בעקבות מאמר שכתבתי, ובו טענתי שצה"ל צריך להיות גם צבא גדול וחזק וגם טכנולוגי וחכם, הגיב אדם שאני מעריך מאוד במשפט קצר: "גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה." אבל אני הייתי ונשארתי איש הדרך השלישית, שהיא דרך מובהקת של "גם וגם". איני דוגל במוניזם הז'בוטינסקאי של "חד נס" (אגב, העמקה בכתביו מעידה שהוא עצמו הרבה יותר מורכב מהסיסמה), אלא בגישת "כלים שלובים" של יגאל אלון.
אני סולד מהגישה הדיכוטומית של או-או, אנחנו והם, שחור ולבן, שהיא בעיניי גישה פרימיטיבית, שמתעלמת ממורכבות החיים. איני מקבל שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, שעלינו לבחור בין השניים. גם איני חושב שמדובר בשני ערכים מנוגדים שיש ביניהם משחק סכום אפס – ככל שהמדינה תהיה יותר יהודית היא תהיה פחות דמוקרטית ולהיפך. אני מאמין שמדובר בכלים שלובים ושניתן וצריך לשאוף תמיד שהיא תהיה גם יהודית יותר וגם דמוקרטית-ליברלית יותר. והעובדה שיש לעתים מתח בין הערכים הללו, נובעת מכך החיים מורכבים וצריך למצוא את הדרך המורכבת ליישב את המתח.
אני מאמין בכך שישראל חייבת להיות מדינת לאום יהודית מובהקת, המחויבת לממש את המטרות הלאומית ובראשן עלייה והתיישבות ובכך ישראל שייכת לכל אזרחיה ללא הבדל "דת גזע ומין" כפי שנכתב במגילת העצמאות (היום היינו מגדירים זאת ללא הבדל דת, השתייכות לאומית, מגדר ונטייה מינית), ובשוויון אזרחי לכל.
לפני עשרות שנים יזמתי והטמעתי בקיבוצי אורטל תפיסה של "קיבוץ של אינדיבידואליסטים", שלפיה ניתן ונכון להיות קיבוץ שיתופי וככזה לפתח ולטפח את ההתפתחות המקסימלית של כל חבר. את הרקע העיוני של הרעיון הצגתי בחיבור אקדמי על המתח בין הצורך בהשתייכות לצורך בחֵירות בקיבוץ. ואני יכול להדגים זאת בעמדותיי כמעט בכל נושא ונושא.
כאשר קראתי את ספרו של מיכה גודמן "היום השמיני – ישראל שאחרי 7 באוקטובר", חשתי ממש שהוא מדבר מגרוני. המסר המרכזי של הספר, הוא המסר של "גם וגם", להבדיל מ"או-או". גודמן מצביע על הקיטוב החברתי בין שני מחנות או שבטים יריבים שתהום רובצת ביניהם והיא הולכת ומעמיקה, כאיום קיומי. אך הוא מציין, על סמך סקרים רבים, שהקרע הזה הוא זהותי יותר מאשר אידיאולוגי. האנשים מגדירים את עצמם על פי השתייכות לאחד מן המחנות, כאשר יותר משהתפיסה האידיאולוגית יוצרת את ההשתייכות הזו – ההשתייכות הזו גורמת לאנשים להזדהות עם האידיאולוגיה המזוהה עם המחנה שלהם ולשלול את זו של המחנה היריב. אולם על סמך סקרי-עומק ומחקרים רבים הוא מציין, שהקיטוב האידיאולוגי הצטמצם מאוד בעשרות השנים האחרונות והוא הרבה יותר קטן מהקיטוב הזהותי. בעוד החלוקה המחנאית היא בין המחנה שמזוהה עם הלאומיות והיהודיות של המדינה והמחנה השני עם התפיסה הדמוקרטית ליברלית, הרי שבפועל הרוב הגדול של הציבור הוא היברידי – גם וגם; הוא דוגל בערכים לאומיים ובערכים ליברליים ואף ברמה גבוהה של לאומיות ושל ליברליות. אלא שההשתייכות הזהותית גורמת להם להזדהות בפומבי עם צד אחד בהשקפתם.
אני רואה בספר של גודמן את המניפסט ההיברידי; מעין קריאת השכמה – "עורו ההיברידים", מתוך תקווה והבנה שאם המחנה הגדול של ההיברידים, שהוא גדול יותר מהמחנות הדיכוטומיים, יתגבש וייצור כאן מרכז היברידי גדול, הוא יתקן בכך את חוליי החברה הישראלית.
גודמן יוצא נגד האמירה שעל פיה האידיאולוגיה האמיתית היא אצל אנשי הקצוות ואילו ההיברידים מתפשרים על ערכיהם. ההיפך הוא הנכון, קובע גודמן. אדם היברידי שמאמץ את הזהות הקיצונית של מחנה הימין, מתפשר על ערכיו הליברליים וההומניסטיים כדי להתיישר עם רוח המחנה. אדם היברידי שמאמץ את הזהות הקיצונית של מחנה השמאל, מתפשר על ערכיו היהודיים הלאומיים הציוניים כדי להתיישר עם רוח המחנה. ברגע שהמיינסטרים ההיברידי הגדול יתגבש כאלטרנטיבה למחנות הדיכוטומיים, האנשים ההיברידיים לא יידרשו להתפשר על ערכיהם, אלא יוכלו לבטא היטב את הערכים שלהם במלואם.
יתר על כן, האנשים ההיברידיים אינם אנשי "לא זה ולא זה", כלומר מי שמוותרים על אחת משתי האמיתות למען הפשרה ונשארים מעורטלים מאידיאולוגיה, אלא להיפך, כיוון שהמציאות מורכבת, האמת נמצאת בהשקפת העולם המורכבת. דווקא המפגש בין הניגודים, הוא זה שמניע את העולם. בניגוד לאריסטו והרמב"ם שחיפשו את דרך האמצע, הוא מבכר את תפיסתו של הרקליטוס שעל פיו האיזון אינו נמצא באמצע, במרכז, אלא במכלול; בשלם שכולל את שני הניגודים. "האל", על פי הרקליטוס "הוא יום ולילה, חורף קיץ, קרב שלום, שבע רעב ומשתנה כאש." האל, כלומר מה שמניע את העולם, הוא מפגש של ניגודים. כך גם התפיסה הסינית העתיקה שסמלה הוא היִין והיאנג. צד אחד שחור, צד שני לבן, ואיפה האמת? האמת לא נמצאת באחד מהצדדים היא גם לא נמצאת בנקודת האמצע שבין הצדדים, היא נמצאת במכלול של שניים האחוזים יחדיו." גודמן מציג את התפיסה באמצעות הרקליטוס והסמל הסיני, אך היא קיימת גם במקורותינו. לא בכדי המשנה והתלמוד אינם קבצים של הכרעות הלכתיות, אלא פרוטוקולים של מחלוקות הלכתיות, שכאשר הן לשם שמיים, סופן להתקיים, כלומר העמדות השונות נשארות לעד, כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים." איך אפשר לומר על עמדות מנוגדות, שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, כאשר האלוהים הוא האמת המוחלטת? זו המורכבות של היהדות, שעל פיה האמת משלבת בתוכה ערכים שונים והשקפות עולם מנוגדות.
ההיברידיות אינה רק של הפרט, אלא גם של החברה, של מדינת ישראל, המשלבת בתוכה את תרבות המערב עם המורשת היהודית. תרבות המערב מעניקה לה עוצמה מדעית וטכנולוגית שיוצרת עוצמה צבאית, המאפשרת לה עליונות ויכולת להכות באוייב. התרבות היהודית יוצרת את החוסן המאפשר לישראל את הקיום לאורך זמן בתנאי המלחמה והמצור שבו אנו חיים, ואת כושר העמידה באתגר הזה. ארי שביט, בספרו "מלחמת קיום" שיצא אף הוא לאחרונה, מגדיר את ההיברידיות הרצויה למדינה כשילוב של אתונה וספרטה.
הספר עוסק בַּמלחמה, אך פחות באסטרטגיה וטקטיקה צבאית, אלא יותר במהותה של החברה הישראלית. הוא מנגד בין שני מצבי צבירה של החברה הישראלית – מצב המריבה בתשעה החודשים שבין פרוץ המהפכה המשטרית ל-7 באוקטובר, למצב המלחמה שבא לידי ביטוי במפגן האחדות, הנחישות, הסולידריות וההתנדבות לאחר 7 באוקטובר ובשבועות הראשונים של המלחמה, שבהם רוח העם החליפה את חולשת המדינה.
מאז, הרוח הזו שככה ורוח 6 באוקטובר על חולייה שבה ומכה בנו. אך גודמן מאמין ש"היום השמיני", היום שאחרי 7 באוקטובר, לא אבד, והוא התקווה לעתידה של מדינת ישראל.
מי שמגלמים את רוח היום השמיני הם המילואים, שלהם מקדיש גודמן את הפרק האחרון בספר. שם הפרק: "מיעוט אקטיבי הנושא בקרבו את העתיד." גודמן מעלה על נס את "יותר משלוש מאות אלף ישראלים שעזבו את בתיהם, עסקיהם ומקומות עבודתם, התגייסו לצה"ל ומצאו את עצמם ניצבים מול אתגרי ענק, שההיסטוריה הציבה בפני מדינת ישראל.
הישראלים הללו הביאו איתם לשדה המערכה את היכולות, המיומנויות והקשרים שאותם רכשו בחיים האזרחיים. רמת הביצועים שלהם עלתה על כל הציפיות של המערכת שגייסה אותם... מדובר בישראלים שבימי שגרה משייפים את היכולות שלהם במסגרת קריירה שתובעת מהם יעילות ותחרותיות, ובימי המלחמה, כל היכולות שנוצרו בזירה האזרחית הקפיטליסטית הפכו ליכולות שהופעלו בזירה הצבאית והלאומית. לפנינו הדגמה חיה, מעוררת השתאות, של הקשר בין היברידיות ערכית לבין עוצמה לאומית. היכולות והמיומנויות של אנשי המילואים שפותחו בחיים האינדיבידואליסטיים שלהם; הרצון העז להילחם, מסירות הנפש והמוכנות להקרבה הגיעו מהחלקים הקולקטיביסטיים שבנפשם. צבא המילואים הוא המקום שבו הערכים הלכאורה מנוגדים של ישראל היהודית והדמוקרטית נפגשים, מתמזגים ומפיגים את העוצמה שנדרשת להצלחת המדינה."
גודמן מציג תובנה שגרמה לו לשינוי תפיסה. הוא גנז ספר שעמד להוציא והמיר אותו בספר הזה, שמבטא את התובנות החדשות שלו. "לאחר שפרצה המלחמה הבנתי עד כמה טעיתי. הספר הקודם הניח, שהאופי ההיברידי של ישראל הוא הייעוד שלה, שנתפנה לעסוק בו רק לאחר שנוודא שהצרכים הבסיסיים שלנו מבוססים ומוגנים. קודם נבטיח את הקיום, אחר כך נתמקד בזהות ובייעוד. המלחמה הבהירה, שכדי לשרוד אנחנו צריכים עוצמה לצד חוסן, והבהירה גם, שכדי לנצח אנחנו זקוקים לתודעה לאומית יהודית חזקה, אחרת נתפרק למגזרים, ולערכים ליברליים חזקים, אחרת נתפרק ממשאבים. במילים אחרות, המלחמה הבהירה לי, שהחשיבה שמקדימה הישרדות לזהות היא חשיבה כוזבת. ההיברידיות של ישראל היא לא החלום שיום אחד נממש, אלא תנאי להישרדות שלה. הזהות שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית היא לא הפרח שאנחנו חיים עבורו, היא הלחם שאנחנו חיים בזכותו."
מיכה גודמן ניחן בכישרון גאוני לפשט מורכבות. לעיתים, המהלכים שהוא מציג, של תזה ואנטיתזה היוצרים סינתזה, אפילו פשטניים מדי.
אבל בתוך הכאוס, הרעש ועכירות האוויר, הוא משכיל ליצור במאמריו, בהרצאותיו, בהסכת "מפלגת המחשבות" שלו ושל אפרת שפירא רוזנברג ובעיקר בספריו, ובהם ספר זה, בהירות המאפשרת לנו לראות נכוחה את המציאות, כשהוא מציע את הדרך ההיברידית כדרך המלך של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ציונית ליברלית.
אני מאמין בכל לבי בדרך הזו.
* מיכה גודמן, "היום השמיני – ישראל שאחרי 7 באוקטובר", הוצאת "הקיפוד והשועל", ישראל 2024, 236 עמ'.

