* הפירומן משתולל – בשבועות הראשונים של המלחמה, יריב לוין נעלם ונאלם. בתמימותי, נתתי לו קרדיט, שמצפונו מייסר אותו ושתיקתו נובעת מחשבון נפש.
טעיתי. ייחסתי לו מוסר כליות, אך כנראה שהאיש נטול כליות.
המהפכה המשטרית גרמה לקרע נורא בעם, החלישה אותו והעבירה לאוייב מסר שאנו בשיא חולשתנו וזה הזמן לתקוף. היא חלק מהגורמים לטבח 7 באוקטובר.
התנגדתי בתוקף לחלק מדרכי המאבק, ובעיקר לאיום בסרבנות המונית – שבעיניי היא מסוכנת לדמוקרטיה אפילו יותר מהמהפכה המשטרית. אבל ברור שהגורם לכך הוא המהפכה המשטרית. לוין גם סיכל את כל הניסיונות לקדם פשרה.
בתחילת המלחמה, הוא נעלם מן הנוף, אך לא לצורך חשבון נפש, אלא כדי לתכנן את המשך המהפכה המשטרית.
באובססיה מטורפת, עוכר המשפטים לא בחל בשום תרגיל מצחין כדי לסכל את מינוי נשיא בית המשפט העליון, ובניסיונותיו הנואלים להשתלט על הרשות השופטת.
וכעת הוא מנצל בציניות מקפיאת דם את פיגוע ירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ, כדי לחדש את המהפכה המשטרית, להסית נגד שופטי בג"ץ ולהאשימם באחריות למעשה.
אילו היתה לי ולו נטייה קונספירטיבית קלה, והייתי בוחן מי יכול היה להרוויח מירי פצצות התאורה, החשוד הראשון היה יריב לוין. אך איני קונספירטור ואיני חושד בו. אך לבטח האשמתו פחות מטורללת מהאשמת בג"ץ, כמו בהודעה המטורפת של עוכר המשפטים.
ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום כבדת ימים, כבדת דמים, בשבע חזיתות. מדי יום אנו מלווים את טובי בנינו בדרכם האחרונה. בשעה כזו נדרשת אחדות לאומית. אבל הפירומן האובססיבי, עוכר המשפטים, בעיצומה של המלחמה, מוביל למהלך, שהוא יודע היטב לאיזה קרע הוא עלול להוביל.
האיש מטורף ומהווה איום על שלומה וביטחונה של מדינת ישראל.

* פיצול על שום מה – במשך שנים אני קורא לפיצול תפקיד היועמ"ש, כך שלא יהיה גם ראש התביעה. האם היום, כאשר היוזמה הזאת שוב עולה, אני בעדה?
אני נגדה. יש לכך שלוש סיבות.
הראשונה, היא שאנו במלחמה ועלינו להתמקד במלחמה ובטח לא ביוזמות שנויות במחלוקת שתרחבנה את הקרע בעם ותחלשנה את ישראל.
שנית, פיצול התפקיד על פי היוזמה של לוין היא חלק מהמהפכה המשטרית, שעוכר המשפטים מנסה בכל מאודו להעביר. אני בעד פיצול התפקיד כחלק מרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית. מערכת המשפט סובלת ממיגרנה. אני מציע רפורמה שתרפא את המיגרנה. המהפכה המשטרית מנסה להתמודד עם המיגרנה באמצעות עריפת הראש. יש להגיע לרפורמה בהסכמה רחבה, ולא לקדם את המהפכה המשטרית צעד אחר צעד.
השלישית והעיקרית, היא שמגמת הפיצול שלי הפוכה ממגמת הפיצול של לוין. המטרה שלי היא חיזוק המלחמה בשחיתות השלטונית, בכך שמצביא המלחמה, התובע הכללי, לא יהיה אדם שיושב בישיבות הממשלה, מתחכך יום יום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ועובד איתם, אלא אדם עצמאי לחלוטין, שכל מעייניו ממוקדים אך ורק במלחמה בשחיתות. המטרה של לוין היא לסרס ולנטרל את המלחמה בשחיתות באמצעות החלשת מוסד היועמ"ש. אבן הבוחן למגמת השינוי, היא מי ימנה את התובע הכללי. לוין מציע שהממשלה תמנה את מי שאמור להוביל את המאבק בשחיתות הממשלתית. אני מציע שאת התובע הראשי תמנה ועדה ציבורית מקצועית, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, שאחד מחמשת חבריה יהיה שר המשפטים. יחי ההבדל!

* כהן בבית קברות – כשאני קורא את התמלילים מדיוני אספסוף השרים, אני תמה יותר ויותר על גדעון סער: מה לכהן בבית קברות?
גדעון סער, כשר המשפטים, מינה את בהרב מיארה ליועמ"שית. אם יש בו עוד מעט יושרה או לפחות קצת כבוד עצמי, עליו להבהיר שפיטורי היועמ"שית הם קו אדום, ומפלגתו לא תשב בממשלה שתקדם את המעשה הנואל הזה.

