'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ
נדפס בישראל 2001
ב. "ארורים הרכים האוהבים"
ברנר והשאלה הערבית
2. עקבות הרומנטיקה והערצת המזרח
מול "המורשת היהודית": תלישות וזרות
אהודה גמזו, מגיבורי הסיפור "בין מים למים", מתבוננת בנוף הירושלמי ביום אביב: "רגע – והקוראת נשאה את מבטה אל האופק ושקעה במחשבה. שלושה גמלים עברו בשיירה, זה אחר זה, סמוך למרפסת, כשהם מקשקשים בזוגיהם. על דבשתו של אחד מהם התנועע עלם ערבי. התמונה החולפת כולה, עם המנוחה המיוחדת שבה, היתה כעין איזה סמל לאיזה סמל לאיזה דבר; אבל לאיזה – לא ידוע היה." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 293).
ה"סמל" אשר אהודה גמזו אינה יודעת את פירושו – הוא אותה "המנוחה המיוחדה", השלווה אשר למזרח, קשקוש הגמלים בזוגיהם, תנועת דבשותיהם הגלית, מול האופק, תנועה רכה, בשיירה, ועל דבשתו של אחד מהם – עלם ערבי.
מבין השורות מבצבץ כאילו יחס רומנטי, שאינו נעדר קינאה, קנאת המספר בשורשיות הערבית של "ילידי הארץ". אגב המושג "ילידי הארץ" משמש אצל ברנר, כפי שניראה להלן, בשניים-שלושה מובנים: כינוי לערבים בכלל, כינוי לבני הדור העברי הראשון במושבות הוותיקות, וכינוי לבני הארץ מקרב היישוב היהודי הישן.
אהודה גמזו נולדה ברוסיה ועלתה עם משפחתה למושבה בשומרון. אחר מות אביה עוברת משפחתה של אהודה ליפו, ומשם לירושלים. סביבת ביתה הירושלמי של אהודה מתוארת אצל ברנר כך:
"מתחת המרפסת, שנישארה ריקה, לאחר שיצאוה המורים המשוחחים, עברה בפסיעות גסות ובקומה זקופה ערבייה כפרית צעירה, כשהיא נושאת משא כבד על ראשה ברגילות גראציוזית וכל גופה בולט לפניה. אחריה עברו חמורים נושאים אבנים מסותתות ונערים ערביים נוהגים בהם בריצה ובנענוע-השוט. ואחריהם בפסיעות מדודות ומרושלות, עקב בצד אגודל, שירך את דרכו אברך גליצאי בלי טיפת דם, מן היהודים יושבי ירושלים, ולבניו היו תחת אצילי ידיו. הוא הולך לבי-מסותא לכבוד שבת." ("בין מים למים", שם, עמ' 295).
מה קוסמת וגראציוזית היא קומתה הזקופה של הצעירה הערבית – לעומת פסיעותיו המרושלות של "אברך גליצאי בלי טיפת דם"! – בדרכו לבית-המרחץ. האברך מייצג את ההווייה היהודית הגלותית, החולנית, שברנר שונא אותה ואת כל מה שהיא מייצגת. ובערבים יש, בתמונה הזו – כמין בריאות וטבעיות.
עקבות של יחס רומנטי לערבים מצויים גם בסיפור "מכאן ומכאן". תהליך התערותם ומידת השתרשותם של היהודים בארץ-ישראל מזוהים על פי התדמותם לפלחים הערביים:
"'לארצך המושכת והיפה' – אתה כותב; כך, כך. על יופייה כבר מתריעים מעט יותר מדאי; היופי יפה לתיירים אנגלים קלי-התפעלות, והארץ ותחלואיה ניתנים ליושבים בה... ולמען האמת צריך אני להעיר לך: בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי. משם מספרים פלאים. שם ארץ חדשה ושמיים חדשים. שם איכרים עבריים אמיתיים. שם אריסים עבריים מצויינים. שם פועלים עבריים מופתיים. ממש ערביאים. פלחים ערביאים בתלבושותיהם ובתכונתם. פלאים, פלאים מספרים. להאמין?" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 338).
