* האטד – ביום שלישי בערב יצאה אש מן האטד.

* שמחה גדולה הלילה – הלילה שבו שורף האסמים נתקף טירוף והדיח את שר הביטחון, כדי לקדם את ההשתמטות ההמונית מצה"ל בזמן מלחמה קיומית, היה לילה של שמחה גדולה.
בטהרן, בביירות ובעזה.

* הם והוא – המילואימניקים כבר שנה מאבדים את עסקיהם, פוגעים במשפחותיהם, עוזבים את לימודיהם ומחרפים את נפשם על הגנת המולדת.
באותה שעה, נתניהו שורף את אסמי המזון ופוגע במודע במאמץ המלחמתי, כדי לקדם חוקים להנצחת ההשתמטות הממארת ולמימון המשתמטים בכספי המיסים של המילואימניקים.

* לנצל את הזמן שבידיו – כתבתי זמן קצר אחרי פיטורי גלנט: ב-48 השעות של גלנט בתפקידו אחרי הפיטורין, עליו להבטיח שצווי הגיוס שהחליט עליהם יישלחו, לפני שהחניך התורן של מר מחדל ייכנס לתפקידו ויורה לא לשלוח אותם.

* אל פח האשפה של ההיסטוריה – מי שהיה שר הביטחון ב-7 באוקטובר, צריך היה ללכת מזמן הביתה. אבל כאשר מי שהדיח אותו הוא האחראי מספר אחת לאסון, לא רק בשל אחריותו העליונה כראש הממשלה, אלא כיוון שמדיניותו המופקרת, הצ'מברליינית, הפייסנית, של התמכרות לשקט, הבלגה, הכלה ופרוטקשן בנתה את חמאס והביאה לטבח – זו הדחה בלתי לגיטימית. לא כל שכן, כשהסיבה להדחה היא הניסיון הנואל להעביר את חוקי ההשתמטות הממארת, בעיצומה של מלחמה קיומית, ואת חוקי מימון ההשתמטות מכספי המסים של המשרתים.
במדינה מתוקנת נתניהו מזמן היה מתפטר ומסתגר בביתו מבושה עד אחרון ימיו. אם למדינה המתוקנת היו קוראים יפן הוא היה נוקט בצעד אחר. אבל מר מחדל נאחז בשלטון ופוגע במאמץ המלחמתי כדי לבצר את שלטונו. זה לא יעזור לו. לא רחוק היום שבו הוא יושלך אל המקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה, שם הוא ייזכר לדיראון עולם כראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה.

[אהוד: נתניהו ייזכר בהיסטוריה שלנו כצ'רצ'יל הישראלי].

* שיעור היסטוריה – בבריטניה ראש הממשלה צ'מברליין הודח בשעת מלחמה.
בישראל ראש הממשלה צ'מברליין הדיח בשעת מלחמה.

* עמדת תומכי הימין – הכותרת הראשית ב"ישראל היום": "פיטורים בשביל משתמטים".
זו גם רוח כל מאמרי הדעות והפרשנות.
"ישראל היום" הוא עיתון ימני מובהק. אין לי ספק שעמדתו בנדון מבטאת את הרוב הגדול של תומכי הימין בישראל.

* הסעיף החסר – בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לימין הממלכתי (ממלכתי לשעבר), יש לסיעתו של סער חופש הצבעה בנושאים המשפטיים.
זה יפה וחשוב, ואני מקווה שהם ינצלו את חופש ההצבעה להתנגדות לכל חוקי המהפכה המשטרית. אך מכלל הן לומדים את הלאו. אין להם חופש הצבעה על חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות.

* למען ביטחון המדינה – שמעתי הערכה של מיספר פרשנים, שלפיה גלנט יפרוש מהכנסת. אני מקווה מאוד מאוד שהוא לא יעשה את הטעות. האצבע שלו היום חשובה מאוד, במאבק נגד חוקי ההשתמטות. יכול להיות שזו תהיה האצבע המכרעת.
גלנט אמר שמאז נעוריו רק ביטחון ישראל הנחה אותו. כעת, תרומתו הגדולה ביותר לביטחון ישראל היא סיכול חוקי ההשתמטות.

