סיבותיה של תופעה היסטורית ייחודית זאת

בהמנון שלנו "התקווה", שירו של נפתלי הרץ אימבר (בשינויים קלים), מצויה השורה – "התקווה בת שנות אלפיים" – הגם שיש מקום להרהר באשר למועד תחילתה של הגלות, ומועד שיבת ציון המודרנית – האם באמת עברו אלפיים שנות גלות?

לצורך רשימה זאת בלבד אני מציע שנדלג על גלות אשור בימי תגלת-פלאסר השלישי, סרגון השני ושלמנאסר החמישי, שאירעה בסוף המאה השמינית לפני הספירה, כי אין לנו ידיעות על גורלם, ובוודאי נטמעו במחוזות אליהם הוגלו (חלח, חבור, נהר גוזן, ערי מדי – מלכים ב' י"ז 6, י"ח 11), ואלה שנותרו בארץ, לא התקבלו בקהל ישראל על ידי השבים מבבל.

נעבור לגלות בבל (586-597 לפני הספירה), שכעבור פחות משישים שנה גולים אלה עלו ארצה בעקבות הצהרת כורש מלך פרס (ישעיה מ'), אלא שבזמן מקביל לגלות בבל אנחנו קוראים בספר ירמיה (מ"ג 7-5, מ"ד 1) על גלות בני ישראל במצרים. ישעיהו ("הראשון" שניבא כ-150 שנה לפני ירמיהו) מרמז על ערים במצרים שבהן מדברים עברית (ישעיה כ"ז 13, וראו גם י"ט 20-18), ואמנם אנחנו מתבשרים שהיתה מושבה יהודית באי יב שבנילוס הדרומי, שיסדו מקדש ששרד 200 שנה (410-610 לפני הספירה), ושהיה להם קשר עם ירושלים.

זעזוע לאומי-דתי פקד את עם ישראל עם חורבן המקדש בידי טיטוס (70 לספירה), ואחריו כישלון מרד בר-כוכבא (136-132 לספירה) – שגרמו לגלות מאונס ומרצון לקהלים גדולים של יהודים במזרח ובמרחבי האימפריה הרומית, אלא שציבור גדול של יהודים, פעיל דתית ותרבותית, נותר בארץ ישראל, בה חתם ר' יהודה הנשיא את המשנה, ובה התחבר בטבריה התלמוד הירושלמי (נחתם במאה ה-4 לספירה). הארץ התרוקנה מהיהודים רק בעת הכיבוש הערבי (644 לספירה).

בסיכום, מסתבר שהגלות והפזורה של יהודים החלה בסוף המאה השביעית לפני הספירה, ונמשכת עד ימינו, כאשר כמחצית מהיהודים מפוזרים עדיין בכל העולם, וכאשר לחלק מהם אין זיקה כלל לארץ ישראל; אבל ארץ ישראל ריקה מיהודים (להוציא מחונני עפרה והמבקשים להיקבר בארץ הקודש) אנו מוצאים בשנים 644 עד 1882 כאשר עלו חלוצים ארצה לבנות ולהיבנות בה, כלומר פחות מ-1400 שנים.

מה קרה בסוף המאה השביעית לפני הספירה שגרם ליהודים לנטוש את המולדת ולהתפזר באומות, כשעדיין זיקה דתית-לאומית, ונפשית מחברת אותם אל ארץ ישראל?

וכאן נפתח סוגריים ונציין כי הגלות והפזורה היהודית שונה לחלוטין מהגירות שאר העמים בעולם. ניקח לשם הדגמה את ההגירה האירית, האיטלקית, הפולנית וכו' לארצות הברית – הם שומרים על מורשת מסוימת של עמם, ובוודאי של דתם (קתולית, פרוטסטנטית, אורתודוכסית), אבל לא נמצא בספרי התפילה שלהם פסוקים כמו: "תקע שופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה ה' מקבץ נידחי ישראל," או "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם, וכיסא דויד מהרה לתוכה תיתן."

