'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

4. היחס הארוטי לערבים: אורח "ילידי-הארץ"

וסכנת הטמיעה במזרח

הסביבה הערבית, כפי השתקפותה אצל ברנר, מאיימת לא רק בזרותה ובאלימותה, אלא גם בפיתוי הסקסואלי, שהוא לרוב פיתוי חולני, פרברטי. הקשר הסקסואלי עם "ילידי-הארץ" הערביים ניראה בעיני ברנר כרוך לבלי הפרד עם סכנת השקיעה והטמיעה במזרח. את מוקדי הטמיעה הללו הוא מוצא בשתי צורות חיים בארץ-ישראל, שמוכרות לו מקרוב – המושבה העברית, ו"היישוב הישן" (בעיקר ירושלים).

בסיפור "עצבים" מתוארים קולות הלילה של מושבה עברית: "מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שער ועברה על פנינו לרוחב-הסימטה, כשהיא מזמזמת מילודיה ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי 'שיר-העם' משל המשורר: 'ציפור-זהב עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי'... ממולה עלה מן החצר באוויר הלילי קול של ספק זכר וספק נקבה: 'רוך, רוך מנהון! (כלך! כלך מכאן!) ס'טעזיך צוגעטשעפעט [מה הספחת הזאת]?!' – הקולות התנגשו. חלונות בית-הכנסת הגדול של המושבה הקטנה הביטו עלינו מעל הגבעה ברחבות, אבל – חשכים. אצלם עמדו מאזרחי המקום ושוחחו ביניהם על עניניהם בקול בעל-ביתי: 'את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!..' המשפט התגלגל ובא עד החפירה שבצידי הסימטה." ("עצבים", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 290).

"שיר-העם" העברי החדש, בפי בת-המושבה, מן הסתם "ילידת-הארץ", הוא "מילודיה ערבית קלה", אמנם נעימה, אך לא מקורית. הניגון מלאכותי, תלוש, שאול מאחרים. בייחוד מתברר הדבר בהמשך התיאור הסארקסטי. ומיהו "בן-זוגי"? – אותה שעה מתרחש בחצר ממול מעשה גניבה, או אולי מעשה ממין אחר? אולי מישהו ממשפחת האיכר היהודי מנסה בחשכת הלילה דבר אל מישהו ממשפחת החרת הערבי, המתגוררת בחצר?

אידיש וערבית, גלות וטמיעה, נפגשים בחשכת הלילה. הבליל הלשוני, בו חסר היסוד העברי, הוא גם בליל של טמיעה וניוון. ובאוויר הלילי מנסר גם רמז לאפשרויות סקסואליות אחרות – הקול הנשמע הוא של "ספק גבר וספק נקבה".

ומהי לאומיות הדובר? האם הוא יהודי דובר ערבית, או ערבי דובר אידיש? ברנר בכוונה משאיר את העניין סתום, מרומז. השיר העברי נעימתו ערבית. שפת העיסוק הלילי היא אידיש בלולה בערבית: "לך! לך מכאן! מה הספחת הזאת?!" – "את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!" – וחלונות בית-הכנסת – חשכים.

שפת איכרי המושבות אכן היתה במשך שנים רבות אידיש בלולה בערבית, ונוצרה ממש כמין עגה משותפת לצורכי השימוש היום-יומי. מקרים ממין זה המרומז בסיפור אכן אירעו בצל הפרדסים או בחשכת הלילה, בחצר. ושתי התופעות כאחת היו חלק מהווי החיים ומן הפולקלור של המושבות הראשונות.

ואולם ברנר, כדרכו, אינו מוצא בתופעות הללו כל שמץ רומנטיקה, קירבה-שבלב או הרפתקה של "גבורה" בנוסח חוואג'ה נאזאר בסיפורי סמילנסקי – אלא רואה בהן רק את היסוד השלילי, אשר מכרסם לדעתו את יסודות הקיום היהודי המתחדש בארץ. ברנר, כדרכו, מאפיין את מה שניראה בעיניו כאלמנט שלילי אחד (האיכרים) באמצעות אלמנט שלילי אחר (הערבים). אין צורך לומר, שנקודת המוצא היא תמיד יהודית. לא את הערבים חפץ ברנר לתקן. עימם הוא חפץ, פשוט, לנתק מגע. גישתו השלילית של ברנר לאיכרים נובעת כמובן גם מהיותו נימנה על מחנה הפועלים העברי, שמתנגד לעבודה ערבית, וכן מרגשות סלידה ופחד מפני עצם תופעת החיים המשותפים עם הערבים, שהוא אינו רואה בהם שיתוף של שיוויון אלא תופעה של פטריארכליות וניצול.

בסיפור "מכאן ומכאן" מסופר על פגישה עם הווי של אחת ממושבות הברון רוטשילד, כניראה זכרון-יעקב. אלה הם ימיו הראשונים בארץ של "אובד עצות", כותב ה"מחברות" שמרכיבות את הסיפור. וזו התרשמותו:

"אבל, הוי, הוי... המושבה שאחריה, הצרפתית – איזה גועל-נפש! גועל-נפש!

מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות...

פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת, משומן, לעשות אף צעד אחד; אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים...

ילידי הארץ, הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגון יהודי-רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

כמה וכמה מומים נימנו בה, במושבה זו, בבת-אחת: קיומה הוא כשל "קבצן שמן ומנוול" אשר ידיו מצורעות. פקידיה – "חזירים מפוטמים", נמצאים בדרגה אחרונה של ניוון ופיטום. והניוול הנורא ביותר עולה מתיאורם של "ילידי-הארץ". תחילה סבור אתה ש"הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה" – הם ערבים, שמוכרים ירקות וביצים במושבות, ומציפים אותה בנוכחותם, והם "הרוב". ואולם מיד קופץ אחד מהם ומדבר ב"ז'ארגון יהודי-רומיני" – ובכן, "ילידי הארץ" הללו, מי הם – יהודים או ערבים? אולי גם כאן נישאר הדבר סתום ומרומז. משתמע לשתי פנים.

