ארי שביט, "מלחמה קיומית –
מאסון לניצחון לתקומה"
הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ישראל 2024, 142 עמ'.
ביקורות שקראתי בעיתונות על ספרו של ארי שביט "מלחמה קיומית – מאסון לניצחון לתקומה", טענו נגד הספר ונגד המחבר, שהוא מציע להפוך את ישראל לספרטה. מי שקרא את הספר יודע, שזו טענה מניפולטיבית, המסלפת את המסר של הספר באמצעות הוצאת חצי אמת מהקשרה.
אכן, ארי שביט מזכיר בהקשר של הצעותיו לגבי ישראל את ספרטה. ויש בו הצעות מרחיקות לכת לחיזוק העוצמה הצבאית של ישראל, החל מהכפלת תקציב הביטחון, דרך הכפלת שיעור המגויסים (עם הצעות אופרטיביות כיצד לעשות כן), הארכת שירות החובה לארבעים חודשים – מחציתם בתשלום, דחיית גיל סיום השירות במילואים, שינוי דרמטי במבנה צה"ל כדי להפכו ליותר התקפי. אשכרה ספרטה. אולם לאורך כל הספר מדבר שביט על השילוב של אתונה וספרטה, כתנאי הכרחי להקמת קיר הברזל שיבטיח את קיומה של ישראל. כלומר לצד ההתעצמות הצבאית והחזרה לאתוס של חברה מגויסת, מדבר שביט על חיזוק התרבות והרוח, הדמוקרטיה הליברלית, הזיקה לעולם החופשי, כהכרח קיומי. אחדות מה שנראה כניגודים, היא המפתח לניצחון ולתקומה של ישראל.
שביט מתאר בהרחבה את האיום האיראני ואיום ארגוני הטרור שבחסות איראן על קיומה של ישראל, מציע לא לזלזל כלל ביכולות של האוייב ובממשות האיום על קיומנו, ומציע אסטרטגיה לניצחון במלחמה הקיומית הזאת. הוא מציג את תורת הביטחון שעיצב בן-גוריון בראשית המדינה כתורה גאונית שהצליחה מעל המשוער, ודווקא הצלחתה הגדולה יתרה אותה. אבל לא נוצר לה תחליף ובעשורים האחרונים ישראל פעלה ללא תורת ביטחון, ללא אסטרטגיה, וכך הידרדרנו למצב שפגשנו ב-7 באוקטובר.
הוא מציע לעצב תורת ביטחון חדשה, עדכנית. לטעמי, מה שנדרש הוא לחזור לתורת הביטחון של בן גוריון, שתקפה גם היום, ולהתאימה למציאות ימינו. ובעצם גם שביט לא מציע שינוי מהותי, אלא תוספת חדשה – יוזמה. אלא שבתורת הביטחון של בן גוריון, היוזמה בהחלט היתה מרכיב מרכזי. כך יצאנו בהנהגתו למתקפת נגד מקדימה במלחמת סיני, ובהנהגת ממשיכיו למתקפה המקדימה במלחמת ששת הימים, ובהנהגת יריבו אך ממשיכו בגין במלחמת שלום הגליל ובהפצצת הכור העיראקי.
שביט מיטיב לתאר את הכשל הבסיסי של האסטרטגיה הישראלית בעשורים האחרונים ובעיקר בעידן נתניהו; האסטרטגיה שהביאה אותנו אל עברי פי פחת והמיטה עלינו את האסון. "קנייה של זמן שקט, העדפה של ההווה על פני העתיד, עיוורון בכל הנוגע ליכולות (המתהוות) של האויב, עיוורון בכל הנוגע לכוונות (הקנאיות) של האוייב, התמכרות לאמונה בעליונות של הטכנולוגיה הגבוהה, התמכרות לאמונה בעוצמה הגלומה בניאו-ליברליות, בגלובליזציה ובשגשוג הכלכלי, שחיקה של אתוס השירות וההקרבה, אורבניזציה קיצונית תוך הפקרה של הספר והפריפריה, ניוון של החשיבה האסטרטגית, הפרת האיזון בין כוח העמידה (שגדל) ובין כוח המחץ (שהתכווץ), תרבות ארגונית פגומה במערכות הממשל תוך שחיקה של המקצועיות ושל השאיפה למצוינות, אובדן השפיות הפוליטית בשל ההתמסרות לפלגנות, לפוליטיקת זהויות, לתקינות פרוגרסיבית ולקיצוניות לאומנית, החלשת המדינה, פירוק החברה ושחיקה של הממלכתיות הישראלית."
