68 שנים למלחמת סיני

ב-29 באוקטובר 1956, פתחה ישראל במלחמת סיני (מבצע קדש). במשך שמונה ימים נלחמה בחצי האי סיני וכבשה אותו ואת רצועת עזה, עד רצועה צרה ממזרח לתעלת סואץ.

הקונצנזוס הלאומי סביב המלחמה היה מלא. האופוזיציה, בראשות בגין, התייצבה ללא סייג מאחורי הממשלה בראשות בן-גוריון ומאחורי צה"ל. מפ"ם, החברה בקואליציה, הסתייגה מהמלחמה, אך לא התנגדה לה. אולם ברבות השנים ועשרות השנים, המלחמה היתה ליותר ויותר שנויה במחלוקת עד כמעט קונצנזוס נגדה. המלחמה הוצגה כ"מלחמת ברירה" לא לגיטימית, מלחמה שבה ישראל שירתה אינטרסים קולוניאליסטיים זרים של צרפת ובריטניה. איזה אינטרס היה לבן גוריון לשלוח חיילים ישראליים אל מותם, ובמלחמה נפלו 172 חיילים, למען קנוניה עם צרפת ובריטניה? למי שרואים בציונות קולוניאליזם, התשובה לשאלה הזאת ברורה – מ.ש.ל.

להצגת המלחמה כמלחמה קולוניאלית יש על מה להסתמך. צרפת ובריטניה השתתפו לצד ישראל במלחמה, בשל שיקוליהם. אכן, היתה קנוניה בין שלוש המדינות. ואכן, צרפת ובריטניה לא נלחמו למען ישראל וזו לא היתה מלחמה להגנה על גבולותיהן של שתי המדינות, אלא למען אינטרסים כלכליים קולוניאליסטיים שלהן. הן יצאו למלחמה כדי לסכל את החלטתו של נאצר, נשיא מצרים, להלאים את תעלת סואץ. עד אז תעלת סואץ נוהלה בידי חברה בריטית וצרפתית משותפת, והלאמת התעלה פגעה בכלכלת שתי המדינות. יתר על כן, מצרים סייעה למלחמת השחרור של אלג'יריה מעולו של השלטון הצרפתי, וצרפת חפצה להפיל את שלטונו של נאצר גם מסיבה זו.

הקנוניה היתה, שישראל תפלוש לסיני ותכבוש אותה עד סמוך לתעלת סואץ. בריטניה וצרפת יתערבו, כביכול כדי להפריד בין הניצים ולמעשה כדי להשתלט מחדש על תעלת סואץ ולהניע בכך מהלך שיביא להפלתו של נאצר. מבצע מוסקטר – כיבוש תעלת סואץ בידי צרפת ובריטניה, לא צלח. הם כבשו חלק מהשטח, אך נבלמו כיוון שמצרים הטביעה אוניות בתעלה וחסמו אותה, ועקב לחץ מדיני כבד של ארה"ב ובריה"מ.

ישראל מילאה בהצלחה את משימתה, אך גם היא נאלצה לסגת בלחץ ברוטלי של המעצמות, כולל איום מפורש של בריה"מ להתערב במלחמה, ללא הסתייגות אמריקאית.

לכאורה, הסיפור הזה מאושש את טענת מלחמת הברירה הקולוניאליסטית, שבה ישראל שירתה את האינטרסים של צרפת ובריטניה. אך האמת הפוכה. ישראל ניצלה את האינטרס הצרפתי והבריטי כשעת כושר למהלך צבאי מוצדק ונכון, המשרת היטב את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל.

כדי להבין זאת, יש לחזור 8 שנים אחורה, למלחמת השחרור. למחרת הכרזת המדינה, פלשו אליה צבאות ערב על מנת לסכל את הקמתה, להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים אחרי השואה. צה"ל ניצח במלחמה. היא הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. אף שבהסכמים נאמר, שהם המבוא להסדרי שלום, וכך ישראל ראתה אותם, מדינות ערב ראו בהן הפסקת אש זמנית כדי להתעצם ולהסיר את חרפת תבוסתן ב"סיבוב שני" שבו תמחקנה את מדינת ישראל. ישראל היתה מדינה במצור, מוקפת אויבים ששאפו להשמידה ונערכו לסיבוב השני.

בכל אותן שנים, הסתננו מדי יום מחבלים, אז הם כונו פידאיון, מרצועת עזה שהיתה תחת כיבוש מצרים, ומיהודה ושומרון שהיו תחת כיבוש ירדני, לבצע פיגועי טרור בישראל, שבהם נרצחו כאלף ישראלים ועוד רבים מאוד נפצעו. ההסתננות הפכה את החיים במדינה הצעירה ללא בטוחים, לצד הקשיים הכלכליים במדינה. פעולות התגמול החל מ-1953 שיפרו את המצב, אך לא שינו אותו מיסודו.

מצרים בראשות נאצר חסמה את מיצרי טיראן ובכך הטילה מצור ימי על ישראל. היא לא איפשרה מעבר אוניות ישראליות ולא מעבר אוניות לישראל, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. מצור כזה הוא קאזוס בלי (=עילה למלחמה) מובהק.

ב-1956 חתמה מצרים על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה, שעלולה היתה לשנות באופן דרמטי את יחסי הכוחות.

במצב הזה, עמדו בפני ישראל שתי אפשרויות. האחת, להמתין למתקפה משולבת של מדינות ערב, לסיבוב השני שאותו הן תכננו, במועד הרצוי להן, סביר להניח שבמתקפת פתע, כאשר גבולותיה הצרים של ישראל לא היו בני הגנה.