ועל מה מספר אותו בחור? – על משכב בהמה, דרגה תחתונה ביותר של ניוון, סטייה דוחה של הטבע האנושי, שקשורה לרוב בחיי רועים. והיא משתלבת כאן עם האיפיון הקודם של תקיפי המושבה ופקידיה בדמות בהמות שאינן כשרות. עיניו של "יליד הארץ" מלאות תבל. תבל הוא אותו מעשה תועבה וזימה, אשר במקרא נאמר עליו: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה, ואישה לא תעמוד בפני בהמה לרבעה, תבל הוא." (ספר ויקרא, י"ח, כ"ג). ואותו תבל מתקשר כאן באסוסיאציה לשונית לתבלול שבעין, למחלת העיניים הגורמת לעירבוב החומר הלבן עם השחור שבעין, ואשר נפוצה במזרח. באותן עיניים מופיעה גם הטראכומה, היא הגרענת, מחלת עיניים מדבקת, אף היא מתנת האקלים והשכנות עם הכפר הערבי. ועיניים חולות-טמאות אלה – "קורצות ומחייכות... "

גם אם מתאר כאן ברנר נער ערבי שלימד לשונו לדבר אידיש במושבת האיכרים (תופעה שהיא, כאמור, רגילה למדי בתקופה זו במושבות הוותיקות), עדיין מזעזע הוא התיאור, מלא שינאה, ומטשטש בכוונה את ההבדל שבין "יליד-הארץ" העברי הצעיר (שנתכנה בשנים מאוחרות יותר, תחילה לגנאי ואחר-כך מתוך הערצה – "צבר") – לבין ה"שקצים" הערבים ששרויים בתנאי חיים פרימיטיביים ושבויים ב"פאן-ארוטיות" שלהם.

ברנר מבקש לקעקע את התמונה הציונית המתקתקה, נוסח סוקולוב, על אודות היישוב היהודי החדש, על הכפר הערבי, ועל יחסי האידיליה האמורים לשרור בין שני העמים. ברנר מראה שנקודות המפגש האמיתיות בין שני העמים אינן במישור ההבנה הפוליטית והאידיאלוגית, אלה בשכבת הקיום נמוכה ואכזרית ביותר – זרות, שינאה, פחד, רציחה, שקיעה בפאטאליזם וטמיעה הדדית בתועבות-בשרים. הפגישה עומדת בסימן הארוס המעוות, והאלימות, ולא בסימן האהבה והחיים. מה שניראה בעיני ברנר כגורל המושבות היהודיות הוא בעיניו גם אזעקה נגד תוצאותיה האפשריות של סימביוזה יהודית-ערבית. שותפות זו, רעיונה התגלגל ממאמריהם של יצחק אפשטיין ור' בנימין ולימים אנשי "ברית שלום" ועד לרעיון "ההשתלבות במרחב השמי" של תנועת ה"כנענים", ועקבותיה ניכרים בכל הספרות הרומנטית ובפובליציסטיקה הפאציפיסטית שמתייחסת לעניין הערבי. ההשתלבות האפשרית היחידה, בעיני ברנר, היא באמצעות הארוס המעוות, או, כפי שניראה להלן, בדקירה בסכין, ברצח. כאשר לרצח נלווים, בנוסח המזרח, ההתעללות, האונס (גם בגברים) והסירוס. המפגש הארוטי החולני, והמוות, מצטרפים למשמעות טראגית וסמלית כאחד.

*

בשנת 1908, תרס"ח-תרס"ט, התפרסם בהמשכים ב"השילוח" מאמר פולמוס בשם "פועלים עבריים או ערביים?" בחתימת ז"ס. הכותב הוא זאב סמילנסקי (1944-1873) בן-אחיו של משה סמילנסקי, ואביו של ס. יזהר (יזהר סמילנסקי). והפולמוס – נגד מאמרו של יצחק אפשטיין "שאלה נעלמה", שהתפרסם בשנה הקודמת ב"השילוח".

ז. סמילנסקי עלה לארץ ב-1891, חזר לרוסיה בשל מחלה, ושב ועלה בראשית המאה העשרים. הוא עסק בהוראה ובחקלאות, וחי רוב השנים במשקו החקלאי ברחובות. ז. סמילנסקי מביא במאמרו את הטענות המקובלות נגד עבודה ערבית והשתלבות בקרב הערבים, ובעד עבודה עברית. הטענות מבוססות על נימוקים כלכליים, חברתיים, תרבותיים, בריאותיים וביטחוניים. תיאוריו את ההשפעה המזיקה של הסביבה הערבית על הדור הצעיר הגדל במושבות, לקוחים כניראה מאותה מציאות שמתוארת בסיפוריו של ברנר.