כל אלה שחקו את הביטחון הלאומי של ישראל. "בניגוד לממשלות בן גוריון, ממשלות נתניהו התנהלו באופן מופקר ללא אסטרטגיית-על וללא תפיסת ביטחון לאומית." ובאותה שעה, האוייב לא ישב בחיבוק ידיים אלא גיבש אסטרטגיית-על להשמדת ישראל, התעצם, התפתח, התחזק וניצל את חולשותינו כדי להכות בנו.
זהו ספר קצר, תמציתי, אך חשוב מאוד. חשוב שיקראו אותו מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי, וחשוב שיקרא אותו הציבור הרחב.
הספר נכתב חצי שנה לאחר 7 באוקטובר, ובממדים מסוימים הוא התיישן. בחודשיים האחרונים זכינו לראות הצלחות מעוררות השראה של צה"ל וכוחות הביטחון, במבצעי הביפרים ומכשירי הקשר, בחיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה, בחיסול מרבית מאגרי הטילים של לבנון, בתמרון של צה"ל בדרום לבנון, בחיסול סינוואר ובהתקפות מוצלחות מאוד בתימן וחשוב יותר – באיראן. אם הרעיון של הספר היה שיש לחתור במהרה להפסקת המלחמה כדי לאפשר התעצמות והתארגנות לקראת מלחמת הקיום הקרובה, הרי שטוב שלא נהגנו כך, וכבר כעת ביצענו כמה מהליכים חשובים שחיזקו את ההרתעה הישראלית והוכיחו שעוד כוחה של ישראל במותניה. לפתע חזרנו למה שאיפיין אותנו בעבר – התקפיות, יוזמה, תחבולה והפתעה.
דומני שארי שביט היה שמח לוותר על מסר כמו "על ישראל להרוויח זמן: לשאוף לסיום סביר של המלחמה בעזה ולהסדר מדיני סביר בצפון, אשר יאפשרו שיבה של החטופים ושל תושבי הספר לבתיהם, ויאפשרו הידוק מחודש של הברית עם המערב."
האמת היא שהכול, כמעט, מראש הממשלה ושר הביטחון, דרך הרמטכ"ל וצמרת צה"ל ועד הפרשנים באולפנים, ליהגו – הסדרה הסדרה. יתכן שמה שסיכל זאת היה החשש שחיזבאללה עומד לעלות על תחבולת הביפרים. כשאנו רואים מה הכינו לנו שכנינו מצפון, דומני שעלינו לברך הגומל על שלא הלכנו להסדרה מסוכנת. אני מקווה שנתמיד במלחמה עד להכרעה.
אך אחרי ההכרעה, יהיה עלינו לעשות את מה ששביט מציע לעשות בזמן שנרוויח. "את הזמן שאותו תרוויח, על ישראל לנצל באופן מיטבי. עליה לגבש תוכנית חומש לבנייה מחדש של הביטחון הלאומי... בתוך שנים ספורות על ישראל לעבור מהפכה זהותית, ארגונית וביטחונית, אשר תפיק כוח מחץ יוצא דופן מתוך כוח העמידה הגדול שלה. בתוך זמן קצר על המדינה, החברה והצבא לעבור תהליך שינוי עמוק, הדומה לזה שהיישוב המאורגן עבר לקראת תש"ח."
2. צרור הערות 6.11.24
* חבלה במאמץ המלחמתי – בעיצומה של מלחמה קיומית, שעה שעשרות אלפי לוחמים מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, כשמאה ואחד חטופים עדיין בשבי חמאס, כשאנו ניצבים על סף התקפה איראנית, ראש הממשלה הכושל, מר מחדל, הדיח את שר הביטחון, בשל התנגדותו לחוקי העריקה ההמונית ממלחמת מצווה.
14 ראשי ממשלה היו בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם. עסקן קטן, ציני, אגוצנטרי, חסר גבולות. אפס במנהיגות.
* למה ישראל כץ? – כי כשכץ היה שר האוצר, ומר מחדל נתן לו הוראה בזויה לא להגיש תקציב, הוא ציית. כאלה הוא אוהב, ראש הממשלה הכושל, האפס.