לצד התפילה לשיבת ציון שבתפילת שמונה עשרה, נמצא אינספור שירים, ובהם געגועים ל"ציון תמתי", כמו "ציון הלא תשאלי" של ר' יהודה הלוי ו"אל הציפור" של ח"נ ביאליק. ויחד עם קריאות מכמירות לב לחזור לציון, אנו פוגשים איסור חמור לעלות בחומה (כלומר לכבוש מחדש את ארץ ישראל), ודרישה שלא למרוד בגויים (בבלי כתובות ק"י-קי"א). אסור לעם ישראל לחזור למולדתו עד שיבוא המשיח מבית דויד, ויגאל את עם ישראל בדרך נס, כפי שמובטח לנו בברכה שבתורה, בנביאים (בעיקר ישעיהו, גם המכונה "ישעיהו השני" וזכריה), ומגובה במשנה, בתלמוד, אצל רמב"ם וחכמי ישראל הרבים – לפניו ואחריו.

נפתח את הסוגריים ונחזור לעיקר הדיון: איך קרתה התופעה הייחודית הזאת, שבה עם נוטש את מולדתו לאורך עשרות דורות, כמה אליה, אך נמנע לשוב אליה? אין ספק בליבי כי הגורם העיקרי לגלות מהמולדת לא היו האסונות שהמיטו עלינו האימפריות, אסונות כאלה חווה כל עם קטן כגדול על פני הגלובוס – אני מאמין שהגורם העיקרי לנטישת המולדת מצוי בציוויי התורה, ששום מדינה בעולם לא היתה מסוגלת לתפקד על פיהם. אני מכוון לחומשים שמות, ויקרא, במדבר, דברים, בהם נמצאים הצווים "האלוהיים", בשונה מבראשית, שעיקרו סיפורים וכרוניקות. ובכן, בארבעת החומשים יש 137 פרקים, מתוכם 79 פרקים, במלואם או בחלקם, עניינם צווים אלוהיים, שמופקדים בידי נושאי דבר האל, הלא הם הכוהנים והלויים.

וכאן שוב אני מבקש לפתוח סוגריים ולציין ששבט לוי, שיועד לשרת את האל, ולכן לא זכה, כביכול, לרשת נחלה בארץ כנען (אבל עם ישראל צווה להעניק להם 48 ערים – במדבר ל"ה) – ובכן, קיומו של שבט זה הוא המצאה מאוחרת, כנראה מימי ההפיכה הדתית של יאשיהו, כלומר, לפחות שש מאות שנה לאחר הזמן שבו התורה היתה אמורה להינתן לעם ישראל.

איך אני יודע זאת? מסתבר שהמקרא השאיר ראיות רבות לכך: בשילה שבנחלת אפרים יש מקדש, שבו משמשים בקודש עלי ובניו חופני ופנחס, שהם כוהנים משבט אפרים. שמואל הנער מאותו השבט (לא כוהן ולא לוי) ישן בהיכל ה' אשר שם ארון האלוהים, ואלוהים מתגלה לו (שמואל א' ג' 3-1). בהמשך משמש שמואל ככהן, ומקריב קורבנות (שמואל א' ז' 10-9; ט"ז 2). בנדודיו הארון מגיע לבית אבינדב בגבעה שבקריית יערים (במקור עיר גבעונית – יהושע ט' 17, שסופחה לנחלת יהודה), והוא ממנה את בנו אלעזר לשמור על הארון, ובני ישראל נוהרים לעבוד אותו שם (שמואל א' ז' 2-1). הארון מגיע לבית עובד אדום הגתי (לא ממש מבני ישראל!), ואלוהים מברך את ביתו (שמואל ב' ו' 11-9). משם מביא דויד את הארון לעיר דויד, כשהוא לבוש אפוד בד של כהן, והוא זובח לאל כל שישה צעדים שור ומריא (שם שם 13). דויד משבט יהודה ממנה את בניו לכוהנים (שמואל ב' ח' 18).

אליהו התשבי, הגלעדי, מוצאו בעבר הירדן מדרום ליבוק, בנחלת מנשה, גד או ראובן (ראו דברים ג' 16-15) – לא לוי, ולא כוהן, והוא מקריב קורבן על הכרמל, לא בירושלים! (מלכים א' י"ח 38-31). אמציה, כהן בית אל, מגרש את נביא הזעם עמוס: "...לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם, ושם תינבא, ובית אל לא תוסיף עוד להינבא, כי מקדש מלך הוא, ובית ממלכה הוא" (עמוס ז' 13-12).