* ממשלת אספסוף – קרעי: הבא להרגך השכם לפטרו.
מאי גולן: אויבי העם והמדינה זמנכם אוזל.
טלי גוטליב: בתא מעצר אין חבל תלייה. את החבל השאירו חוקרי השב''כ לפלדשטיין ורמזו לו מה כדאי לו לעשות.
אמסלם בראיון לרדיו "קול ברמה": מתנגדי הממשלה מקבלים מימון איראני.
כל זה אוסף חלקי ביותר מ-24 שעות בלבד.
בכך מתעסקת הממשלה המופקרת, שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת ובכל יום אנו שומעים על עוד ועוד נופלים. בכך מתעסקת ממשלת האספסוף, שעה שטילים וכתב"ים נופלים בכל רחבי הארץ ומיליוני אזרחים נכנסים לממ"דים ולמקלטים.

* כלומניק – אוי למדינה שכלומניק רשע כמו הקרעי הוא שר בממשלה.
מהו יותר – טיפש או רשע? התשובה היא: כן.

* היא לא בהמה – אוי אורן חזן אורן חזן, המוקיון, איפה אתה?
כאשר אספסוף כמו קרעי, מאי גולן ואמסלם הם שרים בממשלה, וכאשר טלי גוטליב, שארור מי שייצר את השפכטל שבו גרדו אותה מתחתית החבית – היא ח"כית, אני ממש מתגעגע אליך. לעומת הח"כית המופקרת הזאת, אתה כמעט אדם נורמטיבי.
גוטליב היא מעלילת עלילות דם מדופלמת וסדרתית. היא העלילה עלילת דם שפלה על בן זוגה של שקמה ברסלר, לוחם שב"כ, כאילו הוא שיתף פעולה עם סינוואר בטבח 7 באוקטובר, תוך חשיפתו וסיכון חייו במודע ובמזיד. וכאשר נקראה לחקירה על הסתה, הודיעה שלא תבוא, כי היא מסתתרת מאחורי החסינות. במדינת חוק נורמטיבית, לא כזו שממנה פרחח, ראש כנופייה ופושע סדרתי מנעוריו להיות אחראי על האכיפה, למחרת היינו רואים את הטינופת הזאת אזוקה בדרך לחקירה.
ועכשיו, עלילת דם חדשה שהח"כית המופקרת בודה מלבה – לטענתה, השב"כ הכניס חבל תלייה לחדרו של פלדשטיין, כדי לרמוז לו מה מצופה ממנו לעשות.
אני מפציר באוזני האנשים הרבים שמכנים את הח"כית המופקרת בהמה: אנא, חדלו. עליכם להתנצל בפני ציבור הבהמות על ההשוואה הנואלת.

* כולה קליע – טרנד חדש בקרב קנאי קפלן הרדיקלים, הוא ניסיון לגמד, כמעט להכחיש, את פיגוע פצצות התאורה בקיסריה. "כולה שני נורים שעושים קצת אור כאשר נתניהו ומשפחתו בכלל לא היו בבית." הטיעון הזה שווה ערך להתייחסות למכתב עם הקליע שנשלח לבנט באמירה: כולה קליע, לא בתוך קנה של רובה, במעטפה. הוא לא יכול להזיק. הוא לא עושה כלום. או לפני רצח רבין: כולה פולסא דנורא, מה אתם מתרגשים? פתאום התחלתם להאמין באמונות תפלות ובמיסטיקה?
טוב מאוד שהשב"כ לא מקל ראש ומתייחס לפיגוע במלוא החומרה.
בעיצומה של מלחמה, מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו פועל על סטרואידים להחליש את המדינה.

* אכיפה בררנית – כל הכבוד לשב"כ ולמשטרה, ששעות ספורות לאחר הפיגוע, הם לכדו חשודים ראשונים בירי פצצות התאורה לעבר בית רוה"מ. כך נוהגים שומרי הדמוקרטיה! אני מקווה שימוצה הדין עם הפושעים בכל החומרה.
המהירות והיעילות בטיפול בפיגוע הזה, רק מבליטים את הביזיון, שחודשים אחרי הפלישה הבוגדנית של אספסוף בן גבירי ברברי עוין לבסיסי צה"ל בשעת מלחמה, לא נעצר ולו פושע אחד.
די לאכיפה הבררנית!

* אחריות השב"כ – כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז הפלישה של האספסוף הברברי לבסיסי צה"ל שדה תימן ובית ליד, בעיצומה של המלחמה.
היתה זו פעולה בן גבירית, שביצעו בן גבירים, כולל ח"כהניסטים מסיעתו. והוא, בניגוד לחוק, מנע מהמשטרה למלא את תפקידה ולסכל את הפשע. ומאז, בניגוד לחוק, הוא מונע ממשטרת ישראל לחקור ברצינות את הפלישה ואף עבריין לא נעצר. אף עבריין גם לא ייעצר.
יש להוציא את חקירת הפשע הזה מדי המשטרה ולהעבירה לשב"כ. השב"כ מופקד, על פי החוק, "על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו." אחד מתפקידיו המרכזיים, על פי החוק, הוא "סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו."
במקרה זה, מדובר בעליל בפגיעה במזיד בביטחון המדינה ובסדרי המשטר הדמוקרטי ובמוסדותיו. לכן, השב"כ חייב להתערב. בפרט כאשר המשטרה, שהופכת בקצב מהיר למיליציה פשיסטית פרטית של ראש הכנופייה, אינה ממלאת את תפקידה.