* המשתמטים או המילואימיניקים – עם מי נתניהו מתכוון להביא את הניצחון המוחלט? עם המשתמטים שהוא מקריב את ביטחון המדינה כדי לרצות אותם, או עם המילואימניקים שכבר שנה נושאים את עמם עלי שכם, והוא תוקע סכין בגבם?
* חרא – מהפרטים שהותרו לפרסום, קשה להגזים בחומרת החשדות בפרשה הביטחונית החמורה. מדובר בפגיעה במזיד בביטחון המדינה כדי לקדם אינטרסים פוליטיים.
העסקת אדם שנכשל בסיווג ביטחוני, תוך העסקתו בדרכים עקלקלות, והכנסתו לישיבות הסודיות ביותר ולמתקנים הסודיים ביותר. שימוש בו לצורך גניבת מסמכים סודיים ביותר לשימוש מניפולטיבי בהם למטרות זרות, תוך סכנה של שריפת מקורות מודיעיניים.
ממה שהותר לפרסום, לא ברור אם נכונות ההאשמות, שלפיהן פתקי סינוואר עוותו. אם כן, מדובר בשימוש מניפולטיבי ציני בחומר מודיעיני מסווג, תוך עיוותו, על מנת לפגוע בשר הביטחון בזמן מלחמה וכדי לפגוע במשפחות החטופים שנאבקות למען שחרור יקיריהן.
אני רוצה להתייחס דווקא לנקודה כביכול שולית, ולבטח לא פלילית ואין בה סיכון ביטחון המדינה – התנערותו של נתניהו מפלדשטיין והצגתו כמי שאינו קשור אליו ואל לשכתו. אותו פלדשטיין היה שפוט של הבוס, עשה הכול למענו, סיכן את עצמו למענו, וברגע שנחשף – נתניהו מנער ממנו את חוצנו. יש לכך הגדרה אחת – חרא של בן אדם. מה חדש בזה? אין חדש. אבל הלנצח נאכל חרא?
יש אמירה ביביסטית נפוצה, האומרת ש"באופן אישי לא הייתי רוצה להיות חבר שלו, אבל כמנהיג..." אני, כמובן, לא מסכים עם זה. אני מצפה ממנהיג קודם כל להיות אדם. להיות הגון.
אבל כאן מדובר בהתנהגות אנטי מנהיגותית אופיינית. תמיד נתניהו בורח מאחריות ומוצא שעירים לעזאזל שאשמים בכישלונותיו. זה לחם חוקו של נתניהו וכך הוא נהג תמיד.
מי שאינו מסוגל לקחת אחריות אינו מנהיג ואינו כשיר לראשות הממשלה.
* מאיזה חומר הם קורצו –מאיזה חומר אנושי קורצו מנהיגי ישראל בדור האחרון?
אריק שרון, בניגוד לאינסטינקט הבסיסי של כל אב נורמלי לגונן על ילדיו, הסכים שבנו עמרי יישא את עוונו (של האב) ואף יישב תחתיו בכלא.
אולמרט זרק לכלבים, כדי להציל את ישבנו, בלי להניד עפעף, את שולה זקן, שבמשך עשרות שנים היתה שפחתו החרופה, בנאמנות ללא קץ ואף נכונות לשבת למענו בכלא.
ועכשיו אנו רואים את נתניהו משליך מתחת לגלגלים את פלדשטיין, נאמנו, כדי לנקות את עצמו.
מה הפלא שמדינת ישראל מצויה במשבר מנהיגות כה קשה? אי אפשר לנתק את אסון 7 באוקטובר ממשבר המנהיגות הזה.
* האם הוא טירפד עסקה? – מכל הפרטים שכבר פורסמו על הפרשה הביטחונית, מתגלה תמונה קשה של פגיעה בביטחון המדינה, אבל אין אפילו קצה קצהו של אקדח מעשן לטענה שנתניהו מטרפד עסקת חטופים. חבל שהאופוזיציה מנצלת את האירוע כדי לטפול עליו אשמת שווא.
גם אם נתניהו השתמש בחומר הגנוב באופן מניפוליטיבי כדי לגונן על עצמו מפני הביקורת בנושא החטופים – אין זה אומרת שהביקורת מוצדקת.
היא לא.
* עלילת דם אפלה – עלילות הדם האנטישמיות הנתעבות ביותר נגד היהודים לאורך ההיסטוריה, מתגמדות בחומרתן לעומת עלילת הדם על צה"ל והשב"כ, שנועדה לגונן על ראש הממשלה מפני אחריותו למחדל, שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר, ולפיה הם שיתפו פעולה עם חמאס כדי להפיל את הממשלה.