אומר ז. סמילנסקי: "ובזמן שאיכרינו מפחדים מפני הפועלים החדשים, שמא ישפיעו לרעה על בניהם, הם מעלימים עיניהם מן ההשפעה הוודאית של הערביים. הרכבים וה'חרתין' הערביים, שהם נמצאים כל ימות השנה במושבות וגם דרים הם עם משפחותיהם באורוות האיכרים, הם ממש סם-המוות להדור הצעיר. הנערים והבחורים העבריים, שמתקרבים אל הפועלים והרכבים הערביים ושומעים את שיחותיהם, אי אפשר שיימלטו מניבול-פה ובכלל מדיבורים גסים, שהם כל-כך שגורים על פי הערביים. הצעירים הם לוח חלק, שאפשר לחקוק עליו צורות שונות. וצעירי-המושבות מקבלים בעל כורחם את ההרגלים המכוערים, ההעוויות המשונות והמידות והתנועות הנתעבות של הערביים הפראים-למחצה. וכך מתרגלים הבנים לכזבים, שבועות-שווא, גניבת-דעת, עקשנות ואגואיזמוס פראי, שהרבה מן הערביים ההמוניים מצויינים בהם. מורי-המושבות יכולים להעיד, כמה הם סובלים מדימוראליזאציה זו, שבאה בעקבות ההשפעה הערבית. המורים בוחרים לפסוח על דברי-עריות שבתורה, אבל התלמידים הרכים כבר הקדימו לשמוע מפי הערביים 'חוכמת ישמעאל' על כל מיני זימה עד רביעת בהמה ועד בכלל... האורחים הבאים לזכרון-יעקב מרגישים רגשות לא-נעימים כלל כשהם רואים את עלמות המושבה יוצאות לטייל בערב ומאחוריהן ולפניהן מטיילים ערביים למאות, שהם לנים באורוות של מושבה זו. וכמה יכאב הלב לראות, שהעלמות כבר התרגלו לחוסר-הנימוס ולהגסות של הערבי ואינן מתאדמות ואינן נכלמות למראה עיניהן ולמשמע אוזניהן. וכמה יגדל הצער והחרפה לראות, שמיספר הערביים העוברים ושבים ברחובות זכרון-יעקב מכריע לפרקים את מיספר הנפשות העבריות, – כאילו הם בעלי הכפר והיהודים הם האורחים...

מלבד ההשפעה המזיקה, שהפועלים והמשרתות הערביים משפיעים על נפש הילדים, הם מרבים להזיק אף לגופם של בני-המושבות. על-ידי מה שהאיכרים הירבו ומרבים להכניס ערביים לתוך חצרותיהם ובתיהם הם מדביקים מחלות ידועות ביהודים. כי חוקי שמירת-הבריאות והניקיון זרים לערביים. ומפני זה מצויות ביניהם מחלות-העור, וביחוד מחלת-העיניים. איכרינו היו צריכים להימנע מסיבה זו כמה שאפשר ממגע ישר ומתמיד עם החולנים והבלתי-נקיים שבין הערביים; אבל איך יעשו זאת – והערביים מקיפים אותם מכל צד ועבר? ואין ספק שתוצאות המגע התמידי הזה רעות הן מאוד בייחוד לעיניים של בני-האיכרים. לפי דברי הרופא הגרמני לורך ביפו, אין בני הגרמנים (במושבות הגרמניות בארץ-ישראל) סובלים מטראכומה, ומחלת-העיניים בכלל אינה שכיחה ביניהם. לעומת זאת קשה למצוא אף מושבה עברית אחת, שרוב ילדיה לא יחלו במחלת העיניים. – – – בהרבה מושבות אפשר למצוא ילדים, שבקטנותם גידלום משרתות או משרתים ערביים, בגודלם השתעשעו עם בני הרכב או ה'חרת' הערבי, שהוא דר באורוות האיכר. ואחרי כל אלה כלום ראוי להתפלא, שמחלת העיניים התפשטה כל-כך בין ילדי המושבות, עד שהאיכרים מביאים בחשבון הוצאותיהם הקובעות – גם הוצאה מיוחדת על רפואות העיניים? ואין איש מתעורר להסיר תקלה זו על-ידי המעטת הערביים במושבות." ("השילוח", כרך י"ט, תרס"ח-תרס"ט, 1908, עמ' 263-262).

*

בסיפור "מהתחלה" מוצא ברנר מסימני המזרח בבן-מושבה, שהוא נוסף לכך גם שקוע כניראה באוננות מופרזת:

"דרורי הוא בן-מושבה. סימני כפריות אינם ניראים בו, בדרורי, ולעומת זאת המזרח נותן בו אותותיו אותות. גזרתו דקה, מיובשה, ואף רשמי פניו דקים, אבל הצבע חוורוור, תנועותיו נוטות לגיהוץ, עיניו פוזלות וכמו מעושנות, והכל כמו חמוץ בו. בארשת שפתיו, ובייחוד בשעה שהן צוחקות ידידותית, יש גם מעין צל של איזו קינאה, חנופה, הכרת אשמה. ארשת כזו יש תמיד, מבלי יודעים, לילדים בעלי הרגלים מיניים לא-טובים, מחלישים, או לאלה שגדלו בבית משולל-אהבה, ששנות-חייהם הראשונות עברו בין הורים השקועים ביוון-הריב והרוגזה המסותרת." ("מהתחלה", תרפ"ב, 1922, שם, כרך א, עמ' 466).

על הזיית-בשרים לוהטת מסופר מבעד להרהוריו הקודחים של שאול גמזו, במושבה השומרונית הרחוקה:

"הלהבה הלוהטת!... כאן, במושבה זו, היא פוחתת לאט-לאט, פוחתת והולכת, אבל עדיין קשה היא מנשוא... קשה!.. זה ודאי... בדויות כושיות, מצורעות ובמכנסיים, עוברות – תבאנה הן ותוכחנה... ואידך: מעלה ומטה, טהרה וטומאה – מה? גיחוך!.. ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 319).

משכב זכר היה אחד המנהגים הנפוצים המיוחסים דווקא למזרח. בתקופה שברנר מדבר בה – אין הוא ביטוי לנאורות ול"חופש מיני" בנוסח החברה המתירנית של המערב בימינו, אלא חלק מהווייה מורעלת ובלתי-בריאה, ששותפים לה המחלות והחשיש. במשכב-זכר, כמו במלחמה – מפגש של תוקפנות וחדירה מתרחש בין גברים. ומי שחודרים לתוכו הוא הנכנע, בין כנבעל ובין כנרצח. (לא מקרה הוא שההומוסקסואליות ומאבק הגזע השחור בלבן היו שלובים לבלי הפרד ברומאנים של הסופר הכושי-אמריקאי ג'יימס באלדווין, שהרי בשני המקרים מדובר בתחרות עזה בין גברים על כוח, עליונות ופוטנציה מינית. אמנם, לא מענייננו כאן לעסוק ביסוד ההומוסקסואלי הסמלי של המלחמה, ומלחמת הגזעים בכללה. הארה לנושא מצוייה למשל במסתו של פאול נוימרקט: "הילולת הוויתור העצמי", עיונים במוטיב המלחמה בספרות המודרנית", "קשת", חוב' ל"ט, 1968).

