'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ
נדפס בישראל 2001
מוטיבים מרכזיים בספרות העליות הראשונות,
בין רומנטיקה לבין מרירות המציאות
המוצא השמי המשותף אינו המיתוס היחיד שמלווה את הספרות הארצישראלית בסוף המאה ה19- ובראשית המאה ה-20. מיתוסים אלה חשובים מאוד להבנת עיצובו של הגיבור העברי החדש בספרות, ויחסו לשכניו הערבים. פגישת אנשי העליות, הראשונה והשנייה, וכמובן גם הסופרים שקמו להן, עם המזרח, עם הערבים היושבים בארץ, לוותה וגם העלתה מיתוסים אחדים:
מיתוס ראשון – המוצא השמי המשותף לשני העמים, וקרבת השפות השמיות. קירבה זו אולי לא היתה דבר חדש ליהודים יוצאי ארצות המאגרב והמזרח-התיכון, או לתימנים שהגיעו ארצה, אך היתה בגדר חידוש ליוצאי מזרח-אירופה, שנוכחו כאן בארץ כי הערבית והעברית הן שפות אחיות, שפות שמיות. לגילוי זה התלווה גם נופך רומנטי.
מיתוס שני – ההתפעמות מן המזרח הציורי, המדברי. התפעמות זו אנחנו מוצאים כבר ב"לאן" (1899) של פאיירברג, שלא הגיע מעודו לארץ-ישראל, ואילו סיפורו התפרסם שבועות אחדים לאחר מותו. אבל הקריאה שלו בסיפור: "מזרחה! מזרחה!" – ביטאה שאיפה לבנות במזרח עולם חדש, כניגודו של העולם הרקוב המערבי, האירופי. המידבר נקי, ובו ניתן לבנות הווייה חדשה.
מיתוס שלישי – הסתערבותם של יהודי ארץ-ישראל, והצורך או המשאלה להחזירם, אולי, למקורם העברי הקדמון. עדיין היו יהודים שחיו מדורי-דורות בפקיעין, והיו יהודים כאלה בדיר-אל-קאמר שבלבנון. אולי, שאלו את עצמם הרומנטיקאים – אולי הערבים יושבי ארץ-ישראל הם אחינו, צאצאי העברים, או היהודים הקדמונים? – הבה נחזיר אותם למקורנו המשותף, ונבנה יחד עמם תרבות עברית אחת חדשה!
מיתוס רביעי – דמות הערבי משמרת, מסמלת וגם ממחישה לנו את דמות העברי הקדמון, מתקופת המקרא. נחום גוטמן צייר את אגדות המקרא של ביאליק, בדמויות הערבים, בדמות הסבלים והספנים הערביים, עבי-הבשר, המלאים והשריריים, שראה בילדותו ביפו. בספרות התקופה ניתן למצוא דוגמאות רבות למגמה זו. הסופרים שיננו בבחרותם תלמוד, ידעו היטב תנ"ך, ולא התקשו לגלות את עקבות המקורות הללו בחקלאות של הפלאחים ובמרעה של הבידואים. מימי המקרא ועד תום הרבע הראשון של המאה ה20- לערך – השתנתה ארץ-ישראל פחות משהשתנתה בשבעים-שמונים השנים שעברו מאז ועד היום.
מיתוס חמישי – הסיפור על יהודי חייבר האגדיים, הבידואים, שהתעורר, בין השאר, עם גלי העלייה של יהודי תימן, ובייחוד הגל שהגיע בתקופת העלייה השנייה (1914-1903 לערך), כאשר שמואל יבנאלי, מאנשי עלייה זו, נסע ב1911- לתימן, ופעל שם להבאת עולים, שהקימו שכונות במושבות החדשות – ראשון-לציון, רחובות ופתח-תקווה. צעירי העלייה השנייה, וסופריה, אמרו לעצמם – אם שבט רחוק כתימנים הגיע ארצה, אולי באמת מצויים עדיין גם שבטי בידואים יהודים?
*
הגשמת הציונות נתפסה כמעבר מפאסיביות לאקטיביות, שהתבטא כמובן ביישוב ארץ-ישראל. הביטוי הרומנטי והציורי לאותה אקטיביות היה המאבק, לעתים מזויין, מעין מלחמה מתמדת בזעיר-אנפין, על הגנת היישוב העברי. דמות השומר, הלוחם, נתפסה כמעין ראשית לצבאיות ישראלית חדשה. והנה, המאבק מתרחש כמעט תמיד בהתנגשות עם הערבי, ומצד שני, גם מושגי הגבורה, הנשק והכוח – שאולים ממנו, בעיקר מן הבידואי הרוכב חמוש על סוסתו האצילה. העברי הצעיר נבדל אפוא מן היהודי הגלותי בכך שהוא אקטיבי, ודמותו החדשה מתעצבת הן מתוך הידמותו לערבי והן מכורח המאבק בו.