2. צרור הערות 3.11.24
* הברית הציונית – זמן קצר לאחר 7 באוקטובר, פירסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר שכותרתו "ברית קלמנזון". כתבתי על ברית הדמים בין משפחת קלמנזון מעתניאל שנחלצה בשמחת תורה בצו 8 של מצפונה לבארי וחילצה למעלה ממאה אנשים בעשרים שעות תחת אש, ואלחנן קלמנזון נפל בקרב, לבין חברי קיבוץ בארי, כיסוד לברית ייעוד בין ההתיישבות העובדת לציונות הדתית; ברית ציונית של התיישבות וביטחון. ראיתי אז את הרוח הגדולה של 8 באוקטובר; של עם, שבשעתו הקשה ביותר, שעה שממשלתו אובדת עצות ואינה מתפקדת, קם כלביא עם המוני לוחמים במילואים והמוני מתנדבים אזרחיים בגילוי מופתי של אחדות לאומית ואחדות מטרה, אחרי שנת מריבה ופילוג נוראה.
למרבה הצער, ראיתי להוותי איך הרוח הגדולה הזאת הולכת ונשחקת במהלך השנה וקיימת רק במילואים, בעוד רוח 6 באוקטובר חוזרת על סטרואידים, עם כל גילויי השנאה והפלגנות. ואף על פי כן, נשארתי אופטימי באמונה שרוח 8 באוקטובר תנצח.
בשבועיים האחרונים ראיתי ניצנים של אותה רוח, בהתעוררות המופתית בציונות הדתית נגד ההשתמטות, חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות. בעוד ההנהגה הפוליטית של החברה הדתית לאומית נמצאת מאחור, דבקה בקואליציית הרקב של 6 באוקטובר "על מלא" הציבור עצמו עמד על רגליו האחוריות והבהיר: עד כאן! וכעת, יש סיכוי לגמרי לא רע, שבזכות אותה התעוררות, קואליציית ה-68, שלכאורה יכולה להעביר כל דבר שתרצה, לא תעביר את חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות, הישירים והעקיפים.
השאלה היא האם זה יסתיים כאן, בהתעוררות אד-הוק נגד חוקי ההשתמטות, או יימשך הלאה לשינוי פני החברה הישראלית. האם הציבור הדתי לאומי יבין שבני הברית האמיתיים שלו הם אלה שמשרתים איתו במילואים וחווים איתו אותן חוויות וכואבים אתו אותם כאבים? זו הזדמנות לשידוד מערכות רבתי במערכת הפוליטית הישראלית, שתשבור את משטר המחנות הפלגני, ותמיר אותו ביצירת ברית המשרתים, היצרנים, הציונים, שתוביל את מדינת ישראל באחדות לנוכח האתגרים הגדולים שלפנינו.
ברור שממשלת 6 באוקטובר, שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר, עם החיבור הרקוב של פופופליזם ביביסטי המגלם תרבות של שקר, פולחן אישיות, בריחה מאחריות, בכיינות, פלגנות, הפרד ומשול ושנאת אליטות ונטול כל חזון חיובי (ואני ממתין עם התייחסות לפרשה הביטחונית שטרם הותרה לפרסום מלא, המוכיחה בעליל שנתניהו אדם חף ממוסר שאינו כשיר להנהגה), עם ההשתמטות החולנית של המגזר החרדי מתרומה לביטחון המדינה ולכלכלתה ועם הכהניזם המאיים על הדמוקרטיה – לא תוכל לאחד את העם ולהוביל אותו למשימות הגדולות: שיקום צה"ל וחידוש תורת הביטחון, השמדת הגרעין האיראני, תקומה רבתי של הגליל והנגב המערבי, תנופת התיישבות לאורך הסְפָר והעלאת מיליון יהודים לישראל. ברור שגם אנשי בעד הנגד ונגד הבעד, אנשי המחאה המקצועיים, שהאקטיביזם שלהם אינו לבנות בית ולטעת עץ אלא לרדת לכביש ולצעוק "בושה בושה בושה", שאינם בוחלים בפגיעה בביטחון המדינה באמצעות סרבנות או בכלכלתה באמצעות הוצאת כספים או בחברה באמצעות הפצת שנאה ופלגנות – לא תוכל להוביל את מדינת ישראל. ברור שאנשי העבר שממשיכים לדקלם את הסיסמאות העבשות נוסח אוסלו, ההתנתקות ו"חזון שתי המדינות"; אותן סיסמאות ריקות שנשטפו בדם אחיותינו ואחינו בכפר עזה, בניר עוז, בבארי, בשדרות, באופקים, בנתיב העשרה ובמסיבת הנובה, אינם כשירים להנהגה ולהובלה.
ברית הציונים, המשרתים, היצרנים; אנשי ההתיישבות, הביטחון והעשייה, היא היחידה שיכולה להצעיד את המדינה לתקומה ציונית רבתי בעשורים הבאים. אני מאמין, שמתוך השבר הגדול של 7 באוקטובר, תצמח הנהגה אחרת, שתפיח תקווה, תציג חזון ותוביל את החברה הישראלית למימוש ייעודה הציוני.