עמוס מקלל את אמציה בקללה נמרצת, אבל אינו מזכיר אפילו ברמז שמקדש בית אל איננו לגיטימי, ושאמציה עצמו איננו כוהן לגיטימי משום שאיננו מבית לוי (שם שם 17-16). זאת אף זאת: אנו קוראים כי שלמה גירש את אביתר (שתמך באדוניה בן חגית למלך) אל השדות (ברבים!) בענתות (מלכים א' ב' 26), כלומר, יש לכוהן נחלה! ו

דוגמה נוספת: באמצע המצור על ירושלים ירמיהו (הכהן! – ירמיה א' 1) מבקש לעודד את העם כי תהיה גאולה, והוא קונה את השדה בענתות מדודו חנמאל בן שלום (ירמיה ל"ב 16-7), ולא עולה כלל השאלה איך כהן משבט לוי קונה שדה!

וראיה שהלויים לא היו שבט נפרד אנו מוצאים בשופטים י"ז, שם כתוב שמיכה, שבנה מקדש לה', ובו פסל ומסכה, החליט למנות לכוהן נער לוי, ומצוין לאיזה שבט שייך הנער הזה: "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה, והוא לוי..." (פ' 7). בפסוק זה מודגש פעמיים שהנער הלוי שייך לשבט יהודה, ולא לשבט לוי נפרד!

ברור מהסקירה הזאת כי הרעיון שיש כוהנים לגיטימיים משבט לוי – זאת המצאה של כוהני ירושלים שחתרו למונופול לעבודת הקורבנות כנגד כוהני הפריפריה (כוהני הבמות) הלא לגיטימיים שראוי להשמידם (מלכים ב' כ"ג 20).

נסגור שוב סוגריים, ונחזור ללוז הנושא, והוא שאין סיכוי כי עם ישראל יכול היה לשרוד במולדתו כמדינה לנוכח חוקי התורה שבאו לעולם בימי יאשיהו (בסביבות 620 לפני הספירה), ותפחו לממדים מבהילים בימי בית שני.

נתחיל בגזירה שהטילו הכוהנים על בני ישראל כי בשנה השביעית יקיימו שמיטה, כלומר, לא יעבדו את האדמה, וגם לא ייהנו מפירות הקציר, הכרם והמטע. האיכר חייב להפקיר את נכסיו לעניים, לגרים ולחיית השדה (ויקרא כ"ה 7-2). רק מי שאין לו מושג איך מתנהלת עבודת החקלאי יכול להעלות על הדעת מין הפקרות כזאת – הרי אין סיכוי שבעולם כי לאחר הפקרת מקור הפרנסה, החקלאי יוכל להשתקם. ובכך לא די, התורה דורשת בעצם שנתיים של הפקרת השדה בשנה הארבעים ותשע, ובשנה החמישים (שם שם, 12-8) – שיגעון מוחלט! ולכך מתווספת החזרת הנחלות אל הבעלים (שם שם 17-12).

ארץ ישראל בימים ההם לא היתה ארץ זבת חלב ודבש, אלא ארץ מוכת בצורות – כך בימי אברהם, למרות ההבטחה הנדיבה של האל (בראשית י"ב 10), כך בימי יצחק (שם כ"ו 1), כך בימי יעקב ובניו (שם מ"א 57, מ"ב 5, מ"ג 1, מ"ז 4, 13). בימי דויד היו שלוש שנים רצופות בצורות (שמואל ב' כ"א 14-1), בימי אחאב (מלכים א' י"ז 1, בימי יהורם בן אחאב שרר רעב מזעזע שנמשך שבע שנים (מ"ב ד' 44-38, ח' 1). בארץ מוכת בצורות ורעב, מחייבים הכוהנים בשם האל להפקיר את השדה, הכרם והמטע לחסדי זרים וחיית השדה!

מחבר ספר דברים מחייב שמיטה מופקרת אחרת – שמיטת חובות (דברים ט"ו 2) – גזירה שממוטטת כל אפשרות של קיום כלכלי סביר, וכידוע, הלל הזקן תיקן פרוזבול, העוקף את הגזירה הבלתי סבירה הזאת בהעברת החוב אל בית הדין שרשאי לגבותו.

