שפתיים יישק 1

כיצד מצטייר גדול סופרי ישראל בעולם דויד גרוסמן בדיווחו של מיכאל הנדלזלץ (עמוד ראשון של "הארץ" מיום שני, 14 בפברואר 2005) על טקס פתיחת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים שהתקיים ערב לפני-כן:

"המטלה להביא לטקס את דברה של הספרות הוטלה על כתפיו של דויד גרוסמן. וכיאה לסופר, הוא לא נתלה בציטוטים מאחרים. הוא הציע לשומעיו [באנגלית] סיור מודרך באזור האסון ששמו ישראל. הוא דיבר על שני עמים במצב מלחמה, שמוצאים הצדקות לפחדים שלהם, ומגיעים למצב שבו הפחד והכוח הופכים לערכים בפני עצמם, והמציאות מטשטשת את הייחודיות. במצב כזה הוא תיאר את הכתיבה כמחאה, מעשה המאפשר להיכנס לעורו של האחר, גם אוייב, ולהחזיר לעצמו את הגמישות של שוני בנקודת המבט. זה הדבר שיאפשר, כך אמר, להיכנס לליבת הפחד דרך שער אחר, ולהתגבר על ההיסטוריה, הפסיכולוגיה, הפחד והעייפות. מי שכתבו לא היו קורבנות, אמר, וסיים בשתי משאלות: הראשונה, שביריד הבא, בעוד שנתיים, הכיבוש ייגמר ולא יהיה באזור אדם שיחיה תחת כיבוש. והמשאלה השנייה שישראל תפסיק להיות סיפור גדול בחדשות, ותחזור להיות סיפור רב-שכבתי, מיוחד, אחד מרבים, לא גדול מהחיים. הקהל – קוראיו של גרוסמן והמו"לים שלו מרחבי העולם – מחא כפיים."

על כך סופר נידח מעיר: אם יתברר כי באשמת הפחד, הכוח והכיבוש הישראליים יימנע פרס נובל לספרות מגדול סופרי ישראל המוסרי דויד גרוסמן – נקום ונתבע כאיש אחד שיוענק לו פרס נובל לשלום.

ויפה שעה אחת קודם.