השנייה, לצאת למתקפת נגד מקדימה, למוטט את כוחם של ארגוני הפדאיון, להכות באוייב ולהרתיע אותו ולהבטיח את חופש השיט של ישראל ואל ישראל. הבחירה של בן גוריון במתקפת נגד מקדימה היתה הכרעה מנהיגותית למופת, והתאימה לתפיסת הביטחון של ישראל, שהוא עיצב. והוא ניצל שעת כושר, כאשר כרת ברית עם מעצמות שהיה להם אינטרס במלחמה הזאת. הן לא ניצלו את ישראל לאינטרסים שלהם. ומבחינת ישראל, הן שימשו את האינטרס שלנו. ישראל יזמה והפתיעה, היכתה באוייב המצרי ובפדאיון. צה"ל הוכיח את כוחו והבהיר לעולם הערבי שישראל היא עובדה, ולא תאונה שניתן למחוק מיד. נכון, ישראל נאלצה לסגת מכל השטח. הנסיגה הייתה טראומטית למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב. הטראומה הזאת עיצבה את מדיניות ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, כדי למנוע מצב דומה. ישראל אמנם נסוגה מסיני ללא הסכם שלום, וגם שאיפתו של בן גוריון להרחבת גבולותיה של ישראל במלחמה הזו, לא עלתה יפה. אך המלחמה הובילה לעשור השקט ביותר בתולדות ישראל. סיני היתה מפורזת עד ערב מלחמת ששת הימים כשנאצר סילק את כוח האו"ם והזרים את כוחותיו לסיני כדי לתקוף את ישראל. חופש השיט של ישראל ואליה נשמר עד ערב מלחמת ששת הימים, כשנאצר שב וחסם את המיצרים.

ערב מלחמת ששת הימים ישראל עמדה על סף השמדה. אלמלא יצאה למתקפת נגד מקדימה, היה ספק באשר להמשך קיומה. הן מלחמת סיני והן מלחמת ששת הימים הוכיחו את החשיבות במתקפת נגד מקדימה.

מתקפת נגד מקדימה, כדי לסכל איום על ישראל, היא דרך המלך של תורת הביטחון הישראלית. אם כך נגד איום של מדינות ריבוניות, קל וחומר נגד איום של ארגוני טרור. בצדק יצאנו למתקפת נגד מקדימה בלבנון – מלחמת שלום הגליל (1982). ההתנגדות התקיפה של האופוזיציה וארגוני המחאה למלחמה הוציאו שם רע לתפיסה של מתקפת נגד מקדימה. היא מותגה כ"מלחמת ברירה", שהיא כביכול בלתי לגיטימית. רק מלחמת אין ברירה היא לגיטימית. מהי מלחמת אין ברירה? מתקפה של אויבינו, כמו ב-6 באוקטובר 1973 וב-7 באוקטובר 2023. רק אז, לכאורה, כשאנו מותקפים וגבנו אל הקיר, אין לנו ברירה אלא להילחם וזו מלחמה צודקת.

הגישה האבסורדית הזאת היא לב המחדל של 7 באוקטובר. הפחד ממתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס וחיזבאללה כאשר היוזמה וההפתעה בידינו, הביאו אותנו לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה.

מתקפת נגד מקדימה אינה "מלחמת ברירה". מתקפת נגד מקדימה כדי לסכל איום על ישראל, כמו במלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת שלום הגליל, היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה לישראל אלא להגן על ביטחונה, ואל לה להמתין עד שתופתע ותותקף.

זה הלקח ממלחמת סיני, שאילו יישמנו אותו בימינו, היינו מונעים את טבח 7 באוקטובר, ואת מה שאנו עושים היום בעזה ובלבנון, היינו עושים מזמן, בהפתעה, בהרבה פחות אבדות לכוחותינו.

האם נלמד את הלקח, או נדבק בהתמכרות לשקט, בפחד מהסלמה וברתיעה מדחליל "מלחמת ברירה"?

2. צרור הערות 27.10.24

* להשמיד את הגרעין האיראני – הפעולה של צה"ל באיראן חשובה מאוד, עוצמתית ומוצלחת. היא גרמה לנזק כבד למערך הטילים וייצור הטילים. כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם ואף חימוש לא יורט.

אבל אני רואה בכך החמצה. שתי המתקפות האיראניות על ישראל, בנוסף להפעלת ארגוני הפרוקסי של איראן בשנה האחרונה, נתנו לנו הזדמנות לבצע את מה שהיה עלינו לעשות כבר לפני הרבה שנים – השמדת מתקני הגרעין האיראני.

מאז שנות ה-90 אנו מגדירים את הגרעין האיראני כאיום הגדול ביותר על ביטחון המדינה ואף על עצם קיומה. איך זה ייתכן שאיננו עושים את הנדרש כדי לסכל את האיום? נכון, לאורך השנים נעשו פעולות של המוסד שעיכבו את התקדמות המיזם, אך אין די בכך, וגם לא בנאומים, מוצלחים ככל שיהיו, בעצרת האו"ם. זו חובתה של מדינת ישראל. זו המחויבות של ממשלת ישראל לאזרחי המדינה. וכאשר נוצרת הזדמנות כזאת, איך זה ייתכן שלא ננצל אותה?

אחרי 7 באוקטובר, איננו יכולים לספר לעצמנו סיפורים כמו "הם לא מתכוונים באמת לתקוף אותנו בפצצות גרעין." הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שהם מתגרענים כדי לבצע את זממם. אך גם אם לא יפעילו נשק גרעיני, עצם קיומו בידיהם ישנה לחלוטין את פני המזה"ת ויפגע קשות בביטחון ישראל. נתאר לעצמנו את 7 באוקטובר כאשר בידי איראן נשק גרעיני. באותו יום חמינאי היה מצטלם ליד מתקן גרעיני ומזהיר את ישראל שאם רגל של חייל אחד תחצה את הגבול לעזה, ואם כדור ישראלי אחד יירה לעבר עזה, "יהיו לכך השלכות." חובתנו לסכל את התגרענות איראן.

