נשיא צרפת מקרון, הנוקט במדיניות עוינת לישראל, גינה את ישראל על יחסה לאו"ם והזכיר לה שהיא קיימת בזכות החלטת עצרת האו"ם וגישתה מבטאת כפיות טובה.
היסטורית, ההיפך הוא הנכון. ישראל לא קמה בזכות החלטת האו"ם, אלא החלטת עצרת האו"ם התקבלה בזכות המעשה הציוני בארץ ישראל. לא בכדי, תוכנית החלוקה עוצבה על פי מפת ההתיישבות היהודית בארץ (גם אם לא ברמת היישוב הבודד, ויש יישובים יהודים בשטח שהוקצה למדינה הערבית). מדינת ישראל הוכרזה "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית," כנאמר במגילת העצמאות, ולצד תוקף זה, "על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות." כלומר ההכרה הבינלאומית בזכותנו הטבעית וההיסטורית.
לא ישראל עוינת את האו"ם אלא האו"ם את ישראל. אנו רואים את התפקיד המרכזי של אונר"א, סוכנות האו"ם להנצחת הסכסוך הישראלי פלשתינאי באמצעות הנצחת מעמד ה"פליטות" והמאבק על תביעת "זכות" ה"שיבה", שמשמעותה חיסול מדינת ישראל, בטבח 7 באוקטובר הטובחים התחנכו לתאוות הטבח במוסדות החינוך של אונר"א. מתקניו של אונר"א, כולל בתי החולים ובתי הספר, הם מוסדות ששימשו לטרור נגד ישראל, למאגרי נשק קטלניים, לפירי מנהרות-טרור ולאחזקת ישראלים חטופים, ועובדיו הם מחבלי חמאס לכל דבר, שרבים מהם השתתפו בפועל בטבח. ובלבנון אנו רואים את יוניפי"ל, שהמנדט שלו היה למנוע את פעילות חיזבאללה בדרום לבנון ותחת חסותו נוצרה מפלצת הטרור המאיימת על צפון המדינה.
לאורך שנים רבות, האו"ם הוא ארגון עוין ובכל שנה העצרת שלו מקבלת אוטומטית רשימה ארוכה של החלטות אבסורדיות נגד ישראל. אבן דרך מרכזית במסע העוין של האו"ם נגד ישראל היא ההחלטה האנטישמית שהתקבלה ב-1975 בעצרת האו"ם, ולפיה הציונות היא גזענות. קדמה להחלטה זו בשנה פעולה חמורה לא פחות – הזמנתו של רב המרצחים ערפאת לנאום בפני עצרת האו"ם, לפני חמישים שנה בדיוק, בנובמבר 1974.
היה זה בעיצומו של גל טרור אש"פיסטי נגד מדינת ישראל. רק שנתיים חלפו מאז הטבח במינכן שבוצע בהוראתו של ערפאת, בידי ארגון "ספטמבר השחור", הזרוע הטרוריסטית המובחרת, מעין הנוחבה, של ארגונו פת"ח. רק חצי שנה חלפה מאז טבח הילדים במעלות, בידי החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, החברה באש"ף. הזמנתו של יו"ר אש"ף ערפאת לאו"ם היתה חרפה לארגון, ורוח גבית לטרור.
כדי להבין את משמעות הנאום, ראוי לציין שני אירועים אחרים באותה שנה. שבועיים לפני הנאום, החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט, שאש"ף הוא הנציג הבלעדי של הפלשתינאים, ובכך ירדן נושלה מאחריות זו. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל ירדן, שתמכה בה למרות נאום נרגש של המלך חוסיין בפתח הוועידה נגד המהלך ובעד תפקידה של ירדן בייצוג זה.
ניתן להבין את הצבעת הירדנים ואת עצם ההצבעה פה אחד, באמצעות דברים שכתב אבו-איאד, מראשי פת"ח והמקורב ביותר לערפאת, שאף עתיד היה לרשת אותו אילו נשאר לחיות אחריו, שסיפר בספר זיכרונותיו "ללא מולדת" (1979), שאש"ף שלח חוליות חיסול לרבאט, כדי להבטיח שתתקבל ההחלטה הנכונה.
האירוע השני היה חצי שנה לאחר אותו נאום, בהחלטת המועצה הלאומית הפלשתינאית לאמץ את תוכנית השלבים של אש"ף.
תוכנית זו הכשירה את הדרך להשגת המטרה של הארגון, מדינה פלשתינאית במקום מדינת ישראל, בשלבים – נכונות לקבל רק חלק מהטריטוריה הפלשתינאית, כקרש קפיצה למימוש המטרה הכוללת. החלטה זו היא הבסיס להסכם אוסלו, שבאמצעותו קיבל אש"ף טריטוריה שהפכה מיד בסיס להמשך המאבק הטרוריסטי נגד קיומה של ישראל, והחרפתו. היא גם מסבירה מדוע ההתנתקות לא הפכה את רצועת עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון" אלא ליישות טרוריסטית רצחנית שממנה יצא טבח 7 באוקטובר.
ב-13 בנובמבר 1974 התקבל רב המרצחים בתשואות רמות וממושכות באולם העצרת. הוא עלה על הבמה לשאת את נאומו, כשהוא לבוש מדים, על חגורתו אקדח גדול ובידו ענף זית. השילוב של האקדח וענף הזית מבטא את האסטרטגיה של אש"ף לחיסול ישראל, מאז ועד היום. ביד האחת אקדח המאבק הטרוריסטי וביד השנייה ענף הזית של אחיזת העיניים בדמות מהלכים מדיניים, שנועדו לגמד את ישראל ולהשתלט על טריטוריה – כביכול בתהליך לשלום, אך למעשה כקרש קפיצה להמשך המאבק המזוין, הטרוריסטי.
בחלקו הראשון של הנאום, נשא ערפאת מסר גלובלי, של הדה-קולוניזציה – שחרורם של עמי אסיה, אפריקה ודרום אמריקה מהשלטון הקולוניאליסטי, שהמאבק לשחרור פלשתין הוא חלק ממנו. וכפי שהעמים המדוכאים האחרים נאבקו בקולוניאליזם וב"דיכוי הגזעני באמצעות קיפוח וטרור," כך גם מאבקו הצודק והחוקי של העם הפלשתינאי ביישות הציונית הקולוניאליסטית והגזענית. המאבק הפלשתינאי הוא למען העולם כולו, "לקידום השלום, החירות, הצדק, השוויון והפיתוח באמצעות מאבק בקולוניאליזם, באימפריאליזם, בניאו קולוניאליזם ובגזענות על כל צורותיה, כולל הציונות." כל אלה, הקולוניאליזם, האימפריאליזם וכו' הם העולם הישן ההולך ומתמוטט, והציונות היא הבולטת ביותר בתוכו.
