* מגנט חלופי – הציבור הישראלי מפולג היום לשני מחנות, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו.

כל מחנה מספק לאנשיו תחושת השתייכות וזהות, שהיא צורך אנושי בסיסי. מה שמגדיר את המחנה, יותר מהשקפת עולם, הוא עצם ההשתייכות לשבט. המחיר הנדרש מהפרט הוא לאמץ את עמדות המחנה, גם אם אינן בדיוק עמדותיו. הבעייה היא, שמי שמגדירים את תפיסות המחנה הם הקיצונים ביותר בו.

בכל אחד משני הקטבים של החברה הישראלית יש מגנט ענק, המושך אליו את הציבור. כל אחד מהמגנטים מבסס את כוחו על הפחדה מפני המחנה האחר, והצגתו כמי שימחק את הזהות של חברי המחנה שלנו. רוב האנשים, שאינם קיצוניים ואינם מזדהים עם המסר הקיצוני של המגנט, עומדים בפני הברירה בין שני המחנות, כדי לא להיות לבד בעולם. הבחירה שלהם מושפעת, במקרים רבים, פחות מהזדהות עם המגנט ויותר מרתיעה מפני הדמוניזציה של המחנה האחר.

אף אחד מהמגנטים אינו מציע חזון קונסטרוקטיבי לחברה הישראלית, אלא מלחמת מאסף מול האיום הדמוני של המחנה האחר.

מגנט אחד ייבא לישראל את רוח הימין הפופוליסטי בארה"ב, שמבוסס על שנאת האליטות ופחד מהם. הוא מספר סיפור קונספירטיבי על דיפ-סטייט – מדינת עומק, של אליטה קטנה וזדונית השולטת במשפט, באקדמיה, בצה"ל, בשב"כ ובתקשורת. המיעוט השולט מאפשר משחק דמוקרטי של בחירות, שבהן הרוב מנצח, אך אינו מסוגל לשלוט באמת, כי מדינת העומק השולטת באמת במוקדי הכוח, אינה נותנת לו לממש את דרכו. המגנט הזה ממגנט את הציבור להערצת המנהיג, נתניהו, ובעצם פולחן אישיות שלו. המנהיג מוצג כגיבור טרגי, שהדיפ-סטייט רודף אותו, מכשיל אותו, ואינו מאפשר לו למשול. הוא תופר לו תיקים ומנסה להפליל אותו, כשהמשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט שותפים לקנוניה (גם כאשר הם בשר מבשרו של מחנה הימין כמו מנדלבליט ואלשייך). צה"ל והשב"כ ממדרים אותו, מסתירים ממנו מידע, לא מעירים אותו ומכשילים אותו והדבר ממיט עלינו אסונות כמו 7 באוקטובר. כך, כל כישלון של נתניהו הוא הכשלה. כל הצלחה שלו, מעידה על כישרונו הגדול להתגבר על המכשולים של מדינת העומק. כל מעידה ועבריינות שלו הם עלילה. כדי לסכל את שלטון הדיפ-סטייט, יש לכרות ברית עם המשתמטים והכהניסטים.

המגנט הזה אינו מציג חזון חיובי קונסטרוקטיבי, אלא חזון מהפכני של פירוק מדינת העומק. המהפכה המשטרית נועדה לפרק את מערכת המשפט שנשלטת בידי מדינת העומק ולהשליט עליה את הרוב, וכך יש

המגנט השני הוא מכונת דמוניזציה ליריב, שמנסה להחריב את הדמוקרטיה ולהשליט עלינו דיקטטורה  תיאוקרטית, לאומנית וגזענית חשוכה. כדי להציל את הדמוקרטיה – הכול כשר, כולל פגיעה מכוונת בביטחון המדינה באמצעות סרבנות המונית, הפחדה מפני כל מה שמריח יהדות, המצאת דחליל ה"הדתה" ופשעי שנאה דוסופוביים בתל אביב ביום הכיפורים. תל אביב היא "שלנו", היא בירת השבט, ויש להגן עליה מפני האוייב שמנסה לכבוש אותה. ומה מאיים יותר מדוסים המתפללים בכיכר העיר כדי לכבוש אותה?