הרי ברור שאי אפשר לעצור את תוכנית הגרעין באמצעים דיפלומטיים. גם הסנקציות הכלכליות לא ממש עזרו. מן הראוי היה שארה"ב תשמיד את מתקני הגרעין האיראניים, שכן מדובר באיום שאינו רק על ישראל, אלא על המזה"ת כולו ועל שלום העולם כולו. אבל עובדה שאף נשיא אמריקאי לא עשה זאת, וגם שני המועמדים לנשיאות, על אף ההבדל המשמעותי בעמדותיהם כלפי איראן, אינם מתכוונים לפעול באופן צבאי. אם אין אנו לנו – מי לנו?

נשאלת השאלה, האם יש לישראל יכולת להשמיד את מתקני הגרעין האיראני? איני יודע את התשובה. אם היא שלילית, זה המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה, יותר ממחדל 7 באוקטובר. אם ראש הממשלה, שהוא ראש וראשון למזהירים מפני הגרעין האיראני, לא יצר יכולת להשמידה – זהו גדול כישלונותיו.

גם אם אין לישראל יכולת להשמיד כליל את המתקנים, לבטח יש לה יכולת לפגוע בהם קשות ולהסיג את מיזם הגרעין שנים רבות אחורה. ולכן, יש לעשות כן, ואח"כ לפעול באופן מיידי ליצירת יכולות לסיכול התוכנית.

טוב שלא פגענו במתקני הנפט או אישית במנהיגי איראן. העדיפות השנייה, בעיניי, אחרי מתקני הגרעין, היא איום הטילים. המטרה צריכה להיות פגיעה ביכולות האיראניות.

בהנחה שאיראן תגיב, אני מקווה שהתגובה לתגובה תהיה השמדת מתקני הגרעין.

* פרספקטיבה – המתקפה באיראן, כשלעצמה, הייתה מוצלחת מאוד וחשובה מאוד. אבל הערכתה דורשת פרספקטיבה. אם בקרוב נתקוף את מתקני הגרעין, ניתן יהיה לראות בה פעולת הכנה וניקוי שטח חשובה, הן בהשמדת יכולות ההגנה האווירית והן בפגיעה ביכולת התגובה באמצעות טילים. אולם אם לא תהיה תקיפה כזו, התגובה הישראלית תהיה החמצת הזדמנות.

אם האיראנים חכמים, הם לא יגיבו, כדי לא לתת לנו עילה לתקוף אותם. אבל האמת היא שכל רקטה הנורית מלבנון וכל חייל הנופל בלבנון, הם עילות לפעולה נגד איראן, כי חיזבאללה היא זרוע של איראן.

כדי להשמיד את מיזם הגרעין אין צורך בעילה. פעולה כזו היא הכרח קיומי של ישראל, וזו ההצדקה שלה. אין הצדקה טובה ממנה.

[אהוד: אני משוכנע שאילו אתה היית ראש הממשלה במקום "הסמרטוט נתניהו", בלשונך – היית מגיע כבר מהר מאוד להסדר עם ביידן בדבר השמדת הגרעין האיראני].

* המחלוקת בין ישראל לאיראן – נשיא רוסיה פוטין אמר שהוא מוכן לתווך בין ישראל לאיראן, כדי להביא לפשרה.

זה מעניין. כי בין ישראל לאיראן יש רק מחלוקת אחת. איראן רוצה בהשמדתה של ישראל. ישראל רוצה להתקיים. איזו פשרה הוא מציע במחלוקת הזאת?

* רעידת האדמה שלא היתה – בשבת ב-7:03 נשמעה אזעקה. "מה, כל כך מהר האיראנים הגיבו?" חשבתי, אך מיד הצטרפה אליה כריזה: "רעידת אדמה."

רעידת אדמה?! מה קשור עכשיו רעידת אדמה? הלו, אנחנו במלחמה, חכי, רעידת אדמה.

זה היה ממש מוזר. האדמה לא רעדה, אף חלון לא רעד. נשמע שזו טעות.

כדובר צח"י, כאשר יש אזעקה, אני ממהר להוציא הודעה לתושבים עם ההנחיות הרלוונטיות. לא תמיד בכל מקום שומעים את האזעקה, לא לכולם יש יישומון של פיקוד העורף ותמיד טוב לגבות את ההתרעות, ליתר ביטחון.

יש לי "הודעות נצורות" שהכנתי לתרחישים השונים, שאותן אני משתף על פי הצורך. נראה לי הזוי להודיע לציבור שעליו לרוץ מהר למגרש הכדורגל. גם לא להעביר כלשונה את הודעת פיקוד העורף, שיש לצאת מיד לשטח פתוח ואם לא ניתן – להיכנס לממ"ד או לחדר מדרגות. המדיניות שלנו היא תמיד לפעול על פי הנחיות פקע"ר. הפעם הרשיתי לעצמי להפעיל שיקול דעת, והודעתי שיש לצאת החוצה או להישאר במרחב מוגן (שבלאו הכי בהישמע אזעקה כולם מתכנסים אליו). והרי גם אני לא הראיתי דוגמה אישית ולא יצאתי לשטח הפתוח.