* למה גלנט הודח – יש תמימים המאמינים, שיש סיבה אחרת להדחת גלנט מלבד ההשתמטות. אחד מהם הציג לי הוכחה ניצחת לטענתו. גלנט הרי נשאר ח"כ, הוא אמר. הוא ימשיך להתנגד לחוקי ההשתמטות. ולכן אין שום הבדל מהבחינה הזאת אם הוא בתפקיד או לא. מסקנה – לא מהסיבה הזאת הוא הודח.
נכון, הוא יצביע נגד. אבל לא זה העניין. נתניהו רוצה שר ביטחון שיביא בשם מערכת הביטחון את חוקי ההשתמטות, כך שההתנגדות להם תהיה כביכול התנגדות לעמדת מערכת הביטחון ולכן, לכאורה, המתנגדים משתמשים בטיעון הביטחוני כתירוץ.
אחרי כישלון ניסיונותיו להעלות את חוק ההשתמטות בשבוע שעבר ואת חוק מימון ההשתמטות השבוע, בשל ההתנגדות בקואליציה, איימו מפלגות המשתמטים על נתניהו, שכיוון שהוא לא מצליח לעשות סדר בקואליציה ובמפלגתו, הם יצביעו נגד התקציב ובכך יפילו את הממשלה.
נתניהו מיהר לעשות שני מהלכים. הדיח את שר הביטחון, שתקע את חוקי ההשתמטות, ומינה תחתיו את כץ, שמחויב לקדם אותם. המהלך השני, הוא העסקה הרקובה עם הימין הממלכתי-לשעבר, של שני שרים, סגן שר וסגן יו"ר הכנסת תמורת תמיכה בחוקי ההשתמטות.
כל שאר התירוצים להדחה – חסרי שחר.

* למה כ"ץ מונה – שר ביטחון אינו חייב להיות איש צבא לשעבר. היו שרי ביטחון אזרחים מצוינים. ישראל כץ הוא אדם מוכשר, ביצועיסט, חכם, ויכול להצליח בתפקיד. הוא היה שר תחבורה מצוין, שחיזק מאוד את אזורי הספר וקיצר מאוד את זמן הנסיעה למרכז, לצד עוד מיזמים תחבורתיים חשובים. אולם מינוי של אדם שאינו בקיא ואינו מכיר את המערכת בעיצומה של מלחמה קיומית קשה בשבע זירות – חסר אחריות.
אבל אף אדם רציני לא יחשוד בנתניהו, שהוא מינה את כ"ץ בשל כישוריו או התאמתו לתפקיד, או שהשיקולים הללו בכלל נלקחו בחשבון בבחירה בו. הוא חיפש את האדם המתאים למשימה הביטחונית החשובה ביותר בעיניו בשעת המלחמה – העברת חוקים לעידוד ההשתמטות ממנה, ולמימונה.
יש לו ניסיון מוצלח עם ישראל כ"ץ. כ"ץ, על אף היותו ביצועיסט מוכשר, היה שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה. הוא היה שר האוצר היחיד שלא מילא את ייעודו המרכזי – יצירה והגשה של תקציב המדינה. הוא לא עשה זאת, כי נתניהו אסר עליו, במטרה לגרום לכחול לבן לפרוש ובכך לגנוב את הרוטציה. מי שהסכים להתבזות כחניך תורן לדבר עבירה במשרד האוצר, לבטח יסכים להתבזות כחניך תורן לדבר עבירה גם במשרד הביטחון.

* המבוגרים האחראיים – בעקבות צעדו הפוחז של מר מחדל, אני שומע שוב קריאות לסרבנות ממארת.
כל פטריוט ישראלי צריך לומר בבהירות – שום תירוץ לא מכשיר עריקה מהמלחמה. אנחנו לא נלחמים למען מר מחדל, אלא למען ילדי שדרות וקריית שמונה, בארי ומטולה, ומי שעורק, חוטא להם ובוגד בהם.
חוסר האחריות הלאומית של נתניהו רק מעצים את גודל האחריות שנדרשת מהמילואימניקים, כי מישהו צריך להיות כאן המבוגר האחראי.

* בסדר הזה – לאחר הדחת גלנט שמעתי איומי סרבנות וכתבתי רשומה נחרצת נגד התופעה.
להלן תגובה שקיבלתי:
"אם נעשה רגע זום אאוט.
האם לא היה עדיף שהמילואימניקים היו מסרבים להמשיך בלחימה במצב הזה, מגיעים אל מול הכנסת ונלחמים על אופייה של מדינת ישראל? על כך שיהיה להם ולנו שר ביטחון ראוי להמשך המלחמה?
הממשלה הזו היתה נופלת בעזרת הלחץ הציבורי של העם והיינו מקבלים מנהיגות שתוביל אותנו לעתיד אחר?
שבו יש הנהגה שמונעת משיקולי טובת המדינה, עם משרדי ממשלה מתפקדים, חרדים שמתגייסים, ומשטרה שפועלת לביטחון האישי של אזרחיה.
האם הפסקה של חצי שנה בזירה מול אויבינו מחוץ למען מלחמה על צביונה של מדינת ישראל, בראייה ממעוף הציפור היא לא מחיר קטן מאוד שהיתה מביאה אותנו למצב טוב יותר בהמשך הדרך שלנו כמדינה?
צה"ל לא צריך להיות פוליטי.
זה מפחיד שצה"ל יהיה פוליטי.
אבל הפוליטיקה הנוכחית ממש מפרקת אותו.
לא ברור לך ששר הביטחון הנוכחי הוא בובה של נתניהו ובקרוב הוא יפטר את הרמטכ"ל ובמקביל נתניהו יפטר את ראש השב"כ?"