השבוע שוב יצאה הח"כית המופקרת טלי גוטליב, שארור מי שייצר את השפכטל שבו גירדו אותה מתחתית החבית, בהפצת עלילת הדם על השב"כ. וכמוה הביביריון ברדוגו בערוץ התעמולה.
שעה שלוחמי צה"ל והשב"כ נלחמים על הגנת המולדת, גורמים עוינים מתוך סביבתו של ראש הממשלה תוקעים סכין מורעלת בגבם, ומסובבים בחדווה.
* לגנוב סוסים – בעיצומה של מלחמה קיומית קשה, כאשר יש לעשות הכל כדי ללכד את העם, מה שמעסיק את ראש הממשלה הוא ניסיון נואל להדיח את היועמ"שית. הוא רוצה בכך כדי שהוא וחבריו יוכלו לגנוב סוסים באין מפריע. הוא פועל לכך, למרות שהוא יודע שמדובר בצעד שיעמיק את הפילוג בעם. בנאומיו הוא קורא לאחדות, אך במעשיו הוא קורע את העם.
* בדיחה – בגיליון הקודם קראתי בדיחה, שאם היא לא היתה על חשבוננו, היא היתה מצחיקה. נתניהו הוזכר בצמידות ל... החזיקו חזק, ל... צ'רצ'יל.
צ'רצ'יל זייף פרוטוקולים של מלחמה כדי לנקות אותו מאחריות למחדלים נוראים? צ'רצ'יל פגע במאמץ המלחמתי כדי לחוקק חוקים שיתנו להמוני בריטים להשתמט מהמלחמה? והעיקר – האם צ'רצ'יל ניהל מדיניות פייסנות צ'מברליינית, שניסתה לרצות את הנאצים / חמאס והמיט אסון על מדינתו?
* התגובה הישראלית – אם איראן תתקוף אותנו, בין אם ישירות מאיראן ובין אם מעיראק או תימן, התגובה הישראלית צריכה להיות תקיפה עוצמתית ביותר על מתקני הגרעין האיראני, במטרה להשמידם, ואם אין יכולת להשמידם, במטרה לגרום להם את הנזק הגדול ביותר שניתן.
אם איראן לא תתקוף אותנו – גם אז עלינו לתקוף את מתקני הגרעין במלוא העוצמה.
* מלחמת החירות שלהם – כל נאומו של השוקניסט הראשי היה נאום שטנה ואיבה נגד מדינת ישראל. המסר הנתעב והבזוי ביותר בדבריו, היה הקריאה הבוגדנית לעולם להטיל סנקציות על ישראל, בעיצומה של מלחמה קיומית קשה.
מה שעורר את הסערה הציבורית היה הכינוי המזעזע לרוצחים ולאנסים של ארגוני הטרור – "לוחמי חירות". הכינוי הזה, שנה אחרי מה שעוללו אותם "לוחמי חירות", הגדישה את הסאה, גם בעיני הציבור ה"שמאלני". הדבר גרם לגל אדיר של ביטול מנויים וחרם מודעות, שאילצו את שוקן ואת השוקנייה לנסות למזער נזקים.
הדרך שבה הם נקטו, היא בידוד האמירה על המחבלים משאר תועבות נאום הבלע, ולנסות להסביר שבעצם דבריו לא הובנו. שוקן עצמו הוציא איזו רשומה שבה התפתל להסביר שלא התכוון לחמאס, שהם באמת מחבלים, כאילו יש אדם אחד ששמע את הדברים ויכול היה להבין אחרת מכך שהוא התכוון גם התכוון לחמאס.
וביום שני, פשקוויל המערכת הצטרף למאמץ למזעור הנזק הכלכלי לעיתון. הוא נפתח באזכור ה"הבהרה" הפתלתלה של שוקן, בתוספת הסתייגות מכך, שבכל זאת לא נכון היה לומר את הדברים, והזכירו ששוקן ועיתונו כבר עשרות שנים תומכים במאבק בלתי אלים להקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל. ומיד עברו למתקפה על נתניהו שמנצל את דברי שוקן כדי להסית נגד "הארץ", כחלק מהמסע שלו נגד העיתונות החופשית. וכך, פשקוויל המערכת נקט בשיטה הביביסטית של ווטאבאוטיזם בכייני, כדי להסיט את הביקורת לאחרים. טוב שהם לא ייללו על "אכיפה בררנית".
