לפני ימים אחדים, יותר נכון לילות – סיימתי את קריאת הרומאן המשעמם של אבירמה גולן, "הזאבים". אוכל להמליץ עליו לכל מי שסובל מנדודי-שינה – כי טוב הוא מכל נומבון, וַאבֶּן או דורמירון-פורטה. כבר בתחילתו התבשרתי כי כל בני משפחתה של גיבורתו הראשונה, ז'ניה, הוצאו להורג ביער ליד עיירתם בפולניה על ידי הפולנים עצמם באוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים. עובדה מדהימה זו לא פגשתי בשום מקור היסטורי וגם לא שמעתי עליה מעודי – והריני פונה בהזדמנות זו לקוראיי הבקיאים באותה תקופה, ואשר טרם נרדמו, ושואל: "האם היה כדבר הזה?"
הרומאן כתוב באותו סגנון שהקשה עליי לקרוא את צרויה שלו. כמעט אין סצינות. רק כל הזמן מספרים על, ובהכללות, ובאיפיונים, כמו שאישה (או גבר) לא חכמה (חכם) במיוחד מספרת (מספר) לשכנתה (שכנו) הלא-חכמה (לא-חכם) במיוחד את תוכנו של סרט קולנוע שראתה (ראה) אתמול.
גולן מרשה לעצמו מה שאצל עגנון עובד לרוב היטב (אם כי לא פעם בקושי) – אין מרכאות כפולות לדיאלוגים אלא הכול ניתן באותו רצף – תיאור, מחשבה ודיבור. ולך נחש תוך כדי קריאה אם עילגות הלשון המעצבנת שייכת ל"בתוך המרכאות" (בדרך-כלל לדברי ז'ניה) או ל"מחוצה" להן, כלומר לשפת המספרת.
 נוסף על כך שום דמות אינה דמות. שום סצינה אינה ממש סצינה. כל דבר נאמר ומאופיין ומוּרצה עשרות פעמים אבל לא מתואר בתמונה-ממש כמעט אף פעם. למיטב הבנתי זו אינה ספרות וכך לא נוצר מרקם של רומאן אמיתי. מכל עבודתה בטלוויזיה של הגיבורה השנייה, דידי, אין אפילו תחושה או תמונה של כוס תה אחת, מסויימת, ששתתה, של אולפן אחד שבו שהתה, של עבודה אחת שאותה עשתה. של זיון אחד שמתרחש ולא רק מדוּוח. הכול על. ובהכללות. מדברים על בני-אדם שאין להם אפילו פיסת מציאות אחת ברומאן. במקרה הטוב, רכילות, כמין דיווח על חיילת מתרוממת או אחיה הצוללן.
כל לילה, בטרם הורדמתי בקריאה, חיכיתי להבטחה הגדולה – הקשר המי-יודע-מה והבלתי-מוסבר לחלוטין בין ז'ניה לדידי, וזאת ברומאן שאותו מציג מאחור העורך הממוסחר של הספר כ"רומאן ישראלי לעילא, מעפיל בבת-אחת אל לב הקאנון" – והקשר בין השתיים לזאבים שהם: "המטאפורה ההולמת ביותר את הספר" – ומה מתברר בסוף? – דידי עשתה תחקיר בן ארבעה עמודים על ז'ניה, וז'ניה מתה יום או יומיים לפני הצילום לטלוויזיה! – ביג דיל! – ואני קורא את השטויות האלה, ואני שומע וקורא את הסופרלטיבים החנפים בתקשורת – ואני פשוט לא מאמין למראה עיניי ולמשמע אוזניי. האם אני מטומטם? האם אני חי בארץ אחרת? בספרות אחרת? הלא אם "הזאבים" הוא רומאן אז אני קוגלאגר!