* המילואימניקים כבני ערובה – גם אם מדינת ישראל תעשה את כל הדברים הנכונים וההכרחיים כדי לשים קץ לחרפת ההשתמטות הממארת של החרדים, הפתרון לא יהיה מיידי. המוני החרדים לא ירוצו מיד לבקו"ם, לבטח לא כדי להיות לוחמים קרביים. זה יהיה תהליך ממושך ומתסכל. אני מאמין שהשינוי בוא יבוא, אך בהדרגה.
למילואימניקים הקורסים תחת הנטל של 200 ו-300 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר ולנשותיהם וילדיהם, אין זמן. חייבים למצוא פתרונות נוספים. פתרונות, שהם נכונים גם אם מחר כל החרדים יתגייסו.
ראשית, יש לאשר מיד את הארכת השירות הסדיר בחזרה לשלוש שנים. זו לא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, כי עובדה – במשך עשרות שנים זה היה אורך השירות. רק השינוי החשוב הזה יהווה הקלה משמעותית על נטל המילואים. ההתניה של התיקון הזה בפתרון לבעיית השתמטות החרדים בעייתית מאוד והופכת את המילואימניקים לבני ערובה.
שנית, במסגרת פנטזיית הצבא הקטן והחכם צומצם היקף צבא המילואים באופן דרסטי, וכ-175,000 מילואימניקים צעירים ובריאים ומשוחררים טריים מהשירות הסדיר קיבלו פטור מהמילואים. יש לבטל לאלתר את הפטור הזה ולהחזיר אותם למערך המילואים.
שלישית, לוחמי חיל הים, לא כולל השייטת, אינם עושים מילואים. מן הראוי לעשות להם שלושה חודשים לפני השחרור הסבה לחי"ר כדי שיוכלו, בעשרות השנים הבאות, לתרום במילואים. אלה לוחמים, שחבל להפסיד את תרומתם.
רביעית, יש היום גל גדול של בני ארבעים וחמישים שרוצים לחזור לשרת במילואים. אפשר ורצוי להקים עוד יחידות מילואים מיוחדות לגילים אלה ולשלב אותם במערך המילואים.
חמישית, יש להעמיק את הגיוס בקרב הציבור החילוני, שיש בו משתמטים, שצה"ל מוותר עליהם בקלות רבה מדי.
שישית, יש לשנות את המבנה של צה"ל ולהגדיל באופן משמעותי את החלק היחסי של הכוחות הלוחמים ותומכי הלחימה מקרב החיילים. אני בטוח שניתן למצוא עוד פתרונות מסוג זה.
אסור לוותר במאבק נגד השתמטות החרדים, אך בשום אופן אין להקפיא את המצב הנוכחי מתוך ציפייה שהחרדים יתנו את המענה.