בנאומו, הוא לא הזכיר את ישראל בשמה, וכינה אותה "היישות הציונית", "היישות הקולוניאליסטית" ו"הכובש את בתינו, הנהנה משדותינו, הקוטף את פירות עצינו," ומחה על כך שאותה יישות חברה באו"ם.
ערפאת שלל בנאומו את קיומו של עם יהודי, וטען שהציונות פשעה לא רק כלפי הפלשתינאים, אלא גם כלפי היהודים, שאותם היא ניתקה מהלאומיות שלהם בארצות שבהן הם ישבו, בשיתוף פעולה עם האנטישמים באותן ארצות. "כמו שהשתמש הקולוניאליזם בשעתו בתושבים העניים והמנוצלים כדלק לתוקפנותו, וכמשענת להתיישבות, כך השתמשו הקולוניאליזם העולמי וההנהגה הציונית ביהודים העניים והמדוכאים שבאירופה, כדלק זול לתוקפנות וכמשענת להתיישבות ולאפלייה הגזעית. בו-בזמן שהאידיאולוגיה הציונית שימשה, נגד עמנו, ליישוב פלשתין על ידי הפולשים הבאים מהמערב, היא שימשה גם לעקירת היהודים משורשיהם בארצות מולדתם, ולהפיכתם לנוכרים בקרב העמים. זוהי אידיאולוגיה קולוניאלית, קולוניזטורית, גזענית, מפלה וריאקציונית, הנפגשת עם האנטישמיות בנקודת המוצא שלה, ואינה אלא הצד השני של אותה מטבע. הציונות גורסת, כי בני דת מסוימת, שהיא הדת היהודית, תהיה מולדתם אשר תהיה, אינם משתייכים למולדתם ואינם יכולים לחיות בה כאזרחים השווים לשאר האזרחים, בני עדות אחרות."
ערפאת תיאר את הציונות כפלישה קולוניאליסטית לפלשתין, בחסות הקולוניאליזם הבריטי שבא לידי ביטוי בהצהרת בלפור, שבה בריטניה "הבטיחה לציונות רכוש שאינו שייך לה." את תקופת המנדט הבריטי הוא מתאר כשלושים שנה שבהם "הצליחה התנועה הציונית, יחד עם בעל-בריתה הקולוניאלי, לגרום להגירתם של רבים מיהודי אירופה ולשדידת אדמותיהם של ערביי פלשתין." החלטת החלוקה של 29 בנובמבר 1947 היא מזימה משותפת לציונות ולמנדט הבריטי בתמיכת ארה"ב. את התנגדות הפלשתינאים לתוכנית החלוקה, שהעניקה להם מדינה עצמאית בארץ ישראל, הוא מסביר ש"דמינו בכך לאימו האמיתית של התינוק, שתבעה אותו אישה אחרת, כשסירבה להצעת שלמה לחתוך את תינוקה לשניים." את מלחמת השחרור הוא מכנה "השואה."
כיוון שעיקר המסר שלו הוא סירוב להכיר בקיומו של עם יהודי, הוא מסרב לראות בסכסוך סכסוך בין שני לאומים. "יסוד הבעייה אינו סכסוך דתי, או לאומי, בין שתי דתות, או בין שני לאומים, ואינו סכסוך-גבול בין שתי מדינות שכנות. זוהי בעייתו של עם, שמולדתו נשדדה ונושל מאדמתו כדי שרובו יחיה באוהלים בגלות."
לטענתו, הוא מפריד בין הציונות ליהדות, שהיא דת שהוא מכבד, ובין הקולקטיב היהודי לפרט היהודי. להיפך, מי שפוגע ביהודים הם הציונים. "הציונות עדיין דבקה בהגירת היהודים מארצות מולדתם, וביצירת לאומיות מלאכותית עבורם, כתחליף ללאומיותם המקורית." הוא מציע הקמת "מדינה חילונית דמוקרטית" בפלשתין, שבה יוכלו לחיות בשוויון היהודים "שיסכימו לחיות איתנו בשלום." כלפי המדינות התומכות בציונות הוא מתריס: "מדוע עמנו ומולדתנו חייבים לשאת את האחריות לבעיית ההגירה היהודית ‒ אם עדיין קיימת בעייה כזאת בדמיונם של אחדים. ואני שואל, מדוע אין המתלהבים לבעייה ‒ אם היא קיימת ‒ נושאים באחריות. יפתחו את שערי ארצותיהם הרחבות, המסוגלות לקלוט את המהגרים האלה ולעזור להם."
בנאומו הצדיק ערפאת את הטרור, בכך שהוא הכחיש שמדובר בטרור. "מי שעומד לימינו של עניין צודק, ומי שנלחם למען חירות מולדתו ולמען עצמאותו, ונגד הפלישה והכיבוש והקולוניאליזם, אזיי לא יתכן בשום פנים ואופן שהתואר טרוריסט יהיה צודק לגביו." בכך הוא הקדים בחמישים שנה את עמוס שוקן, מו"ל "הארץ". מיהם הטרוריסטים? הציונים, כמובן, שאותם הוא מאשים ב"טרור ברברי. ובכל זאת מעיזים הטרוריסטים הפולשים הגזעניים לכנות את מאבקיו הצודקים של עמנו בשם 'פעולות טרור'!"
חשוב מאוד להכיר את נאומו המכונן של ערפאת, כיוון שהוא מלמד אותנו מהי מהות המאבק הפלשתינאי מאז ועד היום: סירוב לקבל את העובדה שיש עם יהודי, ומכאן הסירוב לקיומה של מדינה יהודית. קיומה של מדינה יהודית היא עוול היסטורי, שיש לעקור אותו בשילוב מתוחכם של אקדח וענף זית. ענף הזית הוא הסכמי אוסלו. האקדח הוא טבח 7 באוקטובר.
יורשיו וממשיכי דרכו של ערפאת הם סינוואר ואבו מאזן. סינוואר החזיק באקדח ואבו מאזן בענף הזית, ומטרתם אותה מטרה – "מהנהר עד הים פלשתין תהיה חופשית." וביום האחד שבו חלק קטן מפלשתין, הנגב המערבי, נכבש בידי הפלשתינאים, ראינו מה צפוי "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" במדינה ה"חילונית דמוקרטית" בפלשתין החופשית. חופשית מנוכחות של יהודים.