עדות מצויינת מאותה תקופה להשפעה "הרומנטית" של דמות הערבי על הספרות הארץ-ישראלית מצוייה ברשימתו של יוסף קלאוזנר, "חשש", שנדפסה בחתימת "איש עברי" בשנת 1907 ב"השילוח". המייחד את ברנר מכל שאר הסופרים, שנגדם יוצא קלוזנר ברשימתו על שהם "מציירים כל יהודי ארצישראלי, כשהוא מדבר ערבית ודומה לערבי" – הוא שאצל ברנר כמעט שלא יהיה שימוש במילים ערביות בסיפוריו הארצישראליים. פה ושם "יהוד", "מן האדא?", "רוך מנהון!", "זריר" [רי"ש בצירה], "אפנדי", "קדיש?" [דל"ת בצירה] – ובכך מיצינו כמעט את כל ה"מילון הערבי" של ברנר.
שלא כ"חווג'ה מוסה" וסופרים עבריים אחרים שכותבים על חיי הערבים ועל "התערבותם" של העברים – אין ברנר להוט כלל וכלל לתאר "מבפנים" את אורחות הערבים: הכפר הערבי, חיי הפלח, מנהגיו, חקלאותו, הליכות הבדווי ואגדות גבורתו. השירטוטים האחדים של הערצה רומנטית לערבי אינם אופייניים לברנר. המילים הערביות הבודדות, שמופיעות בכתביו, אינן באות להביע קירבה לאורח החיים הערבי – "לרכוב על סוס ולירות ברובה ולהתלבש בעבאייה" – אלא להיפך, תמיד כדי להרגיש את הזרות, זרות לשונית ונפשית, ניכור וניכר, חוסר קשר, ותהום הנפערת בין שני עמים.
הצעירים היהודים יוצאי רוסיה, בני העליה השנייה, נלהבים מרעיונות ה"נארודניקים" ומן הטולסטויאניות, שואפים לחיי פשטות ול"הליכה אל העם", מוצאים באורח חיי הפלחים והבדווים בארץ-ישראל דוגמה טובה לאותה פשטות, מה עוד שבאה בתוספת הנופך של הרומנטיקה התנ"כית והלאומית.
אלא שבהתלהבותם הרבה לא תמיד שמים צעירים אלה לב לכך שהבדווים והפלחים אינם מבני עמם אלא אויבים-בכוח, ותהום פעורה בינם לבין היהודים. הם גם לא עמדו על כך שמהותם של חיי ההגשמה הציוניים אינה רומנטית-תנ"כית אלא אירופית-מודרנית. ואילו ברנר אכן שם לב לאותה תהום, לאותה זרות הדדית, לאותה שינאה שבכוח ובפועל, ואינו משתעשע בחלומות של התרפקות על עבר מדומה. חלומות הבאים לדעתו מתוך הסתכלות בלתי ריאלית בהווה, ומתוך "אי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות". ("מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 323).
מידה של הערצה, מהולה לעיתים בפחד – לנוכח ה"בריאות" וה"שורשיות" של הערבים בארץ, באה לידי ביטוי במחשבותיו של חיים חפץ בסיפור "שכול וכישלון" (1920). בקטע המסיים את הסיפור מתאר ברנר את חיים חפץ לנוכח קבוצת בדווים, שחופרים חול בחוף הכינרת ורוחצים בה:
"ממחרת אחר תפילת הוותיקין הלך חיים אל שפת הים. הוא התכנס שם באחת הפחתים, שנישארה אחר לכת הערבים, שחפרו שם, עם חמוריהם ושקיהם, ושכב בעיניים עצומות שעה ושעתיים. לפני עיניו העצומות היבהב כאבני חצץ תורן הספינה היחידה, ההולכת על הכינרת מטבריה עד התחנה הסמוכה, שמשם נוסעים לירושלים. הספינה התנשאה על משטח-המים כבית-הכנסת-האורחים הירושלמי על מישור-הטרשים. הוא חשב על נסיעתו הקרובה להביא את נכדו, ושפתיו נעו בין שתי לחייו הצמוקות. אחר-כך מישש ב'טלית-קטן' שלו וחשב, שבארץ-ישראל הבגדים מקדימים לבלות מרוב זיעה, וטוב לגבר כי ישכב ולא יקרע את בגדיו. עם זה נזכר, שחנוך, עליו השלום, לא היה לובש 'טלית-קטן'...