* הדרך לכפר עזה עוברת ברוחמה – השנה יצא לאור הספר "יחיד בַּיחד – קהילה קיבוצית בין הכלה להדרה", בעריכת פרופ' מנחם טופל (מנלו) וד"ר אורנה שמר, בהוצאת יד טבנקין ומוסד ביאליק.
הדרך שנבחרה ביד טבנקין להשיק את הספר מקורית – סיור בקהילות הנגב המערבי (חבל שעוד ממשיכים לכנות זאת "העוטף") בנושא: "הכלה והדרה בצל המלחמה".
הסיור כלל שלוש תחנות. קיבוץ רוחמה, שקולט לתוכו את מפוני כפר עזה עד שיקום הקיבוץ שחרב והאפשרות לחזור אליו. בשדרות – בעמותת "גוונים" שהוקם בידי הקיבוץ העירוני מגוון בשדרות, שם נחשפנו לכמה מיזמים חברתיים מרשימים בזמן המלחמה. החלק השלישי היה במפלסים – מפגש עם חברים במפלסים ועלומים, על ההתמודדות עם החוויות הקשות שחוו. לחלק השלישי לא הגעתי, בשל מגבלות לו"ז.
החלק המרתק והמרגש ביותר היה ברוחמה. נפגשנו עם הפרוייקטור מטעם רוחמה של קליטת כפר עזה, עם עובדת סוציאלית מרוחמה, שהייתה בעבר העו"סית של כפר עזה, והיא מעורבת מאוד בפן החברתי של המיזם ועם חברה מרכזית בכפר עזה.
זהו מהלך חברתי מרתק של קהילה בתוך קהילה. איך מחברים בין הקהילות בלי לפגוע בייחוד של כל קהילה ובאוטונומיה של כפר עזה? איך לתת לחברי כפר עזה הרגשת בית הטובה ביותר, בלי לשכוח שזו תחנת מעבר? מעניין איך תהיה האינטראקציה בין שתי הקהילות, השונות זו מזו. רוחמה הייתה קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) וכפר עזה – של התק"ם. רוחמה הוקמה בידי עולים חדשים וכפר עזה בידי צברים. והמשמעותי ביותר – כפר עזה היא קהילה בטראומה ובאבל. איך מתמודדים עם אתגר כזה?
קראתי לאחרונה ספר על ההתמודדות של כפר עזה עם הטבח – "מסע חזרה אל הבית שבגד", כך שלסיפור כפר עזה היתה לי היכרות מוקדמת. מתבקש ספר המשך, שיתאר את הקליטה ברוחמה ואת החיים ברוחמה. לא פחות, עניין אותי ללמוד על רוחמה. אני מאמין גדול בערך המשימתיות הקיבוצית – קיבוץ הלוקח על עצמו משימות לאומיות. וחשוב לי ללמוד על האתגר הגדול שרוחמה לקחה על עצמה.
פעמים רבות, כאשר קיבוץ לוקח על עצמו משימה לאומית, יש קומץ של משוגעים לדבר שנרתמים למיזם, ואחרים – במקרה הטוב נותנים רוח גבית. אך יש מקרים שבהם באמת קיבוץ נרתם למשימה, כמו בית השיטה, הקיבוץ שהקים את אורטל. אחת העובדות שסופרו, הוא שלכל משפחה מכפר עזה יש "משפחה מחברת" ברוחמה. מדובר בהירתמות המונית. שאלתי על כך, ועניין אותי האם היה צריך לשכנע משפחות להירתם. מסתבר שמיספר המשפחות שביקשו להיות משפחה מחברת היה גדול יותר ממספר המשפחות מכפר עזה. אהבתי גם את המושג "משפחה מחברת". נהוג בתנועה הקיבוצית להשתמש במושג "משפחה מאמצת". ההגדרה הזו תמיד הפריעה לי. הרי בני הגרעין או הנקלטים אינם יתומים ואינם זקוקים למשפחה מאמצת. באורטל הנהגתי, כבר לפני עשרות שנים, את המונח "משפחה מלווה". אבל "משפחה מחברת" זו הגדרה הרבה יותר יפה. אימצתי.
הסלוגן של המיזם קסם לי במיוחד: הדרך לכפר עזה עוברת ברוחמה.