2. צרור הערות 17.11.24
* ריבונות בהסכמה רחבה – סמוטריץ' הכריז על השנה הקרובה כשנה של החלת הריבונות על יהודה ושומרון.
במקום דיון רציני על הנושא, מיד קפצה התגובה האוטומטית: "משיחיות", כולל ובעיקר מצד משיחיים שאחרי 7 באוקטובר מאמינים במדינה פלשתינאית. אני מבכר דיון עמוק על הסוגייה.
נקודת המוצא שלי בכל דיון בנושא, היא היסוד המוסרי שעליו מושתתת מדינת ישראל – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. מדינת ישראל הוכרזה "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית," במגילת העצמאות, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," ורוב תוכנה הוא עיסוק בזכות הזאת.
זכותנו על ארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה. אם אין לנו זכות על חלק מסוים בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק בארץ. כלומר, התכחשות לזכותנו על הארץ, מקעקעת את עצם זכות קיומה של מדינת ישראל.
זכות זו מעניקה לנו את התוקף לממש אותה בהחלת ריבונות ישראלית על כל שטח של ארץ ישראל. אולם בידינו לבחור האם לממש את הזכות הזאת, היכן ומתי. את השיקול האם לממש, היכן ומתי את הזכות להחיל ריבונות, עלינו לקבוע על פי מבחן הייעוד: האם צעד זה מועיל לייעודה הציוני של מדינת ישראל והאם הוא מקדם את האינטרסים הלאומיים של ישראל.
עוד נקודת מוצא לדיון, האם נכון להחיל את הריבונות על שטח זה או אחר, היא שישראל, כמדינה דמוקרטית, מחויבת להעניק אזרחות מלאה, כולל זכות הצבעה, לכל התושבים באזורים שבריבונותה. אקסיומה זו מחייבת מתן מקום מרכזי לדמוגרפיה בקבלת ההחלטה.
החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, פירושה סיפוח שלושה מיליון פלשתינאים למדינת ישראל (ואם תתווסף לכך גם רצועת עזה, נגיע כבר לחמישה מיליון). לכן, ריבונות כזו מנוגדת לייעודה הציוני של ישראל – מדינת לאום יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק ובלתי ניתן לערעור לדורות. ולכן, יש לשלול אותה מכל וכל.
נקודת מוצא נוספת לדיון, היא שאין להתייחס ליהודה ושומרון כאל מקשה אחת. אפשר להחיל את הריבונות על חלקים מסוימים של יו"ש ולא להחיל אותה על אזורים אחרים, כפי שאפשר להתיישב באזורים מסוימים ולא באחרים.
אני בעד החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, כלומר עד קו ההתיישבות הפלשתינאית שממערב לכביש אלון, ועל גושי ההתיישבות הישראליים. בקעת הירדן ישראלית היא הכרח ביטחוני קיומי, כדי להבטיח לישראל גבולות בני הגנה, ואחרי 7 באוקטובר הדבר ברור מתמיד. בנוסף לכך, הבקעה דלילה באוכלוסייה פלשתינאית ואינה מהווה איום דמוגרפי (עם זאת, קיימת בעיה של פלישה ובנייה בלתי חוקית של פלשתינאים בבקעה, ואוזלת יד של ממשלת "מלא מלא" לנוכח הבעייה). ובגושי ההתיישבות אין כמעט פלשתינאים ויושבים בהם רבבות אזרחי ישראל שראויים לחיות בריבונות ישראל.
האם נכון להחיל כעת את הריבונות על בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות?
הקרע והקיטוב בעם הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל. ולכן, יש להימנע מצעדים שעלולים להעמיק את השסע. החלת ריבונות עלולה להיות צעד כזה.
אני בעד החלת הריבונות באזורים אלה, אולם בהסכמה רחבה (כמובן שלא נדרשת הסכמה מלאה, של כל העם, אך של רוב גדול). יש לפתוח בהידברות לאומית על הנושא. בהידברות כזאת, אעמוד על דעתי שנכון להחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים, אך כדי להגיע להסכמות רחבות, אני מוכן לוותר על חלק משאיפותיי ואני מצפה לכך גם מבני שיחי. למשל, אם אפשר להגיע להסכמה רחבה שלא תקום מדינה פלשתינאית עצמאית ושבכל מקרה לא יהיה כל צבא זר ממערב לירדן, גם אני מוכן לוותר על מימוש חלק מעמדותיי.
ההסכמה הבסיסית ביותר צריכה להיות על כללי המשחק: כל החלטה על נסיגה משטחים או על החלת ריבונות תחייב רוב מיוחד בכנסת, שיגלם הסכמה לאומית רחבה, והכרעה במשאל עם.