* הסתה ברורה וישירה לרצח – המפלגה ההומופובית מכנה את עצמה בשם "נועם", אבל אין דבר רחוק יותר מנועם, ממה שהיא מייצגת.
היא תלתה על גשרים ובחוצות כרזת הסתה חמורה, ובה תמונות של נתניהו ושל בהרב מיארה, והכיתוב הוא: "הדם שלו על הידיים שלה."
זוהי הסתה ברורה וישירה לרצח!
כרזת ההסתה מהדהדת את דברי הבלע וההסתה של הביביריונים קרעי ואמסלם.
העובדה שהמפלגה ההומופובית חתמה בגלוי על הכרזה, מעידה על הביטחון העצמי של הימין הקנאי, שכל עוד ראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני, הם יכולים להסית ללא הפרעה.
אני מקווה שהשב"כ יתמודד עם ההסתה, ולא יפקיר את תפקידו להגן על סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו בידי המשטרה המתפרקת והופכת למיליציה פשיסטית בן גבירית.

* קטן בתורה – צפיתי בדבריו, בעברית עילגת עד כדי מבוכה, של הרב הירש לתלמידיו, שבהם הסית אותם לערוק ממלחמת המצווה והציג את העריקה כ..."מצווה".
האיש הזה אינו גדול בתורה. הוא קטן בתורה. הוא מחלל התורה. הוא כופר בעיקר.
תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל. מי שמלמד את בנו השתמטות, כאילו לימדו ליסטוּת.
כיוון שלימוד תורת ההשתמטות אינו לימוד תורת ישראל, כל הנראטיב שבבסיס הפטור מגיוס הוא אחיזת עיניים. אנו פוטרים דורות של צעירים בריאים משירות בצה"ל ומהגנה על המולדת, בתירוץ של לימוד "תורה", שבעצם הוא לימוד כפירה.

* המרדה – עיתון המשתמטים "יתד נאמן" קרא לחרדים שקיבלו צווי גיוס לא להתייצב.
מדובר בהמרדה. מצופה ממערכת אכיפת החוק לנקוט בצעדים נגד העבריינים. בוודאי כאשר ההמרדה היא לפגיעה בביטחון המדינה בשעת מלחמה.

* הצדעה להסדרניקים – במסדר הנופלים במערכה, חלקה של החברה הציונית הדתית גדול הרבה יותר מחלקה היחסי באוכלוסייה. ובין הנופלים – רבים מאוד מתלמידי ובוגרי ישיבות ההסדר. ישיבות רבות שכלו בנים רבים.
ספר המופת של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", מספר את הסיפור שלו ושל חבריו ההסדרניקים במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הקשים בגולן ובמלחמת ההתשה שבעקבותיה. גם אז, לפני חמישים שנה, המוטיבציה והגבורה של ההסדרניקים הלוחמים, כפי שמשתקפת בספר, מעוררת השראה והערצה.
אני שומע לעיתים ביקורת על המסלול של ההסדרניקים, שהחלק הצבאי שבו קצר יותר מהשירות הרגיל. יש מקום לדיון על המסלול ואפשר לבקר אותו, אבל כאשר הדיון הזה משתרבב לדיון על המשתמטים, הטענה הזאת מרתיחה את הדם. ההצגה שלהם כ"חצי משתמטים" וכמי שאינם נושאים באופן שווה בנטל (אני גם לא אוהב את ההגדרה "נטל" לזכות להגן על המולדת) מרושעת ושקרית. אין שוויון מלא, אך אם רוצים למדוד את התרומה, אבן הבוחן העיקרית אינה אורך השירות אלא אופי השירות. לוחם קרבי תורם הרבה יותר מתומך לחימה ותומך לחימה תורם הרבה יותר מג'ובניק. בן ישיבת הסדר, שהחלק הצבאי במסלולו הוא רק שנתיים, אך הוא לוחם קרבי, המשליך את נפשו מנגד במסירות נפש על הגנת המדינה, תורם הרבה יותר מאשר חייל שאינו לוחם.
שירתי במילואים בצנחנים. באמצע שנות התשעים קיבלנו קבוצה של ביני"שים. אגב, אחד מהם הוא משה שפירא, אביו של גיבור ישראל ענר שפירא, שנפל בקרב גבורה בידיים חשופות במיגונית הנובה. אף שהחלק הצבאי בשירותם היה קצר יותר משל אחרים, הם היו לא פחות מקצועיים ובהכללה, המוטיבציה שלהם היתה מעל הממוצע. ובעיקר, גיל הפרישה הממוצע שלהם מהמילואים היה גבוה מהממוצע של כלל הלוחמים. והתרומה נמדדת לא רק בסדיר אלא לא פחות – במילואים.
אגב, כאשר אני אומר שהחלק הצבאי שלהם היה קצר יותר משל האחרים, אני קצת נבוך, כיוון שמסלול השירות שלי היה דומה לשלהם. שירתתי בנח"ל, ובאותם ימים, כשהנח"ל היה יחידה של גרעינים להתיישבות, המסלול ששילב התיישבות עם שירות קרבי היה דומה למסלול המשלב לימוד תורה עם שירות קרבי – שירות ארוך יותר, אך החלק הצבאי שבו קצר יותר. כאשר הגענו לגדוד חמישים, הנח"ל המוצנח, שהיה אז חלק מחטיבת הצנחנים, חרף המסלול שלנו, היינו הגדוד המוביל בכל מבחן ובכל פרמטר (אגב, המג"ד המהולל שלנו היה גיורא איילנד). וכך גם כשהגענו למילואים.
האם אני שלם עם המסלול שעשיתי, בדיעבד? התשובה היא לא. אך הסיבה לכך היא מבחן התוצאה. אם מתוך 91 חברי גרעין בראשית המסלול רק 2 הגשימו כחברים באורטל לאורך זמן, וזו תמונה די מייצגת את אחוזי ההגשמה בגרעיני הנח"ל של שנות השבעים והשמונים, הרי שאין לכך הצדקה. אבל אילו רוב חברי הגרעינים היו מגשימים – המסלול היה מוצדק.
אני רואה תרומה לאומית בישיבות ההסדר בהכשרת מנהיגות רבנית ציונית, שבלעדיה לא היתה אלטרנטיבה לרבנים החרדים הלא ציונים והאנטי ציונים, ששליטתם היום ברבנות ממררת את חיינו. היחס לגיור, למשל, הוא דוגמה לפער התהומי בין גדולי התורה הציונים לעסקני הרבנות חרדים. ובעיקר, המוטיבציה האדירה של הנוער הדתי לאומי לשירות קרבי משמעותי ובשירות עצמו, הוא פרי חינוך מהבית אך גם של אותם רבנים, להבדיל מהחינוך להשתמטות של הרבנים החרדים.
ודווקא מתוך הערכתי הרבה לישיבות ההסדר, כפי שתיארתי עד כה, אני ממש מאוכזב מההתנגדות הנחרצת של ראשי ישיבות ההסדר לדרישה של צה"ל לצמצם את תקופת הלימוד ולהאריך את תקופת השירות כעת, בתקופת המלחמה, כאשר צה"ל נמצא במצוקת כוח אדם אדירה כל כך והעומס על המילואימניקים ובני משפחותיהם, ובהם רבים מבוגרי הישיבות, כבד כל כך. בעת הזאת, אני מצפה מראשי הישיבות להצדיע ולומר בפה מלא: "עת לעשות לה' – הפרו תורתך," לסגור את הגמרות ולהתאים את עצמם לצרכי צה"ל.
ובכלל, יש לחתור למעבר ישיבות ההסדר למסלול של ישיבות שילוב, המשלבות בתקופת השירות שלהן שירות צבאי באורך מלא (גם אם לא ברצף). ולחרדים יש להציע את מסלול ההסדר במתכונת הנוכחית.