* פקק מבורך – בדרך כלל, כמו כולם, איני אוהב להיות בפקק. אבל ממש התרגשתי להיתקע בפקק בשדרות. איזה כיף לראות את שדרות, שנה אחרי, שוקקת חיים.
באחת התקופות המתוחות בשדרות, לפני מבצע "עופרת יצוקה", ארגנתי ירידה של אוטובוסים מהגולן, בימי שישי, לשדרות, על מנת לקנות בעסקים מקומיים שהיו ריקים מקונים ובסכנת קיום. הרחובות היו ריקים. והנה, שוב ביום שישי, העיר הומה אדם. מרומם נפש.
בשנה הזאת בקריית שמונה הבנויה!

* פצצה מתקתקת – רב ניצב דני לוי הוא פצצה מתקתקת. האיש הוא היום הסכנה הגדולה ביותר לשלטון החוק בישראל. במקום להיות מפכ"ל המשטרה הוא בחר להיות נער השליחויות של ראש הכנופייה, שמחריב עד היסוד את משטרת ישראל והופך אותה למיליציה פשיסטית, כהניסטית פרטית חמושה שלו. בבחירה בין החוק לבין ראש הכנופייה – הוא בוחר תמיד בראש הכנופייה. וכך, הארגון, שתפקידו לאכוף את החוק, הוא ארגון שנתון למרותו של [---] סדרתי מנעוריו. במקרה הזה, אין מנוס משבירת כלים. אני מצפה מכל הניצבים, תתי הניצבים וניצבי המשנה במשטרה להתפטר לאלתר. אני מודע לסכנה, אבל הסכנה בהישארותם במיליציה גדולה שבעתיים. ברגע שהם ינהגו כך, לא תהיה ברירה לנתניהו אלא לפטר מתפקידו את ראש הכנופייה. זו תהיה תרומתם הגדולה לדמוקרטיה ולשלטון החוק.

* מדרון חלקלק – אילו הצעתו של אופיר כץ להקל את התהליך של פסילת מועמדים לכנסת היתה באמת נגד ח"כים התומכים בטרור, הראשון שצריך היה להיפסל הוא ראש הכנופייה בן גביר ומיד אחריו – הח"כהניסטית נערת הזוועות סון הר-מלך. ספוילר – הכנופייה הכהניסטית תתמוך בחוק. כי זה לא באמת חוק הקשור בצורה זו או אחרת לטרור. זה חוק שנועד לגרום לערבים לא לנוע לקלפיות, כפי שהסית נתניהו כאשר לא היה במצב צבירה של "אבו-יאיר", כשניסה בכל מאודו להקים קואליציה עם רע"ם.
עצם הכוונה לבטל את הצורך באישור בג"ץ לפסילת מועמדים חמורה ואנטי דמוקרטית (חרף ביקורתי החריפה על האידיוטים השימושיים בבג"ץ, שאיפשרו לראש הכנופייה ולעזמי בשארה לרוץ לכנסת), כי משמעותה, שפוליטיקאים יהיו זכאים למנוע מאחרים את זכות התמודדות לכנסת. זה מדרון חלקלק שמסכן את הדמוקרטיה.