אין הם מציגים חזון חיובי, אלא הגנה מפני הדה-קונסטרוקציה של המחנה השני, וקריאה לציבור לצופף שורות מול האוייב הדמוני.

הבעייה היא שכל צד, בהתנהגותו, מאושש את פחדי היריב ומעצים אותם. התוצאה היא הסלמה הולכת וגוברת וקיטוב הולך ומתעצם, שמאיים על עצם קיומה של המדינה.

רק יצירת מגנט חלופי, גדול, שיציג חזון חיובי וימגנט אליו את הציבור המתון, שהוא הרוב בכל מחנה, אך נגרר אחר הקיצונים, יציל את המדינה. יש לנסח מחדש את הסיפור הישראלי, של ציונות ממלכתית דמוקרטית, ולהציב בפני הציבור את המשימות והאתגרים הגדולים – שיקום צה"ל, עיצוב מחדש של תפיסת הביטחון, תקומת יישובי הנגב המערבי והגליל, תנופת התיישבות לאורך הגבולות ועליית מיליון יהודים.

יש לגבש הסכמה רחבה בנושאים המפלגים, ובראש ובראשונה עיצוב בהסכמה של מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון. בסוגיה הפלשתינאית, רוב גדול של הציבור הבין ב-7 באוקטובר, שישראל אינה יכולה להסכים למדינה פלשתינאית ולוותר על גבולות בני הגנה. כיוון שבלאו הכי אין בעתיד הנראה לעין פרטנר פלשתינאי, אין טעם לכלות את כוחותינו במריבת סרק.

הפוליטיקה שמכתיבים שני המחנות היא של הכנעת היריב, פן ישמיד אותנו. זו פוליטיקה שעלולה לדרדר אותנו למלחמת אחים, שעה שאנו מוקפים באויבים החותרים להשמדתנו. הפוליטיקה האלטרנטיבית, היא של הסכמה לאומית רחבה וגיבוש מחדש של עם ישראל כעם מאוחד, גם אם יש בתוכו מחלוקות.

ברית המשרתים, שחוצה את השבטים ומובילה את המאבק בהשתמטות בשבועות האחרונים, עשויה להיות המסד ליצירת המגנט החלופי, שיבנה אלטרנטיבה למבנה המחנאי השבטי, המאיים על קיום המדינה.

עוז לתמורה בטרם פורענות.

* ניצחון או הסדרה – בתרבות ההתמכרות לשקט, שאותה הוביל נתניהו בעשור וחצי שלפני טבח 7 באוקטובר, והיא 90% מהמחדל, המטרה של כל סבב הייתה הפסקת אש. וכך, ברגע שלחמאס היה כדאי להפסיק את האש, היא הופסקה.

אחרי הלקח המר של הטבח, כדאי לזכור ולהזכיר, כאשר מדברים על הסדרה בצפון, שמטרת המלחמה אינה הסדרה. מטרת המלחמה היא הכרעה וניצחון. את הניצחון יש למנף להסדרה שתעגן את פירות הניצחון. הסדרה לפני הניצחון, עלולה להיות הרת אסון.

אסור בתכלית לחזור, כמו אישה מוכה החוזרת לגבר המכה, לפתרונות נוסח 1701 הנשענות על משענות קנה רצוץ כמו צבא לבנון ויוניפי"ל. המלחמה חייבת להסתיים בהקמת רצועת ביטחון קבועה עד הליטני, בשליטת צה"ל. יש להשתלט על כל השטח ואח"כ לנקות אותו כפי שנעשה ביישובים הסמוכים לגבול. יישובי הטרור שנהרסו יקומו מחדש מצפון לליטני. רצועת הביטחון הישראלית לא תוסר לפני חוזה שלום עם לבנון משוקמת.

בנוסף לכך, יש לממש את החלטת מועה"ב על פירוק חיזבאללה מנשקו. ישראל לא תכבוש את כל לבנון כדי לאכוף זאת, וכאן נזדקק לסיוע בינלאומי. אבל כל עוד המלחמה נמשכת, יש להכות בארסנל של חיזבאללה ולהשמידו, ואחרי המלחמה להבטיח חופש פעולה בלתי מוגבל של צה"ל בלבנון, כדי לסכל את התחמשותו מחדש.