חשוב לדעת שברנר רגיש למציאותן של התועבות הללו ב"ילידי-הארץ", בין הם ערבים ובין יהודים שמושפעים מהם, ורואה סכנה חמורה של טמיעה וניוון באותו מפגש, באותה השתלבות, במישורם הנמוך של היצרים, בדרך הארוס המעוות.

בסיפור "מכאן ומכאן" אנו למדים על הוויית שקיעה יהודית בקרב ערבים, על הווי נרקב, מתוך שיחה שמתנהלת בקבוצת יהודים המחכים, בשבת לפני-הצהריים, לפני דלתו הסגורה של בניין האבנים האדמדם, שהוא בניין הספרייה, הביבליותיקה, העברית בירושלים:

"...נמלך האברך, הפסיק את הספרדי ואמר:

– כאן... העבודה קלה... כל היום אתה חופשי, הולך בטל... אין עול... אבל בלילה – היכן תלון? אה? עם ערבים תלון?.. עם הערבים? – הה!.. היודע אתה, מה יעשו לך הערבים? – – –

– גויים עושים גסות! – עזר לדובר הנער הספרדי.

– נו! – – – הרי לך! – – יצא האברך ממצרו. ובכדי להינצל ממבוכת סוד התועבה אשר גילה התחיל לדפוק בכל כוחו בדלת בית-הספרים הנעולה. היה אי-נעים; היה כיעור; היה גועל-נפש.

– אני הייתי מראה לו! – קרא אחד מן הקהל.

– לך והראה את כוחך, אם בן-חיל אתה, את מנהלי בית-הספרים! – רעם האברך – הוא היה מראה לו! מה? מה היית עושה לו? דוקרו? מי? יהודי ידקור? הה, את הערבי לא תדקור!

הוא רקק על הקרקע בפני כל הקהל ולא מחה את רוקו ברגלו. בעל המשקפיים הכחולים העיף עליו בגלל זה מבט של רוגזה, ואף-על-פי-כן לא פגה הרחבת דעתו של האחרון ואמר:

– אבל אין דבר, אנחנו עוד נינקם בכל הגויים!.. אם ירצה השם, – הוסיף ללגלג – כשילכו הם על הגשר של ברזל ואנחנו על השל-ראש... טפו, על השל-נייר, רציתי לומר... יודעים אתם, רבותיי, מדוע הם יפלו המימה, ואנחנו לא?

– הם על גשר של ברזל... – מיהר האברך הירושלמי להשיב את כבודו, שגילוי-הסוד המכוער נטל הימנו לרגעים אחדים, על ידי נענוע של לימוד-גמרא וניגון של חריפות, אם כי תוכן-דבריו היה, כנהוג בשיחות שבציבור, מענה שלא מעניין השאלה – מפני שהברזל הוא חייהם... עשיו חי על החרב..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 343).

וברשימה עיתונאית משנת 1913, על ההמון הירושלמי: "באו מירושלים גם נערים ונשים. הנערים בפאות ארוכות מרטטות סביב לחייהם, שאין בהן אף טיפת דם; הבעת פנים חולנית, נבערה-ערומה ומעידה על חטא אחד הנפוץ במזרח ביותר; והנשים – אלו מילאו את כל בית-המדרש, התיישבו על הארץ, כמנהג הערביות, התדחקו בפתח, אף כי לא היה כל צורך להתדחק, פיצחו זרעונים, ליקקו מים במשורה (הרבה מים לשתות אין: שלהי דקייטא) והמו." ("קטנות עם גדולות", תרע"ג, 1913, "הפועל הצעיר", בחתימת בר-יוחאי, שם, כרך ב, עמ' 106).

התרשמות דומה, המעידה על השפעת המזרח על צעירי היהודים בירושלים, מופיעה כעבור שנים באחד הציורים ב"שכול וכישלון" (1920):

"מן הצד עמדו כנופייה קטנה של 'נעורי הזהב' הירושלמיים, המצויים בכל חתונה וחגיגת מצווה: בחורים ואברכים צעירים, בני גבאים וממונים מכוללים עשירים, בעלי פנים חיוורים-דשנים ובקפטנים מבריקים, פראנטיים [אירופיים]. אחדים מבחורי החמד אחזו איש בכף-רעהו ואצבעות נשלבו באצבעות, כדרך פרחחי הערבים," ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 431).

"גויים עושים גסות!" – מנהגם של הערבים הוא כמנהג הגויים. האברך חש מבוכה בגלל "סוד התועבה" אשר גילה, "הנה סיפר האברך הזה על עלילות הערביאים בין זכר לזכר" ("מכאן ומכאן", תרע"א, שם, כרך א, עמ' 344), ובא אחד המשפטים החזקים שאופייניים לברנר: "היה אי-נעים, היה כיעור, היה גועל-נפש." לתוך השיחה מתגנב יסוד של אלימות, השייך לאותו מישור נמוך ויצרי. בצד הארוס החולני – דקירה בסכין! – שאף היא חדירה לגוף הזולת. "יהודי ידקור?" – לא. יהודי נידון לתפקיד פאסיבי, קורבן, דקור, כמו בגולה, בפוגרום. היהודי פאסיבי, ממלא תפקיד אישה במשכב זכר, ובמלחמה הוא קורבן. "את הערבי לא תדקור!" – כי הערבי הוא הדוקר, הוא ונשקו פלדה וברזל, והוא "הגשר של ברזל" שעליו ילכו הגויים, כלומר הערבים, "מפני שהברזל הוא חייהם... עשיו חי על החרב..." – חי על כלי-זינו, גם כנשק וגם כסמל סכסואלי, ואילו היהודי, הוא ילך על ה"של-ראש" (הגשר, התפילין), "על השל-נייר" (הגשר, התפילות, ספר-הספרים, הרוחניות), ו"אנחנו עוד נינקם בכל הגויים!" – פירוש: בהווה, היהודי הוא בחזקת נרצח, נבעל, נאנס. תכונות הגלות, שהן פאסיביות, חולשה, רוחניות-יתירה ותלישות – ממשיכות קיומן גם בארץ-ישראל, וכמוהן גם התקווה לעתיד-לבוא אינה בריאה. והתשובה היא אותו פתרון יהודי-גלותי טיפוסי, תוצאת החולשה: ליהודי הראש, החוכמה והסבל, לעשיו התועבות והחרב. "כאן ערב [עי"ן בחטף-פתח, רי"ש בפתח] ארור..." אומר התימני בסיום השיחה מול דלת בית-הספרים ב"מכאן ומכאן".