* חיבוק דב לאחים לנשק – השוקניה ממשיכה בקמפיין ההמרדה לעריקה מהמלחמה ב"לוחמי החירות". והפעם – איריס לעאל.
בתחילת פשקווילה היא מגוננת על ארגון "אחים לנשק" מפני ההתקפות עליו מצד "מקורביו של נתניהו ושליחיו בתקשורת," אך מהר מאוד מתברר שזהו חיבוק דב. היא עולה להתקפה נגדם ומאשימה אותם שאינם מממשים את איומיהם בסרבנות ואינם עורקים מן המלחמה. בכך, הם אשמים ב"פשעי מלחמה."
"מי שאך רגע קודם לכן אמרו שההפיכה המשטרית היא הפרת חוזה בלתי נסלחת, התגייסו בהמוניהם. ושנה ויותר אחר כך הם ממשיכים לשרת, אף שהמלחמה חסרת תכלית צבאית ולאומית והם החומר שממשיך לקיים אותה. האנשים שסירבו לשרת במדינה לא דמוקרטית מיישמים עכשיו את תוכנית האלופים. אלפי תינוקות וילדים הגיעו לבתי חולים במצב של תת-תזונה ואנשים נעקרים בכוח מבתיהם בשעה שהצבא תופס את השטח. לפי ההיגיון הזה נתניהו יכול להיות רגוע. האיום הקיומי גייס את המילואימניקים, שאיימו לסרב, לא רק לצבא, אלא גם לביצוע פשעי מלחמה." היא קוראת לעריקה המונית מהמלחמה כדי "לכפות על נתניהו את הפסקת המלחמה, החזרת החטופים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית וקיום בחירות."
בזכות אותם לוחמים שבהם היא משתלחת, שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת, בלבנון וברצועת עזה, היא חיה, כותבת, מסיתה וממרידה.

* מצדיק את הטבח – השוקניסט עודא בשאראת תוקף בפשקוויל רעיל את האופוזיציה והשמאל הישראלי, שאינם יוצאים חוצץ נגד המדיניות הישראלית של פשעי מלחמה אכזריים. בין אותם פשעים הוא מונה גם את מתקפת הביפרים ואת חיסול ראשי חיזבאללה, שמפלגות השמאל תמכו בהם ושיבחו את חיל האוויר "ש'הצליח' להרוג אלפי לבנונים וגורם למאות אלפים לברוח לצפון המדינה."
בדרך כלל הפשקווילים הללו מתעלמים ממה שהניע את המלחמה – הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, כאילו סתם בבוקר בהיר אחד ישראל יצאה למלחמה הזאת. לא עודא בשאראת. הוא דווקא מזכיר את הטבח. וכך הוא מסביר את "מה שהתרחש ב-7 באוקטובר": "תוצאה של המצור האכזרי והמחנק." כמובן שלא היה שום מצור, אך זה הנראטיב החמאסי והשוקניסטי השקרי. למעשה, בשאראת מאשים את ישראל בטבח ובכך מצדיק אותו.