יש הבדל משמעותי בין עזה ללבנון. בעזה יש לנו 101 חטופים כבר למעלה מ-400 יום. יש לנו מחויבות לשחררם, וזה אחד היעדים המרכזיים של המלחמה. הדבר יחייב אותנו לוויתורים כואבים ולפשרות רעות. המורכבות הזו אינה קיימת בצפון. שם אין מקום לשום פשרה.

* ללא הכרעה – אם שר הביטחון טוען שניצחנו את חיזבאללה, זו עדות לכוונת ראש הממשלה להגיע בהקדם להפסקת אש. זאת, חרף העובדה שעוד לא הכרענו.

* להפיץ את הכתבה בעולם – בכתבה מעולה של אוהד חמו בחדשות ערוץ 12, תושבי עזה מבטאים את שנאתם העזה לחמאס, שהמיט עליהם את האסון. חמו אומר, בצדק, שרבים מהם חגגו את הטבח ותמכו בחמאס, אבל היום הם מבינים שחמאס הורג אותם. ושנאתם לחמאס יוקדת.

חשוב להפיץ את הכתבה הזאת בעולם. שהעולם כולו יצפה ויאזין לעזתים המספרים על ההומניות של צה"ל כלפיהם, ועל גניבת האספקה בידי חמאס וספסור בה, ועל האלימות הרצחנית של חמאס כלפי הפלשתינאים עצמם.

אותם עזתים מתחננים שישראל תכבוש את עזה ותשלוט בהם. מבחינתם הם אולי צודקים, אך חלילה לנו להתפתות לכך, כי שליטה על שני מיליון פלשתינאים היא פגיעה בייעוד הלאומי העליון שלנו, להיות מדינת הלאום של העם היהודי, בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.

* הטובים והרעים – על הכתבה של אוהד חמו, התעמולה השוקניסטית אינה יכולה לעבור לסדר היום.

שני ליטמן נזפה בו קשות, וטענה שאותם עזתים, "מתים מהלכים", יודעים לומר את מה שמצפים מהם החיילים החמושים שמקיפים אותם.

מה שהקפיץ אותה במיוחד, והיא חזרה על כך פעמיים, הוא שהכתבה מציגה אותנו כטובים. הרי ברור שהטובים במלחמה הם אלה שטבחו, רצחו, אנסו, חטפו, בזזו וערפו ראשים והרעים הם אלה שנרצחו, נאנסו, נחטפו ואלה שיצאו להגן על מדינת ישראל מפני לוחמי החירות הטובים.

* יחי ההבדל – נתניהו יודע שלא יינקה מאחריותו למחדל, בוועדת החקירה הממלכתית.

גלנט יודע שלא יינקה מאחריותו למחדל בוועדת החקירה הממלכתית.

כתוצאה מן התובנה הזאת נתניהו עושה הכול כדי למנוע חקירה.

על אף התובנה הזאת גלנט עושה הכול כדי שתקום ועדת חקירה.

גלנט נוהג כך כי הוא יודע שזה האינטרס הלאומי, גם אם האינטרס הפרטי שלו יפגע.

גם נתניהו יודע שהחקירה היא אינטרס לאומי, אך הוא מנסה לסכלה בשל האינטרס הפרטי.

האזנתם לשישים שניות על ההבדל האישיותי בין נתניהו לגלנט.

* מהו ניצחון? – האם מבחינת נתניהו הדחת גלנט היא הניצחון המוחלט?

* דקלמו, דקלמו – נו, עובדי אלילים, דקלמו דקלמו את ההצהרה הבכיינית של נתניהו, על ה"ציד" של עובדי לשכתו העבריינית.

* תמונה מזעזעת – תחקיר "המקור" על בן גביר מציג תמונה מזעזעת, שאף פטריוט ישראלי אינו יכול להישאר אדיש לה. חבורה של חוליגנים ועבריינים, ובהם ראש קו קלוקס קלאן הישראלי בנצי גופשטיין ואשתו המופרעת של בן גביר, שאת הצעת הנישואין קיבלה מראש הכנופייה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, משתלטת על המשטרה באלימות וכוחנות ומפרקת אותה, כדי להפוך אותה למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית חמושה של ראש הכנופייה. ועד כמה ראש הכנופייה וחבורת הבנדיטים בהולה לרצות את האספסוף הכהניסטי, ועד כמה הם נרקומנים של לייקים מהאספסוף.