וכך השבתי: "חס וחלילה. כל מעשיו השליליים של נתניהו מתגמדים לעומת הנפת יד גסה ומרושעת על הדמוקרטיה באמצעות סרבנות ופגיעה בעליל ובמזיד בביטחון המדינה. אי אפשר לפגוע במדינה ולטעון שזה כדי להציל אותה, כפי שרופא לא יציל חולה המתלונן על כאב ראש, באמצעות עריפת ראשו. בשבעה באוקטובר למדנו מהי המציאות הבסיסית במזרח התיכון. איפה שצה"ל לא יהיה – נישחט. אנחנו כרגע במלחמה קיומית רב זירתית. עריקה ממלחמה היא מעשה בגידה.
בכל מאבק ציבורי צריכים להיות שני קווים אדומים, שאסור בכל מחיר לחצות אותם. א. סרבנות. ב. רצח ראש הממשלה. בסדר הזה."

* עתירות מופרכות – העתירות לבג"ץ נגד פיטורי גלנט מופרכות. על פי חוק, ראש הממשלה מוסמך לפטר שר, גם שר ביטחון, גם בזמן מלחמה. דעתנו על צעדו הנלוז אינה משפטית אלא ציבורית, ערכית, וזו הזירה לדיון על הצעד. (ואכן, בג"ץ דחה את העתירות. הוא טעה בכך שלא דחה אותן על הסף).

* מבט אופטימי על אירועי השבוע – פיטורי גלנט עוררו בציבור זעזוע ותחושות ייאוש ותסכול. כך גם אני חשתי.
אבל אני מסכם את השבוע באופן אופטימי הרבה יותר.
מהלך העומק המשמעותי ביותר, שבא לידי ביטוי בולט בשבועיים האחרונים, הוא הברית הנרקמת בין המשרתים, בין חלקי הציבור המשרת בצה"ל ובעיקר במילואים, דתיים לאומיים, חילונים ומסורתיים, נגד חוקי ההשתמטות.
ציבור גדול החליט לנטוש את האגף שלו במחנה 6 באוקטובר ולהתלכד למאבק משותף ברוח 8 באוקטובר; רוח ההתגייסות וההתנדבות להצלת המדינה. מאבק נגד הסיאוב הפוליטי, של נכונות לכל נבלה שפוגעת במדינה, כי היא מחזקת את "המחנה". עצם קיומה של הברית הזאת, היא בשורה גדולה לחברה הישראלית. ובנוסף לכך, היא הצליחה להשיג הישגים גדולים.
מי שהובילו את המאבק היו אנשי הציונות הדתית. הם, שמובילים בשירות במלחמה ולדאבון הלב גם בשכול, אינם מוכנים עוד לתת ידם למשתמטים, בשם אינטרסים פוליטיים צרים. כבני תורה, הם סולדים במיוחד מחילול השם בשימוש בתורה, כביכול, כתירוץ להשתמטות, המנוגדת למצוותיה. הם מציבים את טובת האומה בראש, ולא עוד את טובת המחנה. החלו בכך נשות המילואימניקים ומשפחות שכולות והצטרפו רבנים וחלקים רבים בציבור. בלי להבעיר מדורות, בלי לחסום כבישים וכמובן בלי לעשות את ההיפך ממהותם – לאיים בסרבנות.
הם התמקדו בהפעלת לחץ מוסרי אישי לוחץ על הח"כים והשרים הדתיים-לאומיים בקואליציה, והצליחו בגדול. בשבוע שעבר חוק ההשתמטות ירד מהפרק, כי לא היה לו רוב. השבוע חוק מימון ההשתמטות ירד מהפרק מאותה סיבה.
צעדיו של נתניהו – הדחת גלנט וההסכם הקואליציוני עם הימין הממלכתי-לשעבר היו מתקפת נגד של נתניהו. הם נועדו לחזור לסדר הישן והטוב בעבורם – הסדר של 6 באוקטובר, של קיטוב בין מחנה השמאל ומחנה הימין, בין רל"ביסטים לביביסטים, קיטוב שמשרת את נתניהו כבר שלושים שנה. מבחינתו, הצעדים נועדו להוציא לרחוב את מחאת קפלן, בתקווה ששוב תיצור את תוצאתה הישירה – התלכדות הציבור הימני סביב נתניהו, בתחושת נרדפות.
בקשר שלי עם אנשי הציונות הדתית שמובילים את המהלך, אני נוכח שהם דבקים בו וימשיכו בו ולא ילכו שוב שולל ולא יהיו שוב אידיוטים שימושיים של נתניהו והחרדים. הם נחושים להמשיך את המאבק נגד חוקי ההשתמטות. אני מאמין, שרבים הסיכויים שהמאבק יצליח והחקיקה תסוכל.
וגם אם חלילה הוא לא יצליח, הדבר לא ישבור את ברית המשרתים, שרק תתהדק. המהלך הזה עשוי לשבור סוף סוף את משטר המחנות והשבטים שהורס את המדינה. ברית המשרתים היא התקווה הגדולה של מדינת ישראל.