* איך אומרים דיפ-סטייט בצרפתית? – בית המשפט בצרפת ביטל את החלטת הנשיא מקרון לאסור את השתתפותן של חברות ישראליות בתערוכת הנשק בפריז. מעניין מה חושב על כך יריב לוין? בטח משהו כמו: "מי אלה הפקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר, שיבטלו ללא סמכות החלטה של הנשיא הנבחר, שמבטא את דעת העם."

* פינטזתי שנעים קאסם יחוסל בשידור חי בזמן נאומו.

* השוקניסט הראשי – בנאום באנגלית בפני ועידה של "הארץ" ו"הקרן החדשה", שנערך בלונדון, הגדיר עמוס שוקן, השוקניסט הראשי, את המחבלים הרוצחים שביצעו את הטבח בשבעה באוקטובר – "לוחמי חירות". הוא הגדיר את ישראל "מדינת אפרטהייד", האשים את צה"ל בפשעי מלחמה והטיף לעולם להטיל סנקציות על ישראל, המדינה שאותה הוא שונא שנאת מוות. את מלחמת הקיום שלנו בעקבות טבח 7 באוקטובר הוא מגדיר "נכבה 2" ובכך הוא מפיץ שקר כפול – גם את שקר הנכבה על מלחמת השחרור וגם על המלחמה הנוכחית.
לפעמים, כשאני מצטט את התעמולה האנטי ישראלית של השוקניה, טוענים כנגדי שאני מכליל. "גדעון לוי הוא לא 'הארץ'. 'הארץ' זה גם ישראל הראל." נכון, ויש לא מעט באמצע. אבל הקו של העיתון הוא הקו של שוקן, בן העוולה. זה הקו של פשקווילי המערכת. וזה המקום המרכזי כך כך של הכותבים מהזרם השוקניסטי בעיתון. עמוס שוקן הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני.

* דברים בוגדניים – בעקבות צונאמי ביטול המנויים על "הארץ" והחלטת משרדי הממשלה על הפסקת פרסום המודעות בעיתון, שוקן פירסם דברי התפתלות על כך שלא התנסח טוב בנאומו ושהוא אינו רואה במחבלי חמאס לוחמי חירות. מעניין, שלפני גל הביטולים הוא בפירוש ראה בהם לוחמי חירות. הוא גם אמר שעמדותיו האישיות אינן מחייבות את העיתון. עקרונית, העמדות הפוליטיות של מו"ל אינן בהכרח עמדות עיתונו, אבל ב"הארץ" הקו שלו הוא בהחלט הקו של העיתון, ודי לקרוא את מאמרי המערכת כדי להיווכח בכך. לטעמי, הדברים הבזויים והנתעבים ביותר של שוקן, אפילו יותר מהצגת הרוצחים והאנסים כלוחמי חירות, הם הפצרתו במדינות העולם שיטילו סנקציות על מדינתו, שנמצאת במלחמת קיום. אלה דברים בוגדניים.

* מכחישי השואה – הנציג שישראל שלחה לחבר השופטים בהאג היה אהרון ברק (שלאחר זמן פרש מסיבות אישיות-משפחתיות). הוא נבחר בשל גדולתו המשפטית ובשל מעמדו הבכיר בעולם המשפט הבינלאומי, אך גם בשל היותו שורד שואה. היה בכך סמל לעיוות המוסרי של הצגת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, אחרי פוגרום אדיר ברוח השואה כ... ג'נוסייד.
בניגוד לתדמית המעוותת שגורמים אינטרסנטיים הדביקו לו, אהרון ברק מתאפיין קודם כל באהבת ישראל ובתחושת זהות עמוקה מאוד כיהודי, חלק מן הקולקטיב היהודי, וסולידריות עמוקה עם בני עמו. בשנה שבה ברק סיים את תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, נבחרה יהודית קרפ לתפקיד המשנה ליועץ, שבו כיהנה 25 שנים. איני יודע (וגם גוגל אינו יודע) אם היא מונתה בידי ברק בשלהי תפקידו, או בידי יצחק זמיר, יורשו של ברק, בתחילת תפקידו.
השבוע קרפ פרסמה בשוקניה פשקוויל מזעזע, ברוח נאומו האוטו-אנטישמי של שוקן; פשקוויל שהוא היפוכה המוחלט של שליחותו של ברק, והיפוכה המוחלט של רוח ברק. כבר הכותרת מעידה על כך: "אין חלקי עם עדת ישראל." כל כך שוקניסטי.
ולמה אין חלקה עם עדת ישראל. וכאן היא הופכת תועמלנית אנטי ישראלית ברוח השוואת ישראל לנאצים. כך נפתח הפשקוויל שלה: "איפה היה העולם כשנטבחו יהודים בשואה?" ותחת הפתיחה הזאת, ולאחר הזלת איזו דמעת תנין על טבח 7 באוקטובר, היא יוצאת בשצף קצף נגד מלחמת המגן של ישראל. היא תוהה איפה העולם השותק לנוכח "נטבחי עזה 2024". כן, הטבח, לטענתה, הוא בעזה. וכל הפשקוויל הוא בשפת השואה, כאשר ברור מי הקורבנות ומי הנאצים. "מה נעשה שם בגיא ההריגה... גורלם נגזר להרעבה, לצמא ולשמד..." וכן הלאה וכן הלאה.
והיא לא היחידה. הנה, השוקניסטית נועה לימונה, כותבת על ספר שנכתב ב-1938 על מערכת החינוך הנאצית – "החינוך לברבריזם", וכבר בכותרת היא מבהירה שהקריאה בספר "מציבה תמרור אזהרה לישראל של היום." ויש לה הוכחות למה אנחנו דומים לנאצים. העובדה ששמחנו על מות הצוררים נסראללה וסינוואר. צודקת, זה בערך כמו הקמת מחנות השמדה. והנה עוד אקדח מעשן: "סוג האימהוּת שמואדרת בישראל – האם השכולה שנושאת את אבלה באיפוק מבלי להתפרץ, להשתולל ולהאשים." וואללה. ממש מיידאנק.
השוואת ישראל לנאצים, היא הדיוטה הנחותה ביותר בתופעה של הכחשת השואה.