והשבת – היא איננה רק יום מנוחה, אלא גם יום של שיתוק כללי (שמות כ' 11-9, כ"ג 12, דברים ה' 17-12). בבמדבר (ט"ו 36-32) מסופר שנמצא איש שקושש עצים בשבת, ועל חטאו זה הוא נידון למוות בסקילה (ראו בשמות ל"א 15-14 דין מוות למחלל שבת). כל חקלאי יודע שהשבתה של כל עבודה בשבת היא בלתי אפשרית, והחוק הזה, וכן האיסור על מלאכה בחגים ומועדים, וכן שבתון מלא בעשרה לחודש השביעי (יום הכיפורים) נועדו לשתק כל סיכוי לפרנסה וחיים.

נמשיך לעקוב אחרי התיאבון הגדול של הכוהנים לעשוק את בני ישראל עובדי האדמה: כל בכור וכל פטר רחם שייך לאלוהים, כשהנימוק – האל חס עליהם במכת הבכורות – על כן כל בכור של בהמה טהורה שייכת לאל, ובכור באדם ייפדה (שמות י"ג 2, 13-12, כ"ב 29-28 ; במדבר ח' 18, י"ח 15 ואילך). בשלוש רגלים הזכרים חייבים לעלות למקדש, כשחובה היא לא להיראות פני ה' ריקם, את הביכורים חייבים להקדיש למקדש (שמות, כ"ג 14 ואילך; כ"ג 19, כ"ד 5-4; ל"ד 20-19, 26; ויקרא ב' 14; כ"ג, כ"ז 26; במדבר ג' 13-12, ט' 13, י"ח 17-15, דברים י"ב 18-6, ט"ו 19, ט"ז, י"ח, כ"ו 2 ואילך). פרי העץ בשלוש השנים הראשונות הוא עורלה, ובשנה הרביעית קודש הילולים לה', ורק בשנה החמישית מותר ליהנות מהפירות (ויקרא י"ט 23), בשלל המלחמה לוקחים הכוהנים, שאינם לוחמים, מחצית מהשלל (במדבר ל"א 29 ואילך),

עול ענק מוטל על עובד האדמה על ידי "כלי הקודש" בכל הקשור לפולחן שמיספר סוגים לו: עולה, חטאת (של בודד ושל עדה), אשם, זבח שלמים, קורבן תודה, נדר (בכסף או בבהמה), נדר נזיר, איסר, נדבה, חרם, תרומה, מתנה, מעשר, מעשר מן המעשר, ביכורים, הקדשת רכוש (בית, שדה). לכל קורבן יש להוסיף מנחה (סולת טבולה בשמן) ונסך יין. חוץ מעולה וחטאת, הנשרפות כליל על מזבח, מכל שאר אמצעי פולחן הכוהנים והלויים נהנים בחלק, או בשלימות (ויקרא א', ב', ג', י"ז 6-5, כ"ב 17 ואילך, כ"ד 5, כ"ז, במדבר ו' 10 ואילך, י"ח 21).

לשם איור לעושק הנורא שיוצר הפולחן, אביא דוגמאות: בפולחן יומי מקריבים שתי כבשים, בראש חודש – שני פרים, איל אחד, שבע כבשים ושעיר לחטאת. בפסח מקריבים שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר עיזים – כל זה לאורך שבעה ימים בנוסף על עולת התמיד. כנ"ל ביום הביכורים (במדבר כ"ח). כנ"ל באחד לחודש השביעי (ראש השנה). בעשרה לחודש השביעי (יום הכיפורים). בחמישה עשר יום לחודש השביעי (סוכות) מקריבים ביום הראשון שלושה פרים, שלושה-עשר אילים, ארבע עשרה כבשים, שעיר עיזים, מלבד עולת התמיד, וכך בשאר הימים בשינויים קלים. בסך הכול חייב עם ישראל להקריב בסוכות 51 פרים, 36 אילים, 121 כבשים ו-6 שעירי עיזים.