* בזכות עמדתו כלפי איראן – טראמפ הוא טיפוס נאלח, לבטח לא דמות הראויה להנהיג את ארה"ב והעולם החופשי.
אך בבחירה בינו לבין האריס, אני מעדיף אותו. ויותר מאשר בשל פער העמדות ביניהם כלפי ישראל – בשל פער העמדות ביניהם כלפי איראן.
לצערי, איש מהם אינו צפוי לעשות את המתבקש ממנהיג העולם החופשי – מלחמה באיראן להשמדת מתקני הגרעין שלה ולמיגור שלטון האייתולות; האריס בשל מדיניות הפייסנות כלפי איראן, מודל אובמה וביידן, וטראמפ – בשל נטייתו הבדלנית.
אבל טראמפ עשוי להטיל סנקציות כלכליות חמורות על איראן, כמו אלו שהטיל בשלהי כהונתו וביידן ביטל אותן, ואף חמורות מהן. ומה שחשוב יותר – טראמפ עשוי לתמוך בפעולה ישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן ולא לחסום אותנו כמו ממשל ביידן-האריס.
יש סיכוי שטראמפ יפעל לסגירת אונר"א, והפעם נתניהו לא ינסה לבלום אותו. הוא גם עשוי לפעול נגד הטריבונל האנטי ישראלי בהאג ולהטיל סנקציות אישיות על חברי הטריבונל, שממשיך את טבח 7 באוקטובר בדרכים אחרות.
וכיוון שמדובר בטראמפ, אסייג את דבריי ואזכיר שהוא בלתי צפוי ועלול להתהפך עלינו.

* מטאטא חדש – מטאטא חדש בבית הלבן עשוי לחולל תפנית בסוגיית החטופים.
במקום לשחק את המשחק של קטאר, "המתווכת ההוגנת", ראוי לזכור שהיא הספונסרית של חמאס. במקום עוד מאותו דבר – הפעלת לחץ אמריקאי כבד על קטאר, מלווה במקלות וגזרים, עשוי לחולל מפנה.
במצב הנוכחי, שבו אין לנו פרטנר לעסקה ואנחנו מפחדים להפעיל לחץ צבאי פן יבולע לחטופים, אנו גוזרים עליהם כלייה. צריך לצאת מהקופסה.

* לדעת להפסיד – נאום ההודאה בהפסד של האריס, הטלפון לטראמפ והמחויבות להעברה מסודרת של השלטון, הם לכאורה המובן מאליו בדמוקרטיה, שאינם מחייבים דברי שבח והערכה. אולם אחרי מאורעות האימים בבחירות 2020, וסירובו של טראמפ לקבל את תוצאות הבחירות, יש חשיבות ראויה לשבח בצעדיה אלה של האריס. יש בהם מסר לציבור האמריקאי, שאפשר גם אחרת. שבדמוקרטיה אפשר להפסיד ומנהיג צריך לדעת להפסיד.

* למרות היותה אישה – יעל שטרנהל, במאמר ל"הארץ", מסבירה את ניצחונו של טראמפ על האריס, בכך שהאמריקאים לא בשלים לכך שאישה תעמוד בראש מדינתם.
המסר של הטיעון הזה, הוא שאובייקטיבית ברור שהאריס היתה אמורה לנצח, והיא הפסידה רק כי היא אישה.
עצם העובדה שפעמיים בתוך שמונה שנים אישה היתה מועמדת לנשיאות מפריכה את הטענה. המפלגה הדמוקרטית היא מפלגת שלטון החפצה בשלטון, והיא לא היתה מעמידה בראשה פעמיים אישה, אלמלא ידעה שהציבור האמריקאי בשל לבחירת אישה. יתר על כן, לפני שמונה שנים הילארי קלינטון זכתה במרבית הקולות, והפסידה בגלל שיטת הבחירות המוזרה.
האריס הפסידה לא בשל היותה אישה, אלא למרות היותה אישה. היותה אישה לא גרעה ממנה קולות, אלא הוסיפה לה קולות, בעיקר בשל סוגיית ההפלות.
אני מייחל לכך, שבעוד ארבע שנים ניקי היילי תהיה הנשיאה הראשונה של ארה"ב.