ב-7:10 יצאה הודעה מהמועצה, שעל פיה "כוחות צה"ל פוצצו מתחם אוייב, בעקבות פיצוץ כמות גדולה מאוד של חומר הנפץ בלבנון, בדקות האחרונות הופעלה התרעת רעידת אדמה באזורים נרחבים במדינה."

גם זה לא נשמע הגיוני. הרי אילו היו אלה פיצוצים שהפעילו את החיישנים הסייסמולוגיים עד כדי רעידת אדמה בעוצמה שמחייבת אזעקה והנחיות כאלו, היינו אמורים להרגיש משהו. ואילו במקרה הזה הרגשנו פחות מבכל מטח ואפילו מכל יציאה של ארטילריה של כוחותינו. אף חלון לא זע.

נראה לי שמדובר בתקלה, או במתקפת סייבר על פיקוד העורף. ב-7 באוקטובר היתה מתקפה כזאת, ששיבשה את מנגנון "צבע אדום". רק בימים האחרונים הוגשו כתבי אישום נגד שני אחים אמריקאים ממוצא סודני על מתקפת הסייבר הזה, עם דרישה להשית עליהם מאסר עולם. ייתכן שבכך מדובר גם הפעם.

* האם להתיישב בעזה? – תסריט. בעוד איקס שנים ישראל תאמץ את "חזון שתי המדינות," תיסוג לקווי 4.6.67, תעקור את כל ההתנחלויות ותקום מדינה פלשתינאית. כביש 6 יהיה גבולנו המזרחי.

בחלוף זמן, המדינה הפלשתינאית ביו"ש תתקיף אותנו כפי שהמדינה הפלשתינאית בעזה תקפה אותנו ב-7 באוקטובר, והטבח יהיה בסדרי גודל אחרים, רבבות נטבחים, בשל הקירבה למרכזי האוכלוסייה הצפופים בישראל.

ישראל תגיב במלחמת כידוני פלדה, ובמלחמה תכבוש/תשחרר שוב את יו"ש. האם בתום המלחמה נוכל להחזיק לפחות בחלק מן השטחים שכבשנו? דומני שכל בר דעת ישיב על השאלה הזאת בחיוב.

אז למה הדבר אינו לגיטימי ברצועת עזה? בשם איזה מוסר עקום, ישראל חייבת לסגת מכל השטח שממנו הותקפה?

לא, איני מציע כיבוש ישראלי קבוע של רצועת עזה. תוספת של שני מיליון פלשתינאים מנוגדת לאינטרס הציוני של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לדורות. וכמובן שאני נגד טיהור אתני כפי שראש הכנופייה מציע (בשל ה"טאקיה" הוא מציג זאת בקריצה כ"עידוד הגירה").

אבל יש לישראל כל זכות שבעולם להישאר במקומות מסוימים ברצועת עזה, החיוניים לביטחונה ואינם מסכנים אותה דמוגרפית. ויש חשיבות רבה לכך שהפלשתינאים יאבדו אדמה בעקבות הטבח.

יש להשאיר בידי ישראל את ציר פילדלפי מורחב, רצועת ביטחון של קילומטרים ספורים לאורך כל הגבול בין ישראל לרצועת עזה ואת התוחמת הצפונית, שאין בה כמעט אוכלוסייה פלשתינאית וסתם עקרנו ממנה את דוגית, אלי סיני וניסנית. בשאר השטח תהיה שליטה אזרחית של רש"פ וחופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון.

האם להתיישב באזורים הללו? יש לזכור, שלא מדובר בתוך הרצועה, כפי שהימין הקיצוני דורש. עקרונית, למה לא? ובכלל, מה יותר טבעי מרצונם של אנשים לחזור לאדמתם שממנה נושלו ולביתם שממנו נעקרו, כאשר חזרנו לשם אחרי שהותקפנו משם?

עקרונית, אין שום בעייה בהתיישבות ישראלית באזורים שיישארו בידינו, אולם לא נכון לעשות זאת כרגע. ההתיישבות הזאת שנוייה מאוד במחלוקת, ותעמיק את הפילוג בתוכנו. הסכמות ואחדות הם כרגע ערך לאומי עליון.

בפני מדינת ישראל עומדת משימה התיישבותית ראשונה במעלה, בהסכמה לאומית רחבה – תקומת האזורים שנפגעו בנגב המערבי ובגליל. וכשאני מדבר על תקומה, אין כוונתי רק לתקומת היישובים הקיימים, אלא לחיזוק הנגב והגליל בהתיישבות חדשה לרוב. את כל מרצנו ההתיישבותי עלינו להפנות, לעת הזאת, לאזורים האלה.

בעתיד, אולי תבשיל הסכמה לאומית גם להתיישבות באזורים מתוך רצועת עזה שיישארו בידינו.

* להשתטח על האדמה – לאחר טבח הילדים במג'דל שמס, נסעתי למקום. כל הרסיסים והשברים היו מטרים ספורים מפתח המיגונית. במקום היו שברי אופניים. בהישמע האזעקה הילדים רצו למיגונית, ולפתחה פגשו את הרקטה הקטלנית שהרגה אותם.

אילו נשכבו על הדשא ולא רצו למיגונית, חייהם, או לפחות חיי רובם, היו ניצלים.

במרכז הארץ יש התרעה של דקה ואף דקה וחצי, ולכן אפשר ונכון לרוץ למרחב הכי מוגן שיש בסביבה. אולם באזורי קו העימות, שבהם אין טווח התרעה ואם יש, הוא של שניות ספורות, נכון להשתטח מיד על האדמה, לחפות את הראש בידיים ולהמתין עשר דקות. אין טוב מזה. אין בטוח מזה.