אותה השקפת-עולם צפה ועולה, כזכור, גם בהרהוריו של חיים חפץ, בסיום הסיפור "שכול וכישלון": הערבים כוחם גדול בשחייה בים כינרת, אך לא במקווה!

הבעת פניהם של הנערים היהודים מירושלים "חולנית, נבערה-ערומה," ומעידה אולי שאחדים מהם נגועים באוננות או במשכב-זכר. הנשים מתיישבות על הארץ "כמנהג הערביות". "נעורי הזהב" הירושלמיים משלבים אצבעות, זרת בזרת, "כדרך פרחחי הערבים..." – מצד אחד החרב הערבית, מצד שני משכב-זכר. המפגש הראשון משמיד את החיים, השני – מרעילם, מטמאם וממוטטם. רק אימת המיתה, והארוס המעוות – היא, הם – הינם הפגישה או החדירה העלולות להתרחש באותה מרירות המציאות שאופיינית ליחסים שבין שני העמים.

הערבי נעשה לסמל סכסואלי, וגם סמל לכל מה שדוחה במגע הסכסואלי ומעורר רגשי אשמה ובושה. דרורי, אותו "בן-מושבה" שטוף אוננות, ש"המזרח נותן בו אותותיו אותות", מנסה דבר אל יעל, על מדרון גבעת החול, בקצה השכונה העברית שעל גבול יפו ותל-אביב:

"פתאום נתחוור, נשתתק, נזדעזע, והביט אל יעל במבט משונה. הנערה הביטה לארץ.

– די! – קראה – אני לא מבינה כלום. הפעם די! אני לא רוצה! אני פוחדת לשבת! עוד יבוא איזה ערבי... נשוב הביתה...

– אל תפחדי, טיפשה... אני הלא איתך... אני לא ערבי...

אבל הוא פחד גם כן – ורעד. כולו הביע עייפות.

יעל ישבה מבולבלה לגמרי. דרורי – מרוצה מאוד מן ההתחלה." ("מהתחלה", תרפ"ב, שם, כרך א, עמ' 483).

"עוד יבוא איזה ערבי..." – מעיד על פחד סכסואלי מפני אונס ופחד קיומי מפני רצח. ואילו בתשובה: "אני לא ערבי... אני לא עושה לך דבר..." – נרמז שהאקט המיני, או כל מגע נועז וחושני בגוף הזולת, ניראים לנערה הביישנית והמבולבלת, ולנער הנרגש והנפחד – כמשהו "ערבי", מלוכלך וטמא. כי הערבי – עושה.

מאחורי תחושות אלו מסתתר בוודאי עולם שלם, משקע ילדות של בני-מושבה, התנסויות ופיתויים מסוג הללו שעליהם מסופר בקטעים הקודמים, אשר ביסודם מונחת גאוותו של ה"שקץ" הערבי הפשוט (בעודו בבחינת "ג'אהל", נבער) – על אברו, ונכונותו להציגו בהזדמנויות שונות. הערבי חושף את הצד הבהמי, שפורץ בהתבגרות המינית, ונעשה סמל (או מושג ומטבע-לשון) – באמצעותו מכנה הנער העברי ("הצבר" של אז) בשם את מעצוריו הנפשיים, את בושתו ותאוותו הכמוסה.

*

ד.א. פרידמאן בספרו "י.ח. ברנר, אישיותו ויצירתו" ("יודישער פערלאג", ברלין, תרפ"ג, 1923) מגדיר את ברנר כ"איש-התחתיות" ומונה בו את תארי "המופקר העברי" ואת "תאוות-הייסורים של המופקר", בעל הרגשת העולם של "המרתף", נוסח איוואן קרמזוב. המופקר, "האדם-מתחתיות" או "איש המרתף" של דוסטוייבסקי, אוהב את הפצעים ואוהב לזרות עליהם מלח למען יכאבו יותר, לו ולאחרים.

אולם לידי הסאדיזם במדרגה היותר גבוהה מגיע ברנר, לדברי פרידמאן, בדבריו על הכותל המערבי ב"בין מים למים" ובייחוד בדבריו על "כנסת ישראל" ב"מכאן ומכאן". זוהי הלקאת עצמו של דרוויש אחוז תאווה! – לדעת פרידמאן.

ברנר מספר כי "הבחור הרצין", שעמד יחד עם הקהל לפני ה"בית-נאמן" בירושלים, כאשר הירהר ב"כנסת ישראל", דומה היתה באותה שעה בעיניו – "לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, יהא בבואנוס-איירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני 'אורחיה', שבהם ובדעתם עליה היא תלוייה כולה, ואף-על-פי-כן אין היא חדלה מלהיות זונה, מפני שטבעה כך, מפני שטבעה נעשה כך." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 345).