* תמרור אזהרה – מזה זמן רב, עוד מתקופת המאבק נגד המהפכה המשטרית, אני מזהיר מפני אווירה שעלולה להצמיח את יגאל עמיר הבא, שירצח את נתניהו.
אני מקבל תגובות המבטלות את דבריי, בסיסמה הרדודה ש"הכדורים נורים תמיד מימין לשמאל".
אבל הסכנה היא אמיתית. יגאל עמיר היה רק אחד, אבל היתה אווירה שהכשירה את הקרקע. צעקות "רוצח" ו"בוגד", ודיונים תאורטיים על "דין רודף" הכשירו את הקרקע לרצח.
היום יש הכשרת קרקע דומה, ושוב, מספיק שיהיה יגאל עמיר אחד.
אני שומע אמירות איומות ונוראות. רק בימים האחרונים שמעתי במו אוזניי את האמירה "מה שצריך זה רק שמאלן אחד שהוא צלף שיודע לפגוע." יש הרבה דיבורים כאלה. ויש דיבורים על נתניהו כעל בוגד ורוצח. ויש אמירות נוראיות על כך שהוא רוצה במותם של החטופים וכד'. אם לא נשים קץ לאווירה הזאת, אח"כ נכה על חטא, אבל זה עלול להיות מאוחר מדי.
חשוב מאוד שבראש היוצאים נגד האלימות הזאת יהיו מתנגדי נתניהו.
ירי פצצות התאורה לביתו של נתניהו הוא חציית קו אדום. אני שמח שהפעם לפיד וגנץ גינו בשפה ברורה ובלי גמגום את המעשים, מה שלפחות לפיד לא עשה בעבר.
אני מתנגד חריף של נתניהו, אך אני מתעב את הביביפוביה הקנאית האלימה. אני מקפיד למחוק מדף הפייסבוק שלי כל תגובה שאני מוצא בה אלימות, כמו הכינוי "בוגד" כלפי נתניהו. אמירות כאלו הן הרות אסון.