* צבא אוייב – לבנון מדווחת ששלושה מחיילי צבא לבנון נהרגו מאש צה"ל. כיוון שצה"ל נלחם בחיזבאללה ולא בצבא לבנון, הרי שאם באמת הם נהרגו מאש כוחותינו, היה זה ירי בשוגג.

עם זאת, כדאי לזכור – לבנון היא מדינה ריבונית. צבא לבנון הוא צבאה של מדינה ריבונית. על פי החלטת מועה"ב 1701 צבא לבנון אמור היה להתפרס לאורך הגבול ולמנוע כניסת חיזבאללה.

ישראל הותקפה ב-8 באוקטובר 2023 מלבנון. לבנון נושאת באחריות לתוקפנות. ואם כתוצאה מאותה תוקפנות נהרגו חיילים לבנונים, אין ללבנון על מי להלין אלא על עצמה.

* צדק פואטי – פיגוע טרור בטורקיה? יש בזה איזה צדק פואטי.

* אנטישמי מושחת – קרים חאן, התובע מטעם בית הדין בהאג שהוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט, הוא לא רק אנטישמי בזוי. הוא גם עבריין מין ומושחת. וצווי המעצר ההזויים שלו הם חלק מן הרקב והשחיתות; הסחת דעת מפשעי המין שלו. הכה ביהודים והצלת את התחת שלך.

יש לבטל לאלתר את צווי המעצר, להדיח את הפושע ולהטיל סנקציות בינלאומיות עליו ועל כל מי שהיה שותף לפשע. כולל הפוליטיקאי הלבנוני שעומד בראש טריבונל ה"ג'נוסייד".

* קמפיין העריקה מהמלחמה – הקמפיין השוקניסטי הממריד לעריקה מהמלחמה נמשך במלוא עוזו. הפעם, בגיליון ערב שבת האחרון, המוביל הוא אל"מ (מיל') אורי ערד. הוא מסית לעריקה מהמלחמה, וחוזר למכבסת המילים "הפסקת התנדבות," כאילו באמצעות מילים חלקלקות אפשר לטהר את שרץ העריקה הממארת מהמלחמה.

כדי ליצור את התשתית הפסיכולוגית לעריקה, העיתון מרבה לעוות את פניה. קרולינה לנדסמן פירסמה פשקוויל תחת הכותרת "איי, עוד לא הרגתי די," ולועגת לישראלים שמתקרבנים על 7 באוקטובר ועושים פשעים הרבה יותר חמורים, מתוך תאוות הרג בלתי נשלטת. מאיה רוזנפלד מציגה את המלחמה כ"הרג המוני וחורבן מתוך אסטרטגיה של הפיכת הפלשתינאים לאבק אדם."

השוקניה נוהגת כזרוע תעמולה של חמאס.

* חסידי אומות העולם – אורנה רינת, מהגרועות שבשוקניסטים, פירסמה בגיליון החג מאמר תחת הכותרת "לא הרגנו כבר מספיק ילדים?" כהרגלה היא מציגה את מלחמתנו בעזה כתוקפנות אכזרית ומרושעת של פשעי מלחמה והרג ילדים. אבל לא הכול רע. הנה, היא מצאה במלחמה הזו גם נקודות אור, נקודות של אנושיות.

מיהם אותם צדיקים בסדום? כמה מהחוטפים שהחזיקו בבתיהם ילדים ישראלים ולטענתה התנהגו אליהם בהומניות. היא אפילו מספרת בערגה על חוטף שארז דובי של ילדיו לילד החטוף שהחזיק, עם שחרורו.

אלה דמויות המופת שלה. מחבלים ארורים, חוטפי ילדים. האנשים הללו הם בני מוות. אני מקווה מאוד שכל מי שהיה שותף לחטיפה ובעיקר לחוטפי הילדים, נהרג. כל טיפת חמצן שהחוטפים הארורים האלה נושמים, היא בזבוז משווע של משאבי הטבע. מבחינתה של המטורללת הזאת, מדובר בחסידי אומות העולם.

* ניתוח להתנתקות מן העטינים – כיוון שאני מתנגד כל כך לחוק ההשתמטות, נשאלת השאלה – מה אני מציע? איזה חוק גיוס יניח את דעתי?

תודה על השאלה. ובכן, לדעתי אין שום צורך בחוק גיוס כלשהו, מהסיבה הפשוטה שיש כבר חוק כזה, חוק שירות ביטחון, והוא מחייב את הגיוס של כולם.

לא, איני משלה את עצמי שכל החרדים יעמדו בתור בלשכות הגיוס כדי להתגייס לצה"ל. אני גם לא רוצה למלא את בתי הכלא בעריקים חרדים. ואין לי פתרון שיביא לקצה את חרפת ההשתמטות בזמן קצר. כלומר החרדים לא יהיו התשובה המיידית למחסור הנורא בחיילים בצה"ל. יש וניתן למצוא פתרונות נוספים.

מה אני כן מציע? לבצע ניתוח לניתוק ההשתמטות והמשתמטים מעטיני תקציב המדינה. כשאני מדבר על ניתוק, כוונתי לניתוק מוחלט. אף אגורה למימון המשתמטים. אף אגורה לישיבות המשתמטים. אף אגורה לחינוך העצמאי המחנך להשתמטות. אף אגורה למעונות הגיל הרך המחנכים להשתמטות. נתק מוחלט.

הניתוח הזה הוא עניין מוסרי וערכי ממדרגה ראשונה. והוא יהיה הדבר הטוב ביותר לחברה החרדית, שהחיבור לבנק ישראל ניוון אותה והפך אותה לחברה חולה.