בינתיים שבו הערבים עם חמוריהם ועם שקיהם לחפור ולהעמיס. חיים נסתלק לצדדין, והבעה של השתוממות-עונג ניראתה בפניו, כשראה שחבורה של בידואים באה לרחוץ בים. בהנפת יד אחת השליכו הללו מעליהם את חלוקיהם וקפצו אל המים, כר' יוסף אחיו, להבדיל, אל המקווה בימי נעוריו, ימי חסידותו. מקפיצתם של הבידואים ניתזו רסיסים על השוכב, והוא שרק בשפתיו לפני עצמו: כלל לא קר להם... דמם – שאני...
הבידואים פרשו את ארבות-ידיהם – והתרחקו, התרחקו. 'אלה יודעים לשחות!' – התעורר השוכב, שגם הוא לפנים הן ידע לשחות, ישב והביט בכעין קינאה והתבטלות.
אבל מיד באה איזו מחשבת לצון אליו והוא התנחם: 'במקווה, חה-חה, לא היו שוחים גם אלה ואפילו בקיץ' – חלפו איזו מילים מתמיהות, מילים אשר אין שחר להן, במוחו המיושן, ואיזה חיוך משונה השתפך על לחייו הצמוקות. אפשר מעין איזו ראיית נקמה קלה התבטאה בעיניו על שיש בעולם מים, מים לא-אדירים, מי-מקווה, ששם אין כוחם של הבידואים גדול מכוח אחיו ומכוחו.
הוא הוסיף להביט מרחוק על הגופים השחרחרים, האמיצים, המוקשים, של הרוחצים – ומחשבות-נחמה משונות התרוצצו בתוכו: בין כה וכה... פטור-נו ... דווקא אלה טובעים הרבה, חה-חה... המפחד מפני המים לא יטבע, חה... הנה יוסף, שאינו רוחץ אלא לשם רפואה... הנה הוא, שאינו רוחץ אלא בקיץ וסמוך לחוף... כמוהם אינם טובעים... כמוהם חיים...
ונחת החיים נזלה, נזלה בקרב היושב. ביו כה וכה – – – בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, והתגרד. ותורן-הספינה היבהבה: לא קשה, לא קשה, בקרוב ניסע ונלך, במהרה ניסע ונלך." ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 449, סוף הסיפור).
חיים חפץ, מאנשי "היישוב הישן" בירושלים, מזהה את הערבי "הבריא" והאלים – עם הגוי, עם ה"שקץ", השייגעץ הביריוני שבמזרח-אירופה, ובהתאם לכך גם יחסו לערבים: יחס של זרות "גלותית", מהול בקינאה ובפחד, וגם ברגש עליונות יהודי על פני הגוי ה"פרא", עם-הארץ, שאינו יודע טבילה במקווה מהי.
לעליונות מדומה זו לועג ברנר, באשר גם היא בעיניו חלק מן המורשת החולנית של ההווייה היהודית הגלותית. יחס דומה אנו עתידים למצא גם בפתיחת "שכול וכישלון", כאשר סיוטו של יחזקאל חפץ, המתעורר למול ערבייה שבאה לחפש את אחיה הקטן במושבה, סמוך לימי הפסח, מתקשר בדימיונו החולה עם עלילת הדם שם, ברוסיה. הרגשת ה"גיטו" היהודי בתוככי ארץ-ישראל היא פועל יוצא מהרגשת התלישות היהודית, שלפי הרגשת ברנר נמשכת ומתקיימת גם בארץ-האבות, ומומחשת ביתר-שאת במפגשה עם השורשיות האיכרית-ה"גויית" של "ילידי-הארץ", הערבים. הלא כך אומר אהרון גמזו ב"בין מים למים":
"הטרגדיה של שניהם היא – שהביאו אתם הלום את הגלות, את הנפש הגלותית הרצוצה. מה יוכלו הם לברוא כאן?... פה לא בונים בתכונות כאלה. פה צריך לשכוח כל החוכמות משם ולהתחיל הכל מחדש. פה הכל התחלה." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 298).
זעקת התלישות והזרות היהודית עולה ונשמעת בדפי הפתיחה של "עצבים" (1911), בהם מספר ברנר על חוויות הפגישה עם ארץ-ישראל:
" – אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות... – יותר נכון: חוזות – את... הסביבה הקרובה, העיקרית... נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות... ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב... אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות... וליבי, ליבי עליהן... ליבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש...
– דברי נבואה?
– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי איננו רואים?
– מה??
– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, אלא את הללו, שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש... ואף העם שיושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו משולחן אביהם... שטעם דגת גושן בפיהם... כי אם... אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם... הוי!.. הוי לצמרות, כי תיגדענה!.. ותמיד, תמיד: 'קטן יעקב ודל' ... איזה עצב!" ("עצבים", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 284-283).
הכפר העברי העלוב, המושבה העברית (אם איני טועה הם פתח-תקווה או עין-גנים ממזרח לה), נידמים לצמרות עצים "אשר גזעיהם עשו ענף ולא היכו שורש..." – ואילו הסביבה "הקרובה, העיקרית" היא של הכפרים הישנים, כפרי הערבים, "הללו שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם," ואשר שנותיהם "לא עשרים וחמש ..." (הסיפור נתפרסם ב1911-, והגל העיקרי של הקמת המושבות היהודיות בארץ-ישראל בא בשנות השמונים של המאה הקודמת ). אמנם הערבים "מזוהמים כשהם לעצמם" – מתפלשים בשפל-מצבם, בחולאיהם, בפראותם ובפיגורם, ואולם בכל זאת אינם כיהודים, שהם – "מזוהמי עולם". כלומר: התלישות, חוסר השורשים – גרועים בעיני ברנר מן הזוהמה הגופנית שבאה בעקבות תנאי-חיים פרימיטיביים במשך דורות רבים.
וזה אופייני לברנר: גם אם יש בכתביו התבטלות בפני הערבים וקינאה בהם, אין הן באות מהערצת דרך חייהם של הערבים אלא משלילה עוד יותר גדולה שחש ברנר כלפי דרך הקיום היהודית הגלותית, זו התלושה, החולה, הפאסיבית, חסרת-השורשים, הנשיית, שיש בה מ"זוהמת עולם", ושבעיניו נמשכת גם כאן בארץ.
על הרגשת הכשל, אותה תלישות הנסחבת מן הגלות לארץ-ישראל – מתווספת האכזבה מהיכולת לעמוד במיבחנה של העבודה הגופנית, ולהתחרות בפועל הערבי. והלא עבודת-האדמה היא המדד החשוב ביותר להתערות ולשורשיות. כך, למשל, וידויו של שאול גמזו, מגיבורי "בין מים למים":
" – אמת... אמת... הרבה יש להגות במצבם של הצעירים אשר במושבותינו ובהמשבר הגדול אשר בחייהם ובנפשם. כאן לא קומדיה... כי מי יוכל לשער כאבו של האינטליגנט העברי האומלל הבא הנה ורוצה בחיים אחרים שלמים, בעבודה גופנית, בריח-השדה – וכעבור ימים אחדים הוא נוכח, כי חלום בטל היה חלומו, כי הארץ כבר היא ארץ הערבים הנוצרים, כי איכרינו המה איכרים במרכאות כפולות, כי תקוות עם אין פה, וכי – בעיקר-העיקרים – הוא בעצמו אינו מוכשר לשום עבודה." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 308).
על הכישלון לעמוד במיבחנה של עבודה גופנית מספר ברנר בכמה מיצירותיו הארצישראליות. "אני הייתי כבר מוותר על המעדר: עורי רך יותר מדי, ידיי צבו ורגליי (ניסיתי לעבוד יחף) נפצעו מהכאה שלא במקומה." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 343).
ללא ספק מצוי כאן לקח ניסיון אישי מכאיב – כשלונו של ברנר עצמו להיעשות פועל. ברנר עלה לארץ בשם בדוי – פלדמן, בהשתמשו בתעודה של חברו הסופר יהושע רדלר-פלדמן, הוא ר' בנימין. כעבור ימים אחדים, אולי למוחרת הירידה לחוף והפגישה הראשונה, המאכזבת, עם הארץ – הגיע ברנר ברגל, בשם הבדוי, לחדרה. יעקב כהן (לא הסופר יעקב כהן) שהתלווה אל ברנר בהפלגתו לארץ ובימיו הראשונים בארץ החדשה, מספר כי בחדרה היה קומץ פועלים, וברנר והוא התכוננו להחל בעבודה. איש לא ידע מיהו בן-לווייתו של כהן. לכאורה היה שמו פלדמן. ברנר אמר: "פועל צריך לאכול טוב, לשתות טוב ואף לנוח כראוי."