* מה תעשה היילי – קיוויתי, כל כך קיוויתי, שניקי היילי תהיה נשיאת ארה"ב. כל כך התאכזבתי שטראמפ ניצח אותה.
האם טראמפ יתעלה על עצמו וימנה אותה למזכירת המדינה? מצד אחד, קשה להאמין, כי הוא נקמן. מצד שני, הוא אוהב להפתיע.

* ליל הבדולח באמסטרדם – 86 שנים בדיוק אחרי ליל הבדולח בגרמניה (9 בנובמבר 1938) נערך ליל הבדולח באמסטרדם, הפעם בידי הנאצים הפלשתינאים ועוזריהם.
בין לבין, ב-10 בנובמבר 1975, עצרת האו"ם קיבלה את ההחלטה האנטישמית שלפיה הציונות היא גזענות.
הם רוצים שמהנהר עד הים פלשתין תהיה חופשיה מיהודים, אך גם מחוצה לה – אין ליהודים מקום תחת השמש.

* האג ואמסטרדם – שני הפיגועים האנטישמיים החמורים ביותר השנה היו בהולנד.
האחד בהאג והשני באמסטרדם.

* משלחת לאמסטרדם – לא היה צורך לשלוח משלחת חילוץ לאמסטרדם. לעומת זאת, יש לשלוח לאמסטרדם משלחת של שליחי עלייה.

* היהודים אשמים כמובן – אני לא ממציא ולא מדמיין.
בחיי, שכבר קראתי פוסטים, שמאשימים את אוהדי מכבי בפוגרום.
כיוון שאיני נוהג להשתמש בביטוי "יהודונים" איני מגדיר את המנוולים שכתבו כך במילה "יהודונים".

* צהובים או אדומים – לידיעת מי שקצת התבלבל – את הפורעים ("לוחמי החירות") באמסטרדם ממש לא מעניין מי צהובים ומי אדומים.

* לא היה כלום – ראש ממשלת הולנד: לא העירו אותי.

* קריאה אנטישמית בלתי חוקית – בית המשפט המחוזי בברלין קבע שהקריאה האנטישמית "From the river to the sea - Palestine will be free"
(מהנהר לים – פלסטין תהיה חופשית) היא בלתי חוקית, ויש לאכוף זאת בענישה נגד מי שקורא אותה.
הגרמנים יודעים היטב מהי אנטישמיות, ולכן מזהים אותה בזמן. יש לקוות שארה"ב ומדינות אירופה, ואפילו ישראל, תלכנה בעקבותיהם.

* נתב"ג בסכנה – אם תקום, חלילה, מדינה פלשתינאית, אפשר יהיה לפגוע בנתב"ג עם אקדח מים.

* לשטח – ביום שבו הותקף נתב"ג צריך היה להפציץ ולשטח את שדה התעופה של ביירות. זה יכול היה להיות אחלה פרויקט גמר של גלנט.

* מלחמה על האדמה – עיבוד שטחי החקלאות עד התלם האחרון, אינם רק מצווה ציונית, אלא תרומה למאמץ המלחמתי. הרי המלחמה היא על אדמה, מלחמה על ארץ ישראל.
סיוון שדה בן ה-18 מכפר מסריק, שנהרג בשדות קיבוצו, במהלך עבודתו, הוא חקלאי נוסף שנפל חלל במאבק על הארץ.
יהי זכרו ברוך!