דברים איומים אלה, יחד עם הבאים אחריהם, על בירת ארגנטינה ועל בירת פלשתינה – לא ארץ-ישראל, כי אם פלשתינה! – "ירושלים! – חנות-קודש זו שהכל מוצג בה לראווה... איטליז-קודש זה, שהקדושה נמכרת בו באונקיה... זקנה בלה זו, שלא ידעה מעולם בושת... שכל ערכה היה תמיד במה שהגידו אחרים עליה... הלא עיר כזו מקומה רק במזרח הבטל, המנומר, הנמס בזוהמתו, שהבלי ימי קדם התלויים עליו המה כל תפארתו..." ("מכאן ומכאן", שם, עמ' 345), יחד עם סוף הפרק המסתיים במילה האידית "פארפאלין" (אין תרופה) – בכל זה, אומר פרידמאן, יש באמת איזו "אימה חשכה גדולה," שרק ההפקרות והמרתף יכולים להוליד אותה. כי המופקר נהנה מזה שהוא מצליף בשוט על-גבי עצמו וסוטר בידיו על פניו-עצמו. נפלא הדבר, כי המופקר העברי של זמננו, בבואו להוכיח את עמו, משתמש באותם ביטויים עצמם, שנהגו להשתמש בהם בימים קדמונים נביאי ישראל. גם הם קראו לאומתם בשם "זונה" ולא חדלו להרעימה בגידופיהם, שרובם היו לקוחים מחיי הזנונים. כפי הניראה, יש איזה קשר סכסואלי בין בני הדורות הקדומים, שחיי-המין הפרוצים היו טבעיים אצלם, ובין איש-התחתיות של דורנו, שחיי-המין אצלו במצב של עצירה יתירה ואי-טבעיות מרובה: "הרבה-הרבה סימוכין יש למצוא בין הלך-נפשם של גיבורי ברנר ובין הסכסואליות המיוחדה שלהם, והחוקר יחקור." ("י.ח. ברנר, אישיותו ויצירתו", תרפ"ג, 1923, עמ' 66-65).

דברי הגינוי החריפים של ד.א. פרידמאן מביעים את הזעזוע והחרדה שפוקדים את הקיום היהודי ה"בעל-ביתי" בהתגלות בפניו תאוות "המופקר" – ארוטיקה חולנית, משטמה ושינאה עצמית, תלישות וזרות, שאותן חושף ברנר בנפש האדם היהודי, בבואו לארצו החדשה-ישנה – בנפשו כפרט, ובקיומו כחלק מן הלאום, ובייחוד במגעיו עם בני העם האחר.

*

הקשר בין "הלך-נפשם של גיבורי ברנר ובין הסקסואליות המיוחדה שלהם" נחקר במסתו החשובה של ברוך קורצווייל על "מהות הסבל והחיים בסיפורי י.ח. ברנר" בספרו "בין חזון לבין האבסורדי, פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים" (הוצאת "שוקן", ירושלים ותל-אביב, 1966).

קורצווייל אומר כי "בחותם 'הארוטיקה החולנית' טבועים כל גיבורי ברנר. היא גם אותה 'ארוטומניה', מקור מצוקות החולשה המינית, שמהן סובלים ירמיהו פיירמאן, יחזקאל חפץ, האיש 'אובד עצות' ב'מכאן ומכאן', גיבורי 'מסביב לנקודה', אבל גם קיטין בסיפור 'לא כלום', או איש המונולוג מתוך 'הוא סיפר לעצמו'." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 267). "הארוטיקה החולנית" מביאה את ברנר, בעקבות ויינינגר, לזהות את היהדות עם האישה, כסמל לפאסיביות. הפאסיביות היא תכונה גלותית, ומאפיינת את היהדות כעם, בניגוד לאקטיביות הגברית, שהיא תכונת הגויים, העמים ה"בריאים" היושבים על אדמתם. התמונה של "כנסת ישראל" שדומה לזונה "מפני שטבעה בכך" מתפרשת על ידי קורצווייל, בהתייחסו למאמר של ברנר על מנדלי "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", כך:

"מה לו למנדלי ולמשפטים כדלקמן?: 'לא לחינם אמר גדול אחד, שהיחסים העיקריים של האדם הם היחס המיני והיחס הלאומי... כי בין שני היחסים הללו גופא יש יחס לא-קטן. קיום המין – קיום העם.' ("כל כתבי ברנר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ג, עמ' 70), זהו נושא ברנרי מובהק, ולשווא נחפש אותו אצל מנדלי. כאן הוגנב האספקט של 'החולשה המינית', שהוא כה מרכזי להבנת גיבורי ברנר – לתוך עולמו של מנדלי, כמו שלהלן, באותה המסה, הואר הנוף של 'סוסתי' מתוך זווית-ראותו של ויינינגר: 'כי הן צדוק צדק ויינינגר: מידות של נשים לאומה זו! אין כוח-גברא, אין כוח יוצר, אין משפיעים יסודיים. יש קלות-דעת, התייפות, עיקשות-לב, ויתורים, פחדנות וצעקנות בלתי-פוסקת. האופי היהודי הוא נשי – חיים-חנות וסנדרלים! – – – עיקרי החיים מקבל היהודי מאחרים ו"השפעתו" – רק השפעת הקוקוטה על מעגביה-שונאיה. – – – תנועת ההשתחררות של הנשים ותנועת ההשתחררות של היהודים במערב-אירופה – וכי אין נקודת-שיווי ביניהן? – – – ואולם ההשפעה היהודית אינה אלא כהשפעת אישה. הוא, ה"מושפע", הוא סוף-סוף הבעל, הוא העיקר, הוא בונה הבית, והיא שוכבת בחיקו – – – ושיקנה לה צמידים וטבעות ועגילים. טיטוס ובירוניקה.' (שם, כרך ג, עמ' 78-77)." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 262).

ה"קוקוטה" היא "כנסת ישראל". היא היהודי הנפעל, הפאסיבי, גם מבחינת "היחס הלאומי" וגם מבחינת "היחס המיני". הארוס החולני, המעוות, בא מהיעדר אפשרותה של האהבה. קורצווייל אינו קושר, ולו גם ברמז, את "הארוטיקה החולנית" של ברנר עם יחסו ל"שאלה הערבית". והלא כאן ניכרת היטב זיקת הגומלין שבין היחס הלאומי ליחס המיני!