[אהוד: אבל "סמרטוט" כינית אותו!]

* ניצול ציני – ירי פצצות התאורה לעבר בית ראש הממשלה עוררו את יו"ר הכנסת אוחנה לניצול ציני של המעשה, כדי להסית הסתה פרועה וחסרת שחר נגד היועמ"שית. עוכר המשפטים, הפירומן יריב לוין, ניצל אף הוא בציניות את האירוע, כדי להסית נגד מערכת המשפט ונגד בג"ץ, וקרא לחדש את המהפכה המשטרית, תוך כדי מלחמה קשה, כאילו לא המיטה עלינו מספיק אסונות.
אגב, גם התגובות הללו מזכירות לי את האווירה אחרי רצח רבין, שנוצל להסתה נגד יריבים ולסתימת פיות.

* תפילה – כאשר שמעתי על היריות לעבר רבין, התפללתי שיתברר שמדובר בחמאס ולא בקנאי ישראלי. הלוואי שיתברר שאת פצצות התאורה לעבר בית ראש הממשלה ירו מחבלים.

* בידיים נקיות – נאשם אינו יכול לקבוע את לו"ז משפטו. העיקרון הבסיסי בדמוקרטיה, של שוויון בפני החוק, אינו מאפשר יחס אחר לרוה"מ לעומת נאשמים אחרים. וכיוון שעד כה, בניגוד לעיקרון הדמוקרטי, רוה"מ קיבל יחס שונה ודחיות רבות, מתבקש שבית המשפט לא יסכים לדחיה נוספת.
מצד שני, יש צדק רב בטענה, שבזמן מלחמה ראש הממשלה צריך להיות כולו מוכוון לניהול המלחמה, ולא לעסוק בעדות בבית המשפט. זו פגיעה בניהול המלחמה. ובשעת מלחמה יש לתעדף בראש ובראשונה את המאמץ המלחמתי.
יש כאן שתי טענות צודקות, זו מול זו. מה הפתרון?
את הפתרון הראוי והצודק הציע נתניהו, ראש האופוזיציה, כאשר קרא, בצדק רב, לראש הממשלה אולמרט להתפטר כשרק החלו חקירות נגדו. קל וחומר כאשר מדובר בנאשם בפלילים.
אם נתניהו לא עשה בעצמו את מה שדרש בצדק מאחרים, מן הראוי לחוקק חוק, שעל פיו מי שנאשם בפלילים לא יוכל להתמודד על ראשות הממשלה. הבעייה היא שאין לכך רוב בכנסת הזאת. גם בכנסת הקודמת בנט הכשיל את החוק החשוב הזה. ובכל מקרה, החוק לא היה רטרואקטיבי, כך שגם אילו התקבל, לא היה חל על נתניהו.
בעיניי, טענתו של נתניהו היתה תקפה אילו בא בידיים נקיות. אילו באמת היה ממוקד כל כולו בלחימה. אבל אם יש לו פנאי בזמן מלחמה לחוקי השתמטות וחוקי מימון השתמטות, לחקיקה של המשך המהפכה המשטרית ולעיסוק אובססיבי בעניינים פוליטיים וקואליציוניים, הוא יכול למצוא זמן גם למשפטו.
מן הראוי היה, שכל עוד נמשכת המלחמה, הקואליציה לא תעלה אף חוק מפלג ושנוי במחלוקת, כדי ללכד את העם סביב המלחמה. למרבה הצער, קורה ההיפך.
אילו היה מקבל דחייה, אח"כ הוא היה מתבכיין על עינוי הדין.

* ממשלת נדמה לי – שר הביטחון הכריז שניצחנו במלחמה בלבנון.
נער השליחויות של ראש הכנופייה, המתקרא "מפכ"ל המשטרה", הודיע, בניגוד מוחלט לעובדות, על ירידה בנתוני הפשיעה.
נהדר! דרך מצוינת לפתור את בעיות המדינה.
אולי מחר ראש הממשלה יכריז שהחטופים בבית והמפונים חזרו ליישוביהם, וזה יהיה הניצחון המוחלט.

