בת ההר. על פי גרסה אחת, השם ניתן על ידי שבטים תימניים שהתיישבו במקום ונתנו למקום שם, המזכיר שמות של ערים תימניות. על פי גרסה אחרת שם העיר מצביע על זיקה ליישוב גבל הממוקם כ־42 ק"מ צפונית לביירות.
על פי חפירות ארכיאולוגיות, במקור היה זה כפר יהודי, ששמו נמחה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com