במקביל, יש להרחיב באופן משמעותי את מערכת החינוך החרדי ממלכתי ולהשקיע בה בלי חשבון, כדי ליצור לחרדים חלופה מצוינת של חינוך, שיש בו לימודי ליבה ושהוא מחנך את החרדים להשתלבות במדינה ולגיוס לצה"ל. החינוך הזה יהיה חינם. כולל יום חינוך ארוך – חינם. העדפה מתקנת – בגדול.

כמו כן, יש להכשיר בצה"ל יחידות מותאמות לחרדים וישיבות הסדר לחרדים.

השינוי לא יהיה מיידי. אבל בהדרגה הציבור החרדי, שהוא ציבור של תינוקות שנשבו, יחזור בתשובה, יעלה מהגולה בארץ למדינת ישראל ויתגייס לצה"ל.

* מי יעצור את חוק ההשתמטות – סערה רבתי בציונות הדתית. לא, איני מתכוון למפלגת ההשתלטות העוינת על המותג, אלא לחברה הדתית לאומית. יש בה תסיסה רבתי נגד המשך ההשתמטות הממארת של החרדים ונגד חוק ההשתמטות. התסיסה הזאת חוצה זרמים, מהאגף הליברלי עד האגף החרד"לי בציונות הדתית.

הסערה הזאת מובנת מאליה. אין ציבור בחברה הישראלית שמשלם את מחיר המלחמה כמו הציבור הדתי לאומי. אחוז הלוחמים הקרביים מקרב הציבור הזה גבוה הרבה יותר מחלקו באוכלוסייה. יותר מכך, חלקו בקצונה הזוטרה ובדרגי הביניים וכעת גם במטכ"ל גבוהים מאוד. וכתוצאה מכך, אחוז הנופלים והפצועים מקרב הציבור הזה גבוהים לאין ערוך יותר מחלקם באוכלוסייה. הדבר נכון בסדיר ויותר מכך במילואים. משפחות רבות מתארות מצב שבו כל הגברים במשפחה היו רוב השנה האחרונה במילואים וכל הנטל המשפחתי הוטל על נשותיהם.

ככאלה, הפער הערכי, המוסרי והיהודי בינם לבין הציבור המשתמט הוא תהום שאי אפשר לגשר עליה. הזעם על ההשתמטות החרדית הולך וגובר. והסלידה והגועל מתירוץ ההשתמטות הממארת ב... לימוד תורה, מגיע לשיאים שלא היו כמותם. את הציבור הדתי לאומי אי אפשר למרוח בסיפורים מטורללים על כך שלימוד ה"תורה" מסייע לגבור על האוייב. הציבור הזה גם יודע שההשתמטות היא כפירה בעיקר ועבירה על המצוות המהותיות ביותר בתורה. והם יודעים שיש ביניהם תלמידי חכמים, גדולי תורה ועילויים יותר מאשר בציבור המשתמט, שגם שירתו ומשרתים שירות קרבי בצה"ל, בסדיר ובמילואים, כלוחמים ומפקדים, ותורתם, בניגוד לתורת ההשתמטות – תורת אמת, תורת חיים.

עד המלחמה, רוב הציבור הדתי-לאומי חי בשלום עם ההסדר הרקוב של השתמטות תמורת שלטון. הם האמינו ששלטון הימין הוא אינטרס לאומי, ואם המחיר לכך הוא ברית עם המשתמטים – הם מוכנים להשלים עם המחיר.

לא עוד.

יותר ויותר קולות בציבור הדתי לאומי רוצים בהתרת הברית המושחתת הזאת. הם מבינים, שהשותפים הטבעיים שלהם אינם העורקים ממלחמת מצווה והמשתמטים מהגנת המולדת, מחללי השם והכופרים בתורה, שנוהגים כנבלים ברשות התורה, אלא הציונים שלחמו עימם שכם אל שכם נגד האוייב שקם עלינו לכלותנו; אלה שיחד עימם חירפו את נפשם בהגנה על המולדת. הרעים לנשק שהיו מוכנים להקריב את חייהם למענם.

מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג עוד לא שם, אולי כיוון שהעומד בראשה הוא עצמו משתמט, אבל הם כבר מרגישים שהכיסא שלהם מתנדנד. השרים והח"כים שלהם מגיעים לבית הכנסת, ונתקלים בתגובות של זעם וסלידה. בסקרים הם אינם עוברים את אחוז החסימה. הם מנסים להגן על דרכם הקלוקלת, בשיטה הישנה והבדוקה של הכה ב"סמול" והצלת את הקריירה. במלחמת המאסף הם ממשיכים לטפטף שכל המאבק נגד חוק ההשתמטות הוא מאבק של אסמול להפלת ממשלת הימין ושהדתיים הלאומיים שמצטרפים למאבק הם אידיוטים שימושיים של "הקפלניסטים". אבל התרגיל השחוק הזה כבר לא עובד.

אם יש סיכוי לסכל את חוק ההשתמטות, למרות שיש קואליציה של 68 ח"כים, הוא רק בזכות הפעולה בציבור הדתי לאומי. רק הם יכולים ליצור מצב, שבו הח"כים הדתיים במפלגות הקואליציה לא ירשו לעצמם לתמוך בחוק הנואל הזה.

אילו תנועות המחאה היו מקשיבות לי, הן לא, הייתי מייעץ להן להפסיק לאלתר את המאבק בחוק ההשתמטות ולהשאיר את הזירה לציבור הדתי לאומי, כי הם רק מפריעים.

* קול אדוניו – הביביריון ריקלין מכנה את הרמטכ"ל, בעזות מצח, "שונא דתיים ויהדות." הדבר החמור הוא שהנ"ל הוא קול אדוניו.