לדעת קורצווייל, המפגש עם הארוס הוא המיבחן הקשה ביותר לגיבוריו של ברנר, ומן המפורסמות הוא שהיחסים בינו לבינה זוכים לתשומת-לב רבה ומיוחדת בסיפורי ברנר – כאילו דווקא הארוס, מרכז גילוי חיוב-החיים, משמש אבן-בוחנת לגיבורי ברנר. "המפגש עם הארוס הוא האתגר הרציני ביותר, ההוכחה המוחצת לכשלונם, לנחיתותם, להחטאתם את הממש שבחיים. גיבורי ברנר רואים את עצמם לא ראויים ולא מסוגלים לאהוב." (שם, עמ' 282-281).

קורצווייל קובע כי לא הארוס ולא התחייה הלאומית מסוגלים לבוא במקום הריקנות של עזיבת הדת, של היעדר הקדושה. אכזבת ברנר מן הלאומיות כתחליף לדת עולה מדבריו של "אובד-עצות", גיבור "מכאן ומכאן":

"החלום הפרטי על השינוי בחיי עצמי, על השיבה אל 'אם כל חי', על החיים והעבודה בחיקה – – – זה החלום נפתר מיד לא לטוב – – – הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך, שאני חשבתי לי לחטאה מה שאני יושב בארץ, למעשה כזה מצידי, לתרמית ורמייה: אסור לי להחזיק בעצמי על-ידי ישיבתי זו הארורה את האילוזיה הנוראה של חלום התחייה!" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א, עמ' 337).

בצורה כוללת ופסקנית ביותר, המנציחה את המצב, בו הסבל ללא טעם וללא מוצא הוא תמצית הקיום היהודי, בא הדבר לביטוי, סבור קורצווייל, בקטע הבא מדברי "אובד-עצות":

"החשבון הוא ישן. תכלית שינאה שנאתי תמיד את דרשני התחייה שבמקום התיאולוגיה, במקום האמונה באלוהים, אשר אבדה לכולנו לעולמים, המציאו איזו אמונה חדשה, עיוורת, בכוחות-לאומיותנו הגדולים, הספונים, הטמונים, שהם אינם יראים, כביכול, מפני הגלות, שהם הראו ויראו נפלאות. לא, את הטעות הזאת לא חפצתי מעולם לקבל." (שם, עמ' 338).

לפי פירושו של קורצווייל, האמונה שהסבל הלאומי, סבלו של הפרט והכלל – מבשילים משהו חדש, חיובי, המצדיק באיזו שהיא צורה את הסבל, אמונה זו היא אמונת-שווא. היא תיאולוגיה חילונית, פרי האמונה הפסולה בפרוגרס. אין מוצא מן הסבך, אין קץ ואין משמעות לסבל. ישנן אשליות. קיימת פרשנות קלוקלת הכופרת ברצינות הסבל, המזלזלת בעלבון האדם על-ידי שהיא מתרצת מה שלועג לכל תירוץ, לכל דרוש היסטוריוסופי. המרטירולוגיה היהודית היא תרמית עצמית, רעיון הייעוד הוא שקר, אפילו גדולת התנ"ך היא הסכמה כללית כוזבת, ובדומה רעיון התחייה הלאומית: "מסכות לפנינו בריקוד השדים של קיום-מחוסר-טעם." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 265).

במקביל לאכזבה מן העניין הלאומי, מופיע אצל ברנר חוסר-היכולת להגיע לאהבת אמת ולמצוא באישה תחליף לאלוהים. לדעת קורצווייל הארוס הולך ומצטמק אצל ברנר לרעב הסקסואלי: "כי רעב אתה, אך חום לא שפכו לתוך ליבך ונר לא העלו בו." ומשום כך: "אתה ידעת כיצד אתה מהרהר על האישה... ועליה..." – האני הוא מכשיר-בלבד של הסקס – "המרמה, המתעה, המשתמש בך לחפצו והשולח לשון מאחוריך." וכך קורה שהאני-הגיבור, במקום התעלות נפשית, חש "כל אסון-ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר!..." ("הוא סיפר לעצמו", תרס"ז, כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א, עמ' 262).

מה מאלף הוא, אומר קורצווייל, ששפתו של ברנר "מציינת את החווייה המינית באותה מילה בה הוא משתמש גם לציון המוות: 'דבר'. 'האימה שבדבר' זהה עם אימת המוות!" ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 284).

קורצווייל מוצא את הסיבה לכך במשבר האמונה. אין הארוס מסוגל לשחרר את ה"אני" מעצמו. האני והארוס פתוחים לאימת "הדבר", לאימת המוות. הארוס כאמצעי לשחרור האני מעבר לעצמו – מאכזב בסיפורי ברנר. תמונותיו "לא שפכו חום לתוך הלב ונר לא העלו," משום שלגיבורי ברנר חסרה האמונה במשמעות הטראנסצנדנטית של הארוס, משום שעולמם של גיבורי ברנר אינו יודע על טראנסצנדנטיות בכלל – הואיל והוא מניח את ההתמוטטות הסופית של כל אמונה דתית. ובכנות הנעלה, בה מצטיין כל מה שכתב ברנר "חושפים גיבוריו את לוט התרמית העצמית שבסימנה עומדת הספרות המודרנית: הם מגלים את גניבת-הדעת שבטיפוח פולחן הארוס בחינת תחליף לאמונה הדתית." (שם).

בלי אמונה, אומר קורצווייל, אין גם אהבה. זאת יודעים כל גיבורי ברנר. האהבה, בדומה לדת, יוצרת פולחן: "האהבה דורשת אמונה בה, גידול וטיפול, יחס של קולטוס. ואני – יחוסי אל האישה בעצם היה תמיד ערום, חד-גוני ועייף מעיקרא." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, כרך א, עמ' 325) – זוהי ההכרה העצמית של האיש "אובד-עצות" ב"מכאן ומכאן".