מכל חטאיו החמורים של נתניהו, כולל מחדל 7 באוקטובר – החיבוק והלגיטימציה לכנופייה הכהניסטית הבן גבירית, והפקדת ה[----] הזה על אכיפת החוק, הוא הפשע החמור ביותר.

* כך ראש הכנופייה מחריב את המשטרה – מפקד מג"ב אמיר כהן העז לתת גיבוי לחייליו שפינו מאחז בלתי חוקי.

ראש הכנופייה כתב בקבוצת הוואטסאפ הפנימית של הבנדה: "צריך להתחיל לזמן אותם אחד אחד ולהתחיל לנזוף. את המפכ"ל, את מפקד מג"ב, כל הדוברות, נזיפה בתיקים האישיים."

גופשטיין, שותפו ורעו, ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי: "תמצא שעיר לעזאזל ותעיף."

כך ראש הכנופייה הפשיסט מחריב את משטרת ישראל. ראש הכנופייה הוא פיגוע קטלני מהלך.

* הטרור הבן גבירי –מה צה"ל צריך לעשות למחבלים ערבים שמשליכים בקבוקים על חיילי צה"ל?

זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות למחבלים בן גבירים שמשליכים בקבוקים על חיילי צה"ל.

אולי גירוש משפחות?

לוחם צה"ל נפצע בינוני מפגיעה בראשו של בקבוק זכוכית שיידו בו מחבלים בן גבירים במהלך התפרעות אלימה לאחר הריסת מבנים בלתי חוקיים.

כאשר הדוצ'ה שלהם שר בכיר – הבן-גבירים מרגישים שהכול מותר להם. היום זה נגמר בפציעה. מחר קין בן-גבירי ירצח חייל. יש להילחם בבן-גביריזם עד חורמה.

* מי קורץ לכהניסטים – יסמין לוי, "הארץ": "גנץ הקורץ לכהניזם."

גנץ?! איך הגעת לזה?

פשוט מאוד. זה חוק הרדיקלים השלובים. הקנאים משני צדדים יודעים להסתדר אלה עם אלה ולחזק אלה את אלה, כי מבנה האישיות שלהם דומה. הם אינם מסוגלים להבין אנשים מורכבים, מתונים או אנשי מרכז.

בעיני יסמין לוי, אשת השמאל הקנאי הרדיקלי, יש שני מצבי צבירה לגיטימיים – השמאל השוקניסטי והימין הכהניסטי. אין אמצע. מי שבאמצע הוא לא איתי. ואם הוא לא איתי הוא עם אויבי, תמונת הראי שלי. ואם הוא לא עם תמונת הראי שלי, הוא לפחות קורץ לו.

דוגמה טרייה. כתבתי היום שיאיר גולן, שבעיצומה של מלחמה מטיף לעריקה ולשביתת מילואים, אינו מנהיג ואינו איש אמת (כתבתי זאת כתגובה למישהו שכתב עליו שהוא מנהיג אמת). מישהו הגיב לי בלעג: "כן, כן. רק ביבי." כלומר, מבחינתו מי שיוצא נגד הסרבנות הוא בהכרח ביביסט.

* אין לנו צה"ל ספייר – בדברים שכתבתי בגנות הסרבנות, אמרתי שיש לקבוע שני קווים אדומים בל-יעברו בכל מאבק ציבורי: א. רצח ראש ממשלה. ב. סרבנות. "בסדר הזה."

המילים "בסדר הזה" העלו שאלות בקרב קוראים, ואני רואה לנכון להסביר. ברור שהסרבן הבודד, עם כל חומרת מעשהו, אינו יגאל עמיר ולא קרוב לכך. סרבנות אישית לביצוע פעילות מסוימת מסיבות פוליטיות ("מצפוניות") מגונה, אך אינה איום על מדינת ישראל.

אולם סרבנות המונית מאורגנת, כאמצעי לסכל החלטות פוליטיות או כדי להפיל ממשלה נבחרת, מסכנת את הדמוקרטיה יותר מרצח ראש ממשלה. אם ראש ממשלה נרצח, מיד יש לו מחליף. אבל מי יחליף את צה"ל? אין לנו צה"ל ספייר.

* שחיקה באזרחות – ירידה של 20% ההתייצבות למילואים מדאיגה מאוד.

זו אינה ירידה במוטיבציה להילחם. כשהם לוחמים הם מגלים מסירות נפש למופת. הירידה נובעת מהשחיקה בחיים האזרחיים אחרי 200 ו-300 ימי מילואים. הקושי הרב של האישה והילדים, התמוטטות העסקים, פגיעה במקום העבודה וסיכון מקומם בעבודה, עזיבת תלמידים, פגיעה בלימודים האקדמיים.

אספר סיפור. כחבר מנהלת היישוב הצעיר רמת הנשיא טראמפ. ירדן, מנהל הקהילה המצטיין, קצין קרבי, שבשנה האחרונה רוב זמנו היה במילואים, הודיע לנו על עזיבת התפקיד, כי הוא חש שהוא פוגע ביישוב כתוצאה מהיעדרותו הממושכת. כל ניסיונותינו להניא אותו עלו בתוהו. רוב האנשים במצבו היו מודיעים את ההודעה הזאת ליחידת המילואים שלהם וקשה היה לבוא אליהם בטענות.

המציאות הזאת מחייבת אותנו לשתי מסקנות.

האחת, היא ההכרח להגדיל את צה"ל במהירות. יש לגייס את החרדים, להאריך מחדש את השירות הסדיר לשלוש שנים, להחזיר לשירות את 175,000 המשוחררים והמילואימניקים שקיבלו פטור בשל הפנטזיה המנותקת על צבא קטן וחכם, לשנות את מבנה צה"ל כדי להגדיל באופן משמעותי את החלק היחסי של הלוחמים ותומכי הלחימה על חשבון מנהלות ושומנים.

השנייה, היא ההכרח לחזור לתפיסת ביטחון של מלחמות בזק, ולא מלחמות התשה ודשדוש. זה קשה יותר במלחמה מול ארגוני טרור לעומת מלחמה עם צבאות, אבל זה אפשרי ויש לבנות תו"ל מתאים. צבא המבוסס על מילואים אינו מתאים למלחמות ארוכות.

* הוכח תוכיח – לא אחת, כשאני יוצא נגד ההשתמטות, מתייגים אותי כ"שונא חרדים".

במה אני שונא חרדים? בכך שאני דורש מהם לשרת את המדינה ולהגן על המולדת? הרי זה בדיוק מה שאני דורש מעצמי ומילדיי. אז מה? אני שונא את ילדיי?

החרדים הם אחינו. לא כמליצה, כך אני מאמין בכל ליבי. לכן אכפת לי כל כך, בעוד לא אכפת לי במיוחד שהערבים אינם משרתים. בביקורתי עליהם, אני ממלא את מצוות "הוכח תוכיח את עמיתיך."

החברה החרדית חולה, ואני משוכנע, שהשינוי החיוני – ניתוקה מעטיני תקציב המדינה, יציל אותה מעצמה. תקראו לזה "פטרונות"? אז תקראו.

החרדים הם תינוקות שנשבו ועלינו להושיט להם יד כדי לסייע להם לחזור בתשובה.

* מי שמאמין לא משתמט.

* שר ההשתמטות – הפעולה האחרונה של שר הביטחון היתה הוצאת צווי גיוס ל-7,000 חרדים.

צעדו הראשון של שר ההשתמטות היה ביטול צווי הגיוס.

* יורשו של גלנט – מי יירש את גלנט בתפקיד השעיר לעזאזל ושק החבטות של הביביזם?

להערכתי, גדעון סער. כבר ביום הראשון בתפקידו כשר החוץ הוא למד, ששר החוץ האמיתי הוא דרמר.

* הציונות תנצח – החלטת קיבוץ ניר עוז, ברוב גדול מאוד בהצבעה חשאית, לחזור לאדמתם ולהקים בה מחדש את קיבוצים – גדול יותר וחזק יותר משהיה, היא הניצחון הציוני שלנו במלחמה.

בקיבוץ בארי, לא היה על כך כל ספק מהרגע הראשון.

אני מאמין שכל היישובים ישובו לאדמתם, יצמחו ויגדלו, ושיקומו יישובים חדשים בנגב המערבי.

הם רוצים לעקור אותנו מאדמתנו. אנו נאחז בה ונפרח בה, על אפם ועל חמתם. הציונות תנצח!

* הברית הציונית – מתוך הצהרת תקומת קיבוץ ניר עוז: "...הניצחון האמיתי והיחיד לצד השבת יקירינו, הוא הקמה של קיבוץ ניר עוז מחדש – חזק יותר, מיטבי יותר וגדול יותר.

"חברי ניר עוז החליטו – קיבוץ ניר עוז יקום מחדש!

"בבניית קיבוץ ניר עוז מחדש ייבחנו חוסנה ויכולת תקומתה של מדינת ישראל. על כן, על הממשלה להבטיח בניעה מלאה ומיטבית של הקיבוץ, תוך גילוי נדיבות, רוחב לב, ורצון כן ואמיתי להביא לתקומת ניר עוז.

'לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב'. נפלס יחד בעוז דרך לחיים, דרך לשגשוג, דרך לתקווה."

היום שבו הציונות הדתית (לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג) תפנים שהברית הטבעית שלה אינה עם המשתמטים, אלא עם ניר עוז, וחברי ניר עוז יבינו שהשותפות הטבעית שלהם היא עם הציונות הדתית – יהיה יום תקומה רבתי לעם ישראל, על בסיס ברית ציונית של חלוצים, מתיישבים ולוחמים.

* לקח אחריות ואשמה – איני מרבה לשבח את סמוטריץ', אך התרשמתי מאוד לטובה מדבריו בניר עוז. הוא לקח אחריות למחדל, ואמר שהוא נושא את נטל האחריות והאשמה והולך איתם לישון בלילה וקם איתם בבוקר.

אפשר לשאול מה המשמעות המעשית של אותה תחושה, אך בכל זאת – הוא לוקח אחריות ומגדיר שזו לא רק אחריות אלא גם אשמה. וזאת, בניגוד לנתניהו שמסרב לקחת אחריות. והאחריות של סמוטריץ' היא אחריות קולקטיבית כחבר ממשלה. האחריות של נתניהו היא אחריות אישית, כאחראי על הביטחון הלאומי של ישראל וכמי שקבע את המדיניות שהביאה למחדל.

[אהוד: זה ברור, את טבח 7 באוקטובר, "המחדל", יזם וביצע "הסמרטוט" נתניהו ולא סינוואר!]

סמוטריץ' התבטא בניר עוז, שלא כדרכו, כמנהיג. נתניהו נוהג כעסקן – בורח מאחריות, מטיל אותה על שעירים לעזאזל ולכאורה גם משפץ פרוטוקולים כדי לשכתב את ההיסטוריה.

* הצהובים – "הכחולים" – כך כונו שחקני קבוצת מכבי ת"א מאז הקמת הקבוצה ב-1906 ועד תחילת שנות הארבעים, בשם התלבושת הכחולה של הקבוצה.

ב-1942 המועדון החליט לשנות את צבע התלבושת לצהוב, לאות הזדהות עם יהודי אירופה בשואה, שנצטוו לענוד טלאי צהוב.

ב-2024, על אדמת אירופה, על אדמת אמסטרדם, המשת"פית של הנאצים, אספסוף אנטישמי ("לוחמי חירות" בשוקנית), רדף אחרי עוטי צהוב ברחובות ועשה בהם שפטים.

* בהשראת הטבח – נחום ברנע מצא הסבר לפוגרום באמסטרדם. לטענתו, כל עוד העולם ימשיך לראות את שיירות הפליטים בעזה ובלבנון, כך הוא יתרחק מאיתנו ויהיו יותר ויותר אירועים מסוג זה.

הוא רק שוכח שגל האנטישמיות פרץ למחרת טבח 7 באוקטובר ובהשראתו. דווקא בשיא חולשתנו, דווקא כאשר יהודים במדינת ישראל נטבחו בהמוניהם כמעט באין מפריע, גאתה האנטישמיות לשיאים שלא ידענו כמותם מאז השואה.

כל ניסיון להסביר את האנטישמיות נועד לכישלון. אין לה הסבר רציונלי. וכל ניסיון להאשים את עצמנו באנטישמיות נגדנו הוא דפוס גלותי, שכנראה גם הוא לא ממש רציונלי.

* לגיטימציה לפוגרום – יש בתוכנו סניגורים לפוגרום באמסטרדם, בטענה שכמה אוהדים של "מכבי" צעקו "מוות לערבים" והורידו שני דגלי אש"ף מבתים פרטיים.

כמובן שזה קשקוש, כי הפוגרום היה מאורגן ומתוכנן מראש. אבל לשיטתם של אותם מצדיקים – האם בעקבות קריאות אנטי ישראליות מבזות של אוהדי סכנין, הם יצדיקו עשיית שפטים בערבים ברחובות?

* לגמרי במקרה – ראש עיריית אמסטרדם אמרה שעוד לא ברור אם המהומות היו על רקע לאומני.

היא צודקת. סתם אנשים היכו אנשים אחרים. העובדה שבמקרה 100% מהמוכים הם יהודים מקרית לגמרי, וכל סטטיסטיקאי מתחיל יודע שזו הסתברות נורמלית בהחלט. גם העובדה שהפורעים וידאו שהמותקפים ישראלים או יהודים, אינה מעידה אלא על סקרנות. וסקרנות היא תכונה חיובית, שאנו מעודדים אותה.

* בוטו-אנטישמי – תגובה שקיבלתי: "הידעת אורי שהגורל של יהודים פולנים ופולנים הרבה יותר קשור מאשר של אשכנזים ומזרחים? ואף על פי כן אני לא רואה בפולנים אחים אז למה מזרחים כן?"

האם לדעתכם הכותב, בראם דה-יונג, הוא אוטואנטישמי מבאיש או בוט איראני?

* גיבור מעמד הפועלים – אי אפשר להבין את ניצחונו של טראמפ וניצחון הטראמפיזם, בלי לראות את המהפך הדרמטי בדפוס ההצבעה של מעמד הפועלים האמריקאי.

לאורך עשרות שנים, באופן מסורתי, מעמד הפועלים הצביע ברובו למפלגה הדמוקרטית. המפלגה הדמוקרטית דגלה במדיניות רווחה ובעבודה מאורגנת והגנה על מעמד הפועלים, בעוד המפלגה הרפובליקאית נקטה בקו שמרני קפיטליסטי, שהגיע לשיאו בשנות השמונים של המאה שעברה, תחת שלטון רייגן ובוש.

בשלהי המאה העשרים, וביתר שאת במאה ה-21, המפלגה הדמוקרטית שינתה את האוריינטציה שלה לכיוון הגלובליזציה. תחת החלום של "הכפר הגלובלי" היא תמכה בהורדת מכסים, סחר חופשי, ניוד עובדים וקליטת מהגרים בלתי מבוקרת. כל אלה פגעו מאוד במעמד הפועלים והביאו לירידת שכר, אובדן תעסוקה וירידה ברמת החיים. הימין הפופוליסטי הטראמפיסטי מינף את התסכול והזעם בקרב מעמד הפועלים לשנאת האליטות ולקסנופוביה, אך גם למדיניות סוציאליסטית של מכסי מגן להגנה על התעשיה המקומית, שהיטיבה עם הפועלים ושיפרה את מצבם. טראמפ הטייקון היה לגיבור מעמד הפועלים.

אם המפלגה הדמוקרטית רוצה לשנות את המגמה, עליה לערוך חשבון נפש על דרכה החברתית.

* ביד הלשון: מ"מ – ישנם ראשי תיבות עם יותר ממשמעות אחת. למשל, דו"צ זה גם דובר צה"ל וגם דו-צדדי.

אבל שיא השיאים הוא מ"מ: מילימטר, ממלא מקום, מפקד מחלקה, מבצעים מיוחדים, מחלות מידבקות, מנחה מתחלף.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com