* המערכת השוקניסטית – מילת זכות על "הארץ" – הם פירסמו את מאמרו המצוין של ישראל הראל, "לפטר את עמוס שוקן". כך כתב הראל:
"הביטויים המקוממים של נשיאות הרווארד, קולומביה, פנסילבניה ו־MIT נוכח מה שהתחולל בקמפוסים שלהן בעקבות המענה הישראלי לזוועות חמאס, פגעו קשות במוסדותיהן, והן נאלצו להתפטר. כך, על אחת כמה וכמה, חייב לנהוג עמוס שוקן. מי שקרא להטיל סנקציות על מדינתו בשעת מלחמה צודקת מאין כמותה, ומי שכינה טרוריסטים אכזריים 'לוחמי חופש', אינו ראוי להיות מו"ל בישראל. לא רק במולדתו בעת צרה הוא פגע; הוא השפיל את מעמד עיתונו, ומסכן את המשך קיומו, בוודאי את השפעתו. ואם הוא אינו כשיר להבין את עוצמת חטאו ולפרוש מרצונו, הסובבים אותו – צמרת המערכת – חייבים לכפות זאת עליו. וָלא, הם מועלים בשליחותם ונותנים יד לפגיעה אנושה באחד מכלי התקשורת הוותיקים והחשובים (לשעבר?) בישראל."
הראל צודק בכל מילה, אך הסיכוי שצמרת המערכת תכפה על שוקן התפטרות אפסי, ולו מהסיבה שהקו השוקניסטי הוא הקו הדומיננטי במערכת, מה שבא לידי ביטוי במאמרי המערכת ובמקום הנרחב וההשפעה הרבה של דבוקת שוקן מעל דפי העיתון.
אנשי הדבוקה מצופפים שורות כדי לגונן על דברי שוקן, שכינה את המחבלים הרוצחים והאנסים "לוחמי חירות". לפני כשבוע נועה לימונה התפלפלה באמירה שההגדרה "לוחמי חירות" וההגדרה "טרוריסטים" הן במישורים נפרדים. ההגדרה "לוחמי חירות" מתייחסת למטרת המלחמה – השגת חירות לאומית וההגדרה "טרוריסטים" נוגעת לדרכי הפעולה – פגיעה באזרחים. לפיכך, אין סתירה בין דבריו של שוקן שהגדיר את המחבלים "לוחמי חירות" לעובדת היותם מחבלים. יש לתמוך במאבקם לחירות ולגנות את הדרך שלהם להשגת המטרה.
קרולינה לנדסמן, מבכירות דבוקת שוקן, הלכה צעד אחד קדימה. לטענתה, ברגע שאנחנו כובשים, אין לנו שום זכות מוסרית להלין על הדרכים שבהן הנכבש בוחר להיאבק. כלומר, אנחנו אשמים בטרור נגדנו, כי אנו כובשים, ואם דרכי המאבק – רצח ואונס המוני ופוגרום ביהודים באמסטרדם, אפעס, לא כל כך מוצאים חן בעינינו, אין לנו שום זכות אפילו להעיר על כך. יתר על כן, מי שאחראי להקצנה של דרכי המאבק הצודק הוא ישראל, בכך שהתעקשה לדבוק בכיבוש ובכך אילצה לוחמי החירות להסלים את דרכי מאבקם.
מערכת נורמטיבית אכן היתה נוהגת על פי עצתו של ישראל הראל וכופה על שוקן התפטרות. אך אין זו מערכת נורמטיבית, אלא שוקניסטית.

* לא משוקם – בראיון ל-CNN אמר העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט שהאויב העיקרי של ישראל אינו איראן, אינו חיזבאללה, אינו חמאס אלא הדתיים המשיחיים.
זה מה שקורה כשאסיר משוחרר אינו משוקם.

* הקדימה את זמנה – "אלבום לאי בודד" היא קבוצת פייסבוק שחבריה כותבים על תקליטים אהובים.
השבוע כתב מישהו על תקליט אופרת הרוק "מאמי", וכתב שהיא הקדימה את זמנה במחאה נגד אקיבוש (הוא כתב את המילה בשגיאת כתיב).
הקדימה את זמנה?
כן. היא הקדימה ב-37 שנים את תיאור הטרור המיני שחווינו ב-7 באוקטובר.
היתה בה גלוריפיקציה לאונס קבוצתי של שבעה מחבלים, "שבעה מדוכאים, שבעה פלשתינאים."
צפיתי אז באופרה, ובהחלט התפעלתי מהמוסיקה המשובחת של טובי הנגנים והמבצעים, אך הזדעזעתי מהמסרים ובעיקר משיר האונס.
איני מאמין שהיום אהוד בנאי היה משתתף ביצירה כזו.

* כוח בלתי מרוסן – לאחר טבח 7 באוקטובר ושנת המלחמה, קשה להתנגד לצעדים כלשהם נגד הטרור. אבל אסור לאבד את שיקול הדעת.
הצעת החוק הפופוליסטית של הקואליציה ו"ישראל ביתנו", המסמיכה את שר הפנים בשיקול דעת כמעט בלתי מוגבל להחליט, על דעת עצמו, על גירוש משפחות מחבלים, אינה ראויה ואילו אני ח"כ לא הייתי תומך בה.
נשער בנפשנו שראש הכנופייה, שאצלו ערבי = מחבל, או שר בן גבירי אחר יהיה שר הפנים. הוא יגרש בסיטונות משפחות של ערבים בתירוץ של קירבה למחבל.
החוק הזה, שמעניק כוח נטול רסן לשר, מסכן את הדמוקרטיה.