גם נועה לימונה הסתייגה מדברי שוקן. הסתייגות טקטית. הוא היה צריך לחשוב מראש שדבריו לא יובנו כהלכה. אך היא יוצאת מגדרה כדי לסנגר על דבריו. לטענתה, הביטוי "לוחמי חירות" והביטוי "טרוריסטים", אינם ניצבים על אותו מישור. הביטוי "לוחמי חירות" עוסק במטרת המלחמה – חירות. המושג "טרוריסטים" עוסק באמצעי – פגיעה באזרחים. שוקן טעה טקטית, כי לא לקח בחשבון שציבור הנבערים מדעת לא מבין את הדקויות. המסר של לימונה, הוא שהמחבלים הם אכן לוחמי חירות, אך הבעייה היא שהם פוגעים באזרחים, כלומר נוקטים בטרור. ואז היא עוברת להשתלחות רבתי בצה"ל שהורג במכוון המוני אזרחים, ומכאן שחיילי צה"ל הם מחבלים יותר גרועים מלוחמי החירות.
אילו המחבלים לא היו פוגעים באזרחים, הם היו לוחמי חופש למהדרין. אך מה היא מלחמת החירות שלהם? האמנם בעד מדינה פלשתינאית לצד ישראל? הרי המחבלים שביצעו את הטבח באו ממדינה פלשתינאית לצד ישראל, כפי שהיתה עזה. ומלחמת החירות שלהם היא למען "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי - פלסטיין וויל בי פרי," כפי שצווחים אוהדיהם בארה"ב ואירופה. מהנהר ועד הים פלשתין תהיה חופשית. חופשית ממה? מקיומה של מדינה יהודית, ומנוכחותם של יהודים חיים. זו החירות שעליה הם נלחמים. שבין הנהר והים פלשתין תהיה ניר עוז ובארי.
ואם מישהו טוען שזה רק חמאס, ואילו פת"ח חושב אחרת, מומלץ לו שיקשיב לנאום שנשא השבוע ביל קלינטון ובו תיאר את המו"מ בין ברק לערפאת. ברק הציע מדינה פלשתינאית עצמאית לצד ישראל על 96% משטחי יש"ע, שבירתה ירושלים, כולל 75% מהעיר העתיקה, וכפיצוי על ה-4% החסרים הם יקבלו שטח זהה בגודלו מתוך שטח ישראל הריבונית, שאותו הם יבחרו. ערפאת דחה את ההצעה ופתח במתקפת הטרור. וכזכור, אבו מאזן דחה הצעה מופקרת יותר שקיבל מאולמרט. כי הקונצזוס הפלשתינאי הוא "חירות" על כל שטחה של מדינת ישראל.
* אסור לנטוש את העמדה – שי גולדן עוזב את ערוץ התעמולה ועובר לערוץ 13.
חבל. הוא מילא שם שליחות ציונית חשובה – להשמיע לציבור שטוף המוח שצורך "חדשות" רק בערוץ התעמולה, את קול הציונות הממלכתית, את קול האמת.
אסור לנטוש עמדה חשובה כזאת. לא יהיה לו תחליף.
* גשמי ברכה – ביום ראשון בצהרים שוגר מטח כבד מאוד לאזור קצרין ומרכז הגולן. פרצו שריפות רבות.
ואז נפתחו ארובות השמיים. לא כמות גדולה של גשם, אך די היה בכך כדי לעצור את התפשטות האש.
* סגירת מעגל – חוסל הרוצח (או בשוקנית – לוחם החירות) של חברינו היקרים נועה וניר ברנס והאחראי על טבח הילדים במג'דל שמס. כל כלב ביג'י יומו.
בימים אלה אנו נוטעים חלקת תפוחים חדשה, שתקרא חלקת נועה, לזכרה של נועה ברנס, חברתנו לצוות המטע.
* עד התלם האחרון – אני שומע ביקורת על צה"ל שאישר לחקלאים ממטולה לעבוד ובכך גרם למותם. איני יודע אלו התרעות היו באותו יום, והאם שיקול הדעת היה נכון, אבל מי שחושבים שצריך לאסור כליל עד סוף המלחמה את העבודה, אינם מבינים את משמעות הדבר. נטישת השטח והפקרת הגידולים היא נזק כבד ובלתי הפיך.