"ההתמוטטות הסופית של כל אמונה דתית" מסבירה, לדעת קורצווייל, את חוסר-יכולתו של ברנר למצוא בארוס משמעות טראנסצנדנטית, כלומר אהבה. דבר דומה אמור גם לגבי יחסו של ברנר למישור הלאומי, אף כאן הוא רואה רק את הזיוף, את הסבל, ולא את ה"קדושה". ומשום כך גם התופעות של הלאומיות והמציאות היהודית בת-זמנו ניראות בעיניו כתהום של אימה, של סכנת מוות, והוא אינו משעשע את עצמו בתקוות ורודות ואופטימיות. אמת זו, של ברנר, "האמת של אישיות יוצרת חזקה, עקשנית וכנה, נוגדת את המקובלות ודוחה בשאט-נפש תפיסות נוחות, ורודות ואופטימיות של המציאות, ובמיוחד של המציאות היהודית." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 261).

*

על יחסים ארוטיים "נורמאליים" בין שני העמים מסופר ב"שכול וכישלון". בתו של איכר עני במושבה "יזרעאל", גולדמאן שמו, שירכה דרכיה בצעירותה. "הוא (גולדמאן) היה אז, בסך-הכל, מתאכר עני ב'יזרעאל', שנחלתו עזובה, ובתו – לא שררית נכבדה כיום, עם 'טורניר' ועם צרפתית ועם כל שבע החוכמות; היא היתה אז 'ביכרה קלה', עצלה, שצעירי החרתים הערביים שבמושב היו אורבים לה והיא בכסילותה היתה מתאווית להם ועוגבת עליהם – תסלח אסתר למה שהוא מספר דברים כהווייתם. גולדמאן פחד לבתו הבוגרת והיה מקבל ברצון את כל מי שהיה מכסה את כנפיו עליה ועוצר בה קצת מסור מן הדרך." ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 389).

יחסים ממין אלו עם החרתים, הפועלים הערבים, ניראים לברנר ראויים לגנאי. זו אינה אפילו רומנטיקה. ועל כן, היהודייה הצעירה היא בעיניו "ביכרה קלה" משרכת דרכיה, עצלה, ומעשיה עם צעירי החרתים הערביים נושאים אופי של תאווה בהמית בלבד. אין כל יופי במעשה. אין אהבה. מכאן מוסברת גם הערה לסיפור "אללה כרים" של ל.א. אורלוף (אוריאלי), שמשלב ברנר בדברי הביקורת על הקובץ "בינתיים", שיצא לאור בשנת 1913.

"הלא ראינו מה עלה לו בפסיכולוגיה הלוגית של גיבורת 'אללה כרים' ועד היכן הגיע עתה הדרמטורג בכל אשר קרה לה, לאותה העלמה הבדוייה עם הרומן שלה המשונה והבדוי (ודאי, לא רחוק מטבעה של בת-ישראל להימשך אחר בן-עם-זר. אבל לא אחרי עלם ערבי נושא-תופינים על ראשו למכירה; ואם אולי קרה כדבר הזה, אז הלא מקרה רחוק הוא, שעליו יש להודיע בכרוניקה שבעיתונים, אבל למי זה נוגע?)" ("דפים מפנקס ספרותי", תרע"ג, 1913, "רביבים", קובץ ג-ד, "מתוך פנקסי", בחתימת י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 320).

ובביקורת ספרותית על "האזרח" (כרך א, חוברת ב, שנת 1919), כותב ברנר: "מן 'הקלאסיקון' ז. ברכות מתורגם סיפור ארוך, בן יותר מעשרים עמודים, על אודות נערה גלילית אחת, שנתפתתה 'בצל החרמון' לפועל הערבי של אביה 'האזרח'." ("מתוך הפנקס", תרע"ט, 1919, הוצאת "הפועל הצעיר", "במקום רצנזיה", בחתימת בר-יוחאי, שם, כרך ב, עמ' 153).

לסיפורים רומנטיים, בהם מתפתות בת-האיכר או בת-טובים יהודייה אחרת לברוח עם פועל ערבי – מתייחס ברנר בלעג. בת-ישראל, שמטבעה "להימשך אחר בן-עם-זר", כניראה בכרכי אירופה – לא תימשך אחר ערבי! ואם קרה כדבר הזה, "הלא מקרה רחוק הוא, שעליו יש להודיע בכרוניקה שבעיתונים, אבל למי זה נוגע?" ובוודאי שאין צורך לעשות מכך סיפור.

הלך-נפש דומה של ביטול משתמע מהערת-אגב של ברנר לסיפוריו הרומנטיים של משה סמילנסקי מחיי הערבים בארץ:

"כמדומני, שלא טעיתי הרבה באומרי לך, שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז'אנר בספרות בכלל. מובן מאליו, שיכול הוא חווג'ה מוסה לכתוב 'מחיי-הערבים' כנפשו שבעו – אני ביישוב היהודי קא עסקינא." ("הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו", תרע"א, 1911, "הפועל הצעיר", שם, כרך ב, עמ' 268).

ברנר אינו מאמין ברומנטיקה העשוייה לשרור ביחסים שבין העם היהודי לעם הערבי בארץ. לא רומנטיקה פוליטית ולא רומנטיקה רגשית.

רומנטיקה פוליטית פירושה שלום. ברנר מדגיש את המישור הנמוך והאכזרי יותר – החרב.

רומנטיקה רגשית פירושה – אהבה. ברנר אינו מאמין ביחסי אהבה אמיתית שעשויים לשרור בין שני העמים, גם לא באהבת פרט אל פרט. הוא רואה רק את הזרות. ובמישור הנמוך, היצרי – הוא רואה רק את האיום של הארוס המעוות, הפרברטי והבהמי, ואת התוקפנות הנילווית עליו, שסכנתם במפגש היהודי עם הערבים אינה פחותה מסכנת החרב, ואולי אף מפתה באותה באותה מידה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא