'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

1. מלחמת דמים בעד פלשתינא

לונדון, 1907. חורף.

בחדרו הדל בוויטשפל, ב"גיטו" היהודי במזרח העיר, יושב יוסף-חיים ברנר בן העשרים-וחמש וכותב מחזה.

לפני כשלוש שנים ברח ממשפט מוות בעוון עריקה מן הצבא הרוסי, בו שירת כשנתיים בקשיים רבים.

לפני שנה נהרגה, בפרעות אוקטובר ברוסיה, הבחורה שאותה אהב אך לא מצא עצמו ראוי לאהבתה, חיה וולפסון (היא חוה בלומין, יווה איסאקובנה, בסיפורו "מסביב לנקודה"). היא שעזרה להצילו ממאסר צבאי בעיר אוריול, בעזרת חבורת-מהפכנים סוציאליסטית-יהודית שעל חבריה נמנתה, ולהבריחו מרוסיה.

הוא מתאבל עליה שבועות וירחים. מראהו אז כמראה איוב. דומם ובודד הוא עומד על יד תיבת האותיות בבית-הדפוס של מר נרודיצקי, אשר בו הוא עובד לפרנסתו כסדר. הוא עומד ומסדר ומסדר, ומילה אינו מוציא מפיו. שערותיו פרועות, מחשבותיו פרועות, וצערו האישי בוער ולוהט, לוהט ובוער. – כך מתארו רעו, ר' בנימין.

לצורך כתיבת המחזה משליך ברנר מחדרו, בטרם התחיל לכתוב, את כל הנמצא בתוכו, מוציא את הספרים והעיתונים, מסיר את הראי מעל הקיר, מפני שבו הוא רואה עוד איש אחד מסתובב בחדרו ומפריעו מעבודתו. מאז תחילת הכתיבה אין הוא עוזב את החדר ואינו אוכל דבר. אשתו של מר נרודיצקי הכניסה לו פעם חלב והוא שפך את החלב על הארץ לעיניה. ופעם הביא לו מר נרודיצקי עצמו פחם להסיק את האח, הדבר התרחש בחורף והקור היה עז – וברנר השליך אותו מהחדר יחד עם הפחם.

ידיד אחר של ברנר בלונדון, הסופר אשר ביילין, מחליט לעלות אל חדרו, למרות שנתבקש במפורש על ידי ברנר שלא לבקרו עד שיגמור לכתוב את המחזה. ביילין דופק בדלת, ואין עונה. הוא פותח אותה, והנה –

"לפניי ניגלה גופו של ברנר כשהוא רץ בחדר הנה והנה. פניו לא ניראו, מפני שנשא את מעילו העליון על ראשו ועטף בו את פניו. הוא הוציא מפיו איזה קולות, כקול נהמת חיה, והסתובב בתנועות משונות. קראתי בשמו והוא לא ענה; ורק כשנתקל בי, רעד, הסיר את המעיל מפניו ורגע עמדנו דוממים איש לפני רעהו. פניו היו חולניים מאוד ואש זרה, אש של מעבר לגבולין, דלקה בעיניו.

– אשריך, שאתה הוא ביילין, – קרא אליי, – לו היה אחר במקומך, כי אז – – – " ( א. ביילין, "י.ח. ברנר בלונדון", "התקופה", טבת-סיון תרפ"ב, הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה, עמ' 660-659).

באותה אש של מעבר לגבולין אומר במחזה יוחנן, סופר יהודי צעיר, פליט מרוסיה שהגיע ללונדון, והוא במידה מסויימת בן דמותו של ברנר עצמו:

"יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתי, מלחמת דמים, בעד פלשתינא." ("מעבר לגבולין", תרס"ז, "כל כתבי י.ח. ברנר", כרך א, הוצאת הקיבוץ המאוחד ודביר, תשט"ז, 1956, עמ' 216 ).

את הדברים האלה כותב ברנר בלונדון בשנת 1907, כשנתיים לפני בואו לארץ-ישראל, ומבלי שביקר עד כה מימיו בארץ. הוא מסדר בעצם ידיו את כל המחזה בדפוס, ומדפיסו באותה שנה ב"המעורר", כתב-העת הספרותי שיסד לפני שנה, ושאותו הוא עורך, מדפיס ונושא במו ידיו אל בית-הדואר כדי לשולחו לחותמים מעבר לים.

לא רק נבואה מחרידה לסופו המר של ברנר עצמו מקץ ארבע-עשרה שנה, בשניים במאי 1921 – צפונה באותו משפט, אלא גם תחושה מוקדמת לגבי המהות הטראגית והבלתי ניתנת לגישור שביחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל. וזאת, כפי שראינו, בתקופה בה שלטת באידאולוגיה הציונית ובמרבית הסיפורים שמתארים את ההווי הלוקאלי שהולך ונוצר בארץ-ישראל – גישה רומנטית ואידילית בקשר לערבים ולהתעוררות תנועתם הלאומית. ושעה שגם הקולות הבודדים המתריעים, מאמינים שהתנהגות "טובה" מצד היהודים תקהה את חודה של מחלוקת אפשרית בין שני העמים.

ברנר בא לארץ-ישראל בחודש פברואר 1909, ומאז ועד יום מותו לא עזב אותה. כבר בערב הראשון לרדתו מן האונייה בחיפה, למראה חבורת "שקצים" ערבים שמתקלסים בו ובחבורתו, הוא מרגיש: "יש עוד מין נוכרים בעולם, שצריך לסבול מהם... גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

"'השאלה הערבית' – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!" ("מתוך פנקסי", ירושלים, תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 322, "רביבים", קובץ ג-ד).

מטרת הפרק "ארורים הרכים האהובים" היא לעקוב אחר סיפוריו הארצישראליים של ברנר, ואחר מאמריו הפובליציסטיים מתקופת חייו בארץ, כדי להבהיר את יחסו לאדם הערבי וללאומיות הערבית, ובמידת האפשר אף לעקוב אחר השפעת יחסו זה על קהל קוראיו ועל סופרים אחרים.

מטבע הגדרתו של הנושא – ברנר ו"השאלה הערבית" – נובע שאין הפרק מתיימר להסביר את כל האספקטים האחרים והחשובים שביצירת ברנר, אף כי קשה לעיתים שלא להרחיב את היריעה, ולו רק כדי להציג את הנושא המוגדר המסויים הזה על רקע כללי ורחב יותר.

הקו המנחה את העבודה – ובהכרח גם מסקנתה – הוא הניסיון להראות את השוני שבין גישת ברנר, בתארו את המציאות הארצישראלית, לבין גישתם של סופרים ואנשי-עט אחרים בתקופתו. וכבר עמד על השוני הזה ש"י עגנון במסתו הנפלאה, שנתפרסמה במלאת ארבעים שנה להירצחו של ברנר, ידידו:

"באותם הימים שעשה ברנר עם יוסף אהרונוביץ במערכת הפועל הצעיר והיה יקר בעיני אנשי הפועל הצעיר יצא סיפורו מכאן ומכאן, שקיווינו למצא בו בבואה של הארץ, שכל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם. וכיוון שהגיע סיפורו של ברנר בהולים היינו לקרותו." ("יוסף-חיים ברנר בחייו ובמותו", "מולד", כרך י"ט, חוב' 156, תמוז תשכ"א, יוני 1961, עמ' 283).

אהוד בן עזר

המשך יבוא