דוגמה אחרת: משה מקדש את המשכן, ונשיאי השבטים מביאים כל אחד כדלקמן: 6 עגלות צב, 12 בני בקר, שור אחד – וכל הכבודה הזאת ניתנת למשפחות הלויים. בחנוכת המזבח כל מטה שבט מביא קערת כסף, מזרק כסף, כף זהב (עבור מנחת סולת בלולה בשמן), וכן, פר, איל, כבש, שעיר עיזים, ולזבח שלמים – 2 בקר, 2 אילים, 5 עתודים, 5 כבשים – וכל זה כפול 12 !!! (במדבר ז').

אם אינני טועה, בני ישראל ברחו מבית עבדים בחיפזון, לא היו מיליונרים, ובדרך הם התלוננו שאין להם מים, ואין להם מה לאכול, עד כי האל המטיר עליהם מן ושלו (שמות ט"ז, במדבר י"א, כ' 13-1). מאין פתאום כל העושר הזה (כסף וזהב!) וכל עדרי הבהמות האלה שהעם מעניק בנדיבות ללויים?

הפליאה הזאת מתגמדת אל מול המסופר בשמות כ"ה-ל, ל"ה-מ', ויקרא ח', ט': משה מבקש מבני ישראל תרומה של זהב, כסף, נחושת תכלת וארגמן ותולעת שני, אבנים יקרות ועורות אילים. בתרומות האלו, שגם עשירים מופלגים (בעיר עשירה, לא במדבר!), לא היו מסוגלים לעמוד בהן – מכין בצלאל בן אורי ועוזריו, כדלקמן: ארון מצופה זהב, ועליו כפורת וכרובים עשויים זהב, שולחן מצופה זהב, כלי זהב, מנורת זהב, עמודים מצופי זהב, משכן ומסך צבועים תכלת וארגמן ותולעת שני, עמודי שיטים מצופי זהב, מזבח נחושת ואדני נחושת, בגדי פאר לכוהן ולבניו – אפוד זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני, משבצות זהב, שרשרת זהב, אבנים יקרות בחושן, פעמוני זהב, ציץ זהב, מזבח קטורת מצופה זהב.

ועל מנת לקדש את הכוהנים מקריבים פר בן בקר, שני אילים, לחם מצות, ומובטח לבית אהרן כהונת עולם (שמות כ"ט 9), כשמובטחים להם חלקים מהקורבנות. וכן, לאחר שנערך מפקד, יש לשלם מחצית השקל תרומה (ראו גם במדבר ג' 50-47).

לעושק הנורא הנ"ל צריך להוסיף "נתינות קטנות", כמו טיהור מנידה באמצעות קורבן כבש, או שתי יונים (ויקרא י"ב 6; ט"ו 29), כמו קורבן תודה למתרפא מצרעת (ויקרא י"ד 4, 45), כמו טיהור מטומאת הזיבה (ויקרא ט"ו 13).

בני ישראל היו אמורים להאמין, ועדיין מאמינים, כי אלה דברי אלוהים חיים שניתנו פה אל פה למשה. ואוי לו למי שאינו מקיים את הצווים הבלתי אפשריים האלה – 27 פסוקים בויקרא כ"ו, ועוד 33 פסוקים בדברים כ"ח רוויים בקללות מבהילות למי שלא יקיים את מצוות האל, ומלבדם קללות רבות נוספות מפוזרות בתורה. ברור שלחיות בארץ ישראל ולזכות בברכת האל, ולא בקללתו, צריך לקיים את כל הצווים הבלתי אפשריים. המוצא היחיד הוא חיים בגלות.

עד ימי יאשיהו התנהל עם ישראל כמו כל העמים – האמינו באל ראשי, אבל לא פסלו אלילים אחרים. הפולחן התנהל אל מול פסלים – משה עצמו בונה פסל של נחש (במדבר כ"א 9-8), למרות שכביכול אסר זאת בצורה קטגורית (שמות כ' 3, דברים ה' 8, כ"ז 14), הנכד שלו עובד לפסל (המוקדש לה'!!!) שבנה מיכה משבט אפרים (שופטים י"ז-י"ח), גדעון בונה אפוד לה' מנזמי הזהב שלל המדיינים (שופטים ח' 27-24), אצל דויד בבית יש תרפים (שמואל א' י"ט 16-12). רוב המלכים עבדו לפסילים של אלים – בעל, אשרה, מולך (מלכים א' י"א 7-5, י"ב 29-28, י"ד 23, ט"ו 13, ט"ז 33-31, כ"א 7-3, כ"א 21, כ"ג 7-4).