* ברדוגו, מאחוריך – מוטי ממן, המרגל הבוגד למען איראן, שבין השאר לקח על עצמו לרצוח את ראש הממשלה לשעבר בנט תמורת מיליון דולר, אמר לחוקריו בשב"כ: "הלבנים הרסו את המדינה. יותר חשוב לשב"כ לעצור אדם כמוני, שכל החיים תרם לביטחון המדינה, במקום לעצור בוגדים, כמו עמי איילון, אהוד ברק ואהוד אולמרט, שהם בצד הנכון של המפה הפוליטית."
יעקב ברדוגו לא היה מנסח את זה טוב יותר.

* בלי משרד ההתיישבות – בארבע השנים הראשונות למדינת ישראל הוקמו כ-350 יישובים, בעיקר בנגב, בגליל ובשפלה. בזכות היישובים הללו לא איבדנו את הגליל ואת הנגב, ובמילים אחרות – בזכותם המדינה קיימת.
בשנה הראשונה, תנופת ההתיישבות היתה תוך כדי מלחמה קשה, שבה איבדנו כאחוז מהאוכלוסייה; כלומר בנתונים של ימינו שווה ערך לכמעט מאה אלף איש ובה נעקרו מבתיהם ויישוביהם עשירית מהאוכלוסייה, כלומר בנתוני ימינו שווה ערך לכמיליון איש. המדינה היתה עניה מאוד, עד שנאלצה להנהיג משטר צנע קשה על האוכלוסייה. באותן שנים, המדינה הצעירה שילשה את אוכלוסייתה בקליטת עלייה גדולה מארצות מצוקה.
ועכשיו, אחזו היטב, אני עומד להטיל פצצה.
באותה תקופה לא היה בממשלה משרד לענייני התיישבות! לא היה שר לענייני התיישבות! גם לא שרה.
אז איך הם הצליחו? איך קרה הנס?
זה לא נס. קוראים לזה מנהיגות. היתה לנו מנהיגות לאומית של אנשי חזון ומעש, מעוף וכושר ביצוע מעולה, מחויבים באופן מוחלט לחזון הציוני, שעשו את המעשה.
ראש הממשלה ושר הביטחון היה דוד בן גוריון. שר החקלאות ואח"כ האוצר ובמקביל יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית היה לוי אשכול. שרת העבודה היתה גולדה מאיר.
הם היו סוד ההצלחה. ולא קמו משרדים מיותרים עם כותרות מפוצצות כדי לחלק כיבודים לעסקנים.
אז היום יש לנו שרה לענייני התיישבות, אורית סטרוק. במה היא קידמה בשנה האחרונה את תקומת ההתיישבות בנגב המערבי ובגליל?
היום יש לנו חבורה של חדלי אישים. ראש הממשלה הוא נתניהו. שר האוצר הוא סמוטריץ'. וככה זה נראה.

[אהוד: בין שאר הדברים המופרכים שלך – באותן שנים לא היה צורך במשרד לענייני התיישבות כי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית בראשות לוי אשכול מילאה את התפקיד הלאומי הענק הזה שהיה מיועד ליהודים בלבד! עדיין אני זוכר פגישה שלנו, נציגות קיבוץ עין גדי ואני בתור מזכיר פנים, בשנת 1957 לערך – עם לוי אשכול, שבא לבקר אותנו במסגרת תפקידו כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית].

* תרבות האף-על-פי-כן – "היה היום הזה לכם כזיכרון וחגתם אותו לדורותיכם" – זו כותרת כנס של יד טבנקין ויד יערי, שנערך ביום שישי במוזיאון העמק ביפעת, שעסק בטקסים ומועדים קיבוציים, מורשת חילונית חדשה, כביטוי לבניית תרבות וגיבוש זהות קולקטיבית.
כמו כל אירועי יד טבנקין בשנה האחרונה, גם זה הוקדש ברובו לאקטואליה – למאורעות השנה האחרונה. מושב שלם הוקדש לתרבות בקיבוצים המפונים. תרבותניקיות מניר יצחק בנגב המערבי וברעם בגליל העליון סיפרו על החגים והתרבות בשנה הזאת בקיבוציהם. קיבוץ ברעם מפוזר באתרים רבים – איך מארגנים חגים משותפים במציאות כזו? ואיך קיבוץ ניר יצחק שאיבד חברים יקרים בשבת השחורה יכול לחגוג את פורים וחגי ישראל בגלות אילות, בשנה כזו? היה מרתק, ובעיקר מפעים להיווכח איך למרות הקושי, הכאב והלבטים, אותן קהילות, ברוח האף-על-פי-כן, לא ויתרו, וגם כשהתותחים רעמו המוזות לא שתקו, והם חגגו בצוותא את חגי ישראל.
במושב אחר, תום נבון הרצה על ה"יזכור" לחללי 7 באוקטובר שהוא כתב – על הלבטים, מקורות ההשראה, השינויים שהוכנסו לטקסט במהלך השנה, התגובות.
יום העיון היה מעשיר ומרתק, ולי כתרבותניק קיבוצי – מעורר השראה.