ענה לו כהן על סמך התנסותו הקודמת: "בארץ-ישראל אין זה ניתן. מוכרחים קצת לסבול."
לאחר ימים אחדים, כשהתחילו לעבוד, הועמדה הכרתו זו של ברנר במבחן הקשה של המציאות. הם יצאו לעבודה של חפירת "בורות" בפרדס, שניהם מצויידים בטוריות. "קשה למסור את עינויי ברנר באותו יום-עבודה ראשון. כל בור שלו – לא תואר לו ולא דמות." פעם בפעם היה כהן חש לעזרתו, ובטורייה שבידו צר במקצת את הריבוע המשונה שחפר ברנר.
למוחרת יצאו שנית לאותה עבודה, וגופו של ברנר מפורך מעבודת היום הקודם. בקושי היה יכול לסיים חפירת בור אחד. לאחר שעה נשא כהן את עיניו וראה את ברנר רבוץ בלב הבור השני שלו, שלא נשלם, וכולו שקוע בהגות כבדה. כהן המתין קצת ולבסוף אמר לו: "ברנר, צריך לעבוד!"
ברנר התגבר, קם והמשיך להניף באפס-אונים את הטורייה שבידו, וכך סיים בעינויים גדולים את עבודת היום.
לפנות-ערב פנה אל כהן ואמר: "כהן, נלך מכאן."
"מה יש?" שאל כהן.
"זה לא 'הולך' אצלי," ענה ברנר.
כהן ניסה לעודדו. עייפים ומיואשים ניטלטלו אותו לילה במושבה, תוהים על העתיד הקרוב שלהם. ועדיין איש לא ידע מיהו האיש המהלך עם כהן.
לאחר ימים מעטים יצאו השניים לעין-גנים, ושוב ברגל. כאן כבר התוודע ברנר לפועלים בשמו הנכון ולא המשיך עוד בניסיון להיות פועל. מאז נפרדו השניים. ברנר חזר לספרות ומצא את מקומו באכסניות הספרותיות של תנועת הפועלים. (על פי י. כהן: "בדרך ובראשית הימים בארץ", מתוך הקובץ "יוסף-חיים ברנר, מיבחר דברי זכרונות", בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת "הקיבוץ המאוחד", תש"ד, עמ' 143-142).
הכישלון הפרטי של ברנר מביא בו הרגשת אשמה, שנמשכת כניראה כל שנותיו בארץ, כאילו ערק ממילוייה של חובה לאומית ואנושית ממדרגה ראשונה. אבל הכישלון גם מזוהה, במובן עמוק יותר, עם האכזבה הכללית מאפשרות ההתחדשות של העם היהודי בארצו:
"והחלום על רפואת הכלל על ידי האחדים מאלף כמותי, שיבואו ל'שם' וייאחזו בארץ וייבנו, ושעם חדש יציץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים. עוד במבוא-שערים היה כתוב: מן הפחת אל הפח, משינאה לשינאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד. אמנם, בתחתיות-הלב היה ידוע כמעט הכל מראש – בייחוד בנוגע לכלל, לטבעו ולמצב-העניינים – והרבה, לכאורה, לא התעיתי בשווא את נפשי, ובכל זאת המציאות, כניראה, תמיד קשה היא גם מן הדימיון היותר שחור. אני, למשל, תיארתי לי קושי, דחקות, אבל לא יכולתי לבלתי לחלום על מרחבים חופשיים, אשר לא יישמע בהם קול נוגש. מלחמה מן הטבע – כן, כן. אבל לא התנגשויות עם האדם הזר..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 337).
לא די שברנר וגיבוריו אינם עומדים במיבחן הקשיים להם ציפו בטרם עלייתם – דחקות, "מלחמה עם הטבע" ("כיבוש-העבודה") – מיתווספים עליהם קשיים שכמעט ולא תיארו לעצמם: "התנגשויות עם האדם הזר", עם השלטון התורכי, ובעיקר עם הערבים, וחסרון "המרחבים החופשיים" עליהם חלמו. במקום חדוות-המרחבים נשמע "קול נוגש", והמעבר לחיים החדשים-כביכול, בקרב הערבים, הוא אפוא "מן הפחת אל הפח, משינאה לשינאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד." המציאות של הערבים והשלטון הזר בארץ גורמים לכך שאין הבדל בין חוסר היסוד של הקיום היהודי, הן בגולה והן בארץ-ישראל. הגלות, על כל פגעיה, נמשכת.