* ישראל כ"ץ צודק – הרמטכ"ל פער עיניים בהפתעה כאשר שמע את דבריו של שר הביטחון שהגדיר כאחת ממטרות המלחמה את פירוק חיזבאללה מנשקו.
הפתעתו של הלוי מוצדקת – כך, בנאום פומבי, ללא כל הכנה, הוא שומע יחד עם כל עם ישראל על מטרת מלחמה שהממשלה מעולם לא הגדירה לצה"ל? באמת הזוי. האם היתה זו פליטת פה? ממש לא ברור. ברור שמטרות מלחמה צריכות להיקבע מתוך דיון לעומק בקבינט ולא כבדרך אגב בנאום של שר הביטחון.
אבל לגופו של עניין – ישראל כ"ץ צודק. אסור להפסיק את המלחמה כאשר חיזבאללה אינו מפורק מנשקו. החלטה 1559 של מועצת הביטחון, שהתקבלה ב-2 בספטמבר 2004, קובעת שיש לפרק את חיזבאללה מנשקו. ברור שעכשיו, אחרי השנה הנוראית הזאת, אחרי למעלה מ-13 חודשים של חרפת הפינוי של הצפון, אחרי אלפי רקטות, טילים וכטב"מים שנורו לעבר ישראל, אחרי ירי על נתב"ג, אחרי ניסיון התנקשות בראש הממשלה ופגיעה בביתו וגם אחרי נזק והרס נוראים בלבנון, תוצאה ישירה של תוקפנות חיזבאללה – ברור שהגיעה השעה לבצע את החלטת מועה"ב הזאת.
על פי הדיווחים, עמדתה הנחרצת של ישראל במו"מ על הסדרה בצפון, היא התעקשות על הזכות של צה"ל לאכוף את ההסדרה, כלומר לפעול בכוח כדי למנוע הפרות. מהי הפרה? האם ייצור טילים בצפון הבקעא נחשבת להפרה שתצדיק פעולה ישראלית? בעיניי, ודאי שכן. אך אם הצטיידות והתחמשות היא הפרה – קיום הנשק הקיים אינו הפרה?
פירוק חיזבאללה מנשקו היא תביעה הכרחית. הלקח המרכזי מ-7 באוקטובר הוא שישראל אינה יכולה להשלים עם קיומם של צבאות טרור המאיימים עליה.
אני מקווה שהקבינט יאמץ את מטרת המלחמה הזאת.
מה שתמוה, הוא איך הדרישה הצודקת הזאת מתיישבת עם הכרזתו ההזויה של כ"ץ שניצחנו במלחמה.

* סוס דוהר – כתב עמית סגל: "ההיסטוריה תזכור שגלנט היה האדם הנכון במקום הנכון בימים האפלים של 7 באוקטובר ואחריו. אולי טעה בהצעתו לתקוף את חיזבאללה, אבל עצם העובדה, שהאיש הממונה על המערכת לא נשכב המום בזירה אלא ניסה מיד להלום בחזרה – היא בדיוק ההדגמה להעדפה של סוסים דוהרים שיש לרסן על פני סוסים עצלים והמומים. פעולותיו סייעו לשיקום הצבא מההשפלה האיומה. כולנו רשאים להחזיר לו בהצדעת תודה."
ניכרים דברי אמת. האמת הזאת היא היפוכו של הנרטיב הביביסטי של תעשיית השקרים וההסתה. האמת היא שבשבעה באוקטובר נתניהו עשה במכנסיים, היה בהלם קרב ותת-תפקוד במשך ימים אחדים. ואח"כ במשך שבועות ארוכים הוא עיכב את הפעולה הקרקעית, כי פחד לקבל את ההחלטה. גלנט היה זה שדחף לפעולה, חתר למגע, מהרגע הראשון.
אין זה מנקה את גלנט מחלקו באחריות למחדל הנורא, שעיקר האחריות עליו מוטלת על מי שהדיח אותו כדי לקדם את חוקי ההשתמטות. אך הוא היה הראשון שהתאושש ונכנס מיד למוד התקפי.
אני מצטרף להצדעה של עמית סגל.

* אי אפשר בלי פעילות קרקעית – אהוד בן עזר מרבה לכתוב על הצורך להימנע מפעילות קרקעית, הגובה מחיר דמים כבד, במקום להשמיד את האוייב מן האוויר בלבד.
אי אפשר שלא להזדהות עם הרצון הזה. הלב נחמץ כאשר אנו שומעים בכל יום את "הותר לפרסום" ורואים את הפנים והשמות ושומעים את הסיפורים על מיטב בנינו שנופלים, ועל הפצועים אנו בקושי שומעים. עד לפני ימים אחדים, הבן שלי עוד שירת במילואים כלוחם חי"ר במסדרון נצרים, ואין צורך לדמיין את הדאגה ההורית לשלומו. איני מאמין שיש ולו אדם אחד, שלא היה מעדיף לפתור את הבעייה מן האוויר ובאש מנגד בלבד, אם הדבר היה אפשרי. אבל הוא אינו אפשרי.
את השטח בדרום לבנון חייבים לנקות. כדי לנקות צריך להגיע לכל מנהרה, לכל מצבור נשק, לכל מסתור. זו אינה מלחמה נגד צבא שמקבל פקודה לסגת והוא נסוג, אלא נגד ארגוני טרור שאמנם פועלים כצבא, אך ברגע שהכוח הצבאי מושבת הם עוברים מיד לפעול כגרילה. השבוע נורה טיל נ"ט לעבר מטולה, ופצע תושבים. צה"ל כבר כבש את האזור שבטווח הנ"ט, אך חולייה שהסתתרה באזור שכבר נכבש וטרם אותרה והושמדה, ירתה את המטח. אי אפשר לנקות באופן טוטלי את כל לבנון, אבל אפשר לעשות כן בשטח שעד הליטני. לשם כך יש לכבוש אותו, ולטהר אותו וזאת ניתן אך ורק באמצעות כוחות חי"ר על הקרקע.
לדעתי, האופן שבו פועלים בדרום לבנון שגוי. ההתקדמות מטר אחרי מטר מאריכה את המלחמה, וגם אם היא נועדה לחסוך בחיי חיילינו, בטווח ארוך יותר חוששני שהיא תגבה מחיר דמים כבד יותר. צריך היה לכבוש בסערה את השטח עד הליטני ולהשתלט על כל המעברים, ואז לנקות את השטח שבידינו. כך או כך, אי אפשר לעשות זאת ללא פעילות יבשתית רגלית.

* שמח להודות בטעותי – לפני ימים אחדים תקפתי בחריפות את שר הביטחון ישראל כ"ץ, בשל ההחלטה להקפיא את שליחת 7,000 צווי הגיוס לחרדים, שעליה החליט גלנט. כתבתי זאת בהסתמך על פרסומים בתקשורת.
לשמחתי, מסתבר שהמידע שעליו התבססתי היה שגוי, וישראל כ"ץ הורה לשלוח את הצווים.
אני שמח להודות בטעותי ולשבח את כ"ץ על החלטתו.
אני מקווה שכ"ץ ימשיך את דרכו של גלנט גם בסיכול חוקי ההשתמטות (וכל חוק המדבר על "מכסות גיוס" הוא חוק השתמטות).
האם עכשיו נתניהו יפטר את כ"ץ כדי למנות אחר לשר ההשתמטות?

* מצווה ועושה – בוויכוח עם חרדים על ההשתמטות, עולה לעתים הטיעון שהחברה החרדית אינה רק לוקחת, אלא גם נותנת. זו חברה עם רמה גבוהה של התנדבות לארגוני חסד, והיא הקימה ארגונים משמעותיים מאוד כמו "עזר מציון", "יד שרה", זק"א, "איחוד הצלה" ועוד.
אכן, ההתנדבות הזאת ברוכה והארגונים הללו חשובים מאוד. אבל התנדבות כזו יש בכל המגזרים בישראל. בחברה הדתית לאומית יש פחות התנדבות? ובחברה החילונית? והמסורתית?
אלא שבשאר המגזרים, ההתנדבות אינה במקום מילוי החובה והשירות בצה"ל, אלא בנוסף לו.
ר' חנינא אמר: "גדול המצוּוֶה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה." הכלל התלמודי הזה קומם אותי כשהכרתי אותו. מה נעלה יותר מהתנדבות, מעשיית מה שאינך חייב לעשות? הרי זו הנשמה היתרה.
רק סביב השתמטות החרדים נפל לי האסימון. ר' חנינא צדק, כיוון שהוא התכוון לכך שמי שמשתמט מחובותיו, אל יתהדר בהתנדבותו. קודם כל שימלא את החובות ואח"כ יתנדב, ויזכה על כך למלוא ההערכה.

* שלוש שנים פנויות – שני נערים חרדים ניגשו אליי בקצרין, והציעו לי להניח תפילין.
"יש לך שלוש דקות?"
"יש לכם שלוש שנים?"

* בודה עלילת דם – צפיתי בתחקיר המעולה ב"כאן 11" של העיתונאי בר שם אור, על עלילת הדם שרקם הח"כהניסט הביריון אלמוג כהן, בן העוולה, והדהדו ביביריוני ערוץ התעמולה 14. א', מגלומן תימהוני, הצליח, מתוך מחדל רשלני של ביטחון שדה, לחדור לישיבות סודיות של דרגים בכירים בפיקוד דרום ולתעד חומרים סודיים בימים הראשונים למלחמה. כעבור ימים אחדים הוא נתפס ונחקר בידי השב"כ ששלל אפשרות ששיתף פעולה עם חמאס, או שהיו לו מפעילים כלשהם. הוא הועבר למשטרה וכבר למעלה משנה הוא עצור בשל עבירות נגד ביטחון המדינה.
הח"כהניסט המנוול הפך אותו למרגל למען חמאס, שהופעל בידי אחים לנשק, מה שמוכיח ש"קפלן" הם משת"פים של חמאס והיו שותפים לטבח. זאת, חרף העובדה שלאותו א' לא היה מעולם קשר כלשהו עם המחאה. החולייה המקשרת, כביכול, היא טרמפ מקרי שקיבל המתחזה מקצין מילואים, שבמקרה הוא גם פעיל באחים לנשק.
אחים לנשק הגישו תביעת דיבה דשנה נגד ערוץ התעמולה, ואני משוכנע שהם יאלצו לשלם סכום גדול על הדהוד עלילת הדם. אבל את הנבל המנוול הח"כהניסט הם לא תבעו כי הוא יסתתר מאחורי החסינות. זאת שטות. חובתם לתבוע אותו במיליונים רבים. אם הוא יתחבא מאחורי החסינות – שהציבור יידע שמדובר בחלאה ממציא עלילות דם שמתחבא בפחדנות מאחורי חסינותו. מה גם שיש דרכים להביא להסרת החסינות.
אבל בלי קשר לצורך בתביעת דיבה, על המשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד הח"כהניסט, על בדיית עלילת הדם. הכנסת אינה חייבת להיות עיר מקלט לפושעים.
גם מתנגדי אחים לנשק, כמוני, צריכים להתקומם נגד עלילת דם שפלה כזו, שנועדה להסית את הציבור נגד יריבים פוליטיים ולהציג אותם כבוגדים ומשתפי פעולה עם האוייב.
הפרקליטות צריכה להסיר את האיפול מעל הפרשה. האיפול המיותר רק משחק לידי הח"כהניסט הביריון והביביריונים.

* מעדיפים למות – בגין ושמיר היו מעדיפים למות ולא להקים קואליציה עם הכנופייה הכהניסטית.

* מי מסוכן יותר – מי מסוכן יותר למדינת ישראל, בן גביר או עופר כסיף.
אילו עופר כסיף היה השר לביטחון לאומי וחבר קבינט ובן גביר היה ח"כ מהשורה באופוזיציה, עופר כסיף היה מסוכן יותר.

* גאווה – ב-7 באוקטובר בבוקר עמוס בננו נקרא למילואים ובמשך חמישה חודשים נלחם בעזה.
בתחילת ספטמבר החל סבב ב' במסדרון נצרים, שנמשך חודשיים וחצי.
וכעת, עם שחרורם, נערך אירוע עם המשפחות של לוחמי פלוגת העורב של חטיבה 5, ביקב אלול בכרמי יוסף.
עמוס אינו מרבה לשתף אותנו במה שהם עושים במילואים, וכך גם חבריו במשפחותיהם.
אירוע סיום המילואים של הפלוגה היה ההזדמנות שלנו ללמוד על כך.
בהרצאה של המ"פ למדנו על מעשיהם, משגרת יום הפעילות, דרך האירועים המשמעותיים בקו ועד המשמעות האסטרטגית של מסדרון נצרים במערכה.
ככל ששמעתי יותר, כך גאוותי גדלה יותר.
גולת הכותרת של האירוע המרגש היתה שיחות נפרדות של כל צוות עם בני המשפחות.
הצוות הוא הצוות האורגני של עמוס מהסדיר – נוב' 14, כלומר הם כבר עשר שנים יחד והם ממש משפחה.
לסבב ב' הגיעו הרבה פחות לוחמים מאשר לסבב הראשון, מה שהגדיל את האחריות על כתפי כל לוחם. ומה שמדגיש את העובדה שמילואים הם בעצם התנדבות.
השיחה היתה מרגשת מאוד. הורים ובנות זוג שיתפו בחששות ובדאגה; בחרדה מפני הדפיקות בלילה בדלת. אני דיברתי על הגאווה העצומה בבנינו, שנושאים את קיום המדינה על כתפיהם.
הערב נועד להוקרה של הלוחמים למשפחות. ואכן, כאשר הבן מתגייס למילואים, כל המשפחה מגויסת. בוודאי הנשים והילדים, וההורים שהם סבים ומסייעים לכלתם, אך גם החברות, ההורים והאחים. אך עיקר ההוקרה וההצדעה מגיעים ללוחמים.
ערב כזה – המקום, הלוגיסטיקה, ההגברה, האוכל, המשקאות, הקינוחים, הצילומים, הוא סיפור יקר. הכול הכול, כולל הכול – תרומות.
אני כל כך גאה בעמוס ובחבריו!

* ביד הלשון: תמרוּן – בתחילת המלחמה הקדשתי את הפינה למילה תמרוּן. אני חוזר לנושא בעקבות השגתו של אהוד בן עזר שתהה איך המילה "תמרון" החליפה את המילה "לחימה".
התשובה היא שהיא לא החליפה את המילה "לחימה". המונח תמרון מתייחס לסוג ספציפי של לחימה – פעולה יבשתית גדולה.
הפצצות חיל האוויר על הדאחיה הן לחימה, אך לא תמרון. גם לא ירי מנגד של ארטילריה מהיבשה או מהים. גם לא לוחמת סייבר, לוחמה זעירה, לוחמת ההגנה האווירית, לוחמה אלקטרונית.
בציר נצרים ובציר פילדלפי, מתנהלת לחימה בעצימות נמוכה, אך אין זה תמרון, כי השטח כבר נכבש וצה"ל מנהל בו ביטחון שוטף, הגם שהוא גם מרחיב אותו. לעומת זאת, בג'באליה מתנהל תמרון וכך גם בדרום לבנון.
אפשר לאהוב את המונח או להתנגד לו, אך הוא לא החליף את המילה לחימה.
המילים תמרוּן (בשורוק) ותמרוֹן (בחולם) אינן אותה מילה. תמרוֹן הוא תרגיל צבאי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com