כמעט 20 רקטות נחתו במלחמה בשטחי החקלאות של אורטל, וחבריי ואני משכימים בכל בוקר לעבודה. נכון, יש בכך סיכון, אך מה האלטרנטיבה? אם ננטוש את שדותינו נעניק ניצחון ל"לוחמי החירות" של חיזבאללה.
"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" (יוסף טרומפלדור).
* להבטחת ביטחון המזון – כאשר מגיעים שבחים לממשלה, אין שמח ממני לתת אותם. ובראש ובראשונה לשר החקלאות, אבי דיכטר.
הממשלה אימצה את תוכניתו של שר החקלאות להגדיל בשליש, בתוך עשור, את הייצור החקלאי בישראל. לראשונה אחרי שנים רבות, שבהן הממשלות, בעקבות פקידות האוצר, הובילו מדיניות אנטי חקלאית, ששמה את יהבה על יבוא פרוע, כשהגרועה ביותר היתה ממשלת השינוי עם שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר – סוף סוף מדיניות שנועדה להבטיח את ביטחון המזון של ישראל.
* מחנות מעבר – ביום שישי ביקרתי ברוחמה, והתרגשתי לראות את שכונות הקראווילות החדשות שהוקמו בקיבוץ בעבור מפוני כפר עזה, כתחנת מעבר עד תקומת יישובם. שכונה דומה הוקמה בחצרים בעבור מפוני בארי.
החלום שלי, הוא שאחרי שתושבי בארי וכפר עזה ישובו לבתיהם, האתרים בחצרים וברוחמה יהיו מחנות זמניים ליישובים חדשים שיוקמו בנגב.
* מאבדים את מבשרת אדומים – מבשרת אדומים, המוכרת יותר בכינויה E1 (קיצור של East 1), היא שטח אסטרטגי חיוני ביותר, בין ירושלים למעלה אדומים, שנועד ליצור רצף אורבני בין שתי הערים, כדי למנוע את בידוד מעלה אדומים.
את ההחלטה הראשונית ליישב את השטח קיבלה ממשלת שמיר, שסיפחה את רובו למעלה אדומים. החרתה המשיכה אחריה ממשלת רבין, שסיפחה לעיר את יתרת השטח. רבין הורה להתחיל בעבודות תשתית לבנייה באזור. התוכניות – נפלאות, אולם כל הממשלות מאז לא עמדו בלחץ של ארה"ב והאיחוד האירופי ולא מימשו את התוכניות.
במאבק על אדמות הארץ אין ואקום. כפי שהשטח חשוב לנו, כדי להבטיח את הרצף בין ירושלים למעלה אדומים, הוא חשוב לפלשתינאים כדי ליצור רצף טריטוריאלי בין נפת רמאללה לנפת בית לחם. ובעוד הממשלות שלנו רדומות, הפלשתינאים משתלטים על השטח ובונים בו, בעידוד הרשות, בנייה פרועה ובלתי חוקית בהיקפים גדולים. ומה עושה ממשלת ימין על מלא כדי לסכל את ההשתלטות ולממש את תוכניות הפיתוח הישראליות? כלום ושום דבר.
וכך, בשל חידלון ועייפות של ממשלה כושלת, אנו עלולים לאבד שטח חיוני לאינטרס הלאומי של ישראל.
* פשרה על הרע במיעוטו – הרעיון של הקמת חטיבות חרדיות הוא רעיון גרוע. הוא מנוגד לרעיון של צבא העם, שהוא הצבא של כולם. יחידות ייחודיות לבעלי אורח חיים או השקפת עולם מנוגדות לאתוס הצה"לי. זו עלולה להיות בעייה חמורה לאורך זמן.
ואף על פי כן, אני תומך בהקמת יחידות כאלו. המציאות מורכבת ומחייבת פשרות על הרע במיעוטו. מה האלטרנטיבה? המשך המצב הקיים – ההשתמטות הגורפת, הוא בלתי נסבל. שינוי צה"ל כדי להתאימו לדרישות החרדים אינו בא בחשבון. איני רואה אלטרנטיבה טובה יותר.
קודם שיתחילו להתגייס. בהתחלה ליחידות ייעודיות. בהמשך, באופן טבעי, חלק ירצו להצטרף ליחידות אחרות. לאט לאט זה יתמסמס.
עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.
* הדמגוגיה הסוציאלית בשירות ההשתמטות – אני מאמין גדול במדינת הרווחה, ודווקא לכן אני סולד מדמגוגיה פופוליסטית סוציאלית, שמנצלת לרעה את מנגנוני מדינת הרווחה.