* תרבות אנטי דמוקרטית – מירי רגב היא אישה קטנה, עסקנית עלובה, צווחנית נחותה, חנפנית דוחה, שרה כושלת, מסיתה ומדיחה במהות אישיותה.

דברי ההסתה שלה נגד "הקפלניסטים", שאותם השוותה לחיזבאללה, והצגת הפגנה דמוקרטית של אזרחים נגד ראש הממשלה כניסיון לרצח ראש הממשלה בידי אויבים, מעידים על עולמה האפל. עולם שבו יריבים פוליטיים הם אויבים, ובכך התרת דמם. עולם שבו ביקורת על ראש הממשלה כמוה כרצח ראש ממשלה. זו תרבות אנטי דמוקרטית רודנית, מהסוג של המשטרים האפלים בהיסטוריה.

אח"כ מתפלאים מדוע עצם מינויה של הפרחה הזאת לאחראית על טקסים ממלכתיים, מעוררת סלידה.

* בנות בקוקפיט – כאשר דודו ברק כתב "בנות בצריח" בשירו "פרחים בקנה", 1970, הבנות היו המקבילות לפרחים, כניגוד לקנה ולצריח. בבוא יום השלום, שבו השמש יידום בין עזה לרפיח, לא יהיה עוד צורך בקליעים בקנה ויחליפו אותם פרחים, ואת הלוחמים בצריח תחלפנה בנות.

חלפו חמישה עשורים וחצי, והשלום נראה רחוק מאי פעם. עוד לא הגיעה עת הפרחים בקנה. בנות בצריח, לעומת זאת, יש גם יש. בנות לוחמות. במלחמה הזאת, הבנות הלוחמות מוכיחות מקצועיות, גבורה, נחישות ומסירות נפש לא פחות מהבנים הלוחמים. בין עזה לרפיח.

ארבע נשים השתתפו בהתקפה באיראן.

* משת"פ עלוב – משימתו המרכזית של מפכ"ל המשטרה בעת הזו, צריכה להיות הגנה על משטרת ישראל מפני פגיעתו הרעה של ראש הכנופייה המניף עליה את ידו הגסה, מחרב אותה ופועל להפיכתה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו.

אבל דני לוי הוא משת"פ עלוב של ראש הכנופייה, נער שליחויות שלו. האיש לא ראוי לתפקידו.

* מצפצף על החוק – ראש הכנופיה מינה נער שליחויות לתפקיד המפכ"ל, כדי שלא ינג'ס לו עם שטויות כמו "חוק" וכל מיני דברים לא חשובים כאלה. הוא, ראש הכנופייה, החוק. והנאמנות של נער השליחויות תהיה אליו ולא לכל לחוק אחר, כמו חוקי מדינת ישראל.

וכך, כאשר ראש הכנופייה הורה לנער השליחויות לקדם פרא אדם רק כיוון שהשליך רימוני הלם על מתנגדי משטר, בניגוד לחוק ותוך שהוא נמצא בחקירה פלילית, נער השליחויות ציית ללא ערעור. כאשר היועמ"ש של המשטרה היתרה מפני המינוי הבלתי חוקי, ראש הכנופייה הורה לו להדיח אותו, והוא ציית. וכאשר היועמ"שית, המוסמכת על פי חוק לפרש את החוק, הודיעה לו שההדחה אינה חוקית, ראש הכנופייה ציווה עליו לצפצף עליה ולא למלא את החוק, והנמושה ציית. ובלי בושה, הוא מוציא פשקוויל לשוטרים שבו הוא אומר שלא יאפשר התערבות חיצונית בארגון. באמת? הרי מי שמנהל את הארגון הוא ראש כנופייה פשיסט, ללא כל סמכות ובניגוד לחוק.

* לא נפתחה חקירה נגד הפורעים – שלושה חודשים חלפו מאז שערב רב ברברי של בן-גבירים פלש, בעיצומה של מלחמה, לבסיסי צה"ל והתפרע בהם. הם נלחמים על כך שצה"ל יהפוך לכנופייה של רוצחים ואנסים, ברוח בן גביר. באותו יום, הפושע המועד, שראש ממשלה מופקר וחסר אחריות מינה אותו לאחראי על אכיפת החוק, אסר על משטרת ישראל להתערב ולהפריע לפורעים לפרוע. מאז חלפו שלושה חודשים, ואיש מהפורעים לא נחקר.

ראש הכנופייה ונער השליחויות שלו, הנושא את התואר "מפכ"ל", מחריבים את משטרת ישראל והופכים אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית של ראש הכנופייה.

* שלושים שנה לשלום עם ירדן – שלושים שנה חלפו מאז חתימת הסכם השלום עם ירדן (26.10.94). באיזה אושר קיבלנו את השלום הזה, עם האוייב שגבולנו המשותף עימו הוא הארוך ביותר, מחמת גדר עד אילת. התמיכה בשלום היתה מקיר לקיר. רק "מולדת" בראשות רחבעם זאבי התנגדה, בשל ההכרה במעמדה המיוחד של ירדן בהר הבית.

הייתי אז במילואים, באימון בצפון הגולן. קל"ב. דאגתי שאוכל לצאת הביתה כדי לארגן קצת אספקה, ועל הדרך לראות בשידור חי את הטקס במסוף ערבה (היום מעבר יצחק רבין). ההתרגשות היתה רבה.