* לא היה זיוף – הסרת צו איסור הפרסום על פרשת פלדשטיין לא הוסיפה מידע משמעותי שלא פורסם עד כה בתקשורת ולא רץ ברשתות. מדובר בגניבת חומר סודי ביותר והעברתו לאדם שאינו מוסמך לכך, ושהועסק בלשכה חרף העובדה שאין לו סיווג ביטחוני, בהדלפת החומר הסודי תוך עקיפת הצנזורה, בפגיעה בביטחון המדינה וסיכון מקורות לצורך שימוש מניפולטיבי במידע, במטרה להשפיע על השיח הציבורי בפרשת החטופים. על כל אלה כבר ידענו.
אבל מן המידע המוקדם למדנו גם שהמסמך זויף וסולף כדי שישרת את הנראטיב של נתניהו בנושא החטופים. הטענה הזאת אינה מאוששת בפרסום שבעקבות הסרת הצו. ההיפך הוא הנכון, נאמר שלאחר שעיתונאים פקפקו באותנטיות של המסמך, פלדשטיין ביקש וקיבל את המסמך המקורי, וכעת הוא בידי המשטרה.
נסכם – העבירות בהן נחשדים החשודים חמורות מאוד. אבל אין חשד של הטיית תוכן המסמך. כלומר התוכן, שעל פיו חמאס מעוניין לעודד את ההפגנות והמחאות בנושא החטופים, כי הן מחזקות אותו בניסיונו להכניע את ישראל באמצעות החטופים, נכון. ולשם כך אין צורך באותו מסמך. די בכך שנצפה בסרטון של סשה טרופנוב. לא בכדי, הטקסט שהג'יהאד האסלאמי הכתיב לטרופנוב מאיץ להגביר את המאבק ולפתוח בשביתה.
למרבה הצער והכאב, המאבק למען החטופים מזיק לסיכוי לשחררם.

* מלכוד החטופים – החטיפה ההמונית ב-7 באוקטובר כלאה את מדינת ישראל למלכוד כמעט ללא מוצא.
הטבח והחטיפה חייבו מכה קשה ונוראית למחיקת חמאס, אך העובדה שיש לנו חטופים בידי חמאס כובלת את ידינו, בשל החשש לפגוע בהם בפעולתנו, ולאורך כל המלחמה אנו נלחמים בידיים כפותות ונמנעים מפעולות, שללא החטופים לא היינו מתלבטים אם לעשותם.
ברור שכדי לשחרר את החטופים ולהגיע לעסקה שניתן לחיות איתה, יש להגביר את הלחץ הצבאי על חמאס. מצד שני, בהגברת הלחץ הצבאי אנו עלולים לסכן את החטופים, בין בפגיעה ישירה שלנו ובין בכך, שהחוטפים הנאצים ירצחו אותם.
חטיפת אזרחים, ובהם ילדים וקשישים, היא פשע נגד האנושות. הדרישה לשחרר אותם היא דרישה הומניטרית בסיסית. סירובם של המחבלים הברברים, לא רק לשחרר אותם אלא אפילו לאפשר לצלב האדום לבקר אותם, למסור את שמותיהם ואת מצבם, מחייבת מנוף לחץ – "הומניטרי תמורת הומניטרי." במילים אחרות, התניית אספקה וסיוע הומניטרי בצעדים הומניטריים בנושא החטופים. אולם המעשה המוסרי המתבקש הזה, גורם לנזק מדיני חמור ולפגיעה בתמיכה ההכרחית של ארה"ב בנו ואף להביא לאמברגו נשק שיקשה עלינו להכריע את האויב ולנצח במלחמה הרב זירתית הזאת.
ברור שיש להיאבק למען החטופים ולא לתת לסוגייה להישכח ולהידחק לשוליים, ושיש לבטא בכך את הסולידריות הישראלית עם החטופים ועם משפחותיהם, שבנוסף למצוקתן ואסונן בשל עצם החטיפה, הן גם הופכות יעד לשנאה ואלימות בידי הימין הקנאי. אבל המאבק מחזק את חמאס ומקשיח את עמדתו ובכך מקשה על היכולת להגיע לעסקה ולשחרר את החטופים.
ברור שכדי לשחרר את החטופים, עלינו להסכים לוויתורים קשים וכואבים שיפגעו במרכיבי ביטחון שהמלחמה נועדה לספק לנו ולתושבי הנגב המערבי, אך המחויבות לחטופים, שהוגדרה כאחת משתי מטרות המלחמה בדרום, והסולידריות הישראלית, מצדיקות ויתורים כאלה, לבטח אחרי זמן רב כל כך, כשהסכנה לחייהם גדולה כל כך. ועם זאת, לא בכל מחיר.
בתוך המלכוד הזה עלינו לתמרן בתבונה, בקור רוח ובתחבולה, לא בסיסמאות פופוליסטיות ולא בהטחת בוץ. את המאבק הציבורי ראוי היה מן ההתחלה לנתב ללחץ על מדינות העולם שתפעלנה לחץ וסנקציות על איראן, טורקיה וקטאר, הפטרוניות של חמאס, ובמאבק נגד הסיוע ההומניטרי החד-צדדי.
לטעמי, אחרי למעלה מ-13 חודש, ולנוכח המכה הקשה שחמאס ספג, הדגש היום צריך להיות חתירה לעסקה, שמחירה הביטחוני יהיה קשה, אך תוך הכשרת הלבבות לכך שבניגוד לדפוס הפעולה שלנו בעשרות השנים האחרונות, לאחר העסקה יהיה עלינו לחדש באופן חד-צדדי את המלחמה ולהשלים את מטרתה – מיטוט חמאס עד שיישאר ממנו רק רעיון, כשבמלחמה הזאת ידינו לא תהיינה עוד כבולות.