* לא להפקיר את העמדה – ישראל הראל ביקש עצה, בקבוצת ווטסאפ משותפת, האם נכון שימשיך לפרסם את מאמרו השבועי ב"הארץ". נשמעו דעות לכאן ולאן. זו תשובתי: "חשוב מאוד שתישאר שם ותמשיך לכתוב. חשוב מאוד שקוראי העיתון ייחשפו לדבריך. אני מגדיר את הטור שלך 'פינת החי' – כמו הבודקה של השומר בבית הקברות."

* הנאום הציוני של קלינטון – בנאום שנשא בימים האחרונים הנשיא ביל קלינטון (בארה"ב התואר נשיא נשאר לכל החיים), בעצרת בחירות של המפלגה הדמוקרטית, הוא השמיע דברים נכוחים ומפוכחים – האמת על הסכסוך במזה"ת, העובדה שהיהודים ישבו ביהודה ושומרון הרבה לפני שהיו פלשתינאים בעולם, האמת על ההצעה מרחיקת הלכת של אהוד ברק שערפאת דחה, על שאיפות ההשמדה של אויבי ישראל, על זכותה וחובתה של ישראל לצאת למלחמה כדי להגן על עצמה, ועל הסתתרות המחבלים מאחורי אזרחים, מה שגורם למות אזרחים, וחובתה של ישראל להילחם במחבלים גם במחיר הריגת אזרחים. לא מעטים אצלנו שכחו את האמיתות הללו. אגב, הוא דיבר באותה שפה שבה שוקן נשא את נאום השטנה שלו נגד ישראל. אבל איזה הבדל בין אוהב ישראל לעוכר ישראל.