במשך שנים סיפרו לנו שלעולם לא יהיה שלום עם ירדן כל עוד נשב בבקעת הירדן וביהודה ושומרון. והנה, אנחנו יושבים בבקעת הירדן, והירדן הזורם בין בקעת הירדן הישראלית לזו הירדנית היה לגבול של שלום. עוד יתרון לשלום עם ירדן, חשבתי, הוא שהפעם זה שלום עם העם, שלום מלמטה, לאחר כמעט שלושים שנה של שיתוף פעולה כלכלי ובעיקר חקלאי בין שתי גדות הירדן. והנה, מדובר בשלום חם, מלווה ברעיונות רבים למיזמים כלכליים משותפים. אמנם כך היה גם עם מצרים בין חתימת הסכם השלום לרצח סאדאת, אך הפעם, האמנתי, זה יהיה אחרת.

טבח הילדות בנהריים, בירי של חייל ירדני, היה איום על השלום. אולם תגובתו האצילית של חוסיין, שלא רק הוקיע במלוא פיו את הטבח, אלא בא לישראל, ביקר את המשפחות השכולות, כרע ברך והתנצל, היה סמל לאיתנותו של השלום וליכולתו לעמוד גם מול אתגרים קשים. ובכל זאת, משהו נסדק, לאו דווקא מכך שחייל בודד עשה את המעשה, אלא מהתמיכה הגדולה ברחוב הירדני בטבח.

למרבה הצער, השלום עם ירדן החזיק מעמד ארבע שנים וארבעה חודשים. הוא מת יחד עם חוסיין בפברואר 99'. אולי שבועות אחדים קודם לכן, כאשר חוסיין הדיח, במפתיע, את אחיו חסן, השותף הנלהב בשלום חם עם ישראל ובשיתופי פעולה בין המדינות בכל התחומים, בבנו עבדאללה, כיורש העצר.

עבדאללה עשה לשלום עם ירדן מה שמובארק עשה לשלום עם מצרים. כמו מובארק, גם עבדאללה הפך את השלום החם למלחמה קרה. הסכם השלום קיים על הנייר, ויש מעט שיתופי פעולה, אך בפועל ירדן היא מדינה עוינת לישראל.

הפגיעה הירדנית הקשה ביותר ברוח השלום היתה בפרשת האדמות הישראליות בצופר ובנהריים.

מדובר בשני מקומות שבהם חקלאים ישראלים עיבדו שטחים ממזרח לקו הגבול שעליו הוסכם. ישראל לא כפרה בריבונות הירדנית על אותם שטחים, אך ביקשה לאפשר לחקלאים להמשיך לעבד את אדמתם, תחת ריבונות ירדן, כיאה ליחסי שכנות נאותים. ירדן נעתרה לבקשה, אך הגבילה זאת ל-25 שנים, עם אופציה להארכה. למרבה הצער, ישראל לא התעקשה וקיבלה זאת, מתוך הנחה שאחרי 25 שנה ההסדר יוארך אוטומטית. היתה זו טעות. היה עלינו לעמוד על כך שהחקלאים יעבדו את אדמותיהם לצמיתות. חלפו 25 שנה, וירדן החליטה להפסיק את ההסדר. למה? מה אכפת להם ששני שטחים זעירים בממלכה הגדולה, שבלאו הכי אף חקלאי אחר אינו לוטש עינו אליהם, יעובדו בידי ישראל? הרי אין זו אלא אנטישמיות לשמה – התנגדות לכך שכף רגלו של חקלאי יהודי תעבד שטח בירדן.

ניתן היה לשנות זאת, אילו ראש הממשלה נתניהו היה פחות רופס. אחד המרכיבים המרכזיים בהסכם השלום היה הסכם המים. בעבור ירדן, העברת המים מישראל היא הכרח קיומי. בתקופת שרון, ישראל הכפילה את כמות המים שהיא מעבירה לירדן, מהכמות שהתחייבנו לה בהסכם השלום.

אילו נתניהו היה מנהיג חזק יותר, הוא היה מבהיר לעבדאללה, שאם הוא מגרש את החקלאים רק כי ההסכם מאפשר לו זאת, גם ישראל תדבק באותיות הקטנות של ההסכם, ותעביר לירדן את כמות המים שעל פי ההסכם.

משמעות הדבר היתה הצמאת ירדן. עבדאללה היה מוותר במקרה כזה. נתניהו אפילו לא ניסה. כדרכו, הוא העדיף את ההתמכרות לשקט. שקט תעשייתי. וכך ישראל השלימה עם עוול חמור לחקלאיה, לאזרחיה.

ירדן היא מרכיב משמעותי בקואליציה המזרח תיכונית נגד איראן, והוכיחה זאת בפועל בהשתתפותה ביירוט טילים ששוגרו מאיראן לישראל באפריל. אולם מעבר לכך, היא מובילה מדיניות אנטי ישראלית, תומכת באויבי ישראל במלחמה, מאפשרת הסתה אנטישמית ותמיכה גלויה בטבח 7 באוקטובר.

לא לשלום הזה התפללנו.

* בדיחה – כשעברנו לשעון קיץ, והשומרים בשעת ההחלפה הוחלפו אחרי שעה במקום אחרי שעתיים, כתבתי בדיחה בקבוצה של כיתת הכוננות: בעוד חצי שנה, כשנחזור לשעון חורף, אותם אנשים ישובצו לשמירה בהחלפה ויחזירו את השעה.

ולמה זו בדיחה? כי המחשבה שכעבור חצי שנה עוד נהיה במילואים, נתפסה כבדיחה.

* ביד הלשון: טמ"ר – בצה"ל, כידוע, הכל מתנהל בראשי תיבות. המלחמה זימנה לנו ראשי תיבות חדשים. למשל – טמ"ר.

טמ"ר? טילים, מעופפים ורקטות. כלומר, ראשי תיבות של כל הטוב שמורעף עלינו מצפון ומדרום.

גרסה עכשווית של דצ"ך עד"ש באח"ב.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com