* הסדרה או הכרעה – תושבי קו העימות לא יחזרו לבתיהם בביטחה וחלקם לא יחזרו כלל, אם כאשר הם יפתחו את חלון ביתם הם יראו מולם מחבל חיזבאלונר, שמחכה לפקודה לטבוח אותם.
את יישובי הטרור שמעל מטולה, מרגליות, משגב עם, מנרה, שתולה ויישובים נוספים, יש לשטח עד היסוד ולא לאפשר להם לחזור. שיקומו מחדש מצפון לליטני.
היום שאחרי בלבנון, מחייב רצועת ביטחון ישראלית עד הליטני, חופש פעולה לישראל בלבנון ללא הגבלה ופירוק חיזבאללה מנשקו. כשמדברים על "הסדרה" בלבנון לא מדברים על זה, וחוששני שהממשלה מוליכה אותנו להסדרה רעה ומסוכנת שתחמיץ את ההזדמנות להכריע את חיזבאללה ולהסיר את האיום מעל גבולנו.
בלבנון אין לנו את המורכבות של החטופים, המחייבת אותנו לוויתורים כואבים כדי לשחררם, ואין כל סיבה לרוץ להסדרה שתמנע מאיתנו את הניצחון.

* בכל תנאי וללא תנאי – מנהיגי היישובים בצפון מזהירים, בצדק רב, מפני הסדרה במקום הכרעה; הסכם שלא יעקור משורש את המציאות הביטחונית הקשה בגבולנו עם לבנון. חשוב להשמיע את הקול הזה ולהיאבק נגד הסדרה חסרת אחריות, שמהווה חזרה למדיניות ההתמכרות לשקט, שדרדרה אותנו לטבח 7 באוקטובר.
למרבה הצער, הקריאה נגד הסדרה כזאת מלווה באיום לא לחזור ליישובים. איום כזה, ועוד מצד המנהיגות המקומית, חמורה מאוד. הפינוי הממושך היה אסון ותבוסה חסרת תקדים של הציונות ושל מדינת ישראל. אסור לנרמל את הפינוי ולהשתמש בחזרה ליישובים כאמצעי לחץ על הממשלה.
עלינו לדבוק באדמתנו, עד התלם האחרון, ללא תנאי ובכל תנאי. יש להיאבק נגד הסדרה מופקרת ולמען ביטחון ליישובי הצפון, אבל במקביל להיאבק למען חזרה הביתה (למעט מקומות שפיזית הדבר אינו אפשרי עדיין, בשל חורבן הבתים והתשתיות).
אם התושבים יתנו לגיטימציה לפינוי, כל ממשלה תפנה אזורי התיישבות בקלות מול איום ביטחוני. אסור לנו לאפשר לממשלות ישראל להתמכר לפינוי. פינוי הוא ההיפך מהלקח הנכון של 7 באוקטובר.

* תביעה כפולה מהממשלה – ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים פונו יישובי הגולן. היה זה פינוי מוצדק, כיוון שהצבא הסורי פלש לגולן וכבש אותו, לא היה צבא להגן על היישובים וליישובים לא הייתה יכולת להתגונן בכמה רובים נגד גייסות טנקים ששעטו מערבה.
כבר למחרת, החלו להסתנן תושבים בודדים ליישובים שלא נכבשו. ביום החמישי למלחמה, לאחר שצה"ל שיחרר את הגולן (זולת מוצב החרמון), חזרו הגברים, שלא היו מגויסים למילואים. זאת, אף שהמלחמה היתה בעיצומה; מלחמה עצימה. אחרי שלושה שבועות הורשו גם הנשים והילדים לחזור. לא היו מאושרים מהם. הם חזרו למלחמת התשה קשה שנמשכה עוד 7 חודשים, שבהם הם חיו במקלטים.
עמידת יישובי הגליל העליון ועמק הירדן ב-19 שנות השליטה הסורית על הגולן – ההר שהיה כמפלצת, עד מלחמת ששת הימים, עמידת יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן במלחמת ההתשה, עמידת יישובי הגליל בעשרות שנות פיגועים וקטיושות מלבנון, עמידת יישובי הנגב המערבי בעשרות שנות טרור מרצועת עזה, הם מופת לחלוציות ציונית. בלעדי העמידה הזאת, היינו מאבדים את הגליל והנגב ואת מדינת ישראל.
על תושבי הצפון לחזור הביתה. לא לחזור למציאות ביטחונית של התשה ואיום מתמיד. את האיום יש להסיר ולא להסכים להסדרה מופקרת בטרם הכרעה וניצחון. אבל אין להתנות את החזרה בתנאים כלשהם. עם ישראל לא חזר למולדתו כדי להיות בתוכה היהודי הנודד והפליט.
התביעה מהממשלה צריכה להיות כפולה, ובלי התניה: חזרה הביתה וביטחון ליישובים.

* נשוב הביתה – "נשוב הביתה" היא התארגנות מקומית של אכפתניקים מקריית שמונה, שבעיצומה של המלחמה ושל העקירה, הם דואגים לעתיד, לעידוד התיישבות בקריית שמונה, הן כדי למלא את החסר, כי ברור שיהיו מי שלא יחזרו, ולמען תקומת העיר באמצעות תוספת משפחות צעירות.
שאלון למבקשים להירשם להתיישבות נענה בתוך ימים ספורים בהרשמה של 147 משפחות.
הפער בין רוח העם לרוח הרעה של ה"הנהגה" הכושלת – בלתי נתפס.

* במקום שאין מדינה – הפסוק מפרקי אבות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש," הוא אחד המוטואים של חיי. בשנה האחרונה נכון לשנות מעט את הפסוק: "במקום שאין מדינה, היו אתם המדינה."
המדינה נעלמה כשצריך היה למנוע את הטבח ולהציל את תושבי הנגב המערבי. גיבורי כיתות הכוננות ואנשים רבים ששמעו מה קרה, לקחו נשק, ירדו דרומה בצו 8 של מצפונם וקפצו אל תוך התופת כדי להציל את אחיהם, החליפו את המדינה. ולמחרת ובשבועות הבאים המערכות האזרחיות של המדינה לא היו. הכול קרס. עשרות שנות ניוון השירות הציבורי ומינויים פוליטיים מושחתים של מקורבים לקבלני קולות הפכו את השירות הציבורי לגוף מת. עשרות אלפי אזרחים מתנדבים ומאות עמותות מיהרו למלא את מקומה של המדינה שנעלמה. ועד היום, תקומת היישובים בדרום נעשית בעיקר בידי אזרחים, יישובים, והתארגנויות אזרחיות, ולא בידי הממשלה. וגם בצפון, המדינה אינה נמצאת כבר 14 חודש, וארגוני התנדבות כמו "מצפינים" ו"הביתה" ממלאים את מקומה.
אשרי העם שככה לו. העם הזה ראוי להנהגה אחרת.

* לתקן מיד את הספר – לא רק את הפרוטוקולים נתניהו צריך לתקן. עליו לתקן דחוף את ספרו: "ביבי: סיפור חיי".
עליו למחוק את הפסקאות הנ"ל: "בגלוי תמך בנט בפלישה קרקעית מלאה כדי לכבוש את עזה. יעד זה היה כרוך בהרס חלקים נרחבים של עזה וברבבות הרוגים אזרחים. אחרי שישראל תחריב את שלטון החמאס היא תיאלץ לשלוט בשני מיליון עזתים לזמן בלתי ידוע. לא היתה לי שום כוונה לעשות זאת, בפרט כשתשומת ליבי הייתה נתונה לנושא הגרעין האיראני, שאיים על עצם קיומנו.
"לאור הדרישות הפומביות החוזרות ונשנות של בנט בתמיכת ליברמן לכבוש את הרצועה, כינסתי את הקבינט. ביקשתי מהרמטכ"ל להציג את תכנית הכיבוש הקרקעי ואת המחיר שתגבה בחיי אדם. לאחר מכן ביקשתי ממשרד הביטחון להעריך את המשאבים שיידרשו לניהול עזה בתום המלחמה. האמנתי שהמחיר בחיי אדם ובמשאבים לא הצדיק פעולה כזו.
"התרשמתי שכל חברי הקבינט הסכימו איתי אף שהם לא ששו לומר זאת באופן פומבי. התעלמתי מהצביעות. במלחמה אנשים מצפים ממנהיגיהם לקבל את ההחלטות הנכונות, אך ישנם אלה שמרשים לעצמם לייצר מחלוקות פומביות, גם כשהם יודעים שעמדותיהם הלעומתיות אינן ראויות. החלטתי נגד פלישה קרקעית לכיבוש עזה."
ומה שיותר חשוב – הוא חייב מיד, באופן בהול, למחוק מן הספר את הפסקה הבאה: "חמאס התכוון להפתיע אותנו ולהחדיר לישראל בו-זמנית מאות מחבלים שייכנסו לגנים ולבתי ספר, ירצחו ישראלים ויגררו איתם בחזרה לרצועת עזה דרך המנהרות עשרות בני ערובה. אילו הצליחו בתוכניותיהם, התוצאה היתה עלולה להיות קטסטרופלית."
לספר המתוקן הוא יכול לתת את הכותרת: "לא העירו אותי בזמן."

* תן כותרת – כותרת ב"הארץ": "רבין לפני חמישים שנה: 'אין אפשרות לפתור את הסכסוך בדרך צבאית.'"
קראתי את הכתבה כולה. בלי לשנות מילה בכתבה, הייתי נותן לה כותרת אחרת. "רבין לפני חמישים שנה: מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון, זה הנַפָּץ המיידי למלחמה הבאה."

* קול דמי אחיך – "מעגלים" הוא בית מדרש גלילי-גולני, הפועל כבר 18 שנה, ויש לי הזכות הגדולה להיות המנחה שלו. אנו נפגשים אחת לשבועיים לשלוש שעות של לימוד, שמתחיל בהרצאה (לרוב המרצים הם חברי הקבוצה ובמיספר מפגשים המרצה הוא חיצוני) ונמשך בלימוד בעקבותיה. בכל שנה אנו בוחרים נושא ועוסקים בו לאורך השנה.
המקום הקבוע שלנו הוא בחצור הגלילית. כיוון שרבים מחובשי בית המדרש מפונים, זו השנה השנייה שאנו נאלצים להיפגש בזום, ולכן המפגש קצר הרבה יותר. כולנו שונאים את הזום, אבל אנחנו אוהבים זה את זה ואת הלימוד המשותף, והדרך היחידה שלנו לגשר על הפער הגיאוגרפי (חלק מן המפונים נמצאים בנגב, באזור ירושלים ועוד) היא בעז"ה (בעזרת הזום).
ברוח התקופה, הנושא השנתי שבחרנו לתשפ"ה הוא "אף על פי כן – איך הופכים משבר לאומי לתקומה לאומית." השבוע נערך המפגש השני השנה, שבו אירחנו את אשת החינוך והפעילה החברתית ד"ר גילי זיוון מקיבוץ סעד בנגב המערבי. נושא הרצאתה היה: "ב-7 באוקטובר 'ארצי שנתה את פניה', ואנחנו? מחשבות לאחר שנה."
גילי פתחה בסיפור 7 באוקטובר שלה ובקיבוצה ולאחר מכן עסקנו בהתמודדות עם האסון, בשאלות האמונה שלה כאישה דתייה, והכל בליווי של טקסטים, בין השאר של הרב סולובייצ'יק ושל ויסלבה שימבורסקה. גולת הכותרת היתה מדרש שכתבה גילי על קין והבל, דרך הפריזמה של 7 באוקטובר, שעומד להתפרסם בספר שייצא לאור בקרוב.
היה זה מפגש מאלף ומעורר השראה.

* גשמי ברכה – יום שני ברציפות של גשמי ברכה.
והשנה – ברכה נוספת: סוף לשריפות.

* איתמר גרינוולד – לא אחת שואלים אותי מדוע אני ממשיך לקרוא את "הארץ", שאני יוצא נגדו שוב ושוב. יש לכך יותר מתשובה אחת. אבל אחת התשובות היא מוסף תרבות וספרות, שהוא המוסף המשובח ביותר בתחומים אלה. אני מחכה לו מדי שבוע בקוצר רוח וקורא אותו בשקיקה, לרוב מן המילה הראשונה עד האחרונה.
ובחגי ישראל, מופיע תדיר במוסף תרבות וספרות מאמר מחקרי הנוגע לתוכן החג, של איתמר גרינוולד, שתמיד מאיר באור מקורי ויצירתי תוכן מסוים הקשור לחג, ואיני יכול שלא להתפעל מהשילוב בין עושר הידע שלו בכל רבדי מורשת ישראל לבין נקודת המבט המקורית שלו.
פרופ' איתמר גרינוולד הלך השבוע לעולמו, בגיל 87. גרינוולד היה חוקר מחשבת ישראל וקבלה, שכתב ספרים רבים בתחומו ועמד בראש החוג לפילוסופיה של הדתות באוניברסיטת תל-אביב והיה נשיא האגודה הישראלית הבין דתית. גרינוולד, שהיה יהודי דתי, היה פתוח וביקורתי בהגותו ולא אחת כתב דברים שבקרב שמרנים עלולים להצטייר ככפירה. גרינוולד שכל את בנו אביתר בשירותו הצבאי.
בחגים הבאים יחסרו לי מאמריו.
יהי זכרו ברוך!

[אהוד: בשעתו למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים עם איתמר גרינוולד אצל גרשם שלום. לא ידעתי על פטירתו].

* ביד הלשון: כפר יונה – מקום בחדשות – כפר יונה, שרקטה נפלה בסמוך אליו. כפר יונה היא עיר בשרון, ממזרח לנתניה וממערב לטול כרם, בין כביש 4 לכביש 6, ממזרח לצומת השרון (צומת בית ליד).
היישוב נוסד כמושבה ב-1932, ב-1940 הוכר בידי ממשלת המנדט הבריטי כמועצה מקומית וב-2014 הוכר כעיר.
היישוב נקרא על שם יונה ז'אן פישר (1871-1929), יהודי בלגי, יליד קרקוב, תושב אנטוורפן, יהלומן, פעיל ציוני, ציר בקונגרסים הציוניים, חבר הוועד הפועל הציוני, פעיל למען קק"ל ונשיא ארגון ציוני בלגיה. חלומו של פישר היה להקים מושבה בארץ ישראל. הוא הקים את קרן יונה פישר ומינה כנציגו ויועצו החקלאי את שלמה גוטהילף, חקלאי מנס ציונה. ב-1928 רכשה הקרן 1,500 דונם בלתי מעובדים מתושבים ערבים בטול כרם. שנה לאחר מכן, יונה פישר הלך לעולמו ולא זכה לראות בהתגשמות חלומו. אחיו הצעיר יהושע ובנו מוריס המשיכו את המהלך. ארגון ציוני בלגיה החליט להנציח את יונה בשם המושבה. המושבה עלתה לקרקע ב-1932.
מי שהקים את המושבה בפועל היה מוריס, בנו של יונה (1903-1965). מוריס פישר היה פעיל בהתיישבות, בביטחון ובדיפלומטיה. היה מפעילי המוסד לעלייה ב' (ההעפלה) הציר הראשון של ישראל בצרפת, ציר בטורקיה, שגריר ישראל באיטליה וסמנכ"ל משרד החוץ.

אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com