'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

תחושת מצור בשנות ה-50 וה-60

אצל דור הסופרים הבא, דור "ילדי המדינה", שהשנים בהן עוצב היו ברובן כבר לאחר הקמת ישראל, דמות הערבי ממשיכה להיות חלק בלתי-נפרד מעולמו הנפשי של הגיבור העברי, אך לא עוד כבעייה מוסרית, לא כחלק מתיאור מלחמת השחרור, שלאחריה היתה כביכול תקווה להשגת שלום ושלווה לתקופה ארוכה. לא. הערבי היה לדמות סיוטית, צד הצל המשתקף בתהומות נפשו של הגיבור הישראלי. דמות הערבי הופכת לסיוט קיומי שאינו מאפשר לגיבור הישראלי להיחלץ ממצב המצור שבו הוא נתון.

הסיפור "מול היערות" (1963) לא.ב. יהושע מייצג תחושת מציאות עמוקה הרואה בנוכחותנו מול הערבים מצב של סיוט קיומי. סטודנט ישראלי מוצא מישרה כצופה מול יערות, בדרום הארץ. תפקידו להזעיק מפני שריפה. במקביל משתקע הסטודנט בעבודת מחקר על תולדות הצלבנים. בבית-התצפית, ביער, מתגורר ערבי כרות-לשון, עם בתו, הנערה. מתברר גם שהיערות נטועים על חורבות כפר ערבי, שתושביו גורשו במלחמת 48', והערבי כרות-הלשון היה מתושביו.

הצופה הישראלי נתון במתח מעיק, מתח של סיוט, של טרום-קאטסטרופה, שהנה-הנה עתידה לפרוץ שריפה. באורח תמוה הוא חולק מתח זה עם הערבי. אפשר לומר שהציפייה משגעת את שניהם. הצופה משליך גפרור בוער ובדלי-סיגריות ליער, כאילו מקווה בסתר ליבו לשריפה. הערבי מטמין קופסאות מלאות נפט בפינות שונות ביער. מעשיו של הערבי ידועים לצופה, אך הוא אינו מונע אותם. לבסוף הערבי מצית את היער, שנשרף כולו, ועם שחר, נראים מחדש שרטוטי חורבותיו של הכפר הערבי שנמחק.

הפיכת הערבי לדמות סיוטית, דימונית, המבטאת, בסופו-של-דבר, את הצד ההרסני, הדסטרוקטיבי, אשר בנפשנו-אנו, כפרטים וככלל. לא פחות מן הערבי יכמה הצופה לפרוץ השריפה, כי הפורקן שבקאטסטרופה עדיף אולי בעיניו על האחריות שבצפייה ובציפייה הממושכות.

קבלת-דין המזוכיסטית מבטאה את פיכחונו המיואש של הצופה ואת בדידותו. קשה לדעת משקלו של מה רב כאן יותר: הצופה המחפש חרס לגרד בו את פצעיו הנפשיים, או הסביבה המעצבת אותו ופוצעתו. ב"מול היערות" אין התלבטות מוסרית, אין הבלטת הקרע שחל באידיאולוגיה, אין קיימת המבוכה המאפיינת את סיפורי השבי וההגלייה של ס' יזהר, אהרון מגד, בנימין תמוז ואחרים מבני דורם. כאן הכל כבר עומד בסימן סיוט קיומי, בלי אשליות, ואולי זוהי גישה אופיינית לדור סופרים אשר חייו התעצבו והוכרעו אחרי מלחמת 48', בתשע-עשרה שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, המוקפה והנצורה.