תמורה קוטבית התרחשה בימי מלכותו של יאשיהו – חלקיה הכוהן "מצא" ספר תורה, ושפן הסופר קורא אותו למלך. המלך קורע את בגדיו בתדהמה, ומצווה לקיים רפורמה דתית מבהילה ככתוב בספר שנמצא שבו המסרים הבאים: יש רק אל אחד, וצריך להכחיד עבודה זרה ועובדי עבודה זרה. כיוון שיש רק אל אחד לגיטימי – יש רק מקום פולחן אחד ויחיד לגיטימי – ירושלים – את כל הבמות (מזבחות בערי השדה) יש להכחיד, וכן את כוהני הבמות (מלכים ב' כ"ב 8 – כ"ג 24). מתקבל על הדעת שאת ספר התורה הזה כתבו כוהני ירושלים, ואולי הכוהן חלקיהו עצמו, והכוהנים שבדורות הבאים הוסיפו מטלות פולחן נוספות על עובד האדמה, כמפורט לעיל במאמר זה, עול נורא שאין דרך בעולם לשאת אותו. הפתרון הוא גלות, שם יש פטור מכל המצוות הבלתי אפשריות הקשורות בארץ. אין על היהודי עול ניהול המדינה, ואין צורך להשבית את החיים בשבת, כי אפשר לשכור גוי של שבת. וכן, ניתן להתפלסף על מצוות התורה בכל מקום בעולם לגבי היום בו יופיע המשיח, שתמיד יבוא, ואף פעם לא בא.

זאת הסיבה שעם ישראל העדיף את הגולה מיד אחרי הרפורמה של יאשיהו, ולא נתן דעתו כי להיות זר בין האומות, במשך עשרות דורות, גורם בדרך הטבע (כך אצל בעלי החיים, וכך אצל בני האדם) לשנאה שהלכה וגברה עד שהפכה למפלצתית.

הגלות הראשונה הסתיימה בדרך הטבע (לא בנס, לא במשיח) לאחר הצהרת כורש מלך פרס, שיבת ציון המודרנית התמהמהה דורות רבים, ונזקקה לחמש הצהרות: הקונגרס הציוני בפוקשאן (1882), הוועידה הציונית בקטוביץ (1884), הקונגרס הציוני הראשון (1897), הצהרת בלפור (1917) והכרזת המדינה על ידי דויד בו-גוריון (1948).

חרדים קיצוניים בגולה ובארץ רואים בציונות חטא נורא, ומייחלים לסופה של המדינה, ולא חסרים גם דתיים פחות קיצוניים המייחלים ליום שיחולו במדינה חוקי התורה המבהילים שתוארו במאמר זה. עבדתי שכם אל שכם עם חלוצי העלייה השנייה והשלישית – נפילים ממש, שבזכותם, ובזכות הבאים אחריהם, קמה ההתיישבות העובדת, קם כוח המגן, וקמה מדינת ישראל. הם עבדו בשבת וביום כיפור, כי אי אפשר אחרת. בקיבוצים הנהיגו יום מנוחה לפי צורכי העבודה, לאו דווקא בשבת, וחגגו בעיקר את חגי האדמה, כמו אצל כל עם נורמלי. אבל התורה, שדבקים בה שלומי אמוני ישראל, מכה את מאמיניה בשיכרון חסר שחר באשר לעתיד – אם נדבק במצוותיה כלשונן, ומסתבר שהאתוס הבריא ההוא של החלוצים הולך ומתפוגג לנגד עינינו.

משה גרנות

אהוד: בקריאה ראשונה התפעלתי מהמאמר המבריק שלך אבל במחשבה שנייה, כאשר נזכרתי בעדויות הנביאים על חטאי בני ישראל, הבנתי שרוב העם מעולם לא חי על פי חוקי התורה הדרקוניים האלה ולכן לא בגללם נטש את הארץ אלא בגלל צבאות האויבים שכבשו אותה והיגלו אותו, ושלולא אויביו הוא היה ממשיך בקיומו בארץ ישראל גם בניגוד למרבית חוקי התורה ועם צלמים אליליים בבית.