הרעיון המסדר של מדינת הרווחה הוא הערבות ההדדית. מה משמעות ההדדיות? שנדרש מאמץ משני הצדדים. מהאזרח מצופה לתרום לפי יכולתו לכלכלה וקודם כל לפרנסתו, והמדינה תשלים את מחסורו.
בשם ערכי מדינת הרווחה, החרדים דורשים את חוק המעונות. "מה אשמו עוללינו?" הם מייללים, "שאין לנו יכולת לממן להם את המעונות, שהמדינה אינה מסבסדת אותם?" הם לא אשמים. הוריהם אשמים. בקרב כלל הציבור, הסבסוד ניתן אחרי מיצוי יכולת הפרנסה של שני בני הזוג. אם הגבר בוחר לא לעבוד ולא להתפרנס, מה פתאום המדינה צריכה לסבסד את ילדיו? הם דורשים את הסבסוד הזה מהמדינה, בעוד הם משתמטים מהגנה עליה בשעת מלחמה, ומצפים שמהמיסים של המילואימניקים ובני משפחותיהם שסובלים כל כך למעלה משנה, יממנו את המעונות לילדיהם. זה עוול נורא. אסור לאפשר להם לפרוט על רגשות החמלה שלנו, כדי לסחוט עוד מהמדינה.
מדינת ישראל חייבת לבצע ניתוח לניתוק המשתמטים מקופת המדינה. הם הראשונים שירוויחו מהתיקון הזה, כי החברה שלהם חולה.
* נצלנות לשמה – מעונות היום המסובסדים הם יצירה חברתית נעלה של מדינת הרווחה הישראלית.
היוזמה היתה של שרת העבודה בשנות החמישים המוקדמות, גולדה מאיר. מטרתה היתה לעודד נשים לצאת לעבודה. ראשית, למען קידום מעמד האישה, כי רוב הנשים היו עקרות בית. שנית, כדי להגדיל באופן משמעותי את מיספר העובדים בישראל ולהגדיל את התל"ג. שלישית, כדי לחזק את פרנסת המשפחות בישראל.
כל הרעיון הוא לאפשר לשני בני הזוג לעבוד. סבסוד מעונות יום למשפחות שאחד מבני הזוג בוחר שלא לעבוד, היא היפוכה המוחלט של מטרת המיזם החברתי הזה. זו נצלנות לשמה. התעלקות על תקציב המדינה ועל הציבור העובד, מפרנס ומשלם מיסים. אותו הציבור גם משרת בצה"ל, בסדיר ובמילואים. האם הוא צריך לשאת על גבו את הציבור המשתמט? זה לא מוסרי ובוודאי שזה לא יהודי.
"הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות" (מסכת אבות, פרק ד' משנה ח').
* לא להרפות – קמפיין ממוקד של אנשי הציונות הדתית (לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג) לשכנוע הח"כים הדתיים לאומיים לא לתת ידם לחוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות, הביא להישג שני ברציפות. חוק ההשתמטות לא עלה השבוע שעבר. חוק מימון ההשתמטות לא יעלה השבוע.
הובילו את המהלך נשות מילואימניקים ומשפחות שכולות בחברה הדתית לאומית.
אסור לנוח על זרי הדפנה. יש להמשיך בלחץ כדי להבטיח שאף חוק מהסוג הזה לא יעבור.
שר הביטחון החדש, ישראל כץ, מונה לתפקידו רק למען חוק ההשתמטות הממארת. חובה ללחוץ ולא להרפות כדי שלא תעשה הנבלה הזאת בישראל.
* ביד הלשון: עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם – במאמר ל"הארץ" נגד רעיון הטרנספר, כתב רוביק רוזנטל ש"חלום ארץ ישראל ריקה מערבים מלווה את התנועה הציונית מאז לידתה. זה התחיל בסיסמה התמימה 'עם ללא ארץ חוזר אל ארץ ללא עם'."
בביטוי "עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות. אין זו אמירה שאין אנשים בארץ ישראל, וכפי שתקפו את נעמי שמר על השורה ב"ירושלים של זהב" "כיכר השוק ריקה," גם כאן הביקורת על האמירה מחמיצה את מהותה.
אין כאן תיאור מצב של ארץ ישראל המתעלם מכך שחיים בה אנשים. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com