* הנבלה או הטריפה – לפני הבחירות הקודמות לנשיאות ארה"ב כתבתי, שאילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי מצביע לביידן, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.
כאזרח אמריקאי הייתי מצביע נגד טראמפ כי הוא ביריון, שקרן, מושחת, דיקטטור בנשמתו, מיזוגן, אינפנטיל, נרקיסיסט, מגלומן, פופוליסט ודמגוג, שמשחית את הרוח האמריקאית. אבל כישראלי אני רוצה בניצחונו, כי הוא הנשיא האמריקאי הטוב ביותר שהיה לישראל. הוא הכיר, באיחור אופנתי של שבעים שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא יצא מהסכם הגרעין עם איראן – הסכם מינכן 2, ומה שחשוב יותר – הטיל סנקציות כלכליות כבדות ביותר על איראן, שהתמדה בהן אולי הייתה ממוטטת את המשטר. ותוכנית טראמפ, אף שיש בה לא מעט בעיות, היא התוכנית המדינית הפרו-ישראלית ביותר אי פעם. היא אף יצרה סיטואציה היסטורית חד-פעמית להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתמיכה אמריקאית, אלא שנתניהו, ברפיסותו, החמיץ הזדמנות היסטורית להבקיע ממטר מול שער ריק, כי הוא נבהל מהאיומים של אבו-מאזן באינתיפאדה שלישית. טראמפ גם הפסיק את המימון האמריקאי לאונר"א, בניגוד לעמדת נתניהו, שעשה כל מאמץ להניא אותו מכך, כי פחד שהצעד החשוב הזה יביא להסלמה.
אחרי 6 בינואר 2021, הפשיטה הברברית של האספסוף הטראמפיסטי על הקפיטול, כתבתי שטעיתי. מכל בחינה שהיא, מזל שטראמפ לא ניצח. אדם שאינו מוכן להכיר בהפסדו בבחירות דמוקרטיות ופועל באלימות ברברית כדי לסכל את העברת השלטון, תוך שהוא מסית את ההמון לרצוח את סגנו, הוא סכנה לכל העולם החופשי וגם לישראל, כחלק מן העולם החופשי. יחסו המתנכר, הנקמני והילדותי כלפי נתניהו, כיוון שעשה את המובן מאליו ובירך את ביידן על ניצחונו, רק חיזקו אצלי את התובנה הזאת. אולם אחרי 7 בינואר, סדר העדיפויות שלי שונה. הבחינה שלי את המועמדים היא ישראלוצנטרית מובהקת. השאלה היחידה שמעניינת אותי היא מי טוב יותר לישראל.
ב-7 באוקטובר ובימים שלאחריו, ביידן התגלה כידיד אמת של ישראל, בשעת צרתה. דבריו באותו היום וביקורו בישראל ימים אחדים לאחר מכן היו מרגשים. הוא התגלה כציוני אמיתי, כפי שהוא מגדיר את עצמו וכפי שהוא הוכיח את עצמו לאורך עשרות שנותיו כסנטור. הוא העניק לישראל סיוע רב וסייע בהגנה האווירית עליה במתקפות האיראניות.
אבל מצד שני, מהר מאוד, בלחץ הבייס ה"פרוגרסיבי", שהוא למעשה רגרסיבי התומך בפונדמנטליזם האיסלמי הקנאי ביותר והוא רגרסיבי באנטישמיות שלו, ההולך ומתחזק במפלגה הדמוקרטית – הוא התחיל להפריע, לעצור, לבלום, להפעיל מיני-אמברגו, לקשור את ידינו מול חמאס, חיזבאללה ואיראן. למעשה, הוא סייע לנו כל אימת שהיינו בסכנה, אך עצר אותנו כשיצאנו למתקפת נגד. זה לא מה שהיינו מצפים מידיד אמת. אבל הכשל הגדול ביותר שלו היה כבר בראשית כהונתו – ביטול הסנקציות הכלכליות נגד איראן, כהמשך למדיניותו הפייסנית כלפי איראן של אובמה.
האריס אינה ביידן. היא ידידת ישראל, אך בעירבון מוגבל. אין לה סנטימנט ציוני כשל ביידן. אין לה רקורד של ידידות עם ישראל כמותו. התלות שלה בבייס ה"פרוגרסיבי" גדולה משל ביידן. ולא אחת היא נתפסה באמירות נוראיות כלפי ישראל, כולל גילוי הבנה לסטודנטית אנטישמית שהאשימה את ישראל בג'נוסייד.
וטראמפ? יש בו כל אותן תכונות שליליות שמניתי. ומה באשר לישראל? הרקורד שלו מבטיח. מצד שני, הוא בלתי צפוי, ועלול לקום בבוקר בהיר אחד ולנהוג הפוך ב-180 מעלות מאתמול. טראמפ אינו ידיד ישראל, כיוון שידידות היא תכונה שאינה קיימת אצל הנרקיסיסט הזה, החף מיכולת לאמפתיה אנושית. החלטותיו החיוביות לישראל לא נבעו מזיקה אותנטית אלא מחשבון פוליטי, בעיקר מתוך חנופה לבייס האוונגליסטי האוהב את ישראל והוא תלוי בו. אך כעת הוא לא צפוי עוד לעמוד בפני בחירות ותלותו באוונגליסטים פוחתת. יתר על כן, כפי שלהאריס יש בייס אנטישמי שמאלני, לטראמפ יש בייס אנטישמי ימני.
בקיצור, זו נבלה וזו טריפה ומזל שאיני צריך להכריע.
ואף על פי כן, אני מעדיף את טראמפ. האיום המסוכן ביותר על ישראל הוא הגרעין האיראני. האריס, המחויבת להמשך הפייסנות כלפי איראן של אובמה וביידן, לא תוביל את ארה"ב להשמדת הגרעין האיראני. גם טראמפ, הבדלן, לא יעשה זאת. אבל טראמפ עשוי לתמוך בצעד כזה של ישראל ולסייע לו. האריס – לא. הוא עשוי לחדש את הסנקציות הכלכליות החריפות על איראן. האריס – לא. טראמפ גם עשוי לסייע לנו נגד הארגונים הבינלאומיים האנטי ישראלים, כמו הטריבונל הצבוע בהאג, אונר"א וכד'. האריס מחויבת לאותם ארגונים, שחיזוקם הוא חלק מהאג'נדה שלה. טראמפ הוא הרע במיעוטו.

* מנהיגות – במאי 1974 קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט התפטר מתפקידו על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום. זאת, חרף העובדה שלא היה לו כל קשר לפרשה ואיש לא טען שיש לו קשר לפרשה.

* בגין לא הצטרף – בניגוד לדברים שכתב עלום-השם, ברשימתו על מגבלות השימוש בנשק האמריקאי, בגין לא הצטרף במלחמת יום הכיפורים לממשלת גולדה, בפעם השנייה, כשר בלי תיק. בגין הצטרף כשר בלי תיק לממשלת האחדות הלאומית (אז נקראה ממשלת הליכוד הלאומי) בראשות אשכול, ערב מלחמת ששת הימים. עם מותו של אשכול, גולדה החליפה אותו ללא שינוי בהרכב הממשלה. לאחר בחירות 69' קמה שוב ממשלת אחדות לאומית, בראשות גולדה. הפעם גח"ל (הגלגול הקודם של הליכוד) קיבל תיקים ביצועיים, אך בגין עצמו בחר להישאר שר בלי תיק. באוגוסט 1970 גח"ל פרש מן הממשלה בשל התנגדותו להפסקת האש בתום מלחמת ההתשה וקבלת תוכנית רוג'רס. בזמן מלחמת יום הכיפורים לא קמה ממשלת אחדות, ובגין תמך בממשלה מבחוץ.

* יעקב כהן – לפני שנים אחדות צפיתי בהצגה "הנהג של מיס דייזי" בכיכובו של יעקב כהן, לצד ליא קניג. עד אז הכרתי אותו בעיקר כסטנדאפיסט, ואני מודה שלא התפעלתי. אבל בהצגה הזו הוא קנה את ליבי. הכרתי אותו כשחקן דרמטי-קומי נפלא. צר לי לשמוע על פטירתו בטרם עת. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: שתי דקותיים –בטלפון שלי נכתב: "שעון מעורר בעוד שעה ושתי דקותיים".
דקותיים הם שיבוש של דקתיים. הכוונה לשתי דקות. אז למה הם התכוונו ב"שתי דקותיים"? לארבע דקות?
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com