* מיקי איתן – את שמו של מיקי הירשפרונג שמעתי לראשונה בראשית שנות השבעים. אבי היה חירותניק, פעיל בסניף רמת גן. הוא סיפר על בחור צעיר, שנבחר ליו"ר הסניף או לחבר הנהלה – נואם בחסד, כריזמטי. "הוא יגיע רחוק," הוא הבטיח.
בפעם הראשונה שפגשתי את מיקי איתן, היינו משני צידי המתרס. היה זה בבחירות המוניציפליות 1978. בגין נאם בעצרת בחירות של הליכוד באיצטדיון יד אליהו. זה היה זמן קצר אחרי קמפ-דייוויד. אני, נער בן 16, השתתפתי במשמרת מחאה נגד עקירת יישובי סיני.
איתן, פעיל מרכזי בליכוד, יצא אלינו והתפתח ויכוח לוהט. מיקי שלף מכיסו את תעודת החבר בתנועת החירות, והוכיח שסיני מעולם לא הופיעה במפתְ ארץ ישראל של תנועת החירות; מפת שתי גדות לירדן. אגב, גם הגולן לא.
איתן אכן הגיע רחוק. היה ח"כ ושר. היה פרלמנטר מצטיין. היה מלך הפיליבסטרים, שנשא את הנאום הארוך ביותר בתולדות הכנסת, למעלה מעשר שעות, אפילו בלי הפסקת פיפי.
מיקי איתן היה מאחרוני המוהיקנים, לצד אישים כבני בגין ורובי ריבלין, של תנועת החירות האמיתית, ברוח בגין ושמיר; תנועה לאומית ליברלית ממלכתית. הוא היה יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, ובלי שום סתירה, דגל בדמוקרטיה ליברלית ובזכויות שוות לערביי ישראל. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, היה ח"כ, איתן היה בין מובילי המאבק בכהניזם וחקיקת החוק נגד הגזענות שחסם את יכולתו לשוב ולהתמודד. כאשר כהנא הגיש את הצעות החוק הגזעניות שלו, ערך איתן מחקר שהשווה בין הצעות החוק הכהניסטית לחוקי נירנברג, והוכיח שהן כמעט תרגום מדויק מגרמנית לעברית. המהלך הזה תרם מאוד לקבלת החוק נגד הגזענות.
היכרותי האישית עם מיקי היתה בהיותי דובר ועד יישובי הגולן וגם לאחר מכן נפגשנו באירועים שונים, לעתים הרצנו מעל אותן במות, כמו למשל כנס שדרות לחברה. הוא היה איש חביב ונעים, ותמיד הקפיד לדרוש בשלום אבי.
ככל שהליכוד התרחק מהאידיאולוגיה הלאומית ליברלית ואימץ את הביביזם, כולל הברית הטמאה עם ממשיכיו של כהנא, המוטציה הבן גבירית המסוכנת מהמקור, מיקי איתן הלך והתרחק מהליכוד, שלא יכול להיות עוד ביתו הפוליטי.
הצטערתי לשמוע על מותו. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: ראתה שפחה על הים – אמנון אברמוביץ' תיאר באולפן ליל שבת של ערוץ 12 את ההתנהלות שפגש המזכיר הצבאי לשעבר של ראש הממשלה בלשכת נתניהו, באומרו שאת מה שהוא ראה "לא ראתה שפחה על הים."
הביטוי לקוח ממדרש חז"ל, מפיו של ר' אליעזר, על שירת הים בעקבות נס חציית ים סוף: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא דשירה ג', ד"ה "זה אלי").
יחזקאל בן בוזי תיאר, יותר מכל נביא אחר, את נפלאות האל. בפרק א' הוא מספר שנפתחו בפניו השמיים "ואראה מראות אלוהים." והוא מתאר בהתפעלות את המראות שהוא זכה לראות.
אומרים חז"ל שכל מי שהיה עד לנס בקיעת ים סוף, אפילו שפחה, כלומר האדם במעמד הנחות ביותר, זכות לראות יותר ממה שיחזקאל זכה לראות.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com