*

בסיפורו "נוודים וצפע" (1963) מתאר עמוס עוז בת-קיבוץ מתוסכלת, אשר בטיול מחוץ לכפרה היא פוגשת רועה בידואי, המתואר כיצור פרימיטיבי, כמעט בהמי. הוא מכוער, עלוב, ועם זאת מעורר בה את יצרה. דומה שיאנוס אותה, והיא עצמה נמשכת-נדחית אליו, אך מאום אינו קורה. בסיום הסיפור נמצאת גאולה לעת-ערב שוכבת על הדשא, בין שיחים, ליד חדרה בקיבוץ, לאחר שצפע הכיש אותה. הערבי מייצג כאן את הצד האפל והיצרי של הקיום. היענותה-דחייתה של גאולה כלפיו מבטאות את התמרדות יצריה מול מסגרת החיים החברתיים, הישראליים כל-כך, המתורבתים. הצפע כמו-משלים את מלאכת הערבי. הצד האפל, צד היצרים, הוא גם צדו של השיגעון ושל המוות. הערבי כמו-קיים בצד האפל של נשמתה, שהוא גם מישכן התשוקה הבהמית, האירציונאלית, וחדוות ההתפוררות – המוות.

ב"מיכאל שלי" (1968), רומן שנכתב לפני מלחמת יוני 67', מספר עמוס עוז את סיפורה של סטודנטית ירושלמית, נשואה ואם לילד, ההולכת ויוצאת מדעתה. את הצד האפל שבה, השיגעון המתפתח, מימד הסיוט, מבטאים הרהוריה החוזרים ונשנים על שני תאומים ערביים, עזיז וחליל, חברים למשחקיה בילדותה. עתה הולכת נוכחותם ומתעצמת בהזיותיה. הם הופכים להיות מסתננים, מחבלים, הנושאים הרס, חורבן ומוות. תהליך העצמת נוכחותם בהזיותיה נמשך לאורך הסיפור ומגיע בסופו לשיא, שמרמז גם על השלמתה עם טירופה.

התאומים אינם הסיבה הבלעדית, אלא ביטוי, למצוקתה של חנה. יש להדגיש עניין זה כדי למנוע טעות. המוות, המין, הטירוף והצד האפל של החיים – קיימים גם בלא נוכחות הערבים. גם מצב אידילי של שלום מוחלט, של הסרת חומות השינאה, של פתרון הבעיה הפלשתינאית – לא יגאלו את האדם הישראלי מן הסיבות הפנימיות והעמוקות למצוקתו האנושית, שהיא מטבע זמניותו וסופיותו של האדם. אך ביטוייה של המצוקה הקיומית, אצל סופרים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים, בשנות השישים ואילך – עומדים בסימן היעשותו של הערבי לסיוט, לצד ה"צל", לאותו חלק אפל של החיים שעליו אנו משליכים את פחדינו ואת האימה והרתיעה הקיימים בנפשותינו שלנו. הערבי שוב אינו מופיע כפרט ממשי, גם לא כמייצג בעיה אידיאולוגית ומוסרית, אלא כחלק מן הסיוט הישראלי. אין לו, לערבי, קיום משל עצמו, קיום חברתי, לאומי, יומיומי, אלא הוא השלכה מפחידה היוצאת מנפשו המעונה של הגיבור הישראלי. ויותר משהערבי מפחיד, הוא מציק, ואינו מניח לאדם הישראלי לחיות את חייו כפי שהיה רוצה, במנותק מן ההתמודדות המתמדת עם הסכסוך ועם המלחמות שנובעות ממנו.

*

תחושת מצור מעיקה מאפיינת יצירות נוספות שנוצרו לפני 1967, כגון "עור בעד עור" (1962) ו"נמלים" (1968) לאורפז, "הגבול" (1966) לשמיר, "הקרב" (1966) ליריב בן אהרון ו"מקום אחר" (1966) לעמוס עוז. יש הפנמה של הבעייה הערבית ושל דמות הערבי. נוכחות הערבי אינה מניחה לגיבור העברי לחיות את חייו כפי שהיה רוצה. היא מחלחלת לתוכו, אך לאו-דווקא בתחושות של אשמה ושל שבר אידיאולוגי, אלא כסיוט מציק, משהו שמפריע, מאיים ומדיר מנוחה. החרדה הקיומית שבהתייחסות לדמות הערבי מחליפה את ההתלבטות המוסרית. הערבי, האוייב, לא נתפס כדמות בשר-ודם אלא כחלק מכלל בעל מהות מאיימת, לעיתים לא-אנושית.

אהוד בן עזר

המשך יבוא