*
דרך אחרת להתמודד עם קיומם המושרש מדורות של ערביי ארץ-ישראל היתה ההשערה שהערבים המקומיים הם צאצאי היהודים הקדמונים שהוכרחו להתאסלם ולהסתערב במרוצת הדורות, ועלינו להחזירם לעבריותם וליהדותם. הם בעצם אחינו לגזע. דברים ברוח זו כתב המורה ישראל בלקינד (1929-1861), מאנשי תנועת ביל"ו, בתקופת העלייה הראשונה (1905-1878 לערך), בחוברת רוסית ושמה "ארץ-ישראל של זמננו", שהשפיעה על העולים לארץ בימים ההם.
"[בלקינד] הוציא ברוסית ספר בידיעת הארץ, שרבה היתה השפעתו בחוגי חובבי-ציון. נוסחו העברי יצא תחילה בשם: 'ספר לימוד גיאוגרפיה של ארצנו' (1919 ואילך) ולאחר-מכן בשינוי צורה ותוכן בשם: 'ארץ-ישראל של זמננו' (תרפ"ח, 1928)." (ג. קרסל, "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", כרך ראשון, 1965, עמ' 257) .
מיתוס חשוב ומעניין זה נותן אותותיו ב"משא ערב" ומותיר עקבות בסיפורים נוספים, אפילו אצל ברנר בסיפורו "עצבים": "אשר אוהלי הבידואים, אולי בני-בניהם של אברהם העברי, יינטו שם עד היום הזה..."
לימים התגלגל המיתוס ברעיון ה"כנעני" מיסודו של המשורר יונתן רטוש. על פי השקפתו של רטוש צריך לשחרר את הערבים מאיסלמיותם, ואת העברים מדתם היהודית, ולהקים בכל חבל "הסהרון הפורה" מדינה חילונית אחת, בעלת מבנה פלוראליסטי אך בעלת שפה ותרבות עברית אחת, מעין ארצות-הברית של המזרח התיכון.
התרפקות על דמות הערבי, כאב קדמון, מצויה ברומן "ימים ולילות" (1926) מאת נתן ביסטריצקי-אגמון, שהתפרסם בתקופת העלייה השלישית, זו שבין שתי מלחמות העולם. בספר מתוארת נהייה של צעיר יהודי, חבר קבוצה חדשה, אחר דמות השכן הערבי, שייח' סעיד. הצעיר כמו מבקש ממנו להיות לו לאב חדש במקום האב היהודי, שנותר בגלות. ואולם בהמשך הרומן, מובעת בחריפות גם האכזבה מכך שאין הערבי יכול ומוכן להיות דמות אב חדשה לצעיר היהודי, אלא הוא אויבו. בהתמודדות בין הרומנטיקה המזרחית, התנ"כית, לבין מרירות המציאות הארצישראלית, מנצחת הפסימיות ומתחזק הצד הקודר של ההווייה הלאומית.
*
ספרות העלייה הראשונה מיעטה לתאר את חומרת המאבק, וזאת מסיבות תעמולתיות. קהל היעד שלה לא היה רק אותם מעטים דוברי עברית, שישבו בארץ, אלא מרכזי העברית באודיסה, וארשה, קראקוב ווילנה. הסופר חשש שאם יוציא את דיבת הארץ רעה, יזיק הדבר להמשך עליית יהודים ארצה. הספרות עסקה ברצוי יותר משתיארה את המצוי. המצב הביטחוני הקשה הוסווה לא פעם סיפורים, שתיארו את העברי כמתגבר בקלות על הערבי.
אך לא חסרים תמרורי אזהרה. ברנר מתאר תהום פעורה בין שני העמים. בסיפורים הרומאנטיים על יחסי יהודים וערבים, שנכתבים בתקופתו, הוא מוצא רמייה עצמית וחוסר-יכולת לקלוט את מרירות המציאות. כך למשל הוא מתאר את מצבו הנפשי של גיבורו, יחזקאל חפץ, גיבור סיפורו "שכול וכישלון" (1920), היוצא מדעתו כאשר נפשו המסוכסכת, עוד מתקופת חייו בגולה – נפגשת בבעייתיות של יחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל. בימי הפסח, נערה ערבייה מחפשת בתמימות אחר אחיה הקטן, במושבה יהודית בארץ-ישראל. אצל חפץ מתעוררת מיד אסוסיציה להאשמת היהודים בעלילת הדם, שכמותה התרחשה במשפט הידוע של היהודי מנדל בייליס בקייב שבאוקראינה, לפני מלחמת העולם הראשונה. זו גם התקופה שבה מתרחש סיפורו של ברנר בארץ-ישראל. לימים, בבית המשוגעים, כאשר נזכר חפץ בדברי הנערה הערבייה, הוא מכחיש בהזיותיו את מוצאו היהודי.
ברנר הוא יוצא-דופן בתקופת העלייה השנייה, מפני שתפס את החיים בארץ במלוא מרירותם, ותיאר בביקורת עצמית נוקבת גם את חיי היישוב היהודי. הוא ראה בקיום היהודי בארץ המשך להווייה הגלותית, סכנה של טמיעה במזרח, וכלל לא התחלה חדשה, הירואית. בערבים ראה, בטווח הניראה לעין – בעיקר אוייבים, שיחסם ליהודים הוא למעשה המשך של האיבה שאופפת את העם בגולה. הרעיון הסוציאליסטי של אחוות-עמים ניראה בעיניו חזון רחוק מאוד, כמעט לא ממשי, ואילו במציאות היומיומית, המעיקה, המרירה, לא מצא יחסי אהבה ושלום, לא בין שני העמים ככלל, ולא בין פרטים משני העמים.
*
משה סמילנסקי חתם על מחזור סיפוריו "בני ערב" בשם חווג'ה מוסה, ופירסמם החל מהעשור הראשון למאה. הוא היה נציג מובהק לגישה הרומאנטית בתיאור היחסים שבין יהודים לערבים. הוא לא התעלם מן המציאות, להיפך: דווקא משום שחש וידע מה רבה סכנת הקרע ההולך ומתרחב בין שני העמים, סבור היה שצריך למצוא דרכים כדי להמעיט את החיכוך ולהרבות הבנה.
סיפורי סמילנסקי, כמו גם חלק ניכר מדרכו האידיאולוגית, היו בכיוון הזה. חוויית מפגש עם פרש ערבי בחולות קיסריה ב1891-, אשר נסתיימה בהצלפה על פניו, ליוותה את סמילנסקי מנעוריו בארץ. הוא היה איכר ואיש ההגנה, ועם זאת תיאר בהרחבה ובאהדה את חיי הערבים במחזור הסיפורים הרומאנטי, ההומאני, שרובו אינו מתייחס כלל לנוכחות היהודית. סיפורו "לטיפה", שנדפס ב1906-, מספר על אהבה בין איכר יהודי לנערה ערבייה יפה, העובדת בנטיעת כרמו. חרף הרומנטיות שבתחילתו, הוא סיפור עצוב וטראגי. עולה ממנו שאין אפשרות ליחסי אהבה בין פרטים משני העמים. כל אחד מהגיבורים כלוא בסביבתו החברתית, התרבותית, הלאומית והדתית. מצבה של הנערה הערבייה גרוע פי כמה, בגלל נחיתותה המעמדית ושיעבודה לאביה.
סמילנסקי הירבה לתאר פרשיות אהבה ונקמה בקרב הערבים והבידואים, זאת כחלק מהווי חייהם ומגורלם, וכמוהו נהגו גם יהודה בורלא ויצחק שמי בכמה מסיפוריהם הידועים. "ג'ומעה אל אהבל", (1928), סיפורו של יצחק שמי, יליד חברון, הוא דוגמה מופלאה ליכולת ההזדהות של סופר עברי עם גיבורו ערבי, וזאת מבלי להתייחס כלל לסכסוך הלאומי בין שני העמים. ספק אם נכתבה באותה תקופה בארץ-ישראל יצירת פרוזה ערבית שתיארה בצורה כה חיה וצבעונית את הכפר הערבי ואת מצוקותיהם של אנשיו.
בין שתי מלחמות עולם, בתקופת העלייה השלישית, כאשר עיקר המאבק הוא על כיבוש העבודה ועל ההתיישבות, נפש הגיבור העברי הצעיר קרועה בין הרומאנטיקה של השיבה למולדת הישנה, לבין המציאות המרה של ההתערות בה. ההתערות מתבטאת לא רק בהסתגלות לתנאי חיים קשים, אלא גם בשלושה גלים של מאורעות-דמים בין השנים 1938-1920. יצירות כ"ימים ולילות" (1926) לנתן ביסטריצקי, "החג' מחפצי-בה" (1927) ליעקב שטיינברג, "יומן בגליל" (1942) ל-ש. שלום, "מגילת תנחום" (1942) ליצחק שיינברג-שנהר, כמו גם "נדודי עמשי השומר", הרומאן הארצישראלי הגדול של יעקב רבינוביץ, שנכתב ב-1929 על תקופת העלייה השנייה, ממחישים מגמה זו. ביסטריצקי מספר ברומאן שלו גם על רצח ברנר ב-1921, ומסקנתו: "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."
אהוד בן עזר
המשך יבוא