יחס דומה לסביבה הערבית מצוי בסיפור "מהתחלה", בתיאור כיתורה של המושבה העברית, אותו אי יהודי בודד – בקהל אלפי פועלים ערביים.
אלה הרהוריה של יעל, הנערה שהתגוררה פרק-זמן במושבה ההיא:
"יעל נחרדה. נידמה לה, שלעיניה עוברת התמונה, שהיתה רואה בימי החופש בכל בוקר במושבה: מארבע רוחות, מכל הכפרים הערביים המרובים שמסביב, באים גדודים-גדודים של ערבים, ההולכים לעבודה, וערביות ההולכות לעבודה או נושאות אוכלין, פרי עבודתן בבית, למכירה ליהודים... ערבים וערביות... למאות, לאלפים... בבוקר הם באים ובערב הם שבים... חסונים, חזקים... פלחים... אף יהודי אחד אין ביניהם..." ("מהתחלה", תרפ"ב, 1922, שם, כרך א, עמ' 474).
הפועלים הערבים הם "חסונים, חזקים..." (האומנם? או אולי דימה ברנר לראות בהם מהירהורי-לבו את "חוסנם" של המוז'יקים הרוסיים?) – ו"אף יהודי אחד אין ביניהם..." – כשלון העבודה העברית במושבות, בשנים אלה, אינו רק פרי ההתנגדות של מרבית האיכרים לעבודה עברית, אלא גם אוזלת-היד של הפועל העברי לעלות ארצה בהמוניו, להתמיד בעבודת-כפיים, ולהתחרות בפועל הערבי.
הטלת חלק מהאשמה בכישלון "כיבוש העבודה" על שכם הפועל היהודי, חוזרת בכמה וכמה מקומות בכתבי ברנר. הייאוש מכיבוש העבודה, והרגשת התלישות של היהודי בארצו החדשה-הישנה מביאים לאותה תחושת גיטו, עליה מדבר ברנר ברשימתו "בפעם המאה":
" – אדם מישראל, סופר מישראל, אשר כל ימיו, כל ימי עבודתו, מהתחלת ימי עבודתו, כל חייו, פיקפק בכוחות-החיים של עמו, פיקפק ועבד עם כל זה על שדהו, על שדה-ספרותו, עבד בחינת 'שלח לחמך על פני המים', ולימים, מפני איזו סיבה או סיבות – נאמר, למשל, מפני מחלת ההיפוכונדריה, ש'נכנסה אצלו לפאזה חדשה', או מפני שהיה איזה זמן בפלשתינה, במקום התקווה האחרונה, וראה שם הכל – נתחוור לו –
– המתן... בפלשתינה... וראה שם?
– וראה שם הכל... ראה את השדות הנעבדים מכבר, ובידי לא-יהודים, וראה את הערבי ואת הבידואי יושבי הארץ... וגם בכל 'ארץ-הצבי' אין לנו ולא יהיה לנו אלא גיטו, גיטו התלוי בנס ומתפרנס מניסים, גיטו לא-גדול בכמותו מכל גיטו בינוני, אבל הרבה יותר מכוער באיכותו, הרבה יותר מלא תפלות-מורשה, בטלה, פשיטת-יד ודכדוך-אנוש..." ("בפעם המאה", תרס"ט, 1909, "רשפים", בחתימת בר-יוחאי, שם, עמ' 30).
סיכומן הפוליטי של התלישות ושל אוזלת-היד מצוי ברשימה שנתפרסמה ב-1920 – ואינה מאבדת בהרבה את עניינה האקטואלי גם בשנים מאוחרות יותר: "חצי יובל רודף יובל – ומיספר הקילומטרים הפנויים מתמעט, מתמעט... והמרחק בין המיספר המסויים, שצריך היה להתיישב בכל שנה, ובין מיספר המתיישבים בפועל-ממש מתרבה, מתרבה... והמרחק בין הריבוי הטבעי של בני-הארץ הבלתי-יהודים שנה-שנה ובין כמות היהודים הנכנסת לארץ שנה-שנה נישאר גדול, גדול..." ("מחוץ ומבית", תר"ף, "האדמה", בחתימת בר-יוחאי, שם, כרך ב, עמ' 166).
אהוד בן עזר
המשך יבוא